פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אילה.
נראה לי שאתם קצת מקדימים את המאוחר. הבנות עוד לא פגשו אותו וכבר את שואלת איך לספר להם שעוברים לגור ביחד. משהו כאן מהיר מדי. הן צריכות קודם כל לפגוש אותו, ומאוד בהדרגה לבלות ביחד יותר זמן. קודם כל ארוחות משותפות נניח ואחר כך יום או סוף שבוע ביחד. רק אחרי תקופה, שרואים שאכן מסתדרים וזה אפשרי אפשר לחשוב על מעבר למגורים משותפים. גם לזה צריך להתכונן, מבחינת מה יהיה מקומן בבית גם פיזית מבחינת חדרים, וגם מבחינת חוקי הבית ההרגלים שלהם, הזמינות שלך אליהם וכו'. זה דבר מאוד מסובך ומאוד רגיש, ומאוד חשוב להשתדל לא לעשות אותו על רגל אחת ומאילוצים טכניים בלבד.
יכול להיות שאת צריכה לפנות בית ונראה לך טיפשי לא לעבור מיד עם הבן זוג וזהו, אבל נראה לי שכאן קיצורי דרך זולים יעלו אחר כך בדרך ארוכה הרבה יותר ומאוד מאוד ביוקר.

שלום שושי,
ילדים בני שנה הם מאוד קטנים, והם חשים את העולם דרך הפה גם בצורה אלימה. לא נראה לי שאפשר לדרוש מהמטפלת שזה לא יקרה, אפשר לבקש ממנה להשתדל יותר. אגב מאוד יכול להיות שהילדה שלך כן נושכת בגן אם זה מה שהיא רואה שעושים שם, ואחר כך היא לא עושה את זה.

זה הטריד אותי אני מרחמת על הילדה שחוטפת נשיכה....

שלום אנדראה,
קודם להיבהל אף לא כדאי, אלא אם יש סכנת חיים. מה זה נותן להיבהל? הבת שלך כנראה נבהלה ולא הצליחה להכיל את עצמה. רצוי במידת האפשר להימנע מצעקות על ילד (לפעמים אנחנו לא שולטים, כולנו בני אדם, אבל להשתדל). כל דבר אפשר להסביר בצורה תקיפה וברורה בלי צעקות. זה בהחלט מבהיל ילדים קטנים, וגם גדולים. איך את מרגישה כשצועקים עלייך? אותו דבר אפשר להגיד בשקט.

שלום אביטל

ראשית הייתי מנסה להבהיר לה באופן חד משמעי כי התנהגותה אינה מקובלת ואינה מתאימה לילדה בגילה. אני יודעת שכבר אמרתם אבל תבדקי עד כמה היית חד משמעית. חשוב ממש לכעוס כשזה קורה. להפסיק את זה באמצע אם אפשר. ולבקש מאותן נשים לא לחזק את התנהגותה.
במקביל כדאי לנסות להבין מדוע מנהגת כך. האם עולים קשיים רגשיים נוספים? האם חשה נחותה או פחות מוצלחת מאחותה התאומה ? האם לא חווה מספיק אהובה ? האם עושה את זה דווקא כדי לעצבן אתכם ? מה היה הטריגר שהתחיל התנהגות זו?

בקיצור אני ממליצה לנסות קודם במסר סרור עקבי וחד משמעי ואם זה לא עוזר מומלץ לפנות להדרכת הורים כדי להבין את המקורות להתנגות זו ולטפל בהם.

בהצלחה

שלום יעל,
אולי תרחיבי יותר לגבי ההתלבטות שלך. נשמע ששני הפתרונות לא נראים לך, ואת כנראה חוששת ממשהו (שהילד יהיה חנון מצד אחד או אלים מצד שני?) אנא הרחיבי יותר כדי שאוכל לעזור לך בהתלבטות. כמו כן אולי תוסיפי יותר פרטים - מי הרביץ לו, ילד בגילו, גדול יותר, בשיעור, בהפסקה, בדרך מבית ספר, למה הרביץ לו? סתם? הייתה אינטראקציה ביניהם קודם? וכו'.

שלום א.ד.
אני אענה ברשותך לשתי השאלות שלך. נשמע לי שאת בעצם יודעת מה הבעיה. את מבינה שיש קשר בין היחס שהילד שלך חווה מאביו, מאחיו ואולי אפילו ממך, גם אם את לא מתכוונת (ישיבה בכיסא כשהיא ניתנת כעונש בבידוד גם משדרת דחיה), עלול להיות קשורה לכך הילד לא מסוגל להכיל את עצמו ולקבל גבולות. לפי האבחון, גם הטיפול. כדאי שתבדקו ביניכם לבין עצמכם מה ניתן לעשות כדי לשנות את היחס הזה.

מה באמת ניתן לעשות כדי לשנות יחס זה???
האם יש טיפים כלשהם שתוכלי לתת לי?
גם המטפלת שלו מספרת שהוא מאוד שובב מרביץ לילדים בגן ולוקח להם את המוצצים כל הזמן ולא מקשיב לה!
יש לציין שהילדים הגדולים שלי לא היו כאלה בכלל!!!

שלום א.ד.
אני לא בטוחה שהובנתי נכון. לא התכוונתי לשנות את היחס של הילד, אלא לשנות את היחס שלכם אליו. כלומר בדיוק את אותם דברים שאתם עושים, ואת שמה לב אליהם בעצמך, שגורמים לילד להרגיש דחוי - להפסיק לעשות אותם. לא להתעלם ממנו, לשתף אותו, לחבק אותו. לא לשלוח אותו לבידוד על הכיסא בעונש אלא להגיד לו משהו כמו: - אתה מתנהג ככה כי משהו קשה לך ואנחנו לא מבינים. אולי אתה כועס, אולי אתה עצוב. בוא נראה איך עוד אפשר להגיב. איך אפשר לבקש יפה, אוי לחכות קצת. אולי לקבל משהו אחר במקום מה שאי אפשר, וכו'. לדאוג שאבא ייתן לו זמן איכות כיפי של משחקים ביחד, וכו'.
יכול להיות שאם הוא ירגיש פחות דחוי, הוא יהיה פחות כועס, יותר מוחזק ויותר נינוח.

שלום סימה,
נראה לי שאת צודקת. ברור הילדים ישימו לב שהוא לא ישן בבית. כדאי שתנסו להגיע להסכמה ביניכם בעניין הזה במידת האפשר. אפשר לעשות דברים בצורה הדרגתית אם זה נוח לך כמובן, אבל לא ללא הסבר.

מה ניתן להגיד להם ע"מ שיבינו איך מסבירים שאבא לא יחיה יותר איתנו????????????

שלום סימה,
קודם כל רצוי שהשיחה תהיה משותפת עם האב ביחד, אם הוא ישתכנע, כדי שיהיה מסר אחיד וברור. מה שבדרך מציעים להגיד, זה שאבא ואמ לא מסתדרים כל כך טוב, ולכן אבא עובר לגור במקום אחר. שנינו אוהבים אותכם מאוד, וזה לא בגללכם. אבא ואמא נפרדים אחד מהשניה אבל לא ממכם. אם ידוע בשלב הזה מה יהיו ההסדרים החדשים כדאי להגיד, כדי לצמצם את חוסר הוודאות - בשפה שמובנת וברורה להם - אבא יקח אותכם ביום זה וזה אחרי החוג/ לפני החוג/ צהרונית וכו', וכל שבת שניה. אנחנו יודעים שזה קשה לכם, ועצוב, וזו תקופה לא קלה ונעשה הכל כדי להתגבר עליה.
החלק הקשה הוא לא מה להגיד, אלא לעמוד בכך שאחרי זה בא צער/ כעס/ שאלות תמימות ונוגעות ללב וכו'.
כדאי לקבל תמיכה בתקופה הזו, של משפחה קרובה, חברים ו/או ייעוץ או טיפול.
בהצלחה.

בשיחה עם "בעלי" הוא הציע שמאחר ומדובר בילדים קטנים, ולא ניתן לדעת איך יפרשו ומה הנושא יכול לעולל להם, רצוי לא למהר ולהודיע להם כבר, אלא לתרץ בעובדה שאבא עובד קשה מידיי לאחרונה ולתת לנושא לשקוע אצלם מבחינת העובדה שלא יראו אותו יותר מידיי ואז לספר. חשוב לציין שאנו כמשפחה רגילים בימי שישי ללכת לארוחת ערב משפחתית אצל הסבא והסבתא כלשבוע הולכים לצד אחר וכבר כחודש אנו מתרצים תירוצים למה אמא לא באה או למה אבא לא בא ואילו כעת הנושא אמור להתעצם מאחר וגם האבא לא גר בבית. אני לא חושבת שזה נכון וזו הדרך לפעול, באיזה שהוא מקום זה גם מקל עליו את העזיבה מההיבט המצפוני כך שהוא סבור שמתרגלים לכל מצב. אך הייתי נושא שמחה לשמוע בעצתך.

שלום סימה,
אני מסכימה שהאמת תמיד עדיפה, ולו בגלל שהיאת תתגלה בסוף ואז תהיה בעיית אמון מתי כן להאמין לתירוצים שלכם ומתי לא. לטווח הקצר אולי יותר קל לא לספר אך לטווח הארוך זה לא כך.
בכל אופן, גם אם עצתי תואמת לדעתך, אתם תצטרכו להגיע להסכמה אחד עם השניה ולא איתי:-).
ריגשי אשמה הם דבר קשה מאוד בזמן גירושים, ולכל הורה שמתגרש יש אותם, כך שאפשר להבין גם את בעלך בעניין הזה.
כל שנותר לי הוא לאחל לכם בהצלחה.

האב עזב את הבית שלשום, מאז אנו עסוקים רק בלשקר ולהמציא תירוצים לילדים ,הוא מקפיד לבוא ולהיות עימם כמה שעות בעוד אני יוצאת מהבית וזאת ע"פ בחירה שלי ע"מ לא לשהות במחיצתו מאחר והנושא מכאיב לי מאוד. האב סבור כי עדיף למשוך זאת עד לאחר יום המשפחה בדעה כי זה יכאיב להם מאוד ובנוסף טוען כי אנו משקרים ע"מ לא לפגוע בהם והוא מאמין שאם הזמן הם יתרגלו למצב ויפסיקו לשלאול שאלות. אני בהחלט חושבת שרכן הם יכולים להפסיק לשאול שאלות אך אני חוששת שזה יגרום נזק עתידי, אודה לקבלת חוות דעת מקצועית בנושא. אני ממש זועקת לעזרה איני יודעת מה לעשות כבר, מצד אחד הרצון לגונן עליהם ומצד שני לעשות את הדבר הנכון לעשות למרות שמדובר בילדים מאד קטנים

שלום סימה,
נראה לי שאת יודעת מה הדבר הנכון אבל בעלך לא מסכים איתך. לא ברור לי מה עוד חוות דעת מקצועית תועיל בעניין. אני לא חושבת שכדאי שהויכוח עם בעלך ייעשה דרך פנייה לפורום, אלא כדאי שתפנו לייעוץ מסודר שמוסכם על שניכם.

שלום סימה,
במחשבה נוספת, עולה על דעתי, שאולי זה לא רק בעלך שחושב אחרת, אלא שגם לך בתוך עצמך יש התלבטות.
לכן אולי באמת כדאי שאוסיף, שחשוב שתתנו את הדעת לכך שאם הילדים יפסיקו לשאול זה לא אומר בהכרח שהם התרגלו אלא שהם אולי התייאשו מלקבל תשובה.
הם יכולים לתת לעצמם תשובות פנימיות, שלא עברו את הבקרה שלכם, כי הנושא לא מדובר וכאילו לא קיים. תשובות כמו : "אם הייתי ילד טוב ההורים לא היו רבים בגללי ואבא לא היה עוזב", "אני ילד רע, ולכן עוזבים אותי", הם גם לומדים שאנשים שהם סומכים עליהם יכולים לעזוב בלי הסבר ובלי להגיד מילה, ואין מקום לכעס ולעצב שלהם כי זה מכביד על הבן אדם העוזב, ואם הם רוצים את מעט הקשר שנותר כדאי להם לשתוק ולהפנים את הכאב. אני יכולה עוד להמשיך אבל נראה לי שהעיקרון ברור..

שלום דנה,
אנא פני לעמודת "שאלות נפוצות" לתשובה אודות פחדים .

שלום מיכל,
לא ברור מדוע הרגשתם שלא נתרמתם. 5 מפגשים זה מספר פגישות מועט. האם ציפיתם לשינוי? לאיזה שינוי? האם ציפיתם לכלים ולא קיבלתם? האם דיברתם על כך עם הפסיכולוגית? אם לא מדוע? אם כן, איזה מענה קיבלתם?
יש מטפלים טובים גם באופן פרטי וגם במכונים, גם מתחום הפסיכולוגיה הקלינית וגם מתחום הפסיכותרפיה, כדאי לברר ולקבל המלצות מגורמים שונים (מכרים, פסיכולוגית בית הספר, וכו') וייתכן שגם כדאי לבוא עם ציפיות מותאמות.
אתם צריכים לדעת שכל מטפל שעובד עם ילדים, עובד איתם דרך משחק, למתבונן מבחוץ לא ברור מה העבודה הטיפולית שנעשית ויש ציפייה שתהיה התייחסות מילולית ישירה לבעיה וזה לא בהכרח עובד כך.
אתם גם צריכים לדעת שלא כל מטפלים עובדים בגישה קצרת מועד ולא לכל הבעיות היא מתאימה. גם שלא תמיד יש תוצאה אחרי 5 מפגשים. לפעמים לוקח למטפל מספר מפגשים כדי להבין היבטים שונים של המורכבות של משפחה או הבעיה. בניגוד לרפואה אלה לא דברים מוחשיים שרואים בעיניים בגוף, אלא דברים נסתרים יותר, שלוקח זמן להבחין בהם.
את כל הדברים האלה כדאי לכם לקחת בחשבון, ותמיד אם יש לכם שאלה או אתם לא מרוצים ממשהו עדיף להעלות את זה בפני המטפל ולשמוע מה יש לו לומר על כך לפני שמפסיקים טיפול.
בהצלחה.

סמדר שלום,
תודה רבה על התשובה המהירה.
אנו פנינו אליה בבחירה אקראית עפ"י רשימת הטלפונים שקיבלתי מקופת החולים אליה אנו שייכים. פנינו כשהילד היה בסוף גן חובה. השיחה הראשונה היתה איתי ועם בעלי, לאחר מכן 3 פגישות עם הילד ושיחת סיכום (שבאה ממנה כי היא אמרה שמבחינתה אין מה לעשות יותר). בפגישות עם הילד היא נתנה לו לשחק, ניסתה מידי פעם ליצור איתו דו שיח שלא זכה למענה מצידו ורשמה רשמה רשמה.
בשיחת הסיכום היא אמרה שהיא מזהה קושי רגשי (בגלל זה פנינו...) ואמרה שאלו דברים שיעברו עם הזמן והילד יתבגר. היא המליצה לפנות לאבחון בריפוי בעיסוק לתרגל חיזוק של חגורת הכתפיים ונתנה לנו דוגמאות לתרגילים כאלו גם לבית.
סמכנו על חוות דעתה ואכן יישמנו מה שאמרה, אך אנו מרגישים צורך לשמוע חוות דעת נוספת וזה לאחר שגם המורה וגם יועץ ביה"ס המליצו על טיפול רגשי ואנו גם חושבים שזה הדבר הנכון לעשות.
אין ספק שהפעם נערוך תיאום ציפיות. האם אנו צריכים לקבל בסוף הטיפול משהו כתוב? סיכום כלשהו?
תודה רבה,
מיכל.

שלום מיכל,
עכשיו זה נשמע קצת יותר ברור. אתם לא צריכים לקבל סיכום כתוב אבל בהחלט יכולים. נראה לי נכון בהחלט שתפנו ותבקשו.
זה בסדר גמור לקבל חוות דעת נוספת, בפרט שיש בעיה שמציקה ולא עוברת. יחד עם זאת קחו בחשבון שריבוי פניות עם הילד לאבחונים למיניהם, מחזקת אצלו את התחושה שמשהו לא בסדר איתו, ועלולה להוריד את הביטחון העצמי.
יש לי תחושה שעם הפסיכולוגית שפניתם אליה, לא הרגשתם שממש היא יצרה איתכם קשר והבינה כמה קשה לכם. לראיה היא חשבה שלא צריך יותר, בעוד שאתם כן מרגישים צורך. וגם נשמע לי מהתאור שלך שהיא אמרה רק את המובן מאליו (שיש קושי ריגשי) והייתה עסוקה ברשימות שלה. נראה לי שחשתם באמת סוג מסויים של ריחוק וחוסר הבנה מצידה. (יכול להיות שאם היינו שואלים אותה, היה תאור אחר לגמרי, אבל זה לא חשוב, זו החוויה שלכם).
לכן חשוב שתקשיבו גם לתחושות שלכם ולכימיה שנוצרת במפגש ביניכם לבין המטפל, האם מדובר באדם אמפטי מספיק לטעמכם, והאם אתם מרגישים מובנים ושמשתדלים לעזור לכם.
חושב גם שתספרו שם על החוויה שהייתה לכם כדי שלמטפל יהיה רמז - מה לא לעשות במקרה שלכם.
בהצלחה.

שלום שירן,
המקרה שאת מתארת עם הגננת הוא חמור גם אם נעשה בלי כוונה. נראה לי שנכון לזמן פגישה משותפת עם הגננת ואולי עם גורמים נוספים וקודם כל לנסות לדבר.
גם אם תחליטו להוציא את הילד מהצהרון כדאי שזה יהיה אחרי הידברות. בתוך ההידברות כל צד צריך לקחת אחריות על עצמו.
הגננת תצטרך (גם אם לא באותו רגע אז בהמשך) לקחת אחריות על המעשה שעשתה, ואפילו להתנצל בפני הילד גם אם זה נעשה בלי כוונה.
אתם תצטרכו להכיר בכך שגם להתנהגות של הילד יש חלק בכך שיש בעיות. לא סיפרת איך בשעות הבוקר בגן. קצת קשה לי להאמין שכל הבעיה היא אך ורק בהתנהלות הגננת. כדאי לבדוק ברצינות מה קורה עם הילד ולמה קשה לו.
אם ההידברות תיכשל, וכל הצדדים ירגישו שיש רק האשמות, כעס וטינה ואי אפשר לדבר - אז אולי אין מנוס אלא להצויא את הילד מהצהרון. אבל עדיין זה לא אומר שהבעיה בהכרח נפתרה כי יכול להיות שבכל זאת יש לילד קושי שלא קשור רק לגננת בצהרון, ואותו, כאמור, כדאי לבדוק.

אני בטוחה שהגננת עשתה את זה בלי כוונה אך מציק לי זה שהילד שלי קישר בין זה שהוא התנהג לא יפה לבין זה שהגננת הורידה לו את המכנסיים והילדים צחוקו הוא לא הצליח לעשות את הקישור הנכון של הדברים כפי שעשה החבר שלו מהגן שסיפר לי את הדברים בצורה שונה כי הוא גדול יותר בשנה.
בכל אופן כמובן שהבעיה היא לא רק של הגננת והילד עצמו שובב וכל הזמן צריך להיות בתזוזה ( לא מאובחן כהיפר אקטיבי) לשאלתך: הילד מקסים בטרוף וחייכן ומאושר כל הזמן ולכן גם כאשר הוא עושה מעשה גבולי בהתנהגות (ולא רק המשפחה) מקבלים את זה בטוב ובאהבה וסובלנות וככה גם בגן,
ולכן שם יש הרבה פחות בעיות.
אני ממש לא יודעת כיצד להתמודד עם הנושא, אשמח לכל המלצה ועזרה שיש לך.
לילה טוב בינתיים.

שום שירן,
אני אשמח לעזור לך, אך נשארתי קצת מבולבת לגבי הנושא שבו את רוצה עזרה. השאלה הראשונה שלך הוצגה כבעיה עם הגננת, האם את רוצה עזרה בהתמודדות עם חוסר הגבולות של הילד? אם כן אני צריכה על כך יותר פרטים, מה הם אותם מעשים גבוליים שעליהם סולים לו במסגרות אחרות? וכו'.

שלום יוסף,
אם יש בעיה בתאור שהבאת היא לא בסקרנות המינית עצמה אלא בכך שלא ברור מה היה המרכיב של הרצון החופשי בהשתתפות בפעילות הזו ומה של להכרחה מסויימת או לחץ חברתי.
נראה לי נכון לדבר עם הילדים באופן כללי על הזכות שלהם לפרטיות של הגוף שלהם, ועל כך שמותר להם להגיד לא. באופן כללי לא יזיק לעשות שיחה כזו במיוחד בזמנים של ריבוי של מיקרים שהילדים בודאי שומעים עליהם. בנוסף הייתי מוסיפה כמה משפטים על כך שלפעמים אני רוצה להיות בסדר עם החברים שלי כדי להרגיש שייך אבל בכל בכל זאת לא נעים לי לעשות משהו, מותר לי להגיד לא. אפשר להציג את זה כשאלה או לפתוח דיון, ואולי ילדים יוכלו להביא דוגמאות מתחומים אחרים של לחץ חברתי וכו'. אפשר לעשות את זה גם בשתי שיחות נפרדות - ענין פרטיות הגוף ועניין הלחץ החברתי.
לשיקולך האם לשוחח פרטנית עם הילדים שנראה לך שיצאו מבולבלים. יכול להיות שאחרי שיחה כללית, הם בעצמם יגשו לדבר. עדיף נסות לחכות שזה יבוא מהם, כדי לבייש אותם פחות.

שלום לך,
אנאנ פני לעמודת "שאלות נפוצות" לתשובה העוסקת בגמילה.

שלום אפי,
עצם האוננות היא טבעית, אבל האופן שבו זה נעשה אצל ביתך מעלה את המחשבה שיש כאן סוג של מצוקה או קריאה לעזרה, ולדעתי אכן כן יש מקום לפנות לעזרה מקצועית.

שלום לאבא,
בודאי שלא להחזיר את הטיטול. יש מקום לטפל בקושי הריגשי שגרם את ההרטבה. ניתן לשאול את הרופא המטפל על פתרונות שונים להרטבה. (פעמונית וכו')