פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בתי בת 11 ובוחרת בלא מעט פעמים לא לאמר את האמת לגבי שאלות פשוטות שהיא נשאלת כמו: האם צחצחת שיניים? האם יש לך שיעורים?ועוד.
כמו כן, קרה כבר כמה פעמים שהיא לקחה חפצים שונים מחדרי כמו איפור וכששאלתי אותה , אם היא יודעת היכן הדברים , היא ענתה שהיא לא יודעת. לאחר מכן הסתבר שהיא לקחה את הדברים, וכששאלתי אותה, איך זה שהדברים אצלה, היא אמרה שאני נתתי לה אותם, ושהיא לא לקחה אותם.
תגובתה כשהיא נתפסת משקרת תמיד מלווה בבכי ובכעס ובחוסר רצון להודות באמת. עד כה היא מעולם לא הודתה שאכן היא לא דיברה אמת. הסברתי לה בכל פעם כמה חשוב לאמר את האמת, בעיקר בגלל עניין האמון בה,ובכל זאת התופעה נמשכת. אני דיי חסרת אונים ולא ממש יודעת כיצד להתמודד עם התופעה בצורה שאכן תפתור את הבעייה ולא תעצים אותה. אודה לכם מאוד על כל עצה שתוכלו להגיש לי.

שלום לכם,
בתי (השניה) בת חצי שנה. בחודשי חייה הראשונים היא בכתה ללא הרף והוגדרה כ"קוליק". בכי בלתי פוסק מ-7 בערב עד 1 בלילה היה שגרת יומינו. שום תכשיר ושום שינוי תזונה לא עזר.
ב"ה, היום זה כבר לא המצב שלנו, אחרי גיל 4 חודשים זה השתפר, אבל היא עדיין מאוד מאוד לא רגועה במשך כל היום. כל הזמן רוצה להיות על הידיים, בוכה כשמנסים להאכיל אותה באוכל מוצק, לא לוקחת לא בקבוק ולא מוצץ. כבר שתי מטפלות התייאשו ממנה. השבוע אנחנו מתחילים עם השלישית.
הילדה הראשונה שלי היתה רגועה ונינוחה מאוד בתור תינוקת, כך שאני מניחה שזה בעיקר עניין של המזג שלה ולא תפקוד לא נכון שלי.
האם למישהו יש עצה לתת לי? אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שמאז שהיא נולדה אני במעין דיכאון, לא מצליחה לעשות כלום. גם כשהיא לא בוכה, המחשבה על זה שאני חיה על זמן שאול עד הבכי הבא משתקת אותי.
איך אפשר לעזור לה (ולי) להרגע?

תודה מראש
נגה

שלום עליכם יש לי שאלה בענין חינוך ילדים אם יש משהו מומחה אז בבקשה שיענה הבן שלי בגיל 13 יש לו פייסבוק שם יש לו תמונות של עירום אמרתי לו שיוריד אותם ,לא הצליח ,לאחר שבוע הוא ביקש כבל למחשב קניתי לו אך משהו בתוכי לא איפשר לי כל הזמן חשבתי איך לקחת לא את הכבל שלא יוכל לראות את המחשב דרך הטלוזיה בבקר לקחתי לו את הכבל הוא מאוד כעס אמרתי לו שיכנס לפיסבוק וישנה הילד אמר שהוא לא יכול להיכנס אינו זוכר את שם משתמש "
אני חושב הילד יכול יש פה אי הבנה אבא ילד .
בקיצור הוא לא רןצה לדבר איתי בגלל הכבל אנחנו גרושים אפשר לקבל עזרה תןדה
יש להוסיף באתו יןם היה אצלו חבר אמא של החבר ביקשה שיבוא הביתה הבן שלי אמר לו תגיד לה אני רואה סרט מאוד הכעיס אותי מחליט לאחרים מה לעשות
זה נתן יותר חשק לקחת לו את הכבל

הבן שלי בן 4. מגיל מאוד קטן לא רוצה ללכת לאמא שלי. עכשיו כשהוא כבר יותר גדול הוא מבטא את זה אפילו יותר ובצורה מאוד לא נעימה. מה שגורם גם לי להרגיש לא נעים.
הוא גם מדבר אליה לא יפה וגם דוחה אותה.
היא אומרת שהיא לא מתרגשת מזה אבל אני מרגישה שבזמן האחרון זה מפריע לה.
את הסבתא השניה הוא מאוד אוהב. ואת אבא שלי גם מאוד אוהב.
אמא שלי סייעת במקצועה ועובדת עם ילדים.
לי ולאמי מאז ומתמיד היו עליות ומורדות ביחסים. תמיד היו עימותים וויכוחים וחוסר הסכמה. אני מה שנקרא- ילדה של אבא אבל לא משדרת את זה לבן שלי. לפחות ככה אני חושבת.
יכול להיות שבתת מודע הוא מרגיש את זה?
(יש לי הרגשה גם לפעמים שהיא מתייחסת אליו כמו לעוד ילד מהגן שלה ולא כמו לנכד).
מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה? הרי אי אפשר להכריח ילד לאהוב מישהו בכוח!
אגב, היא אומרת שאם הוא נשאר איתם לבד ואני לא נמצאת הוא מתנהג בסדר גמור. ורק כשאני נמצאת הוא עושה קונצים.
מה עושים?

שלום,

בתי בת 7.5 מרבה לשחק עם עצמה מתוך רצון ובחירה שלה.כך היה מאז שהיתה קטנה היא אוהבת חברים אך יחד עם זאת אוהבת הרבה פעמים להיות לבד יש לה עולם עשיר מאוד והיא יכולה להעסיק את עצמה שעות מבלי להפריע או לדרוש משהו. לאחרונה שמתי לב שכאשר הי אמשחקת לבד היא עושה מס' דמויות ומציגה אותם ומדברת כאילו יש איתה עוד שני ילדים או שתי דמויות לפחות.היא כל פעם הופכהת למישהי אחרת, האם זה נורמלי? שאני שואלת עם מי או מה את משחקת אז היא אומרת שהיא בעולם הדמיון ומשחקת במשהו דמיוני. או'דה לתשובה.

בתי, בת חמש וחצי בערך. ויש לה בעיה עם פיפי\קקי. היא לא הולכת לשירותים בזמן, והיא לא מנגבת ומנקה את עצמה. ועוד יותר מזה, לא מפריע לה להסתובב עם תחתונים רטובים או מלוכלכים מקקי יום שלם.
בהתחלה חשבתי שהבעיה בגן והיא מתביישת, אבל זה קורה לה גם בבית. לפעמים פשוט בורח לה קקי או פיפי, לפעמים זה קורה גם במקלחת.
זו לא בעיה שהופיעה פתאום. תמיד היתה לה בעיה. מאז שנגמלה מהחיתול. הגמילה היתה קשה מאד, וארוכה מאד. פשוט בגן הפרטי היה מי שילך איתה ויעזור לה\יחליף לה בגדים. עכשיו שהיא בגן עירייה עליה לעשות זאת בעצמה, והיא לא עושה את זה, (למרות שהיא בגן עיריה כבר שנה וחצי). כמה שלא דיברתי איתה, וניסיתי להסביר לה, אני לא מצליחה להגיע ללב העניין. התחלתי לחשוד שיש לה בעיה. האם אני צודקת או שהיא עדיין צעירה והמודעות תתפתח?

שלום רב,

בני בן 8 מקבל ריטלין ל-8 שעות, לצורך קשב וריכוז, ללא פאלתנות יתר.
בימים שהוא עם כדור, התאבון נפתח לו רק אחה"צ או לקראת הערב, ואז הוא יכול לאכול ללא הפסקה. גם קשה לו מאוד להירדם והשינה מאוד מתעכבת.

יש לציין שהוא ילד רזה וגבוה.

השאלה שלי האם לאפשר לו לאכול ללא גבולות ? מתי להפסיק האכילה ולהגיד עד כאן, גם צריך ללכת לישון היום. אני גם לא רוצה לעשות יותר מידי סיפור סביב האוכל.

מאוד קשה לי לראות אותו כך, כי אני מבינה שהוא מאוד רעב וצריך להשלים את כל היום שלא אכל.

האם להגביל ? האם לאפשר ? מה המידות המינון הנכון ?

שלום הילדה שלי בת שש אני משערצ שהיא סובלת מוויסותת חושי (תמיד רוצה להוריד בגדים לא אוהבת נשיקות ויחבוקים - מגע לי מאוד קשה עם זה אבל אני מכבדת את הרצון) מעולם לא עשיתי לה איבחון מה הטיפול בןוויסות וחושי ?????

בני בן 3וחצי בן רביעי התחיל ללכת לגן לראשונה בספטמבר כשהיה בן 3 .ההסתגלות הייתה הדרגתית , הגננת הבינה שלא היה במסגרת וזרמה בקצב שלו , יש לציין שאחרי זמן קצר הוא נפרד יפה בבוקר אבל... בהשך הגננת שמה לב שאינו יוצר קשר עם ילדים לדוגמא: בשעת חצר הוא משחק עם עצמו ומידי פעם הגננת מבקשת מקבוצת ילדים שתיקח אותו , כשהגננת פונה אליו אפילו בשאלות הכי בסיסיות כמו עם מה תרצה את הכריך , הוא לא עונה ,(מתבייש) בעבר ייעצתם לי להזמין חברים הבייתה ובאמת בבית הוא פתוח כשבא חבר הוא משחק איתו ומרוצה אבל בגן הכל משתנה (יש לציין שבבית הוא יודע לעמוד על שלו ילד חייכן רגיש ופעיל, ומשחק ומשתובב עם אחיו הגדולים) הגננת ביקשה שאפנה לייעוץ . אודה לכם אם תכוונו אותנו על מנת שנוכל לדובב אותו ליצירת קשרים בגן ולהסיר את מחסום הביישנות מהגננת.
נ.ב. בכל הנוגע לעבודות יצירה וכו' בגן הוא אוהב מאד ועובד בשמחה.
תודה סיגל

שלום,
בני בן ה- 6 ילד מאוד טוב ובעל ביקורת עצמית מאוד גבוהה. כך למשל, כשעושה משהו לא בסדר, הוא מרגיש עם זה כ"כ רע שממש סותם אוזניים ולא מוכן לשמוע מה יש לי להגיד(ואני פשוט לא אומרת). ולמשל אם רק נדמה לו שאני כועסת - הוא מתחיל לבכות. ובגן - אם מרביצים לו, הוא לא מחזיר כי מודאג מזה שהגננת תחשוב שהוא לא בסדר, ועוד יותר מזה שאולי תספר לאמא.
המצחיק הוא שהוא כזה ילד טוב, שכמעט אין על מה לכעוס עליו, וגם אם כן - זה נעשה כ"כ בעדינות, בגלל התגובות הרגישות שלו.
ולכן אני מתוסכלת - לא ברור לי מדוע הוא כ"כ רגיש - האם זה בגללנו ההורים ואיך לגרום לו להשתחרר מ"אמא תכעס, תתאכזב וכו'". רוצה שיהיה לו קל יותר בחיים...
ורוצה שהוא ירגיש חופשי לספר לנו הכל בלי חששות לגבי מה נחשוב עליו. איך עושים את זה ?

כמובן מקסים, רגיש, חכם וכו'.. כמרגיש מתוסכל או כועס אז הוא פשוט צורח. לא צועק, אלא צורח צרחה אחת ארוכה (או שתיים..) וישר לאחר מכן "מבין" שעשה משהו לא בסדר ומתחיל לבכות.. מצד אחד אני שמחה שהוא לא מבטא את התיסכול או הכעס באלימות. הוא לא מרביץ או נושך וכדומה. מצד שני, אני לא בטוחה שזה בסדר לאפשר לו את זה. אבל איך פורקים תיסכול בדרך אחרת?? אני לא ממש יודעת אילו כלים לתת לו להתמודד עם הרגשות האלו. הרי גם אנחנו המבוגרים צועקים כשאנחנו מתעצבנים.. חשוב לי לציין שהצרחות האלו קורות לעיתים רחוקות. משהו כמו פעם בשבוע - שבועיים. האם זה בסדר לתת מבט שאומר" תירגע" ולהמשיך הלאה?

שלום,מה עושים כאשר הבן שלי קורא לאבא של חבר שלו מהגן אבא. אנחנו גרושים שנתיים הוא כיום כמעט בן שלוש ולצערי הרב אביו מבריז המון מהסדרי הראיה ועוד יותר לצערי גם כאשר מתקיימים הסדרי הראיה הבן מספר שחוזר הביתה שעצוב לו בבית של אבא שלו ולא כייף לו . הוא ילד מאוד חכם ומפותח בשפה עשירה .לאחרונה מאחר ואנחנו מבלים יחד המון עם המשפחה של חבר שלו מהגן באמצע השבוע ובסופי שבוע הוא התחיל לקרוא לו אבא. אני כל הזמן מתקנת ואומרת לו שזה אבא של ואת שמו הפרטי אך הוא מאוד נהנה איתו וכייף לו איתו ופשוט מתעקש וקורא לו אבא.

שלום אני כבר אולייבפעם השלישית שואלת את אותה השאלה בפורום אניממש אבלממש מודאגת בני הוא ילד ממש פעיל בריא חכם נבון גודל במשפחה חמימה ומלאת אהבה משום מה הוא נוהג להרביץ באופן קבוע לילדים בגן וגם לכל ילד שנמצא בסביבתו לאיתים הוא מרביץ דוחף מושך בשיער שורט בפנים ילדים אחרים אני ממש כל פעם מחדש מאוכזבת ונשארתבהלם מתגובות אלו. אני נוגת כל הזמן להגיד לו שאנחנו לא מרביצים ולא נושכים ולא דוחפים והוא בכל זאת עושה זאת אני כבר לא יודעת איך להסביר לו או מה עליי לעשות בכדיי למנוע את בעיית האלימות הזו??.אני ממש אשמח אם תתנו לי באמת דעה מקצועית ומהירה .פשוט אין לי פתרון אני חסרת אונים.תודה .נ.ב חשבתי שככל שהוא יגדל זה ייפסק אבל זה רק מחמיר.

שלום
אני בת 33 גרושה ואמא לילדה בת 7, אני חסרת אונים לגבי הבת, אני מרגישה שאני מאבדת אותה, אנחנו גרות אצל ההורים שלי ב4 שנים האחרונות מאז הגירושים, לבת יש לי יש התקפי זעם שאותי הם מפחידים, אני מתחילה לצעוק , , לתת עונשים, כלום לא עוזר
הלכתי לייעוץ בעבר , עזר תקופה ושזה חזר על עצמו, אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני כבר מרגישה שהרמתי ידיים, היא חוצפנית, מנססה בטוב לא עובד מנסה ברע לא עובד, כל מה שניסיתי לא עזר,
אני מדברת איתה בשיחות אני והיא לבד , היא מבינה שהיא עושה טעות ומבקשת סליחה ושלא תעשה את זה שוב היא מבטיחה אבל הכל חוזר על עצמו כאילו לא היה
אז אני אומרת לה שאנילא יכולה יותר לסלוח לה
הדבר היחיד שטוב אצלה היא ילדה טובה בבית ספר, ומתנהגת יפה וחכמה , ומאוד אוהבת לקרוא ספרים שזה דיי מנחם אותי
מה עושים

בבקשה רוצה להציל את הילדה שלי

שלום,
מצאתי את הפורום שלכם, ואתם באמת התקווה היחידה שנותרה לי כדי לדעת מה באמת קורה לבת המקסימה שלי?
בסיום גן חובה ביתי התחילה לפחד, כל הזמן היא שאלה שאלות כמו: איפה את? אם את יוצאת מהדלת תעדכני אותי? מה זה מוות? כל שריטה שהיא קיבלה היא נורא פחדה לא נתנה לנו, לי ולבעלי להישאר חמש דקות ללא שאלות .
לאחר תקופה של מספר חודשים זה עבר.
לפני כחודש הכל חזר ובגדול, היא מפחדת מכל דבר, גם כשאני בבית אך בחדר אחר כל שניה היא שואלת איפה אני? היא מפחדת שבעלי התעלף אם הוא שומר עליה ואני לא נמצאת, היא תמיד מדמיינת דברים שיכולים לקרות גם כשאני בבית כמו מה יקרה אם אני אאבד את המפתחות של הבית, איך נצא? בקיצור סיוט מתמשך במשך כל היום.
יש לציין שבבית הספר הכל בסדר אפילו מצויין ישנם פחדים אך מזעריים.
מה עושים? למי פונים? האם זו בהלה נורמטיבית לגיל הזה או שזה כבר עבר את הגבול? המליצו לי לפנות למרכז הורים וילדים ולעבור שיחות משפחתיות מה אתם אומרים זה יעבוד? בבקשה תעזרו לי.

תודה רבה מראש
הלן