פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ילדה בת 5, ללא בעיות דומות בעבר. לאחרונה התחילה לרוץ לשירותים (פיפי) בתדירות רבה. בימים האחרונים הדבר קורה כל 5 דקות. בדיקת שתן תקינה ואנו חושדים במרכיב רגשי. האם נתקלתם בתופעה? כיצד להגיב?

בתי בת ה-4 מסרבת לשתף פעולה (עדי כדי מפוחדת) באירועים שקשורים בגן בעיקר, הכוונה היא היא סירבה לחגוג יום הולדת, היא סירבה להיות "אמא של שבת" כמו כן בשבוע שעבר חגגנו בגן את יום המשפחה, אבא שלה הגיע לחגוג איתנו והיא גירשה אותו בדמעות שיילך הביתה (עד שסוף סוף הוא לא עבד ויכול היה להיות חלק). היום שזה החג הכי מדהים , חג פורים ושמח לילדים היא סירבה בכל תוקף להתחפש.....
יש לי תחושה, שכשהפוקוס מכוון אליה היא פשוט לא רוצה בזה היא מסרבת בכל תוקף וכמובן בוכה, יש לציין שיש פעיליוות בגן (יום הולדת למישהו אחר) היא רוקדת ומשתתפת (בקיצור שמחה בשמחתם של אחרים....) . מיותר לציין שאנחנו זורמים איתה ולא מכריחים אותה לשום דבר, כמובן שלי זה כואב כי היא מפספסת את כל הזיכרון והחוויות מהגיל הזה.

שאלתי האם ניתן לעשות/להתנהג אחרת?
אולי לחכות שתתבגר....?

תודה, מראש!

שלום, אני אמא לילד בן חמש שנמצא בגן חובה. בגן יש לו חבורה של ארבעה חברים שנפגשים גם אחהצ. בחבורה יש ילד אחד שתמיד הוא המנהיג והילדים הולכים אחריו בצורה די עיוורת. בזמן האחרון המנהיג התחיל לעשות חרם ואיומים להוציא מהחבורה כשדברים לא נראים לו. הילדים מגיבים בפחד ההוצאה מהחבורה ומשתתפים בחרם. כבר קרה שהבן שלי סולק פעמיים מהחבורה. דיברתי עם הגננת ועם האמא של הילד. אך לצערי הילדים ממשיכים בהתנהגות שלהם. מה עושים????

יש לי שאלה כללית על גיל 2.5
כשהבת שלי לא רוצה לעשות משהו שהיא חייבת לעשות כמו צחצוח שיניים, נעילת נעליים וכו', אני מתלבטת מה נכון לעשות ?
בכל מקרה אני אומרת שכרגע זה מה שעושים וזה לא בחירה
1. האם לתת לה את הזמן ולהגיד לה שרק תדע שאם היא לא תצחצח ונצטרך לצאת מהבית, לא יהיה לה זמן למשהו שהיא רוצה כמו לראות תוכנית, האם הם מבינים בגיל הזה הקשר כזה שלא מגיע מיידית עם המעשה
2. או שעדיף פשוט לעשות את זה איתה, לקחת אותה ולהגיד שזה מה שעושים כעת, זה יכול להיות בכיף או לא ולצחצח לה.

כמובן שיש לה בחירה בדברים אחרים בחייה

שלום. יש לי 2 בנים. לגבי הבכור, בן שנה ו4 חודשים. אני ואביו חלוקים ביננו בנושא הצפייה בטלויזיה. אני נותנת לו לצפות (רק בתוכניות לגילו )בערך שעה ביום. רק שמבקש או אהח"צ ביוזמתי. יש ימים שפשוט לא יצא. אביו, כעת כשנמצא במהלך היום בבית(חופשה של חודשיים) אומר שלא יצפה כלל (בתוכניות ילדים- הופ- לולי), אך שם ברקע סדרות דרמה או סרטים שהוא אוהב, חפכמים 3 פרקים ברציפות וכשאני מבקשת שיכבה עד שהילד ילך לישון כי התוכן לא לגילו הוא מסרב וטוען שבמילא זה לא סרט בשבילו אז הוא לא צופה וזה לא צריך להפריע. אני חושבת שזה משפיע מאוד. מה דעתך?

שלום,
יש לנו שני ילדים מקסימים. הגדולה בת שלוש והקטן בן שנה וחמישה חודשים.
יש לנו בבית הרגלי שינה קבועים שזה אומר ארוחת ערב, אמבטיה, הקטן הולך לישון בשעה שבע והגדולה נשארת איתנו לזמן איכות עד השעה שמונה ואז הולכת לישון.
מאז ומתמיד לא היתה הולכת לישון לבד, אלא, הייתי צריכה לשבת על ידה עד שהיתה נרדמת שלרוב זה היה לוקח יותר משעה.
מאז שהחלטתי שהילדה צריכה לומר יפה "לילה טוב" וללכת למיטה ולהירדם לבד, הכל השתנה. היא רוצה להישאר לישון בסלון, דבר שמוביל להתפרצויות זעם, צרחות, בכי, בעיטות, אגרופים, ברגע שמנסים להרים אותה ולהרגיעה, היא זורקת את עצמה, לא מוכנה להירגע ולהקשיב, חוזרת על אותה מילה/משפט עשרות פעמים בלי הפסקה כמו: "לא רוצה לישון לבד","תשבי איתי", לא רוצה במיטה שלי, רוצה עם אמא ואבא בסלון". הילדה מאוד עקשנית ויכולה לבכות ולצרוח שעות!!!!!
הבעיה היא, שהיא ואחיה הקטן ישנים באותו חדר ואז הוא מתעורר בבהלה לתוך צעקות ובלאגן והפחד שלי שמצב כזה יכול להשפיע עליו.
ברגע שהכל נרגע, שזה לאחר שאחד מאיתנו נשאר בחדר ועומד לידה עד שהיא נרדמת, באמצע הלילה היא קמה ונכנסת למיטה שלנו.
אנחנו מחזירים אותה למיטה שלה ואז כל הבלאגן חוזר על עצמו, בכי צעקות כדי שאני אשב איתה. כמה שאני מנסה להסביר לה שעכשיו לילה וכולם ישנים ואמא מאוד עייפה ורוצה לישון, זה לא עוזר היא בשלה ולא מוכנה להקשיב.
ניסיתי לתת פתרונות כמו: אם היא רוצה לישון עם בובה או עם מנורת לילה או שתגיד לי מה יעזור לה לישון לבד (כדי להבין אם מדובר כאן באיזשהו פחד) שום דבר, היא פשוט רוצה שאמא תשב לידה. (ורק אמא לא אבא).
יש לציין שהילדה תמיד היתה ילדה נוחה, מגיל שבועיים ישנה לילות שלמים, היא ילדה מאוד שמחה, חברותית, אוהבת לעזור, חכמה, גם בגן היא מתנהגת מאוד יפה.
רק לאחרונה, מהרגע שהחלטנו להציב גבולות בנושא של ההשכבה הכל השתנה.
אתמול, במהלך היום, מנעתי ממנה לשחק במשחקים שהיא אוהבת בטענה שזה עונש על ההתנהגות שלה בלילה. זה גרם כמובן לאי הסכמה מבחינתה ולבכי. לאחר שנרגעה, ישבנו יחד, דיברנו והסברתי לה כמה ההתנהגות שלה בלילה לא טובה ולכן היא לא תקבל היום את הפאזלים שהיא אוהבת. אם היא תתנהג יפה בלילה ותלך לישון לבד בלי בכי ובלי אמא אז מחר היא תוכל לקבל שוב את המשחקים.
מפתיע מאוד אבל כך היה. היא הלכה לישון לבד, בשקט, במיטה שלה. אבל בשעה שתיים בבוקר הופיעה במיטה שלי. בלי דיבורים לקחתי אותה והחזרתי אותה למיטה שלה. ואז התחילה עם בכי בבקשה שאשב איתה. היא מרגישה את נקודת החולשה שלי שזה הבכי בכך שאני מפחדת שהיא תעיר את אחיה הקטן, אז פשוט אמרתי לה שאני מעבירה אותה לחדר אחר (חדר אורחים) וכך היא לא תפריע לאף אחד ואז תוכל לבכות עד הבוקר. היא נלחצה מזה ומזה שגם מחר לא תקבל את המשחקים שלה, אז היא נרגעה. המשיכה להשמיע קולות פה ושם אבל עבר לילה הרבה יותר רגוע.
השאלה שלי האם זו תופעה מוכרת? האם הדרך שלי שזה איומים ועונשים זו דרך נכונה?

מדוע ההודעה שכתבתי לכם בפורום אתמול לא מופיעה?

שלום, בני בן שנה ו-7 חודשים וכשהיה יותר קטן, במהלך תקופה מסוימת, על מנת שיבצע כל מיני פעולות שביקשתי ממנו כמו להתלבש, להסתרק מבלי לבכות הייתי אומרת בקול "כל הילדים תגידו כל הכבוד" לאחרונה, אם למשל הוא מרכיב פאזל אני אומרת לו "כל הכבוד" והוא מוסיף "כל הילדים....." כלומר מבקש מ"הילדים" לומר לו כל הכבוד. כמובן שאין אף אחד בחדר חוץ ממני. האם זה בסדר לדמיין ילדים כאשר בעצם אין אף אחד?

שלום רב,
בתי בת שנה ו-8 חוד', תאומה, נולדה פג שבוע 34.
בבית אחות גדולה בת כמעט 5.
הילדה מזה כשנה אוספת שערות מהרצפה, לועסת ואוכלת אותן (יוצאות בצואה!! ואני חוששת מחסימת מעיים). חשבנו שהבעיה תיפתר כשתתחיל ללכת (שנה ו-4). אך היא רק החמירה כי לאחרונה היא גם מושכת שיערות לעצמה ולאחרים.ניסינו לכעוס בהתחלה ולהבהיר שזה אסור, אך זה לא עזר. ניסינו לומר לה שצריך לזרוק לפח וזה עזר לשבוע וחזר. לאחרונה אני רק מוציאה לה מהיד, מלטפת אותה ואומרת ברוך שזה מסוכן ואסור לשים בפה. זה לא עוזר.
ברקע- הילדה יחסית "נדבקת" אליי במהלך היום. כמעט ואינה משחקת לבד או עם אחיותיה. בגן- ההיפך הגמור - קוראים לה "הילדה של החבר'ה" וטוענים שהיא מאוד נוחה ולא מרבה לתלוש שערות או לאכול אותן (בקיצור- לא מתרגשים...).
אני כבר מאוד מודאגת, היא רוצה הרבה ידיים. אם אני בסביבה- היא ישר תבוא "אימא, אימא", ואם בעי איתן- היא כן תשחק עם אחיות שלה. יצויין שאני מרבה לשחק איתן ולהיות איתן (אם כי אין לי זמן איכות עם כל אחת בנפרד). מרגע שמגיעים הביתה ועד שהולכים לישון (כשעתיים וחצי)- אני רק איתן- משחקים, אוכלים, עושים אמבטיות.
ועוד דבר- היא יחסית מפחדת מהאחיות שלה: אם מישהי מתקרבת מהר מדי היא בורחת כמו מנמר (התאומה שלה והיא רבות הרבה מכות, מושכות בשיער, דוחפות. עם הגדולה-לא). אם יחטפו לה צעצוע- היא תבכה ותבכה ולא תמיד תנסה להחזיר לעצמה.היא רק תנסה לברוח אליי לפני שחוטפים לה...אני סבורה שזה יושב על משהו רגשי ולא יודעת מה לעשות כדי לשפר את המצב. אנחנו בית של הרבה נשיקות וחיבוקים- כל היום אנחנו "מתמזמזים" עם הילדות, אך ברור שיש גם הרבה מתח כתוצאה מלחץ להספיק דברים וכו'.
אודה לעצה טובה.

בתי לא יודעת להעסיק את עצמה כמעט בכלל, וכל הזמן רוצה יד מכוונת ושנתפעל אותה , זה נורא מתיש וזה גיל שצריך להעסיק אותם המון, איך אצליח לגרום לה להעסיק את עצמה אפילו בתור התחלה ל 5 דקות, קניתי לה משחקים שחשבתי שיאתגרו אותה לשחק קצת לבד, לדוגמא מטבחון עם הרבה כלים אבל היא שיחקה 2 דקות ורצתה שאשתתף! מה לעשות?

היי אני אמא לילד בן 6 ולתאומים בני שנתיים , נכון שלגדל תאומים זה סיפור ממש לא קל שדורש המון תשומת לב ויחס במיוחד עכשיו כשהם התחילו לדבר וכל מה שהם עושים חדש ומיוחד וזה זמן שלפעמים נלקח על חשבון הבן הגדול אבל אני ממש משתדלת להעניק לו חום אהבה והבנה מתי שרק אפשר אבל בתקופה האחרונה אנחנו כבר לא יכולים להתמודד איתו כל התנהגות שלו מלווה בבכי וייללות ועצבות שכבר נמאס לנו ממנה לדוגמא והוא מבקש לעשות משהו ואם נגיד לו לא אוי ואבוי מיד יתפרץ בבכי ובאגרסיביות של לבעוט בדברים ולהתחצף ליילל ולהתבכיין .
לבעלי אין תמיד סובלנות ואז מתחיל ויכוח וצעקות ואיומים שאם לא תעשה ככה לא תקבל ככה וכו' או אתה מתנהג כמו תינוק וכדו' ונמאס לי כבר שבמקום שנעביר לו את הזמן המעט הזה בכיף אנחנו צריכים להיות איתו במאבקים ניסינו לדבר איתו אבל לא הלך ואנחנו גם לא יכולים להרשות תמיד הכל כדי שלא יתנהג בצורה כזו אז מה לעשות איתו איך לגרום לו להבין לא לבכות וליילל אם אומרים לו לא!!!

אם אחים שלא הוא מדהים מוותר כשמבקשים ממנו ונותן להם לשחק או משהו משלו מבין ואחראי שומר על הסביבה והבית מרדק אחד שלם כשהם בבית


בתודה רבה אמא שנשבר לה הלב!!!

בני בן השנתיים וחצי ילד נבון, רגיש ומקסים. מפותח מאוד לגילו ומדבר באופן שוטף.
הגננת מדווחת לנו שברגעי תסכול, אם חוטפים לו צעצוע, או נוגעים לו בחפץ שהוא מנכס לעצמו, או פולשים לטריטוריה שלו - מגיב בתוקפנות, רוקע ברגליים, ואף זורק את עצמו על הרצפה, בוכה מאוד ולעיתים גם מושך בשיער ודוחף.
יצוין כי הגן הוא גן קטן (12 ילדים עם גננת ושתי סייעות והגננת אומרת שבני הוא מאוד דומיננטי והילדים מאוד אוהבים אותו)

חשוב להדגיש כי בבית, אנו לא חווים את ההתפרצויות האלה כך, בין היתר אני מניחה כיוון שהוא בן יחיד.
גם כשאני מזמינה חבר הוא מגדיר לחבר מה שלו "ואני לא מרשה לך לשחק ב..." ומה מותר וגם אם יש משברים, הם רגעיים וקצרים והרבה פעמים אני שמה לב שהוא מוצא לעצמו פתרונות ("זה לא נעים לחטוף", "תיקח את המשאית הזאת")

לרוב הוא מספר לי מה היה בגן ואנחנו מדברים על מה קרה ולמה (הוא יכול לומר לי מיוזמתו"מאוד כעסתי היום" "הרבצתי", "השתוללתי" וכו) אנחנו מנסים ביחד למצוא פתרונות (לגשת לגננת, ללכת הצידה להרגע, לספור על עשר)
אני מרגישה שהוא מבין - אך כנראה מתקשה ברגע האמת ליישם. (אני תמיד אומרת לו שבטח היה מאוד קשה שחטפו לו צעצוע, או כל דבר אחר -אבל שאסור להרביץ ושזה כואב ולא נעים ובוא נחשוב יחד איך אפשר להגיב אחרת)
השאלה איך אני יכולה לעזור לו להתמודד עם התסכול - וללמד אותו להגיב בדרך לא אלימה.
תודה.

שלום רב,

בני בן התשע סובל מחרות הבאות לידי ביטוי בעוויתות שונות בפנים וכאבי בטן, לאורך השנים לדוגמה בזמן עופרת יצוקה הוא החל עם עיוותים בפנים. בשבוע הוא נשאר עם אחיו ובייביסיטר בת 23 ששמעה לפנות בור קולות בבית וחשבה שיש מישהו בבית. (הבית הוא פרטי ומחובר למוקד שמירה ויש אזעק לילה). הזמינו את ביטחון הישוב שבדק את הבית ולא נמצאו סימנים לכניסה של מישהו וגם האזעקה לא עבדה. כתוצאה מכך קשה לו להרם בלילה, הוא מתעורר לפנות בוקר ומחד, יש לו עיוותים בפנים והוא מגלגל עיניים. מה עלי לעשות על מנת לעזור לו בנושא החרדות. דיברנו איתו הבהרנו לו שלא היה מישהו בבית, השרנו עליו ביטחון, אך לדעתי זה לא מספיק.
אשמח לקבל תשובה
נעה

שלום רב

בתנו, בכתה א', התחילה מפגשים אצל מטפלת התנהגותית לשפר את כישוריה החברתיים.

אנחנו בתחושה שלא הגענו למקום הנכון. היות והילדה קטנה מדי לשיקול דעת בעניין זה בעצמה, זוהי החלטה שלנו כהורים ואנחנו החלטנו על הפסקת הטיפול.

עם זאת, אנחנו עדין חושבים שנדרשת התערבות מקצועית. אנחנו לא רוצים לטעות שוב וחשוב לנו לנסות לדייק בבחירתנו הבאה כמה שיותר. האם תוכלי להמליץ על פסכולוג או פסיכולוגית ילדים לטיפול בבעיות חברתיות ?. (אנחנו מאוד מתקשים להגיע להמלצה).

בנוסף,

אנחנו מעוניניים להיות נוכחים לפחות ב 50% מהפגישות (וגם זו פשרה לא סבירה במיוחד מבחינתנו) . אנחנו מתקשים להבין את עמדת הפסכולגיה (כתחום) שנוכחות הורים יכולה להפריע למהלך טיפול. נאמר זאת כך בין הסיכון להפרעה במהלך הטיפול לבין הסיכון שההשפעה על בתנו אינה בכוון הרצוי אנחנו בוחרים בראשון. בכלל, לא ברור לנו מדוע אנחנו בעמדה של התנצלות לגבי דרישתנו לבקרה. בקרה ואפילו פיקוח הם לא מילים לא מתאימות בהקשר זה. מדוע זה כ"כ לגטימי שהילדה לא תלך לרופא ילדים לבד, אבל פתוח לדיון ומו"מ אם תכנס לחדר פסכולגית לבד ?.

נשמח לדעתך בעניין זה.

בברכה

שלום,

יש לי שני בנים בני שמונה וארבע וחצי. בתקופה האחרונה בני הבכור מרבה להכריז שהוא שונא את אח שלו ומתנהג אליו באכזריות. נכון שלפעמים הקטן מציק לו אבל במרבית הפעמים הכעס כלפי האח הקטן לא מוצדק. חשוב לציין שפעמים רבות הם כן משחקים ביחד והרבה פעמים הגדול מחפש את הקטן כדי לספר לו משהו או אפילו לתת לו ממתק או צעצוע שקיבל ואינו רוצה בו. הקטן מאוד אוהב את הגדול ומעריץ אותו למרות שהרבה פעמים נאלץ להתמודד עם העלבונות (ולפעמים גם בעיטות) שהגדול ממטיר עליו. כאשר הם רבים אני משתדלת לא להתערב. האם אני פועלת נכון? מאוד קשה לי לשמוע את מה שהגדול אומר. נשברתי כשהקטן אמר לי שהגדול שונא אותו... האם יש לכן עצה בשבילי?