פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

יש לי שתי בנות מקסימות בגילאים - 4 ו- 2.5 . השאלה שלי היא, יש לי בת דודה שלה יש 4 בנים,, גדולים, הגדול בן 19 , והקטן בן 13 .

הם מאוד אוהבים את הבנות שלי, אבל מאוד אוהבים להציק, (2 מתוך הילדים), כלומר, תמיד מרגיזים אותן, ומבקשים דברים וכשהבנות לא רוצות, אז הן מעפנות, לא מפותחות וחננות. הקטנה שלי במיוחד לא אוהבת להיות לידם בכלל.

אמרתי לה פעם אחת וזה נפל על אוזניים ערלות, שלשום זה שוב קרה, מה לעשות? ממש כואב לי, אני יודעת שהם אוהבים את הבנות, אבל ההתנהגות ממש לא במקום...

אודה על תגובה

הילד שלי בן השנתיים (יש לו אח תאום זהה) מותח את כל הגבולות סביבו בכל בקשה שיש לו בכל סיטואציה הוא מחפש על מה להתבכיין בבכי מעצבן ממש בכיינות כזאת של מסכנוני הוא ילד חכם ומדהים עצמאי וחזק לכן אולי זה עוד יותר לא ברור . אני רוצה לדעת איך להפסיק לו את הבכיינות והמסכנוניות להחזיר לו חיוך ויכולת לתקשר מבלי להתבכיין אני כרגע מנסה להעניק לו המון ביטחון ויותר סבלנות והרעפת אהבה כי יש לי תחושה שזה מה שהוא בודק אבל אני לא באמת יודעת וגם אני לא הדמות היחידה בחייו יש את המטפלות בגן כמובן אביו שמאוד מעורב בטיפול בו סבתות וכן הלאה אם תוכלי לומר לי מאיפה זה יכול לנבוע ואיך משנים את זה אוכל להשתמש במקצועיות שלך ולומר לסביבה כולה כיצד לנהוג בו .תודה מראש
נ.ב
(אני גם יודעת שזהו גיל קריטי לגיבוש האישיות לכן אני צריכה לפעול מהר כמו כן הסביבה מאבדת סבלנות איתו ואני שומעת את אחיו חוזר על דברי הגננת ואומר לו "מה יהיה בן ?, בן מה יהיה ? " רוצה להוציא אותו מהנישה הזאת בבקשה עזרה )

שלום רב,
אבקש עצתך איך לפעול.
הסיפור בקצרה: אנו זוג בני 30, נשואים כשנתיים.
בתחילת היחסים הקשר שלנו עם הורי היה טוב מאוד עם מפגשים תכופים.אנו כיבדנו אותם והם כיבדו אותנו.
לאחר חצי שנה בערך עברנו דירה ואישתי הזמינה את משפחתי הגרעינית ואת כל המשפחה של אמא שלי (לומר דודים וסבים מצד אמא ). יום לאחר הארוחה שהייתה מאוד נחמדה ונעימה ביקשתי מאמא שלי שתרים טלפון לאישתי להגיד לה תודה שאירחה אותנו כי הרגשתי שזה יכול לקרב בין היחסים שהרגשתי שטיפה מתקררים מסיבה לא ברורה (לדעתי היה אופרוריה לאחר החתונה לשני הצדדים ולאחר מכן החלה דעיכה)אמא שלי צעקה עלי בטענה שאין היא צריכה להתקשר אליה אלא היא צריכה להתקשר ולהגיד תודה שבאו !
אישתי לא ידעה כלל שהתקשרתי ואני פשוט העברתי את זה כי לא רציתי לריב עם אימי.
לאחר מכן היה אירוע אחר, אחי (בן 17 אז ואחותי בת 25) ישנו אצלנו בליל שישי אכלו איתנו ואארחנו אותם נפלא. לאחר הארוחה החל ויכוח סוער ביני לבין אישתי כאשר הויכוח איבד שליטה ואישתי הלכה מהבית בטענה שהיא לא יכולה להיות שם איתי.
לפנות בוקר בערך ב7 אישתי חזרה ואמרה שהיא רוצה שנדבר אבל בגלל שהיא מאוד טעונה היא רוצה שהאחים שלי יעזבו את הבית על מנת שנוכל לנהל את הדיון בינינו בלי מפריעם. חיכיתי עד 7.30-8 בערך והערתי אותם ובקישתי פרטיויות יש לציין שהם ילדים גדולים והיה ברשותם רכב.הם התרצו והלכו לאחר מכן הם סיפרו להורי שבדיוק היו בחול והורי מאוד כעסו.
לאחר מכן היו מספרים אירועים הדומים לאירוע הראשון שלמעשה ביקשתי מאימי להתקשר לאישתי ולשאול אותה לדוגמא מה היא רוצה לאכול בערב פסח שהוזמנו אליהם, שוב על מנת לייצר קירבה שלאחר אותו אירוע היה חסרה.
מכאן הגיע הקש ששבר את גב הגמל, אישתי ואני נאלצנו לעבור טיפול פוריות בעקבות בעיה שהיתה בזרע שלי (כרקע אני רק אומר שהבעיה בזרע נבעה מהשתלת מח עצם שעברתי שנתיים לפני כן - אישתי אגב הכירה אותי שהייתי חולה ולמרות הכל קיבלה אותי והלכה איתי כל הדרך החל מבית החולים ועד שהרימה אותי על הרגליים) בעקבות הטיפול שעברה ומאחר שאף אחד מהצד של אישתי לא ידע (לא רצינו לשתף אותם בתהליך כי הוריה מבוגרים מאוד) אישתי הרגישה שאין לה תמיכה ואמרה לי אף אחד מהמשפחה שלך לא התקשר לשאול לשלומי ומה אני עוברת, אני כמובן הרמתי טלפון לאימי וביקשתי ממנה שתרים טלפון לאישתי ותשאל אותה איך היא מרגישה, הרי זה המינמום שיכולה לעשות וגם רציתי למונוע מצב שבו לאישתי יש טענות להורי.. כאשר אמרתי לאימי את המשפט תרימי טלפון לאישתי היא החלה לפתוח את הפה בצורה מאוד קשה, ואמרה שאישתי אישה רעה והחלה ממש לומר אליה דברים לא נעימים כל זה משולב בצעקות ובאימרות, "למה אני צריכה בכלל להתקשר אליה?". אישתי שלצערי שמעה חלק מהדברים הייתה בהלם ומכאן החל פיצוץ שלא נגמר עד עתה- היה ניתוק במשך 3 חודשים כאשר אימי זועמת מצד אחד ואישתי לא מוכנה כלל לשמוע מהורי.

בני בן 7, תלמיד כיתה א'.
כבר תקופה ארוכה, שיש לו פחדים הקשורים למוות של בני המשפחה.(לא חווינו אובדן). הפחדים מלווים אותו בכל יום, בעיקר בבית, הוא מדבר ומספר עליהם. יש ימים שהפחדים לא קשורים לאובדן, אלה לכל מיני השארות ותחושות שלו.

אנחנו משוחחחים על כך הרבה, והוא מקבל הרבה חיזוקים מאיתנו.

יש לציין שהוא ילד שמח, ומאוד חברותי ומקובל.

חשבתנו להתחיל טיפול בעזרת בע"ח.

שאלותי: האם טיפול כזה יכול לעזור ? האם אנחנו צרכים לעשות יותר מזה ? או שאלו פחדים חולפים שמאפיינים את הגיל ואת כיתה א' ?
מה היא תקופה שבה יש פחדים והיא בגדר נורמלית ? וממתי ואלו נקודות צרכות להדליק אצלנו נורה אדומה, לטיפול יותר רציני ?

הבת שלי בת שנה ו-3 חודשים ואשתי מטפלת בה בבית
במקביל אשתי מטפלת בילדה במסגרת של שלוש פעמים בשבוע (משרה חלקית),
עלתה השאלה האם יד מקום לשלוח את הילדה לגן/פעוטון בגיל שנתיים או שהילדה תשאר עם האמא עד לגיל שלוש.יש לציין שאשתי בהריון מתקדם.
חשבנו אולי להקים פעוטון כדי שתהיה לילדה מסגרת ואינטרקציה עם ילדים נוספים.
האם בשליחת הילדה בגיל שלוש לגן יכול להיווצר קושי בהשתלבות.
אם נקים פעוטון/גן היא תקבל את אותה מסגרת למרות שאמא שלה היא זו שנמצאת איתה כל הזמן?
חשוב לציין שהילדה מאוד מפותחת לגילה,אנחנו עובדים איתה המון,היא גם באה באינטרקציה עם הבני דודים שבגילה וילדי חברים.
החשש היחדי שלי הוא התלות והקשר שהיא מפתחת לאמא בכך שהיא איתה כל הזמן.
אשמח לשמוע חוות דעת בנושא.

נכדתי בת 2 ושלושה חודשים. קשורה לאמה באופן קיצוני לדעתי: כשאני לוקחת אותה מהגן לוקח לה דקות ארוכות להתאושש מזה שאמא שלה לא הגיעה. באוטו היא מדברת על איפה אמא. לעיתים תכופות בטיול רגלי היא מצביעה על דברים (ירח, ילד) ואומרת שהוא קורא לאמא שלו והיא לא שומעת. בשעת מישחק בג'ימבורי היא ניתקפת בעצבות עמוקה עד בכי אני רוצה לאמא. כל הזמן מחפשת את אמא נואשות. ביתי היתה איתה חצי שנה אחרי הלידה והיא הלכה לגן לפני כחודשיים. שם הכל בסדר.כשהיתה קטנה תמיד כשאמא שלה הופיע בדלת היא ממש רעדה וצרחה מהתרגשות.היום ביתי נמצאת איתה אחה"צ פעמיים עד שלש בשבוע ובשאר הימים מגיעה בסביבות 6 וכמובן שישי שבת. האבא פחות ישוב לה.מה דעתך?

שאלה לגבי בני בן ה-5. בשנה האחרונה שמנו לב שהילד שלנו (החכם והמקסים) משחק רק עם בנות, נקשר רק לבנות, מזמין אליו הביתה רק בנות ויותר מכך מתעניין בשמלות ובסיכות שיער. וכשנופלת לו הזדמנות (למשל מתחפשים בגן בתחפושות שזרוקות שם )ללבוש שמלה או חצאית הוא קופץ עלהמציאה... רצוי שאציין כי יש לו אחות בת 3.5 מאוד מגונדרנת שמקבלת מחמאות על לבושה ושיערה - ונראה לנו שכחלק מ"הקינאה" וככלי למשיכת תשומת הלב אליו הוא "מחכה" אותה וחושב שכך יקבל גם מחמאות. מיותר לציין, שאנחנו מרעיפים עליו המון מחמאות על נושאים אחרים ומדברים איתו המון על ההבדל בין בנים לבנות- אבל העניין מאוד מציק לנו ומלחיץ אותנו. והשאלה היא איך "למנוע" ממנו התנהגות זו ומה להגיד לו שיבין חד וחלק את ההבדל?

יש לי ילד בן 6.5 בכיתה א' וילדה בת 3.5. הילד בן ה - 6.5 חרד מאוד ! לאחותו בת ה - 3.5. אם שנייה הוא לא רואה אותה, הוא נכנס להיסטריה ורץ בכל הבית לחפש אותה, השבוע כשלא ענתה כשהוא קרא לה, ואחרי שחיפש אותה ולא מצא, הוא התחיל לבכות בהיסטריה ! (היא סתם התחבאה וכנראה גם עושה לו בכוונה כי יודעת שזה מדאיג אותו), זה התחיל פחות או יותר לפני כחצי שנה שחיכינו למעלית, ואני (בטעותי) נכנסתי שנייה הביתה כי שכחתי משהו, הגדול נכנס אחרי והקטנה נכנסה למעלית והתחילה לעלות ולרדת איתה, אני נכנסתי להיסטריה (מודעת לכך שזה כנראה ממני) ומאז הוא חרד לה ברמות שזה (לדעתי) מפריע לו מאוד. שאלתי אותו לגבי זה והוא אמר לי: "הלוואי שלא הייתי דואג לה כ"כ ומפחד שיקרה לה משהו". קשה לי עם זה שעל הכתפיים הקטנות שלו, הוא סוחב את הדאגה הזו לאחותו. איך מטפלים בזה ? למי עליי לפנות על מנת לקבל טיפול ? לתשובתך המהירה, אודה.
ענבר

שלום
יש לי ילד בן 5. חכם ונבון.
בעיקר איני יודעת כיצד לנהוג איתו בקשר לתגובות שלו כשאני או אביו מבקשים ממנו לעשות משהו. למשל אם אנחנו מבקשים שיבוא לאכול ארוחת ערב, או שהוא מתעלם וממשיך לצפות בטלויזיה או שהוא מחביא את השלט ובעיקר הוא צוחק למרות שאנחנו מאוד רציניים. כנ"ל לגבי מקלחת או התלבשות בבוקר. הצחוק הזה מדאיג אותי כי נראה שתגובה נורמטיבית תהיה פחד או אפילו אדישות אבל צחוק מתפרש בעייני כזלזול או אפילו חמור מכך. מה דעתך ומה ניתן לעשות?
תודה

לבני בן השבע יש חרדות בכל מיני דברים כמו: מנסיעה באוטו בגשם, חלומות, שינויים בתוך בית ספר כמו העברת מקום ישיבה כתוצאה מחרדות אלו קוראים לו כל מיני דברים כמו בריחת שתן בלילה, היתקעות בתחילת משפט באות הראשונה של המילה, לפעמים בטיקים שבאים והולכים, משחק הרבה עם האצבעות בילדים ולפעמים ברגליים, אני רוצה לציין שסה"כ הילד הוא מאוד חברותי, יש לו הרבה חברים הוא נמצא בחוגים הוא ילד שמח. מה לעשות ? למי לפנות ?

שלום
מאז שבני נולד הקפדנו על הרגלי שינה תקינים. הוא נרדם במיטתו, בשעות קבועות ללא שום קושי. יחד עם זאת היו תקופות שההרדמות שלו לוותה בנוכחות של אחד מאיתנו בחדר. נוכחותנו נתנה לו ביטחון והיה נרדם בין 5 דק ל 20 דק'. כיום הוא בן שנתיים ולפני כחודש עברנו לדירה חדשה. ההסתגלות היתה פשוטה יחסית, אך בערבים כמובן שדרש שנעמוד לצד המיטה עד שירדם. לאחר הירדמותו, השינה היתה עמוקה ונמשכה עד הבוקר. החלטתי שאני מחכה עד שיתרגל למעונו החדש, על מנת לשנות את ההרגל. אני מעדיפה כמובן שירגיש ביטחון גם כשאנחנו לא בחדרו ויהיה מסוגל להירדם באופן עצמאי וללא שום חשש.
שאלותיי הן: האם זהו באמת הרגל בעייתי? ואם כן מהי הדרך הנכונה ביותר להיפטר מהרגל זה?
תודה - גלי

לאחרונה אני מקבל הערות רבות בגן מהגננת ומהורי הילדים כי בתי מרבה להכות ואף לנשוך.אנו מסבירים לה המון בבית לא לעשות כך אך היא בשלה.מה את מציעה לעשות,באיזה שיטות ובאיזה סנקציות.אודה לתשובה

אני אמא לילד שסובל כבר למעלה מ- 5 שנים מטיקים במופע משתנה על רקע רגשי.
הוא אחד מתאומים ומגיל 11 התחילו לו הטיקים.
היינו אצל שני נוירולוגים בעלי שם בארץ ואינסוף פסיכולוגים /פסיכיאטרים כולל ביקורים במחלקת טורט בפסיכיאטריה בשניידר. בני לא מאובחן בתסמונת טורט והוא סובל מבעיות קשב וריכוז קשות ועקב הטיקים לא יכול לקחת ריטאלין או כל תרופה ממשפחת הריטאלין.
במהלך השנים נוסו עליו אינספור תרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות , חלקן עזרו בתקופה מסויימת ואח"כ לא היו יעילות , לא תמיד בני הקפיד על לקיחתן באופן סדיר.
תרופות פסיכיאטריות הביאואותו למצב של דיכאון עד סף אובדנות ונאלצנו להפסיק בהדרגה.
כמו כן בני ואנחנו ביקרנו לעיתים תכופות אצל פסיכוטרפיסטים ופסיכולוגיים לשיחות על מנת להתמודד עם הבעיה.תקופות ארוכות אף בני הסתגר בבית ותקשר עם העולם דרך המחשב , אף חבר לא התקשר אליו.בקיצור הוא ואנחנו לא ידענו רגע דל.
היום ניתן לומר שהוא במקום אחר אבל עדיין סובל מטיקים חזקים , הוא בתנועת נוער , אפילו מדריך שקשה לי להאמין מאחר והוא לא סובל מעודף ביטחון עצמי עקב מצבו, הוא משתתף בחוגים רבים ויש לו חברים , הוא התחיל את התיכון השנה ויחסית לילד עם בעיות קשב וריכוז מצליח יפה מאוד ואף מעבר לזה, מאוד אהוב על המחנכת שלו ועל אנשי מקצוע שנתקל בהם , ילד חתיך ואינטיליגנטי, אבל הטיקים מאוד מפריעים לנו ולו אין לו שליטה עליהם וזה יוצר תחושה של חוסר סימטריה בגוף ( הטיקים הם במיוחד באיזור הצואר וגב עליון) הוא אינו לוקח תרופות , ניקינו אותו לגמרי מהתרופות , איבדנו אימון וניסינו לא מעט.
אני יודעת שספורט מועיל לו והוא אכן עוסק בפעילות ספורטיבית אבל אני רוצה לשאוב עידוד שיום אחד זה יפסק או לפחות יפחת, היום הוא כמעט בן 16 , אני רוצה שיכיר בחורה בעתיד ויחזק את ביטחונו העצמי אך כל עוד יש טיקים זה בולם אותו. אולי למשהו יש הברקה שעדיין לא ניסינו.

יש לנו נכדה בת 6 מאוד חכמה ונבונה שהיתה נוהגת לבוא אלינו בימי שישי וללון אצלנו עם המון פינוקים ותשומת לב מצידי כולל משחקים איתה. לאחרונה היא לא רוצה להגיע אלינו עם אבא שלה (הבן שלי) בימי שישי כשהוא בא לבקר. היחסים שלנו עם ההורים שלה מצויינים. יש לה אחות יותר קטנה בת 3 שהיא מאוד אוהבת לבוא אלינו. מותר לציין שבימי שבת אחת לשבועיים הם באים אלינו לארוחה והיא במיוחד מאוד אוהבת את המאכלים שלי ומחמיאה לי מאוד. מערכת היחסים שלי איתה מצויינים ויש אהבה הדדית לכן מוזר לי שהיא לא מוכנה לבוא עם אביה בימי שישי. אשמח לקבל תגובה מדוע .

שלום רב.
בני בן שנה ו-10 חודשים, עד לפני כשבוע, היה בבית, אני טיפלתי בו וגם הסבתות.
לפני שבוע, הכנסתי אותו למעון, בהדרגה, כמו שהנחו אותי המטפלות וכמו שקראתי במקומות אחרים.
הכניסה היתה טובה.
אבל, יש בעיה עם צואה, בני רגיל לעשות קקי כל יום, הוא מוצא לו פינה שקטה, בה אף אחד לא יכול לראות אותו, עומד שם בשקט ועושה, אם מפריעים לו, הוא מפסיק.
כנראה שבפעוטון הילדים מפריעים לו, או שהסביבה החדשה לא מאפשרת לו או לא נעימה לו, לכן הוא מתאפק, כשהוא מגיע הביתה, הוא כבר מגיע עם עצירות, בפעם הראשונה עזרתי לו ללחוץ, קירבתי את רגליו לביטנו ופשוט לחצנו יחדיו, זה כאב לו, הוא בכה, אבל לבסוף יצא גוש קשה. (סליחה על התיאורים).
למחרת שוב המקרה חזר על עצמו, רק קשה יותר, לכן נתנו לו נר גליצרין.
אתמול שוב זה קרה, עזרתי לו ללחוץ.
אני רוצה שבני ילמד לעשות בכל מקום ובכל מצב ולא להתאפק, כמו כן, אני לא רוצה להרוס לו את מערכת העיכול עם כל מעודדי צואה חיצוניים, אני רוצה שהוא יעשה לבד, ללא כל עזרה.
כיצד אני יכולה לעזור לו?

תודה ויום נפלא,
אושרת.