פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

יש לי שתי בנות (2.5 , 4.5).
מאז ומתמיד הילדה הגדולה הייתה בכיינית ועקשנית. הבכי שלה יכול להימשך לנצח ובעוצמות מחרישות אוזניים. הסיבות שונות ומגוונות, ובעיקר בלתי צפויות.
אני חייבת לציין שהתגובה שלי לאורך כל הזמן לא הייתה עיקבית במיוחד. נע בין התעלמות מוחלטת להתייחסות לכל "ציוץ" שלה. חוסר העיקביות נובעת בעיקר מכיון שאני לא בטוחה בדרך שבה אני צריכה לפעול.

בנוסף, מן הסתם היחס שלי כלפי הבכי של הקטנה הוא שונה. לדעתי זה טבעי יותר, הציפייה מילדה בת שנתיים וחצי להתמודד עם מצבים והיכולת שלה לרגע ולהסביר את עצמה באופן מילולי מוגבל. ייתכן והגדולה מצפה לקבל את אותו יחס שאחותה מקבלת. אני לא חושבת שזה אפשרי. אני מנסה לעודד אותה להשתמש ביכולת שלה לדבר ולהסביר את מה שמפריע לה ורק בדרך זו אני מוכנה להקשיב ולעזור לה, לא בבכי. האם אני פועלת נכון?
הרוב המוחלט של ההתפרצויות שלה מתרחשות כשאחותה בסביבה. "זמן איכות עם אמא" לא חסר לה-אני מבלה איתה כל יום לבד שעתיים כשהיא יוצאת מהגן ב- 13:30.

אז כיצד לנהוג מול התפרצויות הבכי שלה?

בגלל ריב עם החברות הילדה לא מוכנה ללכת לביה"ס מה עושים

נפוצה שמועה בגן של הבת שלי, שבו יש ילדים בגילאים 4-5, שילד אחד גורר בנות לפינה נסתרת בחצר הגן ומבצע בהן מעשים מגונים (אחד האבות בגן טוען שהבת שלו ממש חבולה באזור איבר המין שלה).
העניין מטריד אותי מאוד, לאור העובדה שנראה שההטרדה אינה בגדר "סקרנות טבעית" ומתעוררות בי שתי שאלות.
ראשית- איך אני יכולה לברר האם גם הבת שלי הוטרדה? היא לא סיפרה לי דבר מיוזמתה. האם לשאול אותה ישירות? האם יש דרך עקיפה לשאול אותה?
שנית- האם אני אמורה ליזום איזושהי פעולה כדי לוודא שההטרדה תיפסק? אני יכולה להדגיש בפניי הבת שלי את החשיבות שבשמירה על גבולות פיזיים, אבל הייתי שמחה לקבל ייעוץ ספציפי לגבי איך לפעול ומה לומר לה.
הגננות בגן יודעו על ההטרדה והבטיחו לטפל, אבל אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים...

יש לי ילדה בגיל 9, תמיד הייתה ילדה ביישנית, רגישה, סגורה אבל לא ילדה דכאונית או משהו. מבחינה חברתית היא בסדר גמור, תלמידה טובה מאוד, ילדה חכמה. פשוט לא ילדה שמחה מידי, "כל העולם על הכתפיים שלה", מבוגרת מהרגע שנולדה. הבעיה העיקרית שלי היא איתה זה שהיא מפחדת. היא מפחדת ללכת לחדר לבד, למטבח לבד, לכל מקום. היא בוכה אם היא מתקלחת ואני במטבח (בית די קטן) היא טוענת שהיא כל הזמן חושבת שירו עליה, היא אומרת שהיא מבינה שלא יורים על אנשים ומבינה את כל ההגיון אבל מפחדת, אין לי מושג מאיפה זה הגיע לה, או מה לעשות בנדון. יש לציין שהיינו בטיפול פסיכולוגי עם הפחדים האלה כבר פעמיים. כל טיפול נמשך שנה כמעט וזה ממש לא עזר לה. היא פשוט מפחדת להיות לבד ואני מאוד מבינה כי בתור ילדה גם לי היו מחשבות כאלה כל הזמן אבל מה לעשות???אני דואגת מאוד ואובדת עצות.

בני בן שנה וחודשיים ולאחרונה אני חשה בשינוי התנהגות אצלו. נראה שמילד רגוע, שמח וחייכן, הוא הפך לדורש המון תשומת לב, בכי רב וקיטורים. נראה כי בכל פעם שאני שניה פונה לעשות דבר מה,הוא מתחיל לבכות ולקטר. בנוסף מילד שיודע להירדם בכוחות עצמו, הוא נעמד במיטה בוכה ונראה שבודק גבולות. אני מקפידה להתמיד באותו קו עשייה וכאשר מגיע שעת שינה לא "להיכנע" ולהוציאני מוסיף מהמיטה.
אציין כי הוא אח תאום ותשומת הלב שלי באופן טבעי מופנית גם אל אחותו, אך בכל פעם שאני מתעסקת איתה או שהיא מגיעה אלינו כאשר אני איתו הוא פורץ בבכי. אציין כי לאחרונה התקיימו שינויים בגן אליהם הם הולכים ונכנסו 5 תינוקות חדשים. כיום כל הילדים בפעוטון קטנים מהם משמעותית ( החל מ3 חודשים ועד 10 חודשים) ולכן חשבתי שהשינוי בהתנהגות יכול לנבוע מהסביבה החדשה בגן, תשומת לב המטפלות שבאופן טבעי מופנית יותר לקטנים והבכי של התינוקות שאולי משפיע עליו. בגן יש כיתה של יותר גדולים והם משולבים בחלק מהפעילויות, אך מכיוון שעדיין לא הולכים, עדיין נמצאים בכיתה של התינוקות.
בגן מציינים כי הוא מתנהג בסדר גמור ונראה כי כל "ההתפרצויות האלו" מתרחשות מהרגע שאני מגיעה לאסוף אותם מהגן ועד השינה...
האם השינוי בהתנהגות אכן יכול לנבוע מהשינויים בגן? האם זו תקופה שלא בהכרח קשורה? איך לנהוג כאשר נכנס ל"מתקפת בכי ועצבים?" להתעלם? לחבק? מדוע שינוי ההתנהגות קורה דווקא איתי? בבית???
אני מוסיפה, שיוצאות לו שיניים ויתכן שזה מוסיף להתנהגות אך להרגשתי זה מעבר לכך

שלום רב, אודה על ייעוץ דחוף היות ואנו בעיצומה של בעיה: בני הבכור בן 10 ילד טוב, מנומס, בלימודים ציונים ממוצעים+ . באופן כללי אינו אוהב להתאמץ:בהכנת שיעורים/למידה למבחן וכו'. רק כשאני מקפידה לשבת איתו ללמוד - מוציא ציונים גבוהים ביותר (בלי ללמוד מוציא כ- 80 ) . מס' פעמים מורה זימנה אותנו רק לשם ידיעה שאינו מכין מערכת כמו שצריך, ומס' פעמים הגיא ללא הכנת שיעורים. כשבעלי ואני שואלים אם יש שיעורים אומר שאין..ואנו מאמינים לו. אך מסתבר כי לעיתים הוא משקר לנו.. כעת בעלי ואני אחרי שיחה שלישית עם המורה- אמנם בסוף שנה- אך בעלי החליט: שינקוט במעשה: הבן שלנו מאד רוצה בספטמבר להתחיל- חוג כדורגל ובעלי אמר שלא ירשום אותו רק אחרי רבעון שיראה שיפור בהכנת מטלות הכיתה ורק אחכ' ירשום אותו. לדעתי זה שגוי ואני ובעלי בוויכוחים קשים בנושא (כמובן לא בנוכחות הילד) אני בדכ' הוותרנית בבית והוא הנוקשה כשצריך.. אני על סף "שבירת המילה" שלו . ורוצה לרשום את הילד לחוג. לא חושבת שצריך להגזים: סהכ' ילדים לא אוהבים להכין מטלות ומדי פעם מעגלים פינות כששואלים אותם אם יש או אין שיעורים. יש לציין שהעברנו אליו את אחריות הכנת השיעורים והמערכת לפני כחצי שנה.. זה לא מושלם מדי פעם יש לו פספוסים של שיעורים ומערכת. מה לעשות? צריך בכלל להעניש או שזה לא יעיל? לטענת בעלי הוא לא "מעניש" אלא אם הילד רוצה כ'כ' משהו אז שיתאמץ להשיג אותו- עי' עמידה בציפיות ממנו בכל הקשור ללימודים. בבקשה דחוף עצה!! תודה

בתי בת 8 (כתה ג). בכיתה , כך אני מדווחת מהמורה וממנהלת הצהרון, היא אהובה ובד"כ גם משחקת ופעילה בהפסקות. הבעיה ששמתי לב אליה היא שאחה"צ היא לא מוזמנת כמעט לאף חברה וטוענת שרק היא יוזמת והיא לא מבינה למה לא מזמינים אותה? בעבר אני סייעתי לה לפתח את הרשת החברתית שלה אך כיום, בגיל 8 לא נראה לי שאני צריכה להתערב. יש לה בכיתה בת אחת שאחריה היא מחזרת בעיקשות וזו דוחה אותה ולא רוצה כמעט תמיד, לשחק איתה. הסברתי לה שוב ושוב שתפנה לאחרות אבל היא ....בשלה. השבוע ביקשה מס' פעמים ליזום קשר בשעות אחה"צ אך נענתה בשלילה מכמה חברות.

אני מודאגת וכואבת, מה אתן מציעות לי לעשות עוד....?

שלום,
ביתי בת ה4 התחילה לאחרונה לפחד מאוד מרוחות (winds). הפחד התחיל לפני כחודש וחצי כאשר הינו במסיבת יומולדת של חברה שלה בפארק. באותה מסיבה היו רוחות חזקות מאוד שהעיפו הכל סביבה ואף חול לעיניה. מאז הפחד הלך והתעצם והיום מלווה ברעידות בגוף, בכי וצעקות היסטריות ואף פציעה שלה את עצמה מפחד. היא ממש נרתעת ממקומות פתוחים בחוץ ורק רוצה להיכנס הביתה כל הזמן.
מה עושים כדי להכחיד פחד זה ולעזור לה.
תודה!

אני כתבתי שאלה בנוגע לגמילה מטיטולים ועדיין לא נעניתי. אשמח מאד למענה, אני מקווה שזהו הפורום המתאים לנושא...?
תודה רבה מראש!

בני בן ה 3.4 ילד מאוד רגוע ושליו , מאוד קל להעסיק אותו ויש לו סבלנות לפאזלים , צביעה וכו' .. לאחרונה הגננת מתלוננת שהוא מתקשה לשבת זמן רב , לא משחק כמו פעם ומרבה להשתולל (בעיקר בצהריים ומפריע לילדים שישנים ) יש לציין שבערך בחודשיים האחרונים הוא לא מוכן בשום אופן לישון בגן מה שפעם לא היה כל בעיה היה הולך לישון ונרדם בקלות . האם יתכן כי לאחר שנתיים וחצי בגן כבר משעמם לו והוא צריך גירויים חדשים ? האם זה קשור לזה שהוא לא ישן ויש לו שלב של חוסר מנוחה בצהריים ? יש לציין כי אני שמה לב שגם בבית הוא כבר פחות סבלני מבעבר , האם יכול להיות שפשוט הילד משתנה / מתבגר וגם אופיו קצת משתנה ? או יש לבחון את העניין יותר לעומק אולי עובר עליו משהו ?
אודה לתשובתכם המהירה !

שלום יש לנו ילד בן שנה וחצי לפני חודש עברנו דירה ותוך כדי המעבר עומר נכנס גם לגן בפעם הראשונה - עד עכשיו הוא היה עם מטפלת {אחד על אחד}נכון להוסיף שעומר הוא בעל מזג מאוד נוח ,ישן לילה מלא תמיד קם עם חיוך ורגוע ואף אינו עושה בעיות אם אוכל
בכל מקרה השבועיים הראשונים בגן היו עם הרבה אמוציות בכי וקושי להיפרד מאמא ואבא
עד להסתגלות מלאה בגן. בשבוע האחרון עומר חלה -גרון,שיעול מלווה בחום ובנוסף גם שניים.כמובן ההתנהגות שלו השתנתה בעקבות המחלה לילות קצרים המון בכי ואיבוד התאבון כמו כן עומר היה מאוד מדוכדך ורצה רק על הידיים ורק בעמידה ולא בשום צורה אחרת . כיום המחלה מאחוריו אך ההתנהגות עדיין לא השתנה ודרך העניים שלנו אנו רואים עומר אחר בוכה בלי סיבה ורוצה ולא רוצה כאילו הוא בסוג של מלחמה איתנו הדרך היחידה שהוא נרגע בה זה על הידיים ורק בעמידה כמו כן התאבון שלו עדיין לא חזר

רצינו לדעת אם המעבר והגן יצרו את הקרקע ואז המחלה הביאה את ההתפרצות להתנהגות
שתיארנו כאן ומה דרכי ההתמודדות הנכונים

בוקר טוב!
ילדי בן ה-5 פוחד מאוד מחפיפת שיערו מגיל קטן מאוד.
אני ובעלי מנסים טכניקות שונות לחפיפת השיער וכל עוד מתאפשר אנחנו מוותרים על החפיפה. היו תקופות לחוצות יותר ופחות בזמן החפיפה ואנו קיוונו כי עם הגיל המצב ישתפר.
אתמול "בילינו" איתו כשעה באמבטיה כי מצא תירוצים שונים לדחיית השטיפה במים והתחיל לבכות בהיסטריה.
הוא מסביר שהוא לא אוהב שהמים נוגעים לו בפנים- במיוחד אוזניים ועיניים.

איך עלינו לפעול בעת שטיפת השיער?
האם להתעקש כעבור זמן מסויים לשטוף למרות שהוא בוכה?
איך יוכל להתגבר על הפחד?

תודה רבה!!
קרן

שלום ותודה על הפורום ההנהדר

ביתי בת שנתיים. ילדה מקסימה, חכמה, מדברת ומבינה מאוד יפה
בימים האחרונים יש לה קושי בכניסה לגן. כל הדרך היא בסדר וגם במשך היום בגן היא בסדר אך כשמגיעים היא ממש לא רוצה להיכנס, בוכה ולוקח לה זמן רב להירגע.

השאלה איך לפעול ?
אני אומרת לה בטון נעים שעכשיו זמן ללכת לגן, אני כן יושבת איתה בחוץ, מנסה להבין אותה, מחכה שתירגע, אומרת לה שאני לא מבינה אותה עם הבכי....שתסביר לי במילים
האם צריך פשוט להכניס אותה לגן על היידים עם הבכי ואיך לפעול שם ?
האם לתת לה להירגע איתי ? לנסות למצוא לה משחק ?
האם לתת לה מוצץ (הם יושבים על כרית עד שנרגעים) ואז ללכת ?

רציתי לשאול לגבי בני בן 5,
בני ילד מאוד מאוד רגיש ונבון וגם מבחינה חברתית נראה לי רגיש מאוד למתרחש [כמונו - הוריו].
היום בערב הוא סיפר לי [וזו לא פעם ראשונה שהוא אומר זאת] שבגן הוא רצה להצטרף לחבורה של ילדים ששיחקה יחד והם לא רצו .
אחד העיר לו הערה והוא קלט זאת כדחיה,
ואז הוא אמר לי משהו [וזה פעם ראשונה שאמר] שהיה רוצה שיהיה לו חבר שתמיד ירצה לשחק איתו [כלומר חבר קרוב.ו
היום גם הגננת אמרה שהיא תמיד אומרת להם כשהם פונים אליה בבעיות כאלו שבבית ספר [הם בטרום חובה עכשיו] לא תהיה מורה בחצר לעזור להם...
אני ממש לא רגועה,
בחודשים האחרונים אנחנו לא הולכים לאף חבר הביתה ולא מזמינים אלנו, מכיוון שסדר היום כזה שהוא בא מותש ב 4 וחצי מהגן ואין לו כוח לכלום רואים קצת טלויזיה ואז יוצאים לגן שעשועים שליד הבית [צמוד]
בגן שעשועים הילדים מהגן שמחים לראות אותו והם ממש משחקים יפה.
עוד נקודה היא שאנחנו לא הכי 'חברה מנים' – וגם גרים יחסית רחוק לשאר החברים, לי אין שפה משותפת עם האמהות בגן, ובכלל נראה שבגלל זה לא הוזמן לאף בית?
אני די חוששת ועצובה ממה שסיפר , כשהוא סוף סוף אמר את זה הוא טמן את הראש בכרית כאילו שהוא מתבייש ועצוב
אשמח אם תוכלי לעזור לי האם לדעתך אם כן נזמין חברים הביתה זה יעזור? או שזה סתם קוסמטי?
[אם הגננת אין מה לדבר]

שלום לכן. בני הבכור בן ארבע ורבע, תמיד היה מאוד מפותח שפתית ומחשבתית, יש לו קשב וסבלנות מדהימים (פאזלים של עשורת חלקים, הרכבות לגו מסובכות לבד עם חוברת הוראות, ממש מדויק הוא עושה). הבעיה שלו היא מוטורית, והיא לגמרי רגשית, כי מבחינה התפתחותית לא היתה לו מעולם בעיה: התחיל ללכת בגיל 11 חודש, לזחול בחמישה חודשים. הבעיה היא שהוא פחדן. גם כתינוק היה פחדן, אך זה התבטא לא בהיבט המוטורי אלא מקולות חזקים, בובות גדולות, פרידה מאמא וכולי. אך היום החששנות, לדעתי פוגעת בביטחון שלו וביכולות החברתיות שלו. הוא נמצא בגן עם בנים יחסית אליו גדולים (הוא קטן-מימדים), ומאוד ספורטיביים. נראה שזה מאיים עליו. הוא מעדיף לשחק עם הבנות, ובעבר לא העדיף, וגם מבחינת תחומי העניין של בנות לא לגמרי מספקות אותו (הוא אוהב משחקי דימיון שכוללים מלחמות ואבירים, דינוזאורים, סרטי טבע). הבחירה שלו בבנות נובעת לדעתי בעיקר מכך שהוא לא מסוגל לשחק במשחקים היותר פיסיים שבנים משחקים: כדור (הוא ממש לא טוב בזה, למרות שהקואורדינציה שלו תקינה והתפיסה המרחבית שלו מעולה). מטריד אותי שהוא מפחד לנסות דברים: לטפס על חבלים, לעלות למקומות גבוהים. לאחרונה התחיל פעם-פעמיים לנסות לעלות באיזה קיר טיפוס או סולם חבלים, ואז נתקע למעלה וצעק שנוריד אותו. מרוב תסכול וייאוש ובושה, הוא צרח, ואפילו קילל את אבא שלו. בהתחלה אנו מנסים לשכנע אותו לרדת לבד, אך בסוך מרחמים עליו ומורידים אותו. אנו משתדלים לא לרדת עליו בפניו ולחזק אותו כשהוא מתגבר על הפחד, אך נראה שהוא מרגיש שאנו קצת מתאכזבים מהפחד שלו, שעוצר אותו - והוא צודק. אנחנו מאוכזבים, וקשה לנו לראות שואפילו אחיו הקטן ממנו בשנתיים לפעמים מתנהג יותר באומץ... זה לא שאנו שואפים לאיזה גיבור, אבל כן, לראות שכל מה שעומד בינו לבין התפתחות תקינה זה פשוט פחד, כי אין לו שום בעיה אחרת - זה קשה. אנו לא יודעים איך להתמודד איתו. באופן טבעי מנסים כל הזמן לחזק את הדברים שהוא טוב בהם, כי זה מה שכיף לו, עוד בניות לגו מורכבות, משחקי אסטרטגיה (הוא מעולה בטאקי ושלל משחקי קלפים כאלה, ויודע ממש להפסיד בכבוד - שלא כמו בהיבטים המוטוריים שבהם הוא בוכה וצורח מתסכול). אבל פחות נכנסים בו בעניין הפיסי, ואם מדי פעם מחליטים להשתדל יותר לתקופה, זה נגמר בזה שאנו מרגישים שהתסכול שלו עולה על גדותיו, ושהביקורת או האכזבה שלנו ניכרת גם אם אנו מנסים שלא להראות, ולא דיועת, בסוף זה נראה לנו מתכון לעוד יותר בעיות בביטחון העצמי, ואנו יורדים מזה. זה גם לא עוזר, החיזוקים האלה, כי הפחד גדול יותר מכל דבר אחר. לחוגים, אגב, הוא לא מסכים ללכת, בטח לא יילך לחוגים הפיסיים, אם יהיה משהו שהוא אוהב - אולי. אם לא מבחינתו זה עונש, ומספיק יש לו גן שהוא נדרש לעשות בו דברים, גם פיסיים (בגן שלו יש שיעורי התעמלות, למשל). אנו לא רוצים להכריח אותו לעוד פעילות אחה"צ. מה לדעתכן אנו יכולים עוד לנסות? האם להפסיק לחזק ולחזק את הדברים שבהם הוא טוב?