פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

מיה שלום,

אכן מדובר פה בסוג של מרד.
הפרטים שכתבתם, בלא לדעת על ההתנהלות השוטפת של הבית, על הקשרים ביניכם, האויירה והתפתחות הילדה, לא מאפשרים לי לדעת מאין נובעת הבעיה. אין ספק שהתופעה שהצגתם אינה הבעיה האמיתית אלא תוצאה.

הדרך לטפל בעניין היא בהצבת גבולות ברורה וחיזוק הסמכות ההורית נראה כי זה לוקה בחסר.. הילדה צריכה לדעת שזה לא מלחיץ אתכם, כי אז זה עלול להחמיר. אל תתנו לה את הכוח.

במקביל, תבהירו לה שתאלץ לחזור לטיטול, ואם תציגו את זה נכון, היא דווקא לא תאהב את זה

תודה רבה על התגובה המהירה
חד שמח
לימור

שלום לימור.
המצב שאת מתארת הוא קצת חמור מדי מכדי לפתור אותו בעיצה באינטרנט. ייתכן שיש קושי במשפחתכם להתמודד עם מות אביו, והבן שלך מרגיש את זה ומבטא את זה, גם אם לכם נדמה שאתם מסתירים ממנו את הכאב שלכם.
לכן הייתי ממליצה לכם לפנות לטיפול משפחתי, או לטיפול בילד שמשלב הדרכת הורים.

מדובר בסבו של הילד.
דווקא הסברתי לבני את טבע העולם. בהתחלה תינוקות הולכים לגן, אח"כ לביה"ס לצבא מטיילים בעולם, מתחתנים ............נעשים הורים אח"כ סבא וסבתא ואז בגיל מאוחר מתים.

שלום לימור,
לא כל כך הבנתי מה הקשר בין התשובה שנתתי לתגובה שלך. אני לא דיברתי על הסבר, דיברתי על עיבוד ריגשי. זה לגמרי לא אותו דבר.

שלום יעל,
ילד בן שנתיים לא אמור שתהיה לו יכולת איפוק. הוא אמור ללמוד את זה. זה גם באמת לא עוזר לכעוס, לשם מה? כדי להעמיד גבולות אין צורך בכעס, וגם לא בעונשים. אלא רק בנחרצות ועיקביות. אם את אומרת על משהו לא, אז לא. אומרים את זה בקצרה, בטון ברור ונחרץ אך לא כועס. לא מוסיפים לזה שום הסברים, כי הסברים בסיטואציות מסויימות נשמעים לילד כמו הצטדקות או חוסר ביטחון של ההורה, או כהזמנה למשא ומתן או מקח וממכר שלא התכוונת באמת לנהל אותו. גם בלי התחננויות, בלי נאומים, בלי הטפות מוסר ובלי האשמות. פשוט לא. ואז הוא בוכה -שיבכה. שיצרח, ויש ילדים שמתחילים גם להקיא מרוב עצבים. בכל זה צריך לעמוד. פעם אחת, פעם שנייה, שלישית ורביעית ויותר. תיקני אטמי אוזניים אם את צריכה. בסופו של דבר אסור שאת תישברי ראשונה. הוא צריך ללמוד, דרך העיקביות שלך שלא זה לא. לא על כך דבר, אבל אם החלטת שמשהו הוא לא, את חייבת להיצמד לכך. אם תשני את דעתך אפילו פעם אחת בגלל הבכי שלו, אבוד לך, תצטרכי להתחיל הכל מהתחלה.
זה הכל.
בהצלחה.

שלום שרון,
אין קשר בין ההחישפות שלהם לזוגות חד מיניים מתנשקים לבין קביעת הזהות המינית שלהם בעתיד. מחקרים מראים שאפילו ילדים שנולדים לזוגות חד מיניים, אחוז החד מיניים מתוכם, בבגרותם זהה לזה שבאוכלוסיה הרגילה.
כך שאתם יכולים בלי חשש להביא אותם לחתונה, כמובן עם הסבר והכנה מתאימים.
מזל טוב.

הלנס שלו,

הבעיה שאת מתארת היא תופעה מוכרת, אך זו בעיה שעם אסרטיביות ניתן לפתור.
ראשית- חשוב שהילדה תקבל במהלך היום את מלוא תשומת הלב וזמן איכות איתך כדי שלא תצטרך "לחפש" אותה בלילה.
אם זה כבר מתקיים, מדובר בחוסר אסרטיביות ועקביות שלכם ההורים מולה. הבהירו לה שלא אוכלים בלילה והתעקשו על כך שלא תתנו לה בקבוק.
כך, בצורה הדרגתית, תלמדו אותה להעזר באותם גורמי תלות, ללא עזרתכם.

שבוע טוב,

נעמה.

לאמא שלום,
את מתארת סטטוס קוו לא מתאים ולא יעיל שנוצר בינך לבין בתך. הוא נוצר עקב "תרומה" של כל אחת מכן, ולפיכך כדי לשנותו ולאפשר לבתך הסתגלות יותר מותאמת לחברה, שתיכן תצטרכנה לעשות שינויים ולהתפתח בעניין הפרידה.
אני מבינה שאת לא הורה יחידני, אלא יש אבא מעורב שחי אתכם. זה מצוין, כיוון שהאב הרבה פעמים יכול לסייע בקשיי הפרידה מאמא. ייתכן שיהיה קל יותר אם הוא יהיה זה שלוקח אותה בבוקר לגן ואז תהליך הפרידה ממנו יהיה קל יותר עבורה. אותו הדבר עם הפרידות בלילה. חשוב שאת תביני שהיכולת להיפרד מאמא לזמן מסוים עבור משימה מסוימת (הליכה לישון, שהות בגן, בילוי עם קרוב משפחה אחר וכדומה) היא התפתחות חשובה עבור הילדה. לכן כדאי להתחיל להציב גבולות לפרידה, ולומר עליהם מראש לילדה. למשל, "היום את הולכת לישון לבד, אחרי סיפור וחיבוק מאמא, ואת תישני במיטה שלך כל הלילה", וכדומה. כדאי להשתמש בטבלה של עיצוב התנהגות ולתת לילדה פרסים על פרידות מוצלחות.
אלו הקווים העקרוניים, נראה ששתיכן תרוויחו מהתארגנות חדשה וכדאי לעשות כן.
בהצלחה,
שירי

תודה על המענה המהיר, בעלי אינו יכול לקחת אותה לגן כיוון שהוא מתחיל לעבוד מוקדם יותר. בםעמים שהוא כן לוקח אותה לגן אז התגובה שלה קיצונית יותר. גם הפרידה בלילה מאז גיל שלוש ועד בערך ארבע וחצי היא הלכה לישון "לבד" (היא ישנה בחדר עם אחיה הקטן) ותהליך הפרידה היה טוב. אני חשה שיש פער מאד גדול בין יכולת ההבנה שלה והיא מבינה את הצורך הפרידה אך כמו שהיא מתארת" אני לא מבינה למה מתחלות לזלוג לי דמעות". חשוב לי לציין שבני הקטן גם כן מאד קשור אלי אך תהליך הפרידה ממנו מאד קל. האם עלי לעבור הדרכת הורים או שמא הילדה זקוקה לטיפול רגשי ואם כן איזה סוג של טיפול?

לבת שלך אין סיבה להבין "את הצורך בפרידה", הפרידות בגן ובלילה הם משהו שבא מאיתנו המבוגרים וילדים מרוויחים מזה, אך לא מבינים את זה. נראה לי שאולי את מקווה שהיא תגלה חלקים בוגרים בתוכה יותר מכפי שאפשרי מבחינתה (ועדיף גם שלא), ותקל עלייך. אפשר להסביר לה שהדמעות מתחילות לזלוג, כי אולי היא לא בטוחה שאמא ואבא יחזרו לקחת אותה, או שבבוקר אמא ואבא עדיין נמצאים לידה. ולהבטיח לה שכך יהיה. מעניין יהיה לחשוב, מה קרה שבעבר היא נפרדה באופן תקין (לפחות בלילה) וכעת המצב שונה.
בנוסף אני מדגישה שוב את טבלת עיצוב ההתנהגות שהצעתי, זה יכול לעזור כאן - ככל שהיא תתחיל להיפרד טוב יותר, כך היא תחווה את עצמה כמסוגלת יותר לעשות כן, וגם תראה שבבוקר, או אחהצ, החיים ממשיכים כסדרם.
כדאי לחשוב יחד עם הצוות בגן מה יכול לעזור לה, למשל להיות מחוברת לאחת המטפלות/גננות, וכן להיפגש בשעות אחהצ עם ילדים מהגן, כך שתחוש יותר מחוברת למקום.
ממה שכתבת, הילדה אינה זקוקה לטיפול. אם את רואה שהקושי בפרידה ממשיך, מומלץ לפנות להדרכת הורים בנושא, את ובן זוגך יחד.
שירי

סיוון שלום,
ממה שאת מתארת, לבתך ולך קשה להיפרד - היא זקוקה לקרבתך וחרדה להישאר לבד, וגם לך קשה לגלות את אורך הרוח הנדרש לצורך הסתגלות. כדאי להחליט יחד עם צוות הגן על טקס הפרידה המתאים עם הילדה, ובכל מקרה רצוי שהנוכחות שלך בגן לא תארך יותר מעשר דקות. בנוסף, כדאי שאביה של הילדה, במידה ואתם מגדלים אותה יחד, יהיה שותף בפרידות ויביא אותה לגן. עלייך לחוש שאת סומכת על הצוות שיוכל להרגיע את בתך כשאינך נמצאת, וככל שתהיי בטוחה בכך יותר, תשדרי לה את הביטחון הזה.
חשוב לי להבהיר נקודה חשובה - כתבת בכותרת לשאלתך "חרדת נטישה" - זה מושג של מבוגרים שעברו נטישות מכאיבות של דמויות קרובות שעזבו ללא הסבר מספק והשאירו חלל ואובדן גדולים. זה ממש לא המקרה של בתך, כי את חוזרת מדי יום לפגוש אותה ולהמשיך לטפל בה. ילדים חווים חרדת פרידה שהיא טבעית ומתאימה מבחינה התפתחותית. חשוב שניזהר שלא "להלביש" עליהם את מושגים של מבוגרים.
בהצלחה בהסתגלות, קחי לעצמך מרחב נשימה כי הדבר אורך זמן.
שירי

לאומנת שלום,
לא ברור גם לי למה התכוונו במושג, זה כנראה חלק מתיאור רחב יותר של המסגרת שהילד זקוק לה. ככל הנראה לא היו ממליצים על גנים שנמצאים במרחק שעה מהבית אלמלא היתה הצדקה התפתחותית לכך.
כרגע את המבוגרת האחראית על הילד ולכן את זכאית לכל התשובות וההסברים מהגורמים המקצועיים המאבחנים והמטפלים ומומלץ לפנות אליהם ישירות. המשיכי לשאול שאלות ולבדוק את טובתו של הילד.
בהצלחה,
שירי

שלום רינת,
את בעצם מרגישה עכשיו מה שהבן שלך מרגיש כשאת עם אחיו התינוק...ההבדל הוא שאת אדם בוגר, ואת לא אמורה להיעלב מזה. אינ מבינה שזה רגש טבעי וקשה להימנע ממנו, אבל בכל זאת כדאי לקחת את הדברים בפרופורציה. זה בודאי לא אומר עלייך שאת אמא לא טובה.
אין כאן מה לתקן, הבן שלך מאוד אוהב אותך, והוא תמיד יאהב אותך. את יכולה ליזום יותר זמן איכות איתו ולתת לאביו להיות עם האח הקטן בזמן הזה, לא שמעתי מהתאור שלך שהבן דוחה אותך או מסרב להיות איתך, כך שהיוזמה היא כולה שלך.

שלום מיכאלה,
קודם כל צריך לדאוג שהפינוק ייפסק. אי אפשר גם לייצר תחושה של חוסר גבולות וגם פתאום להפסיק אותה כשנמאס לכם.
כמו כן אין טעם בעונשים, חוץ מלהשפיל את הילד הם לא עוזרים. אתם צריכים לקבוע גבולות ברורים מראש ולהיות מאוד עיקביים בהם.
צריך להחליט מראש על מה מתעקשים ועל מה לא, חייבים גבולות נוקשים שהכל אסור אבל לגבי המעט שמחליטים צריך להיות מאוד עיקביים, ולומר זאת בטון נחרץ וברור, לא כועס, לא בצעקות אבל ברור ושלא מזמין למשא ומתן, בלי הסברים, בלי נאומים, בלי הטפות מוסר, בלי התחננויות ובלי עונשים. פשוט, נחרץ, קצר ולעניין.
אני רוצה גם להעיר לגבי הניסוח שלך שקצת צרם לי, לגבי העובדה שלדברייך אמך מביאה אותך למצבים שאת מתחצפת אליה.אומנם זה טוב וחשוב שאת מבינה שזה לא טוב, ואת רוצה לשנות את זה, אך יש באמירה הזו משהו שלא לוקח אחריות לגמרי על ההתנהגות שלך. אימך לא מביאה אותך להתחצף, היא אולי מעצבנת אותך, אך יש עוד דרכים להתמודד עם זה, להתחצף זו בחירה שלך. זה קצת מזכיר, תסלחי לי על ההשוואה, גברים אלימים שמאשימים את האשה שלהם בכך שהם נותנים לה מכות. שימי לב לעניין הזה.

שלום לימור,
לא כל כך חשוב שהוא יישן צהריים. בלילה חשוב מאוד שלא תוותרו לו ולא תישנו איתו. אתם כנראה לא יודעים להיות מספיק תקיפים , או , ואולי זה וגם אתם לא מצליחים להרגיע אותו כך שיוכל לישון. חשוב לקיים טקס של שינה, שרצוי שיכלול זמן אינטימי שלכם איתו, סיפור וכו'. אחר כך אומרים לילה טוב, והולכים מהחדר. במשך כמה לילות הוא יעשה בלאגן ולא יסכים, ואתם צריכים לעמוד על כך ולא להתרשם מהבכי. כשהוא יראה שזה לא עוזר הוא יפסיק. כמו כן בשעות היום, חשוב שתקדישו לו התייחסות ותשחקו איתו, הוא צריך לקבל מספיק התייחסות והכלה במשך היום כדי שיוכל להיפרד לשנת הלילה בשקט.

שלום טל,
לא ברור י איך הגעתם לכך שמדובר בחרדת נטישה, האם גם במהלך היום הוא נוהג כך בסיטואציות שונות או רק בלילה לקראת השינה?
אנא שתפו ביותר פרטים בנוגע לתהליך ההשכבה לישון ואנסה לעזור לכם יותר.

הגענו למסקנה הזו היות וכאשר אנחנו איתו בחדרו- הוא רגוע. הצרחות מתחילות כשאנחנו יוצאים או כשהוא מתעורר מהשינה באמצע הלילה ומגלה (כנראה) שהוא לבד.
מדובר בילד שרגיל להירדם לבד מגיל 3 חודשים ולא שינינו כלום בדרך ההשכבה לישון!!!
דבר נוסף- במהלך שעות העירנות הוא ממש מחפש את קרבתנו כל הזמן ודואג להיות בטווח הראיה של לפחות אחד משנינו. גם זה החל יחסית לאחרונה. אך ייחסנו את זה לתהליך התבגרות והבנה.
היות ושינויים אלו (הצרחות) חלו בארבעת הימים האחרונים וכנראה שלא מדובר במשהו חד-פעמי, נשמח להבין איך לנסות ולפתור את זה.
ניסינו לתת לו לצרוח אך נשברנו אחרי חצי שעה.
תודה
טל

שלום טל,
אפילו אם לא שיניתם דבר, עדיין אני צריכה לשמוע איך אתם נוהגים להשכיב אותו לישון.

שלום דורין,
אני לא יכולה לדעת ממה הדבר נובע בצורה מדוייקת בלי להכיר אותכם. ייתכן שהדבר נובע ממתח וחרדה שהיא נתונה בהם. שווה לחשוב מתי זה התחיל, והאם זה קשור לשינוי כלשהו במשפחה (הריון, הולדת אח, מעבר דירה, פרידות, מעבר גן וכו') או קשיים אחרים.

שלום מלי,
קשה לענות לך כי את לא מתארת שום דבר נוסף אודות הילד והמשפחה. באופן כללי נשמע לי שהוא מנסה להאחז במשהו מוכר, אולי זו הדרך שלו להשיג יציבות שחסרה לו, אולי זו דרך לבטא מצוקה אחרת כלשהי, אך מאחר ולא נתתם שום פרטים קשה לי להתייחס באופן הזה.

שלום סומא,
לילד שלכם אין שום גבולות כנראה. אז מה אם הוא בוכה? אתם צריכים להגיד לא באופן נחרץ ולהתעלם מהבכי עד שהוא יראה שזה לא עוזר לו. אתם צריכים שתהיה לכם החלטה משלכם מה הילד שלכם חייב שיהיה לו ומה מיותר, לא יכול להיות שההחלטה תהיה אצל הילד כי אתם לא יודעים בעצמכם מה להחליט ואיפה הגבול. אם אתם לא יודעים מה ילדים בגיל הזה צריכים אנא פנו להדרכת הורים מסודרת שתעזור לכם לשים גבול איפה שהוא צריך להיות ולא איפה שהילד שלכם מחליט.

איפה עושים הדרכות הורים? האם זה דרך הקופה?

שלום לך,
אתם יכולים באמת לבדוק דרך מכון להתפתחות הילד שעובד עם קופת החולים שלכם אם נותנים שם הדרכת הורים. או לחפש באופן פרטי.