פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מירב,
התשובה לשאלה אם ללכת לייעוץ תלויה באם זה מפריע לך או לא. לילד זה כנראה לא מפריע, אז קודם כל השאלה היא איפה הבעיה. אם זה מטריד אותך, את צריכה לנסח לעצמך מה מטריד אותך בזה ולפנות לייעוץ קודם לעצמך ואז לחשוב ביחד אם גם הילד זקוק לטיפול ואם כן אז במה.

שאלתי היא האם זה נורמלי או שלילד יש בעיה בזהות המינית ?חשבתי שזה יעבור כשיגדל אבל הוא עדיין מעדיף "דברים של בנות".

שלום מירב,
זה עדיין מוקדם לדעת. לא מחייב שזה יישאר כך, אך יש גם אפשרות כזו.

שלום ליזה,
את מתארת תקופה ארוכה שאינו רוצה ללכת. בודאי היו על כך דיונים ושיחות עם המסגרת הבית ספרית, יועצת, פסיכולוגית וכו', מה נאמר שם? מה נעשה עד היום?
מצד אחד הילד טוען שהוא לא יודע למה הוא לא רוצה ללכת לבית הספר, אך מצד שני הוא כנראה כן חשב שיש בבעיה בבית הספר בו הוא למד, לכן רצה לעבור משם, מה היו הטענות שלו בעניין?
זה לא עניין של כעס או רכות, אלא יש כאן מצוקה שצריך לבדוק היטב את מקורה. ייתכן שמדובר ב"חרדת בית ספר" וייתכן שיש צורך בטיפול. גם לא מסרתם רקע על המשפחה. האם הכל בסדר בבית? האם ייתכן שהילד נשאר כדי להיות קרוב למישהו שנמצא בבית? האם ייתכן שקרה משהו בבית הספר שגרם לטראומה?
אם תוכלי להרחיב, ייתכן שאוכל לעזור לך יותר.

שלום הילה,
אני לא מספיק מכירה אותכם כדי לדעת למה זה כך. אני יכולה לשער שעקב היותך חד הורית ועקב היותכם גרים אצל הורייך, ייתכן שיש קצת הרגשה שהוא מעין בן זוג שלך, ושניכם ילדים של הורייך. אולי גם מהסיבה הזו, הוא לא רוצה לקחת שרפרף כי נותן תזכורת לכך שהוא קטן יותר, והוא לא רואה את עצמו כך כל כך. האם הוא ישן איתך במיטה? אם כן זה מחזק עוד יותר את המסר שהוא גדול/בן זוג וכו'. אני חושבת שהוא לא כל כך מוכן לקבל את זה שאת דור מעליו, ולא קורא לך אמא מאותו סיבה שלא מוכן לקחת שרפרף- אתם באותו גודל.
אם ההשערה שלי נכונה, ייתכן שאת צריכה לבדוק האם את באמת לוקחת את תפקיד האם עד הסוף, האם הוא נחשף להתנהגות תלותית או ילדותית שלך ליד הורייך או גם ביחס אליו, האם את עיקבית איתו, סמכותית איתו, ומקפידה על ההבדלים ביניכם בסדרי השינה ובדברים נוספים.
אם ההשערה שלי לא נכונה, אנא שתפי בפרטי רקע נוספים, כדי שאוכל להבין טוב יותר.

היי סמדר,
זה כרגע נראה לי כמו סוג של לבדוק את הגבולות...אני משתדלת לא להתיחס כשהוא קורא לי בשמי.הוא אומר לי הילה הילה וצוחק..
זה כך כשבוע שבועיים
הוא ישן במיטתו לילה שלם ונרדם בכוחות עצמו
אני עצמאית ולא תלותית או ילדותית כלפי הוריי, אבל אולי הוא נחשף לעתים לסוגיות של העברת ביקורת של הוריי כלפי.
אכן הוא מפונק הרבה יותר כאן מאשר בגן...(בגן הוא ללא מוצץ ואיך שהוא מגיע הביתה זה טקס כזה של קודם כל להכניס את המוצץ לפה.לא משנה שאח"כ הוא מוציא אותו).דוגמה נוספת היא שהוא החל לצעוק הרבה בשבועות האחרונים ואף על פי שהסברתי לו שבבית שלנו לא צועקים הוא ממש מתמרד בקטעים מסוימים.לפעמים הוא צועק ואז הולך לבד ל"פינת הילד המפסיד" אומר לי סליחה וחוזר חלילה אחרי רבע שעה.
הוא מאוד מנסה להראות עצמאות בשלב זה-הוא עושה למשל פיפי במקלחון ואז הוא מכניס את המכנסיים למכונת הכביסה ואומר לי שהוא עכשיו מכבס את הבגדים, ניסיון שלו לנסות לגרוב גרביים ולנעול נעליים עתים(זה דוגמאות למקרים מהשבועיים האחרונים)
היום למשל הוא לא הפסיק לקרוא לי בשמי.זה נורא מתסכל גם לחזור על עצמי בקטע של גבולות(לא צועקים , לא נוסעים בבימבה בתוך הבית,לא עושים פיפי בתוך הפח וזה ממשיך וממשיך ואין התיחסות למילה של אמא..ועכשיו אני בכלל לא אמא אני פשוט הילה.
מקווה שעכשיו אני ברורה יותר..אשמח ליעוץ.

שלום הילה,
יכול להיות שתוכלי להיעזר בהדרכת הורים מסודרת יותר. יש צורך לעשות הפרדה בין מה שנורמלי בגיל לבין חציית גבולות אמיתית, ואיך מגיבים אליה. זה משהו שקצת קשה לי להדריך באינטרנט כי זה גם עניין של טון, ושל מה שאת משדרת. את כנראה משדרת פגיעות רבה כשהוא קורא לך בשם, וזה נהפך להיות משהו מאוד רגיש. לקחת מוצץ כשהוא בא הבייתה זה בעיני פחות נורא, אבל להשתין בפח זה לא מקובל ואף מוזר. פה צריך להיות משהו תקיף וברור. "פינת הילד המפסיד" זו ענישה משפילה ולא יעילה. יש משהו בסמכות ההורית שלך שלא עובר, ונראה לי שכדאי שתפני להדרכה מסודרת.

מיראבל שלום,
נראה לי שהקישור שעשית בין הדימוי העצמי הנמוך של בתך לבין התלות המוגזמת שלה בחברתה הוא מקום טוב להתחיל ממנו בשינוי. כאשר בתך תרגיש יותר בטוחה לגבי עצמה ולגבי יכולתה להתנהל בעולם באופן עצמאי בלי שילד/מבוגר אחר יאמר לה מה לעשות, כך ייטב לה והיא תוכל להעריך מחדש קשרים לא מתגמלים. נראה שהיא כבר מתחילה את התהליך הזה כי היא מביעה מורת רוח מההגבלות שהחברה מפעילה עליה. כיוון אחד של חיזוקה הוא כמובן בחיזוק הביטחון העצמי והדימוי העצמי - להחמיא לה על דברים אמיתיים שטובים בה, לחשוב איך לחזק את כישוריה וכדומה. כמו כן, כדאי במקביל גם להרחיב את המעגל החברתי שלה, ולמשל לבקש מהמחנכת לצוות אותה לעבודות עם ילדים אחרים מאשר חברתה.
אולם כיוון נוסף שכדאי לקחת בחשבון, הוא לחשוב ביניכם ההורים באיזו מידה הסביבה הקרובה של הילדה (מלבד חברתה) מעודדים תכונות כמו צייתנות, ויתור על רצונותיה, אי ביטוי מספק של רגשות, העדפת היותה ילדה "נוחה" וכדומה. ברגע שבבית תהיה לה יותר אפשרות גם לכעוס, להתנגד, לבטא את רצונותיה - כך היא תוכל יותר לעשות זאת גם בקשרים החברתיים שלה.
בהצלחה,
שירי

בהחלט חומר למחשבה.
מיראבל

שלום ורד,
את פירטת את המצב אך לא את השאלה. לא כל כך ברור מה השאלה שלך. באופן כללי, לא בטוח שהמצב הרגיש שהגננת מתארת אכן קשור לנושא שאת מעלה. אולי יש עוד דברים שקורים.
בכל אופן, יכול להיות שרק לאחרונה בתך נהייתה מודעת לכך שמשהו כביכול "לא תקין" במשפחתכם (את מציינת שלמדו את נושא המשפחה בגן). והיא מתאבלת על כך. את הסברת לה כמיטב יכולתך, וכרגע ההסברים לא מרגיעים. היא רוצה את המקור, היא רוצה את אבא ואמא ביחד. אני חושבת שאין לך ברירה אלא לקבל את זה שזה מה שהיא רוצה בלי להמשיך ולנסות להרגיע אותה כרגע. אלא פשוט לקבל את זה שזה נורא עצוב מבחינתה שאבא ואמא שלה כבר לא אוהבים אחד את השניה והם לא ביחד. יכול להיות שמרוב נסיונות להסביר לה את המציאות את חוסמת לה את האפשרות להרגיש רע עם זה כמה שהיא צריכה עד שזה יעבור לה, ורוצה שנורא מהר היא תבין את המצב ותוותר. אז כנראה שזה לא יקרה מהר וצריך לכבד את הזמן שהיא צריכה.

שלום MAMA,
לא ציינת את גיל הילדים. קשה לדעת ממה נובע חוסר הפירגון. אני מניחה שאת הפרטים שמעת מבתך, ואם זה אכן כך קחי בחשבון שיכול להיות שהיה יותר פירגון ממה שהיא אמרה לך, אך היא שמעה רק את הילדה שאמרה שהיה משעמם וזה כיסה על כל התגובות האחרות שהיו.
ייתכן שאותה ילדה ספציפית חשה קנאה, אולי כשהיה אצלה בבית היה פחות מוצלח, או שהיא בטוחה שאם היה זה לא היה מוצלח באותה מידה וכו'. בכל אופן אני הייתי בודקת את הדיווח שאף אחד לא פירגן האם הוא עובדה או התרשמות.

שלום ליאורה,
כשאמרתי שאין טעם להחליף מטפלת לא התכוונתי שצריך להישאר בכח בטיפול כשאין שיתוף פעולה, אבל גם אין טעם ללכת למטפלת אחרת כיוון שכמו שראיתם - הבעיה לא הייתה במטפלת.
כשמשהו לא הולך, אין טעם לעשות עוד מאותו דבר, אלא לעצור ולהקשיב למה שקורה. כמו שאתם מנסים לעשות עכשיו. הילד אומר לכם שהוא לא חושב שהוא צריך, ואתם לא מקשיבים לו וחושבים שעם מטפלת אחרת הוא כן יחשוב שהוא צריך? מה הקשר? זה כמו כשמישהו מתלונן על כאבי בטן ונותנים לו תרופה נגד צינון.
שוב, אני לא אומרת שאם הוא לא חושב שהוא צריך אז הוא באמת לא צריך. נסיתם להסביר לו בכל דרך וגם זה לא עזר.
אז אולי צריך לנסות להקשיב לו. כשילד אומר שהוא לא צריך טיפול מסויים, זה בדרך כלל אומר שהוא שהדימוי העצמי שלו נפגע מכך שיש משהו שלא עובד כמו שצריך אצלו.
עד שלא תתייחסו לפגיעה הריגשית, לא תהיה התקדמות בעניין הזה. להחליף לו מטפלת, זה קצת להתעלם ממה שהוא אומר ולהגיד לו - למרות מה שאמרת - ננסה מטפלת אחרת.
זה מסר שלא מקשיב לילד. אני לא אומרת שאתם הורים שלא מקשיבים, ייתכן שרוב הזמן אתם קשובים מאוד, מסורים מאוד ועושים עבודתכם נאמנה. אך אני מתרשמת שבנושא הזה, ייתכן שמרוב כוונות טובות, אולי קצת נלחצתם, והחלטתם שצריך בכל מחיר להכניס אותו לטיפול וקצת, איך לומר, נכנסתם עם "הראש בקיר", והקיר לא זז:-)
תנסו קצת להרפות מהעניין, אין לכם מה להפסיד כי בלאו הכי כרגע הוא לא מטופל. אחרי שהרפיתם מזה לתקופה, תנסו לדבר איתו על כך, שבטח היה לו מאוד לא נעים שהכרחתם אותו ללכת לטיפול אצל קלינאית תקשורת. שואולי הוא חושב שאתם חושבים שמשהו לא בסדר אצלו, והוא לא מוכן להרגיש ככה. אבל אתם חושבים שהוא ילד מאוד מוצלח (וכאן להביא בלי בושה פירוט של כל הדברים שהוא מוצלח בהם, החל מזה שהוא חמוד וכלה בכל הישגיו בכדורגל או בלימודים או בסידור חדר או בעצמאות כללית, גם הדברים הכי מובנים מאליהם, כביכול), ובעניין הזה צריך לעזור לו במשך כמה פגישות, כמו כל פגישה אצל רופא, כשהאף סתום או כשהגרון אדום. זה פשוט דבר שצריך לסדר אותו וזה לא אומר שום דבר עליו.
בהצלחה.

שי שלום,

נראה כי מדובר פה בבעיה של קושי הצבת גבולות שלכם ולא בהפרעת שינה.

שימו לב והקפידו על כך בשגרה היומיומית, וכך גם המצב בשינה ישתנה.

היו אסרטיבים וברורים.

עקביות היא שם המשחק.

בהצלחה!

נעמה.

שלום יעל,
אני לא כל כך בטוחה שבעיות ההתנהגות שאת מתארת כולן נובעות מהמצב שתארת. אני לא בהכרח רואה רע בכך שמתוך משחק חמך אומר לו את מה שאומר. זה תלוי בהקשר, כל עוד זה נעשה במשחק זה גם יכול להוות מקור טוב להוצאת תוקפנות בצורה מבוקרת. תלוי אם זה ביוזמת חמך או ביוזמת הילד וכו'.
קחי בחשבון שהילד גם עבר ישנויים שקשורים לגיל ולא רק לשינוי בעיר ובגן. עם זאת אני מבינה אותך שאת מרגישה שילדך גדל למעשה אצל אנשים אחרים ויש לך הרבה פחות השפעה על גידולו.
הדבר הנכון ביותר לעשות הוא קודם כל לדבר על כך עם הסבים, לא בצורה מעליבה וכועסת, אלא מתוך הכרת תודה על העזרה העצומה שהם נותנים, בליווי מספר בקשות לשינויים שהיית רוצה. כמו כן ניתן לשקול את הקטנת מספר השעות שהילד נמצא שם, למשל לבוא לקחת אותו מוקדם יותר, (כן צריך לשם לסדר אחרת את השעות בעבודה) וכו'. אם קצת התארגנתם כלכלית בעקבות העזרה שקיבלתם עד עכשיו, אולי אפשר להקטים באופן זמני את שעות העבודה ולעשות ביניכם תורנות כל יום מי יוצא קודם ולוקח את הילד. צריך לקחת בחשבון שבחיים אי אפשר הכל - גם גן בחינם, גם לבוא שניכם כל ערב מאוחר, וגם לקבל ילד שגדל בדיוק כמו שאתם רוצים. אתם פשוט צריכים להחליט על מה אתם מוכנים לוותר כרגע.

שלום לילך,
זו לא בהכרח התנהגות נורמית לגילה. זה גם לא אומר בהכרח שחייבים לפנות לטיפול. נראה לי שהיא מרגישה צורך להיות מושלמת. אם לא הכל פיקס המשמעות היא שהכל גרוע. זה יכול להיות קשור לגיל 6 ולכניסה לבית הספר, שכבר קרתה או עומדת להיות בשנה הבאה, וייתכן שיש לילדה חשש לפני הכניסה לעולם התחרות וההישגים שאם היא לא תהיה מושלמת יהיה רע ומר. כדאי קודם כל לבדוק האם החרדה מפני הכניסה לעולם הלימודים או לחילופין הציפייה להישגים זה משהו שמשודר בבית באופן סמוי או גלוי. כמו כן ניתן לנסות לדבר איתה על כך, שבחיים לא הכל מושלם, כולם עושים טעויות, כולל אתם (אפשר להביא דוגמאות, רצוי מצחיקות), וטעויות אפשר לתקן, ואחר כך להמשיך הלאה ולהצליח בכל זאת.
אם זה לא עוזר, והמצב ממשיך וואלי אף מחמיר, כדאי לשקול פנייה לטיפול.

נראה לי כי אכן הבעיה היא הרצון לשלמות אני אנסה לעבוד איתה על זה שלא הכל חייב להיות מושלם.
תודה - עזרת לי מאוד :-)

שלום יוקו,
אני חושבת שזה ברור ממה זה נובע, לא? אמא אחת הוא כבר איבד, והוא חושש לאבד עוד אחת. כדאי פשוט לדבר איתו באופן גלוי על הפחדים שלו, ולא לצפות שהם ייעלמו כל כך מהר, אלא פשוט להיות איתו בזה, שלא ירגיש שהוא לבד עם הפחד.
ייתכן גם שהפחד של הילד הילד נוגע בפחד של האמא. וזה פחד אמיתי, של שניהם שאם יקרה לה משהו לא ברור לאן הוא ילך. אם היא חשבה על האפשרות הזו, ייתכן והיא צריכה לדאוג מעשית למה יקרה במקרה כזה. לי ידוע על אם חד הורית מאמצת שיש לה הסכם עם חברה אם הורית שבמקרה שקורה לאחת משתיהן משהו השניה תגבה אותה, לדוגמה.

שלום מירית,
יש כאן כמה דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני. המרדנות שאת מתארת שהילד עושה הפוך ממה שאת אומרת היא תופעה שאופיינית לגיל, בגיל הזה ילד מתחיל לעמוד על עצמאותו וחלק מזה נעשה דרך למצוא את דרכו ולהבדיל את עצמו ממכם על ידי כך שהוא רוצה לעשות דברים בדרכו ולא בדרך שאתם רוצים. את זה צריך לקבל למעט דברים מסויימים שתקבעו לכם כקווים אדומים ששם לא מוותרים לו.
כשהוא מפגין אלימות, זה יכול היות קשור לכך שאין לו כלים אחרים עדיין לבטא את אי שביעות רצונו. כאן צריך לעזור לו למצוא מילים לבטא את תחושותיו. כמו למשל "אני יודעת שזה מעצבן שלא קיבלת מה שרצית, עכשיו בוא נחשוב יחד איך עוד אפשר להגיב חוץ מלהרביץ." וללמד אותו דרכים נוספות, כמו, לבקש שוב, להמתין ולקבל אחר כך, להסתפק במשהו חליפי וכו'.
לגבי הבכי חושב לא להתרשם מהבכי ולא לציית לו, כי ייתכן והוא מנסה לשלוט בך באמצעות הבכי. חשוב להגיד שאפשא להגיד אותו דבר בלי בכי, וכשהוא יירגע תשמחי להקשיב לו. חשוב לעמוד בזה ולהיות עיקבית, אם את נענית לו כשהוא בוכה ללא סיבה (לא כשהבכי אמיתי בגלל סיבה מוצדקת כמובן) הוא לא ילמד להפסיק זאת.

תודה על תשובתך המהירה.
את לא חושבת שהתנהגותו גם קשורה לעובדה שיש לו אח קטן והוא מקנא לו.
לפעמים אני מרגישה שהוא עושה את מה שהוא עושה מכיוון שהוא רוצה למשוך את תשומת ליבי כשאני מטפלת או מתייחסת לאחיו ואני לא יודעת כיצד לנוהג . האם לגשת אליו מיד שהוא קורא לי או שלהמשיך ולהתעסק עם אחיו ( החלפת חיתול, משחק וכו')

לתשובתך אודה

שלום מירית,
בהחלט ייתכן. גם ע כך יש מקום דבר איתו, להכיר ברגשותיו, לתת להם לגיטמציה, ועדיין לעזור לו למצוא דרכים נוספות להתמודד מלבד בכי.

אירית שלום,
אפשר לומר באופן מעט פשטני, שהאינטראקציה שלנו עם הזולת נעה על רצף בין הסתגרות והימנעות, דרך סקרנות וחיבה כלפי האחרים, ועד התנהגויות חברתיות שאינן תואמות. קשה לדעת דרך תיאורך באיזה חלק של הטווח נמצאת נכדתך. החביבות לזולת היא תכונה חשובה, וכדאי שאתם המבוגרים תחשבו ביניכם כמה לעודד זאת וכמה להתריע על הסכנות האפשריות. ניתן לאסור על מגע גופני עם אנשים לא מוכרים, אולם איני בטוחה שחיבוק למורה בהפסקה הוא מעשה כה מוזר. המורה עבור ילדים בגיל שבע היא דמות מאוד קרובה, כמעט כמו בת משפחה.
כדאי להדגיש את ההבחנה בין "זרים" ו"מוכרים", וכן לאסור על מגע גופני. אפשר להרחיב את ההסברים על כך בהסברים לגבי "הגוף שלי ברשותי", להקפיד שהילדה תסבן את עצמה כשהיא מתקלחת וכדומה. יחד עם זאת, חברותיות וגישה לאחרים היא תכונה חיובית בבסיסה, ולא כדאי לדכא זאת לחלוטין.
בהצלחה,
שירי

שלום ליאורה,
לא ברור לי למה החלפתם לו מטפלות, אם הטענה שלו לא הייתה כלפי המטפלת אלא שהוא לא צריך זה? יכול להיות שהוא רואה בעצם הצורך ללכת לטיפול כזה סימן שמשהו פגום אצלו וזה כואב לו מאוד. על זה צריך לדבר איתו, אין טעם להחליף מטפלות. צריך לשמוע ממנו האם הוא חושב שזה אומר עליו משהו לא בסדר שהוא צריך קלינאית תקשורת, ולהסביר לו שזה לא כך, כולל דוגמאות מהחיים שלכם איפה קיבלתם עזרה במשהו שלא הצלחתם ואחר כך התקדמתם והיום זה לא מפריע לאף אחד.
מדובר פה בפגיעה בדימוי העצמי שלו, וצריך במקביל לחזק אותו על הדברים שהוא כן טוב בהם, ולהימנע ככל האפשר מהשוואות לאחיו.