פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ילדתי בת ה-3 (היחידה כרגע) היא ילדה חברותית ,נדיבה וטובת לב אלא שהדבר מתבטא גם כשלא נחמדים בחזרה אליה. למשל,אם יש לה חטיף היא תציע לחברים שלה, ביוזמתה, כאשר הם עצמם לא מכבדים אותה.
אני לא רוצה שינצלו את טוב ליבה ואני רוצה שהיא תעמוד על שלה. נראה כי רק בחברת בני משפחה היא אסרטיבית ועקשנית ודעתנית למרות שהמזג הטוב לה ניכר גם ביחסים עימנו פשוט מול ילדים אחרים היא יותר מדי מוותרת , למרות שהיא יודעת שההתנהגות שלהם לא בסדר.
קיימת פסיביות גם בגילויי אלימות כלפיה. כאשר היא חוזרת מהגן ומספרת שחברה טובה שלה דחפה אותה או שרטה אותה אני שואלת אותה אם היא החזירה לה ,היא אומרת שהיא מחזירה אך איני יודעת כמה נכון הדבר היות וכאשר אנחנו נפגשות עם החברה אחרי הצהריים והיא מציקה לה ביתי רצה אלי לדווח לי על אשר אירע בפנים עצובות..
כאשר ביתי מתלוננת כי החברה צועקת עליה בגן ,אני שואלת מדוע את לא צועקת חזרה , תשובתה של ביתי היא : "אבל היא שוב תצעק עלי וזה מבהיל אותי.."
או כאשר אני שואלת אותה מדוע את לא מחזירה לה , ביתי עונה: " אם אני יחזיר לה , היא שוב תרביץ לי.." אני מצידי מנסה להסביר לה כי ההתנהגות של החברה היא לא בסדר, וככה לא מתנהגים חברים יחד עם זאת, זה לא מונע מבתי לרצות ולשחק עם אותה ילדה ביום אחר .
בגן מספרים לי שרגע אחד הן מסתדרות וברגע השני כבר לא.. אך יחד עם זאת מציינים כי ביתי "לא פראיירית.." לטענתם ביתי היא הנשמה של הגן , ילדה בוגרת, טובה אשר עומדת על שלה ומסתדרת עם כולם .
העדינות שלה מתבטאת גם במפגש עם ילדים אחרים , אציין כי כאשר היתה קטנה יותר ניכר היה כי עמדה יותר על שלה והגיבה חזרה לכל מי שגילה אלימות כלפיה.
אז מה קרה פתאום? מה עליי לעשות? אני רוצה לגונן עליה, האם נכון להפסיק את המפגשים עם חברתה אחה"צ (למרות שהמינון ירד משמעותית אחת לשבועיים..)?

שלום,

אני בת 28, מתחילה בתהלכי גירושין. בעוד שבועיים אני אמורה לעזוב את בית.
יש לי ילד בן שלוש וחצי, נכון להרגע לא אמרתי לו כלום.
השאלה מתי ומה אומרים לילד בגיל כזה ואיך?

אודה לעזרתך.

תודה רבה,
לירן

שלום,

אני אב לילדה בת 4.
אילו כלים ניתן לתת לילדה שלי להתמודדות מול מצבי אלימות וכוחניות של חבריה לגן?

כיום, הילדה מקפידה על ההוראות הנחרצות של אימה, שאסור להחזיר וצריך להגיד לגננת. לתחושתי, נלקח מהילדה הכלי הטבעי שלה להתמודדות בגיל זה (להחזיר זה לא רק אגרוף, זה יכול להיות גם דחיפה כדי להדוף את האלים, או הבעת התנגדות קולנית עם או בלי תוכן אל מול התוקפן), ומשאיר אותה חשופה ללא כלים, צייתנית, כנועה ונרמסת. היא תמיד זזה הצידה מהסיטואציה, אומרת לגננת, ולא עומדת על שלה מול הילד\ה שמולה. אני רואה את זה בקלות מוביל בהמשך להפתחות של התנהגות מרצה, חוסר יכולת לזהות ולהפריד את הרצונות שלה מול רצונות אחרים, ולתת להם את הלגיטימציה המתאימה. מה שיכול להביא גם להתנהגות פאסיבית-אגרסיבית (לצערי, אמא של הילדה, משחזרת בנקודה זו עם ילדתנו את החינוך שקיבלה מאמא שלה, לא רואה את זה, ולא מבינה איך זה פגע בה עצמה כילדה וכבוגרת)

לדעתי, חשוב שאנחנו כהורים נחנך לאי-אלימות, אך יותר תוך הסברים חוזרים תוך בניית הבנה הדרגתית, שתתפתח עם הגיל. "לא להחזיר" או "לא להרביץ" זה לא ערך עליון בגיל 4. לעיתים אלו הכלים שיש לילדים להתמודדות בגיל זה, לעמוד על שלהם, לתת ביטוי לרגשותיהם (ולא לקבור אותם), לפתח דימוי עצמי, ואלו הם הדברים החשובים יותר.

חשבתי להגיד לה שהיא יכולה:
- לצעוק חזק: "אסור לך להרביץ לי!"
- להדוף או לדחוף את המרביץ (ואם היא מרגישה שאין ברירה אזאפשר גם ממש להרביץ בחזרה)
- לפתוח דיאלוג: להגיד זה "לא נעים לי", "אני משחקת בזה עכשיו". גם אם זה לא יעזור לפחות היא נותנת מקום וביטוי לרגשות שלה.

אנא עצתכם.

נ.ב. - כפי שהשתמע, אין דיאלוג ביני לבין האם או נכונות לשיתוף פעולה הורי מצידה. אנחנו כמעט שנתיים בתהליך גירושין, שאני יזמתי. לאחר עינוי דין, קיבלתי משמורת משותפת. אני מבקש דווקא, לפשט את התשובה למצב רגיל בו יש חזית הורית אחידה.
אני כבר אדע לעשות את ההתאמות למצב האישי.

שלום רב,

ביתי בת שנה וחודשיים ובספטמבר רשמתי אותה למעון. היא מאוד מפחדת מאנשים זרים וגם מאנשים שהיא כביכול מכירה אבל שהיא לא מתראה איתם כל יום.
היא כל היום איתי או עם אמא שלי והיא כל כך מפחדת מזרים עד שאפילו אם מישהו יורד איתנו במעלית היא מתחילה לבכות ורוצה שאני ארים אותה על הידיים. אני אף פעם לא השארתי אותה עם בייבי סיטר ולא אצל מטפלת.
אני יודעת שיהיה לה מאוד קשה המעבר למעון (וכמובן שגם לי) אני חוששת מאוד שכשאני אעזוב אותה בגן ואלך והיא כמובן תבכה היא יכולה לחשוב שנטשתי אותה והלכתי והמחשבה הזאת "קורעת" לי את הלב. אני לא יודעת מה לעשות אני לפעמים חושבת שאולי היא עדיין לא בשלה ללכת למעון. יש כזה דבר בכלל ילד שלא מוכן נפשית להיפרד וללכת למעון? ושאלה נוספת האם זה נכון כמו שכולם אומרים שהיא חייבת ילדים בגילה בסביבה כדי שהיא תתפתח יותר טוב? מתי תגמר החרדה הזאת מזרים? תודה רבה

שלום רב,
בזמן האחרון (שבועיים אולי) החל הבן שלי לעבור התקפות בכי וצרחות, שמתחילות בכל פעם שהוא לא מרוצה ממשהו. הבעיה היא שהוא לא נרגע אחרי 5-10 דק'...
לפעמים הוא בוכה-צורח חצי שעה ולפעמים - גם שעה.
ניסינו הכל - לחבק חזק/ להגיד לו שזה לא בסדר שהוא בוכה/ לשקף רגשות.....

חייבת את עזרתכם! {יש לציין - שלא חל שום שינוי מיוחד בבית...}

בתודה מראש,
לילי

הבן הבכור שלי בן 7, עולה לב', ילד טוב בלי שום בעיות התנהגות או בעיות חברתיות מיוחדות מסרב לנגב את הטוסיק. עושה רושם שהוא פשוט החליט שלא כדאי לבזבז על זה את הזמן כי רוב הפעמים באמת "יוצא נקי" ולא "טופסים" אותו. אנחנו כמובן ממש לא מקבלים את זה. מעבר לתגובה הכועסת, הוא לרוב גם אחראי לרחוץ את התחתונים שלו. מעבר לזה, כשהוא ממש נתפס בשקר, (שואלים אם ניגב כשעושה בבית והוא עונה שכן, אבל גם שוכח להוריד את המים ואנחנו רואים שאין נייר) אז גם יש עונש רציני מבחינתו (לרוב שלילה של מכשירי חשמל כמו טלויזיה מחשב וכדומה). אין לו בעיה לשתוף את התחתונים והוא לא נגעל, אבל גם לא מתעסק יותר מדי.זה מזכיר קצת גם את תהליך הגמילה הארוך שלו שנבע פשוט מהעובדה שהוא לא הטריח את עצמו לשרותים. לא רצה להפסיק את מה שהוא עושה, וכל הטירחה נראתה לו מיותר (כמובןף לפי הבנתי את ההתנהגות שלו). בפועל יוצא שפעם בחודש או חודשיים הוא "נתפס". לפעמים קצת יותר. לא בטוחה אם זה קשור אבל יש גם בעיה של חיטוט אף :-( וזה כבר כן העלה תגובות חברתיות של ילדים שלא רצו לשבת איתו בכיתה. אנחנו מעירים ומסבירים מתי הזמן הנכון להתעסק בזה אבל ללא הועיל. אשמח מאוד לעיצות והכוונות.
תודה רבה,
ek

שלום
יש לי 2 בנים האחד בן 3 והשני עוד חודש בן שנתיים. הילד הקטן עדיין לא מדבר והוא מאוד עצבני ברגע שהוא רוצה משהו ולא מקבל או שאני לא מבינה אותו הוא מטיח את ראשו בריצפה משתולל ומרביץ ואותו הסיפור גם בגן. לאחורנה פנו אליי מהגן בטענה שהם לא רוצים לקחת אחריות על הילד שמטיח כך את ראשו בריצפה וכי עליי לפנות לטיפול.
רציתי לדעת למי אני אמורה לפנות? והאם באמת זה שהוא עדיין לא מדבר מקשה יותר על ההתנהגות שלו?

אשמח לתשובתכם בהקדם
תודה

שלום,

בני בן השבע בכיתה א' .
המורה פנתה אליי בשני מקרים בהם טענה כי בני בעט במורה וקשה היה להשתלט עליו.
לאחר המקרה טענה כי התנהג כאילו לא קרה כלום.
אציין כי במקרים אלו זה קרה כשמורה ספציפית לא היתה, בד"כ עם המורה לאמנות, לא קורה עם שאר המורות, למרות שעדיין הסברתי לו כי לא מתנגים כך.
כששאלתי אותו למה התנהג הוא אמר כי משהו בגוף קרה לו .
אציין כי לבני בבית יש גבולות , כמובן שכל השנה למעט פעמיים שלוש זה לא קרה.
איך אפשר להתמודד עם התפרצות זעם כזו ולמי עליי לפנות ?
והאם אכן מדובר בהתקף זעם ?

שלום
בתי בת 6.5 ילדה חברותית והכל בסדר
רציתי לשאול לגבי זה שירדתי לגינה וכבר 2-3 החברות שלה ביחד כמה זמן ואז כשילדה מגיעה לאחר שהם היו ביחד כבר כמה זמן אז יש להן ביטחון והן לא מקבלות אותה לשחק איתן ביחד נותנות ידיים אחת לשניה דוחות אותה ולא רוצות לשחק איתה (זה לא קורה הרבה אבל רציתי לדעת איך להדריך אותה גם לקראת כיתה א') אני אמרתי לה לכי לשחק קלאס תהני מהמשחק ותיראי שיגיעו אלייך אל תראי להן שאת עצובה

איך אפשר להתמודד מול מצבים כאלה ? אני לא כל הזמן איתה (במקרה האימהות חברות שלי והן קראו לבנות ואמרו להן לצרף אותה)

אודה לך מאוד
את עוזרת לי מאוד בכל התחומים
יישר כוח

עומר בן ה - 5 הוא ילד סנדביץ לאחות גדולה יפה, מוצלחת וכשרונית ולאח קטן בן שנתיים, חמוד ומצחיק. גם עומר הוא ילד יפה, מצחיק ומוכשר אבל כבר מינקות הוא תמיד מתוסכל, כאילו הוא נולד כבר סנדביץ'. בגיל 3 הוא אובחן בהתפתחות הילד עם בעיה במוטוריקה עדינה ומאז אנחנו בטיפולים בריפוי בעיסוק. לאחר לידת האח הקטן מצבי הרוח של עומר החמירו והיחסים ביננו הפכו למאבק מתמיד. כדי לנסות לחזק אותו ניסינו חוגים (קפוארה, רכיבה טיפולית) אבל ללא הועיל, הילד מרגיש שדופקים אותו כל הזמן.
אנחנו תוהים האם זה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי?

אנחנו הורים גרושים לשלושה ילדים..כאשר הגירושים התרחשו סמוך להריון השלישי
ישנם הסדרי ראייה של האבא קבועים אבל בימים בהם האבא לוקח את הילדים רק הגדולה בת 8 מוכנה ללכת והשניים האחרים הבן בן ה 5 והבת הקטנה מסרבים ללכת ....
האם לא לשלוח אותם לאבא....בשל הקושי...
האבא לעומת זאת אומר שכאשר הם כבר נמצאים אצלו הם מאוד נהנים ורגועים....
מה עליי לעשות....אביטל (האמא)

הי.אני בת 32...אם ל2 בנים:7.5, 4 .ילדתי את הגדול בגיל 25,לא היתי מוכנה לזה...גם יצא דומה לאבא(שחום)ואני ממש לא אוהבת את זה...בחופש מן הסתם לא כ"כ מקשיב,זה ממש קשה לי...כלום לא עוזר,עושה מה שבא לו,מסבירה לו המון פעמים בטוב,לא הולך...וממש אני שונאת כבר אותו בגלל זה.גם חושבים להתגרש כי נמאס לי מכל השטויות של הילדים...אני הקרבתי המון-כמעט ולא עובדת,משתדל לעשות דברים איתם כשיכולה...אבל הגיעו מים עד הנפש...
עזרה....

אשמח לשמוע את דעתכן בנוגע למשחקי מלחמה בכלל ורובה צעצוע בפרט.
האם משחק בכלי נשק מעודד אלימות בקרב ילדים בני חמש, או שלהפך זו הזדמנות לממש פנטזיות שאין יכולת לממש במציאות? הבן שלי מאוד רוצה מתנה ליום ההולדת רובה שיורה כדורי ג'ל (בטיחותי לחלוטין לדברי היבואן) ובעלי ואני מתלבטים האם לקנות או לא.
תודה!

בתי כמעט בת 8, ובחצי שנה האחרונה נוטה לספר לי כל הזמן שיש לה מחשבות בראש, אם היא רואה סרט , היא אומרת, "יש לי מחשבה שגם אני יהיה אלימה ככה כמו בסרט", או כשהיא רואה סתם 2 אנשים ברחוב מדברים היא אומרת "יש לי מחשבות להרביץ להם" וכו'... היא אומרת את הדברים ממש כל הזמן עד כדי מצב שאני כבר ממש מתעייפת. השאלה, מה עושים? אני מנסה להרגיע אותה ולומר לה שמחשבות האלה יעברו והיא צריכה להיות בטוחה בעצמה ולדעת שהיא לא אחת שתרביץ אבל ללא שינוי מצידה.
אני לא יכולה לקחת אותה לפסיכיאטר/פסיכולוג, כי הגרוש שלי לא יאשר זאת (בטוח)
מה אני כן יכולה לעשות במסגרת הפרטית שלי ?

אנחנו הורים ל2 ילדים הבת הבכורה בת 8.5 והבן בגיל 7.
אנחנו נמצאים בהליכי גירושין. עדיין חיים יחד. יש בנינו שיתוף פעולה.
שניהם ילדים מקסימים, חברותיים, חכמים, מאוד חמים וכן מקבלים מאיתנו הרבה חום ואהבה.
ההבדל בין שניהם שבננו ילד שקט ורגוע, מוותר לפעמים רק כדי שלא תצעק. הם רבים ביניהם היא בעיקר מרביצה לו. הוא מבליג הרבה פעמים עד שנמאס לו והוא מחזיר לה. היא לעומתו לא יודעת לקבל תשובה שלילית, לא יודעת לדחות סיפוקים, אם לא מקבלת את מה שהיא רוצה תוך רגע מילדה הכי מדהימה בעולם נהפכת לילדה מאוד עצבנית, זורקת דברים צועקת ומרימה עלינו יד. בועטת שלפעמים אין לנו שליטה אנחנו אובדי עצות לא יודעים מה לעשות. מאוד כועסים ועונשים לא מרתיעים אותה. הכל מבחינתה מותר לה.
יורקת מדברת לא יפה.
והיא כל הזמן מטיחה בנו האשמות שאנחנו לא כועסים על אחיה שהוא מרביץ לה אלא רק עליה. למרות שזה לא נכון. אחרי שהיא נרגעת היא מבטיחה שלא תעשה את זה שוב אבל בפועל זה לא קורה.
אנחנו מאוד רוצים לעזור לה ולהקל עליה.
תודה