פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום תמר
אולי לתינוק היה עדיף להמשיך בשגרת יומו אבל אם אתם כבר נוסעים, אין ספק שנכון שיסע אתכם. איני יודעת איזה טמפרמנט יש לו ייתכן מאד כי השינוי לא ישפיע עליו לרעה ולא יהיו בעיות יוצאות דופן. ישנם תינוקות בעלי טמפרמנט קשה יותר וקושי רב בהתמודדות עם שינויים, אך הרב לא כך.
לא נכון להכין אותו לקראת הטיול. הוא עדיין אינו מבין מושגי זמן או שינוי.
חשוב שלנסות ליצור שגרה מסויימת בטיול ולשמור עליה (זמן ארוחות, זמן שינה וכו').

נשמע לי שהולכת להיות לכם חוייה בלתי נשכחת

תהנו ותהיו מאושרים. אין מקום לדאגה וייסורי מצפון.

טליה שלום,
נראה לי כי אחד המקורות המשותפים לשתי הבעיות שציינת, הוא רמת חרדה גבוהה של בנך בתגובה להסתגלות לבית הספר. כדאי להתייעץ עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס כיצד לנהוג עמו, וכיצד המערכת יכולה להקל עליו את ההיכרות, ההסתגלות והפחתת החרדה.
בהצלחה,
שירי

לילך שלום,
התגובה של בתך היא אכן מפתיעה וחריגה. האם היו מקרים בהם אבא הכה אותה, או שנחשפה לאלימות/תוקפנות מצד גבר אחר (גם כצופה ולא בהכרח כקורבן ישיר)? האם ראתה חלילה אותך או את אחיה סופגים אלימות/תוקפנות?
במידה והתשובה לשאלות הללו חיובית, כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
במידה והאב אינו מאיים או אלים, כדאי לחשוב על דרכים בהן הוא והילדה יכולים להתקרב כך שלא תיבהל ממנו. רצוי שתתחילי בלשוחח עמה באופן פרטני על הפחד מאבא, וכיצד היא מסבירה זאת.
שירי

תודה על תשובתך, כמו שאמרתי לא היתה אלימות כל שהיא בכל אופן פיזית..
אך היו כמה מריבות קולניות שראיתי שהיא מאד נבהלה , יכול להיות שמזה יש לה פחד כזה..?
(דיברנו איתה ואמרנו לה שאבא מאוד אוהב אותה ..אבל נראה לי שהיא גם מקנא מאח שלה
כי בעלי תמיד מחמיא לו ואומר לו כמה שהוא חכם וכו'.. גם לה הוא נותן מחמאות אבל היא כל הזמן
בהקשבה למה שאומרים לאחיה הקטן).

בינתיים ,אמרתי לה שאני מזמינה כרטיס להצגה לה ולאבא והיא לא רוצה היא אומרת שהיא רוצה ללכת רק איתי, לוותר לה? או לרכוש בכל מקרה שילכו יחד?

אודה לתשובתך?

לילך
תבדקי אם הוא לא תוקף אותה מינית
קרו דברים הזויים מזה בעולם
התגובה שלה ממש - אבל ממש חריגה ומצביעה בהכרח על טראומה או מצוקה

אין מצב - אני יודעת שלא נדע ..
הילדה הזאת צמודה אלי 24 שעות ..

אני עובדת על זה נקווה לטוב היא פשוט נבהלה בצורה רצינית כנראה מהריבים שלנו...

קשה להעריך באמצעות האינטרנט מה קורה בביתכם.
אני ממליצה על פנייה להתייעצות עם פסיכולוג, לגבי מארג היחסים בבית ואיך לשפר את התקשורת בין חברי המשפחה.
שירי

רלי שלום,
ראשית אני מסכימה עם הגישה של להפסיק לזמן הקרוב לעסוק בנושא. יש מספיק התמודדויות לילדים בגן חדש, ואם הדבר לא מפריע יותר מדי לך או לגננות - תקני לבנייך הרבה תחתונים זולים "חד פעמיים" ותניחי לנושא לתקופה.
לאחר מכן רצוי לחזור בכוחות מחודשים לגמילה מהקקי. נראה שמעבר לחשש שיש לילדים רבים מעשיית קקי בשירותים, לבן שלך יש גם רווח משני מאי הגמילה - הוא משיג את תשומת לבך ויחס ממך כאשר הוא "מפספס". כדאי להתייחס לפספוסים באופן ענייני ולא להעניק יחס מוגבר (גם כשהוא שלילי) כדי לבטל את הקישור בין פספוס לבין נוכחות אמא. כדאי גם לומר דברים בסגנון: אמא תמיד כאן אתך כשאתה זקוק לי, בלי קשר לקקי...
לגבי הבן השני, כנראה שגם הוא גילה שבפספוסים קיימת תשומת לב. רצוי בהקשר זה לשנות את ההתייחסות מהתייחסות לפספוסים, אל התייחסות להצלחות - להחמיא לילדים כשהם מצליחים בגמילה, להעניק פרסים וכדומה. כך שמסגרת החשיבה תשתנה. רצוי להיעזר בצוות הגן בכך.
בהצלחה בהמשך,
שירי

דריה שלום,
כדאי להתייעץ עם רופא הילדים בקשר לעוצמת ותדירות סיוטי הלילה.
שירי

לילו שלום,
אכן מטריד ולא נעים לקבל דוח מהגננת (אני מתארת לעצמי שמילאת שאלון קונורס, לגבי רמזים לקשיי קשב וריכוז של בנך?). הכתובת לברר את טיב הקשיים ולסייע להם היא לבקש מהצוות במכון להתפתחות הילד - או היכן שאת עושה את המעקב - לערוך אבחון עדכני לילד ולהמליץ על הטיפול המתאים. הטיפול עשוי להיות עבודה עם הילד באופן פרטני או קבוצתי, הדרכת הורים או שילוב של השניים.
אני מתארת לעצמי שבנך הוא הסובל העיקרי מהמצב, כיוון שאף ילד לא נהנה להיות ילד שמרביץ, מתקשה לעבוד בשולחן וסופג הערות בוודאי מהסביבה. לכן אין פלא שהוא אינו מעוניין ללכת לגן בבוקר.
כמובן כי חשוב מאוד שעל אף כל הקשיים, את ממשיכה לתפוס אותו כילד מתוק וממשיכה להעניק לו חום, אהבה ותמיכה.
בהצלחה,
שירי

עדי שלום,
באופן כללי אאמר, כי ביטחון עצמי הוא דבר שאנחנו עובדים כל החיים על בנייתו ושימורו. במצבים חדשים ולא מוכרים, מרבית האנשים חשים פחות בטוחים וזקוקים לזמן הסתגלות. ככל שבנך יצבור יותר חוויות של הצלחה ושל מסוגלות, כך הוא יותר יאמין בעצמו. המסר העיקרי שעלייך להדגיש הוא אהבתך והערכתך את כוחותיו.
לגבי הקושי כעת, ניתן להבינו גם כחלק מקשיי הסתגלות טבעיים למעבר לבית הספר. בכל מקרה, מומלץ ביותר לשוחח עם המורה על הקושי של בנך לפנות אליה, וכיצד היא יכולה לעזור לו לבקש עזרה מהמבוגרים בביה"ס כשהוא זקוק להם.
בהצלחה,
שירי

שלום לך
למעשה את מחפשת חומר על טיפול קוגנטיבי. מהות של טיפול כזה היא איתור הסכמות ואתגור שלהם על מנת לעלות ספק באמיתותן. נסי לחפש חומר בנושא. טיפול קוגנטיבי, סכמות קוגנטיביות או מחשושיליות (חשבות שליליות מחשפות...) תמיד תוכלי לפנות להדרכת הורים על מנת לבחון כיצד להתאים את השיטה לבן הפרטי שלך.

בהצלחה

האם תדירות המריבות משתנה כשאת לא בסביבה . מה קורה בנוכחות האב? למה את חושבת שהגדול תמנהג כך ? מה החלק של הקטן ?

הי. גם כשאיני בסביבה ההתנהגות נשארת (כשהם נשארים אצל סבתא/דודה) וגם כשהאב נמצא איתם (לבד או ביחד עימי) הדפוס הוא אותו דפוס. זה נראה כאילו הגדול מתנהג כך משעמום והנאה למראה אחיו המתפתל. בלי להכיר אותו הייתי חושבת שהוא רוצה תשומת לב אולם הוא מקבל הרבה תשומת לב חיובית, אהבה מילולית ופיזית, מתנות. לא יודעת.. הקטן כבר לא כזה קטן ולא גדול.. הוא מגיב על הצקות בצעקות, בכי וקריאות של "די, מספיק!!". גם הוא מתחיל לפעמים וגם הוא בוכה וצועק סתם. כשאני מבחינה בזה אני מעירה לקטן ומנסה להסביר לו את הסיטואציה אבל יותר קשה לו להפנים אז אני מניחה שאני מצפה מהגדול ליותר הבנה ושיתוף פעולה. אולי פה הבעיה, אולי אני מצפה ממנו להיות "הבוגר" וזה מכביד עליו? אשמח לשמוע את דעתך . תודה רבה לך...

שלום לך
שמחתי לקרוא שהכל בסדר. אני מאחלת שעוד כמה שנים תחושי כלפיה שגרה רגועה והחוויה של הפגייה תתפוגג.
גיל שנתיים הוא הגיל בו הם מתחילים למרוד. הם מתחילים להבין שהם נפרדים מהסביבה וחשים רצונות וחשקים שאינם תואמים תמיד למה שרוצם ההורים. זה מופלא לראות את זה מהצד אבל קשה להיות הורים לילד בגיל זה. חשוב שתדעי שהיא מביעה תסכול וזה נורמלי. חשוב לתת לה מרחב ולהקשיב לצרכים שמביעה אך במקביל צריך להציב גבולות. בנוגע להכאה העצמית או זו שלכם, חשוב לתפוס את ידיה, להסתכל במבט רציני בעיניה ולאמר אסור להרביץ...
אם לאחר שבוע שבועיים בהם אתם מעבירים מסר זה באופן עקבי ונחרץ, אין שיפור, ייתכן והבעייה מורכבת יותר, אם כך,,,חיזרי אלינו. מקווה שלא תצטרכי...

האים אפשר לקבל התייחסות?

שלום אנה,
אני שומע שאת מוטרדת מהדרכים בהם בנך מתמודד עם ילדים ואנשים שאינו מכיר. את רואה שהוא נזהר וביישן וגם בוחר לבכות כאשר מעליבים אותו. החששות שלך מאוד מובנים וטיבעיים. הילד הקטן שלך היה עד כה בבית עם מטפלת, בסביבה מוגנת, מכילה ומחבקת. כעת הזמן מתקרב בכדי שיוכל להתנסות בחוויות חדשות שמהן יוכל לגדול ולהתפתח. קשה לנו לראות את הילדים שלנו חווים כאב ופגיעות, קשה לנו לראות אותם בוכים ומתוסכלים. אני מרגיש שאת מוכנה לעשות הרבה עלמנת שתימנע ממנו ההתמודדות הקשה הזו ואת חוששת שהוא יהפוך לקורבן. אני רוצה להרגיע אותך ולהציע לך זווית ראייה נוספת. הילד שלך מצוי בשלב בו הוא מפתח את האוטונומיה שלו, את היכולות שלו, העצמאות שלו והביטחון העצמי שלו. כל אלה יכולים להתפתח מתוך התנסות. עד שלב זה הוא היה במחיצת מטפלת וכעת הוא יוכל להתנסות גם באינטראקציה עם בני גילו דבר חשוב עבורו שממנו יוכל ללמוד הרבה דברים חדשים כמו למשל: איך לעמוד על שלו, איך להגיע לפשרה, איך להתחשב באחרים, איך לתקשר, איך להיות ילד בקבוצה וכ"ד.
את אומרת שכאשר הוא מצוי בסביבה מוכרת הוא מרגיש חופשי ובטוח. ובאמת הילד שלך מגיב באופן מאוד נורמאלי וטיבעי. גם אנחנו כמבוגרים מוצאים את עצמנו חוששים מעט בסביבה חדשה ולא מוכרת בתחילה ועם הזמן נרגעים ומרגישים בטוחים יותר זהו מנגנון הגנתי שבא לשרת אותנו.
את שואלת מה ניתן לעשות על מנת להכין אותו לגן? העצה שלי אליך היא לתת לו תחושה שהוא יכול, להאמין בו ולתת לו לגיטמציה לתחושות שלו ולחששות שלו. זה באמת לא פשוט להיות בסביבה חדשה. את יכולה לדבר איתו על מגוון האפשרויות שקיימות כאשר הוא מרגיש כך, לדוגמא: להעזר בגננת, להתרחק, לנסות ולדבר. תני לו את הזמן והאפשרות להתנסות בחוויות חדשות ותראי כיצד הבן שלך בונה את הביטחון שלו, לומד דרכים חדשות להתמודדות ומסגל לעצמו מגוון רחב יותר של אפשרויות תגובה.

אנה שלום,

כאשר קיימת תכונה מסויימת אצל ילד, עלינו לתת לה מקום כדי לעדן אותה. כלומר, אני לא אאיץ בילד כשנגיע לסביבה חדשה ואתן לו לשבת לידי כמה שיחפוץ. אציע לו להצטרף לחברים ואף אלך איתו. כל זה יקרה בהדרגה.
חשוב גם להכין את הילד למצב החדש בו הוא יהיה. לספר לו לשתף, לדבר על רגשות.

גם אנו כמבוגרים מתקשים לרוב במצבים חדשים. תני לו זמן עזרי לו בהבנתך ובסבלנותך.
ד"א- מאמר שעוסק בנושא ומדבר על בטחון הילד בהורה מופיע באתר זה ובאתר שלי.

בהצלחה,

נעמה.

שלום אור
תארת בשאלתך התנהגות האופיינית למעל 50 אחוז מהילדים בגיל זה. אין כאן שום מקום לדאגה.
חשוב לוודא שבגן מסוגל להתרכז במפגש, ולעשות את המוטל עליו . ילדים עושים הבחנה בין הגן/בית ספר ובית כך שאם הוא בסדר בגן סביר שיהיה בסדר גם בבית ספר. התייעצו עםם הגננת לקראת פסח. עד אז תנו לזמן לעשות את שלו.
בבית חשוב לא ללחוץ ולהכריח. נסו לעניין אותו בתחומים שונים. גם אם יעשה אותם אתכם ולא לבדו זה בסדר גמור...

תהנו ממנו

ליאת

האם כשהיא באה הביתה היא משלימה את התזונה החסרה? אם כן אז זה פחות מטריד. כיצד המטפלות מתייחסות לקשיי ההסתגלות, כיצד הן מבינות זאת ובאילו פעולות הן נוקטות לאור התנגדויותיה לישון ולאכול. חשוב גם להבין כיצד היתה ההסתגלות במשפחתון האם גם שם לקח לה זמן להקלט ואילו תהליכי פרידה נעשו איתה לפני המעבר. הייתי מציעה לדבר עם מנהלת המעון לשתף אותה בקשיים של ביתך ולהתייעץ איתה מנסיונה ומהכרותה עם ביתך כיצד לדעתה ניתן לעזור לה.עצה נוספת הוא להביא לה אולי לתקופה אוכל מהבית אם המסגרת מאפשרת שתאכל יחד עם הילדים אבל שבכל זאת תרגיש שהנה זה אוכל שאמא הכינה לה.

פסיכולוג ילדים באזור שי קולין בפתח תקוה, הוגו גולדיוק ברעננה, רחל תמרקין ברעננה. מקווה שעזרתי

תודה על התשובה המהירה.
לגבי הערותייך/שאלותייך. בסה"כ לא אכלנית גדולה ,דיי משלימה את האוכל החסרה,גם אם היא לא משלימה באוכל מוצק, היא קמה בלילה ומבקשת דייסה, המטפלות לא מכריחות אותה לעשות דבר, הן מגישות את האוכל בארוחות אך היא לא נוגעת בדבר. לגבי השינה, היא לא מקבלת את הרעיון שהיא צריכה לישון במעון ומצליחים לגרום לה לשבת במזרן בכדי לנוח בלבד עם נעליים.וכך היא נרדמת.
במשפחתון הקליטה היה הדרגתית, כחודש לפני שחזרתי לעבודה, התחלתי לקחת אותה ובהדרגה יותר ויותר וכשבוע לפני תחלית השנה התחלתי להשאיר אותה לפרקי זמן קצרים שעה, שעתיים וכן הלאה ועם כל זאת כשחזרתי לעבודה היא לא הסכימה לאכול מהמטפלת במשפחתון כמה ימים ואח"כ זה עבר לה.
אציין שבגיל שלושה חודשים נכנסה למשפחתון.

אכן בגיל שלושה חודשים יש פחות חרדות של נטישה, ופחדים מזר ועל כן במובן מסויים הסתגלות בגיל זה היא יותר קלה. מה שאני מציעה הוא להתייעץ עם מנהלת המעון על פעולות שאפשר לנקוט כדי להקל עליה את ההסתגלות . הערכת מצב כדאי לעשות כשבועיים שלושה לאחר החגים ואם עדיין יש קודי אז לפנות להתייעצות.