פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,
לנו יש ילדה בת 10 שככל שאנחנו מנסים לרצות אותה יותר היא אף פעם לא מרוצה .
היא תמיד מצפה מאיתנו ותמיד בוחנת אותנו תחת זכוכית מגדלת . אם אנחנו מתיחסים קצת לאחיה בן ה-6 היא מייד אומרת לנו " אה, אותו אתם אוהבים ואותי לא ".
ואם לדוגמא היא חוזרת מבית הספר לא כלכך מרוצה היא הופכת להיות כעסנית ואפשר לומר "מוציאה עלינו את העצבים שלה " .
תמיד מעבירה עלינו ביקורת ומשווה אותנו להורים אחרים :" למה בבית אחר היא אומרת לי יש מדרגות ואילו אנחנו גרים בקומה אחת , גם אני רוצה בית גדול ומרווח".
היא מעולם לא מסתפקת במה שיש לה .
היא גם תנסה בכל מיני דרכים למשוך את תשומת הלב שלנו אם זה ע"י בכי וצעקות אם זה ע"י כך שהיא אומרת במפורש "עזבו אותי אני בדיכאון".
אפילו כלפי החברות שלה בכיתה היא מנהלת את אותה מניפולציה.
למשל אם היא מקבלת ציון שהוא לא מוצא חן בענייה (דרך אגב אנחנו ממש לא מלחיצים בנושא ציונים אני אפילו דואגת להדגיש שהציון לא חשוב לי ושאנחנו לא מלחיצים אותה.).
אז היא בוכה ומייד כולן באות ועוטפות אותה .
למה היא עושה את זה ? ומה עושים עם התנהגות כזו מניפולטיבית ?
אמא מודאגת עד מאוד .

שלום
יש לי ילד בן שנה וחודשיים, נמצא עם מטפלת בבית, בגיל שנה בערך התחיל לפחד מדברים רבים כמו הרעש של מכונת כביסה, בלנדר, רעשים בחוץ, דפיקות בדלת כשמישהו מגיע, כלבים וכו'. הוא שומע רעש ורץ מהר אליי לידיים. שמתי לב שהפחדים התחילו אחרי שבלון יום הולדת התפוצץ לידו ביום הולדתו, הוא נבהל ובכה. האם זאת יכולה להיות הסיבה? האם זה נורמלי בגיל זה? מה עושים כדי שהילד יפסיק לפחד מכל דבר ולמי עליי לפנות לטיפול?
נ.ב. לפני שאני מדליקה מכשיר חשמלי רועש בסביבתו(בלנדר למשל) אני מזהירה אותו שיהיה רעש אבל הוא בכל זאת מפחד.
תודה רבה

שלום -

הילדה שלי בת שנתיים ו-9 חודשים בחופשת הפסח התחלנו בגמילה.
בהתחלה עם סיר והיום באסלה אפילו בלי ישבנון (עולה על שרפרף)
פיפי היא עושה יפה בשירותים, הולכת מתי שצריכה בלילה נגמלה מהר (מכיוון שלא שותה לפני ובמהלך השינה)
בימים הראשונים לגמילה עשתה ב-3 ימים קקי בסיר, הייתה קמה מסתכלת, מה יצא ומתחילה להילחץ ולבכות שזה מגעיל, הסברתי שזה טוב וחשוב וכולם עושים (הגדולים) וקיבלה מתנה גדולה.
אבל מאז התחילה להתאפק ולא לרצות לעלות על האסלה.
אז הצעתי חזרה את הטיטול (כדי למנוע התאפקות ממושכת...) היום עושה בתחתון גמילה חד פעמי עושה ומיד מחליפים לה...
הילדה מאז לא רוצה בכלל לשבת ולנסות לעשות באסלה (מאז שראתה בסיר) בימים האחרונים היא אפילו אומרת שהיא מפחדת....

השאלה -
איך עוזרים לה להתגבר על הפחד?
יש לציין שהילדה מאוד נבונה לגילה (מכירה את כל ההסברים ואף חוזרת עליהם, הבטחה למתנות
לא עוזרת...)
האם זה תהליך שהיא צריכה לעבור (זה יעבור לבד?)

סליחה על האורך...
תודה
אורית

שלום,

יש לי לדה בת 7 תלמידת כיתה א , בכל בוקר יש לי בעיות להעיר אותה משנתה, כמעט כל בוקר היא מאחרת לבית הספר, ניסיתי להעניש אותה ע"י סנקציות כאלו ואחרות אך גם הדבר הזה לא עזר , הילדה ישנה כל יום בערך בשעה 21:00, כל נסיון להרדים אותה לפני לא צלח, אשמח לשמוע על דרכים כיצד להתמודד עם התופעה הנ"ל , חשוב לציין שגם שהיא מתעוררת היא בקושי זזה וכל דבר עושה במשך הרבה זמן והבקרים הפכו לסיוט עבור שנינו ...

בתי בת ה- 5.5 בגן חובה ילדה חכמה ,מקובלת מאוד בגן הילדים. קשורה מאוד אליי במיוחד ולבית.
היא לא מוכנה ללכת לחברים לבד (רוצה שאבוא איתה או שהחבר/ה) יבואו אלינו, לא מוכנה להישאר לבד במסיבות יום הולדת. לעיתים היא נלחצת מאוד מסיטואציות לא שיגרתיות כמו למשל ארוחה משותפת בגן, או אחות טיפת חלב שבאה לבצע בדיקת עיניים, היא נלחצה ובכתה. אני מרגישה שיש לה חרדה חברתית שמתבטאת גם בבעיות פסיכוסומטיות: מס' פעמים לפני אירועים חברתיים בגן הילדים או מסיבת יומולדת של אחד הילדים (שהלכתי איתה) היא סבלה מכאבי בטן חזקים ומשילשולים. ופעם במסיבה בגן היא אמרה לי שאינה מרגישה טוב, היתה אדומה וחמה מאוד ולא תפקדה, היתה ממש קפואה, כשיצאנו אחרי מס' דקות הכל עבר. חשוב לי לציין שהילדה לא עברה מעולם טראומה, עם זאת מגיל קטן מאוד(מס' חודשים) היתה חרדה מזרים וסבלה מחרדת נטישה. היא קשורה אליי מאוד. אנחנו משפחה חמה מאוד היא הבכורה יש לה אח בן 4 ואחות בת שנה וחצי. ניסיתי לשכנע את הילדה שתלך לבד למסיבות/חברים אפילו למעט זמן ואז תתקשר וניקח אותה אך היא מסרבת. בגיל 3 היא לא דיברה עם צוות הגן במשך כ- 4 חודשים היתה ממש "אילמת", ניסינו בעזרת איש מקצוע טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (התניות וכו') אך הטיפול נכשל ולבסוף, עם הרבה סבלנות ובטחון וסיוע של צוות הגן היא החלה לדבר ולהיפתח. בשנה הבאה הילדה עולה לכיתה א' ואנו חוששים שיהיה לה קשה ובכלל, רוצים להקל עליה, ולעזור לה להשתחרר מהפחדים והחרדות.
חשוב לי לציין שהיא לא משתפת פעולה כלומר יהיה קשה מאוד לדובב אותה יחד עם איש מקצוע היא הופכת "קפואה" ולא מתקשרת. יחד עם זאת הילדה מאוד שמחה, מלאת מרץ, חברותית ומוכשרת מאוד רק בסיטואציות שפירטתי היא משתנה באופן חד . אשמח מאוד לעזרתכם, מיכל

שלום
אני אמא לשלישיה שתי בנות ובן הם בני שנתיים ושמונה חודשים
באפריל התחלנו את תהליך הגמילה מחיתולים ונדמה לי שהתקרבנו מהסיום בהצלחה
פתאום בשבוע האחרון הבן התחיל לטעות כימעט כל יום, הוא מרגיש את הצורך ומתאפק עד שהוא מרטיב את עצמו, לפעמים הוא גם טועה בקקי.
חשוב לציין שאני מאד לחוצה בגלל זה וכמה פעמים לא היצלחתי להתאפק וצעקתי לו והיענשתי אותו,
האם יכול להיות שזו תגובה להתנהגותי ואם כן מה אני צריכה לעשות כדי לתקן את זה?
חשוב לציין שבמעון יום המטפלת מתלוננת על אותם דברים עם הרבה ילדים בכיתה של הילדים שלי.

יש לי ילדה בת 8.
ילדה רגילה, עליזה, חכמה, מנהלת חיים כמו של כל ילדה נורמלית בגילה.
בית טוב, לא חסר לה דבר.
בריאה . אבל מבחינה פיזית בלבד, יש לה מחלה שנקראת ALOPECIA AREATA
שגורמת לנשירת שיער בכל הגוף – וראש.
עברה טיפולים של סטרואידים – סולמדרול פולס טרפי = 3 ימים כל חודש.
עבר מאז הטיפול האחרון 3 חודשים, ואנחנו לא ממשיכים, צמח לה השיער בראש.
הילדה ציינה בפני כמה פעמים, אבל זה לא קורא ביום יום, זה קורא אחת לחודש אולי,
שהיא מרגישה עצובה, אבל היא יודעת שהיא לא, ואין לה סיבה להיות... בדיוק במילים האלו.
אני לא יודעת אם זה קשור לסטרואידים או לא, בזמן שהיא קיבלה טיפול במשך שנה וחצי,
אז חשבתי לעצמי שזה בגלל הסטרואידים, ושזה בסדר, שינויי מצב רוח.
אבל עכשיו עברו 3 חודשים מאז – והיא באה אתמול בפני ושוב אמרה לי את זה.
מה זה יכול להיות? חשוב לציין, שהיא לא בדיכאון, היא לא עצובה, היא מלאת מרץ, יש לה חברות,
היא טובה בלימודים... אוהבת את הבית והמשפחה... אני לא רואה על שום דבר שיכול להעיד
שמשהו לא בסדר ויכול לתת לה להרגיש עצובה כמו שהיא אומרת... ומה שמבלבל זה שהיא אומרת לי
שהיא לא באמת עצובה, והיא לא יודעת אבל למה היא מרגישה ככה,
מה עושים???? האם זה יכול להיות שהסטרואידים עדין משפיעים אליה, למיטב הבנתי מהרופא המטפל, לא.
האם ללכת לפסיכולוג? האם פשוט להשאיר את זה ככה ולא לדאוג? האם זה נורמלי?

שלום רב
בני בן ה-7 מזה מספר ימים מסרב לאכול בטענה שהוא לא מסוגל
לפני מספר ימים בארוחת צהריים טען שהוא לא יכול לבלוע את הצי'פס
בערב הוא אכל פיצה והרגיש שמשהו נתקע לו בגרון והקיא מספר פעמים
מאז הוא אוכל דברים רכים כמו מעדן או מוס
יומיים אחרי המקרה הוא הרגיש שהוא מאבד את הנשימה והיה נורא מבוהל
מאותו רגע הוא נצמד לבקבוק מים ולגם בלי הפסקה הוא טען שהרוק
.לא ניבלע ישר והוא צריך כמה פעמים לחזור על זה ולכן המים עוזרים לו
אושפזנו במיון שם עשו לו צילום ובדיקת אף אוזן ולא מצאו שום ממיצא
עד עכשו הוא לא אוכל -הוא מתלוננן על רעב וברגע שאני מגישה את האוכל
אני מסתכלת מהצד ואני רואה שהוא מנסה אבל האוכל אפילו לא ניכנס לפה
הוא אפילו לאמגיע לשלב לעיסה אלא מנסה להכניס קצת אוכל ומיד יורק
והמים צמודים אליו כאילו הוא בכוננות
אני רוצה עוד לציין שאימי (סבתא של בן) ניפטרה במפתיע לפני שלושה חודשיים
ובנוסף בן נתקע בתחילת משפט ואנחנו מטופלים אצל קלינאית
היה שיפורמצויין ומאז שסבתא ניפטרה חלה נסיגה ואנחנו עדיין בטיפול(הדיבור נתקע רק
בתחילת הדיבור)
בן הוא ילד רגיש מאוד ,ומופנם תלמיד נהדר ללא שום בעיות התנהגות, או חברה
לפני כשבועיים אני עצמי הרגשתי לא כל כך טוב ,הרגשתי שאני לא נושמת טוב
והגוף לא מצליח להתרומם ובן ראה כי זה קרה שהוצאתי אותו מבית הספר
אני נורא מודאגת ולא יודעת על מה לחשוב אנחנו כרגע בבית ולא הולכים
לבית הספר אני נותנת לו כמה ימי מנוחה
מה זה יכול להיות? האם זה נראה כמו משהו רגשי כי גם הרופאים חושבים
שהסבירות הי גבוהה
איך יודעים?ולמי פונים
תודה רבה וסליחה על המכתב הארוך

שלום..
בתי בת ה-6 (עולה לכיתה א') פוחדת מפני התבגרות ובעיקר הזדקנות...למרות כל הסברי שתהליך התבגרות הוא חלק מהחיים ושיש לה עוד המון זמן עד הזקנה, היא מאוד חוששת, ברמה שזה מדיר שינה מעיניה וגורם לה לבכי.

האם זה נורמלי לילדה לחשוב ולעסוק בנושאים כאלה בגילה הצעיר?

מה עלי לעשות ואו להגיד על מנת להרגיע אותה?

תודה

אני אמא לילד בן 10. בסך הכל הילד שלנו מחונך להיות ילד תרבותי ומנומס.

לאחרונה בני התחבר לילד מכיתתו, אך לדעתי הילד הוא השפעה רעה על בני. הילד מהכיתה הוא המנהיג של החבורה אך הוא מנהיג שלילי, הוא אינו מנומס ואינו מראה כבוד.
ראיתי שהילד שלי משתנה, מבלה זמן רב עם הילד השני, נסחב אחריו ואף נהיה חצוף.
כשניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו על ההתנהגות של החבר שלו - על ההשפעות של ההתנהגות הזאת על יחסים משפחתיים וגם על יחסים בין החברים הותיקים שלו, בני לא היה מוכן לדבר על הילד ההוא, אך הוא הבטיח שהוא יתנהג בסדר. למרות זה אני רואה שבני כאילו מכור לילד ההוא.


מה אני יכולה לעשות הרי אני לא רוצה לגרום להתרחקות של הילד ממני ואני גם לא רוצה שהוא יתחיל לשקר לי ולהיפגש איתו בסתר.

ליאת גרוס.
תודה על התשובה המאירה.אני אכן מקבלת יעוץ בעניין זה .וכל הגורמים מדברים בניהם.אך לצערי זה לא מניב תוצאות.יתכן שאני מוותרת מהר מידי.הוא מסרב לישון בזמן ורוצה שההיה לידו רוב הזמן.אין אני יכולה להתפנות לחיי.מה גם שמבחינת עבודה ושכר קשה לי מאוד.כך שאין אני יכולה לקבל טיפול בתשלום.ניום אני חיה עים בן זוג שגם יושן איתי באותה מיטה.האים יש לזה גם השפעה על הילד.הילד נמצה במסגרת עד לפנות ערב.

שלום רב,

אני אמא ל-3 ילדים. ילד בן 5.5 ותאומים בני שנתיים. הנני גרושה והאב רואה את ילדיו במפגשים נפרדים כחלק מהסדרי הראיה שקבעה פקידת הסעד מטעם בית המשפט במהלך השבוע.

את הבן הגדול רואה האב כל סוף שבוע שני, ופעם אחת באמצע השבוע לשעה.

את התאומים פוגש האב במרכז קשר (בפיקוח של עו"ס ופקידת סעד) אחת לשבוע לשעה, ולאחרונה נקבע כי יפגוש אותם בגן לשעה בבוקר אחת לשבוע.

אציין כי המפגשים של האב וילדיו הם בימים נפרדים, כלומר לא את כל הילדים לוקח האב באותו הזמן.

בימים אילו יש נסיון מחודש לקיים מפגשים בין האב לתאומים מחוץ למרכז קשר ע"י פקידת הסעד, כאשר האב יקח לזמן קצר כל פעם תאום אחר לבד.

אני טוענת כי אין זה נכון לקחת כל פעם תאום/ילד אחר לפגישה בנפרד ולא ביחד, כפי שמקובל ונהוג, שהרי האב הוא אותו אב לשלושת הילדים ולא אב אחר. אציין כי אצל שאר האבות שיש להם יותר מילד אחד הם לוקחים את ילדיהם למפגש באותו הזמן ביחד.

שאלתי היא כאמור האם הטענה שלי שהאב צריך לקחת את התאומים ביחד למפגש ולא להפריד ביניהם היא נכונה או שדעתה של פקידת הסעד שיש להפריד במפגשים בין האב לילדיו היא הנכונה, שכן לא מדובר בהפרדה בין גנים/בתי ספר או חוגים וחברים, אלא בין אב שהוא אותו אב לילדיו!

בתודה ויום טוב
אמא לתאומים

בני בן 4.5 ילד חכם, נבון ועם שמחת חיים אלא שמאז היותו קטן הוא סובל מחרדות ופחדים כגון פחד מחיות, פחד מהים, פחד מדמויות בטלויזיה ועוד.
לפני כשבועיים היה ביום הולדת בגימבורי כאשר בסיומה ללא הודעה מוקדמת אנשי המקום כיבו את האור לקראת סגירה של המקום. בני נלחץ מאוד והשבוע כאשר היינו מוזמנים ליום הולדת נוספת באותו מקום (בשעות הבוקר) סירב ללכת. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו אולם שהגיע למקום החל לבכות בהיסטריה וביקש ללכת (אציין כי תמיד אהב מאוד ללכת לשם), הוא ממש נכנס להתקף חרדה שלא היה אפשר להרגיע אותו ובסוף נאלצנו ללכת.
בנוסף הוא גמול מפיפי אולם קקי עושה בשירותים בטיטול (שוב בשל פחד)
האם יש מקום לפנות לייעוץ של פסיכולוג בעניין על מנת לנסות ולהקל עליו
תודה!

שלום
אני אמא לילד בן 6 וילד בן 4. בני הבכור נמצא בגן חובה ואיתו בגן יש ילד שהוא מאוד נגרר אחריו להתנהגות שלילית (אותו ילד מבקש מבני לעשות דברים שהוא בחיים לא היה עושה כמו להציק/להרביץ לילד אחר או פעם אחת הוא הצליח לגרום לו להוריד את המכנסיים לפני ילד או שניים מהגן, לעשות פיפי על ילד אחר !!!!! השתוללויות והתפרעויות וכל זנ בטענה שאם בני לא יעשה כדבריו הוא לא יהיה חבר שלו "וכל הילדים בגן יהיו עליו" שום דבר לא הועיל לא הסברים ולא עונשים ולא חיזוקים חיוביים לאחר כל הסנקציות האלו יש "שקט" ולאחר תקופה מסויימת הכל חוזר חלילה.יש לציין שהילד שלי הוא ילד למופת ואין שום שחר להתנהגות כזו בבית או בבקור משפחתי. זה קורה רק בשעות הצהרון וטיפה בשעות הגן. כמו כן בזמן האחרון (חצי שנה אחרונה) הוא החל להיות מאוד תחרותי, תמיד רוצה להיות ראשון בדרל למעלית , לאוטו במשחק עם אחיו הקטן ובכל משחק אחר הוא חייב לנצח וברגע שזה לא קורה הוא מאוד מתאכזב מעצמו ניסתי לגלות אמפתיה ולאמר לו שאני מבינה שזה מאוד חשוב לו לנצח ולהיות ראשון אבל לא תמיד זה מה שיקרה ושהוא צריך לדעת לקבל גם הפסדים אבל הוא עדין מרגיש כך.
בבקשה עזרה בהולה !!!
תודה ושבת שלום

הילד לא מוכן לעשות את הקקי בשירותים. בחיתול בלבד. גמול מפיפי כחצי שנה לחלוטין (אפילו גמל את עצמו מלילה קודם). מטריד אותי שהוא יכול להתאפק אבל מוכן לעשות קקי בחיתול בלבד כבר תקופה ארוכה.מה עושים?על מה מעידה התופעה הזו אצל הילד?
תודה על עזרתך