פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שירי שלום,
המון תודה לך על היתייחסותך לבעייה שלי ,אפנה כפי שייעצת לי לפסיכולוג כמה שיותר מהר .
ושוב מודה לך על היענותך.
אורלי

לאב שלום,
נראה שבנך חש קרוע במאבק נאמנויות, בינך ובין גרושתך אמו. הדבר בוודאי גורם לו מצוקה רבה ביותר, וחשוב שתחזיק את ההבנה הזו עמך כל העת, גם אם אתה נחשף בפועל רק לחלקים של הכעס כלפייך וההתנכרות.
במישור המיידי, יש דברים שתוכל לעשות ע"מ להיטיב את המצב: אתה יכול לבקש מפקידת סעד לסדרי דין (אשר נמצאת ברווחה ועוסקת בילדים שהוריהם התגרשו), לזמן אותך ואת הילד למרכז קשר ושם יעזרו לכם למצוא כיצד להתחבר שוב. בנוסף, לרוב ככל שיש יותר הטבה בקשר בין ההורים הגרושים, כך לילדים טוב יותר, ולכן רצוי שתנסה למצוא דרך לגישור עם גרושתך. זו הזדמנות גם בינך לבין עצמך לבחון באיזו מידה קיימות התנהגויות שלך המשמרות את המצב הסוער בינך לבין אמם של ילדיך.
במישור נוסף, ארוך טווח יותר - חשוב כפי שאמרתי שאתה תזכור בינך לבין עצמך שהתנהגותו של הילד מבטאת משבר בו הוא נתון. ולכן משמעותי מאוד שהוא יידע שאתה עומד לצידו וממתין לו עד שהוא יהיה מסוגל לפנות אלייך שוב. גם אם הוא מתעלם, חשוב לומר משהו מכיל, דוגמת: "אתה הבן שלי תמיד, וכשתרצה, תוכל להצטרף אליי ולאחותך". רצוי להתייחס לאירועים משמעותיים בחייו, כמו יום הולדת, סוף שנת לימודים וכדומה, ולשדר לו שמבחינתך הקשר אינו תלוי בדבר. כמו כן, יש לבדוק שאתה נמנע מלערב את הבת בפשרה ביניכם, כיוון שהדבר מוסיף לבריתות ולנאמנויות הסותרות במשפחתכם.
לטעמי תוכל להרוויח רבות מהשתתפות בקבוצה לאבות גרושים, לשתף, לראות כיצד אחרים מגיבים במצבים דומים ולהיתמך.
בהצלחה,
שירי

שלום מירב
ילדים בגיל זה מתחילים לפתח זהות משל עצמם. לשם כך הם צריכים קצת לעשות דווקא כדי להגיד (בעיקר לעצמם) :"גם אני כאן, גם לי יש דעה ולא תמיד זה אותה דיעה כמו ההורים". כמו כן, הוא מביע כעס שהוא כבר לא במרכז העניינים ומוצא לו דרך חדשה לשמור על מקום של כבוד והתייחסות.
חשוב לתת לו זמן ותשומת לב, וכן לאפשר לו לבטא את עצמו כלומר לבחור דברים, לעשות דברים של גדולים יותר וכו'.
יחד עם זאת כאשר עובר את הגבולות חשוב להבהיר באופן ברור ועקבי כי זה אסור. מותר לאיים כי במידה והדבר לא יעשה אז יקרה... ואז חשוב ביותר לממש את האיום במידה ואכן לא פעל כפי שביקשתם.

בהצלחה
אשמח להתעדכן
ליאת גרוס
מודיעין

שלום לך
אכן שינוי התנהגות קיצוני יכול להעיד כי קרה משהו אך לא בהכרח. לפעמים ילד עובר תקופה וזה עובר.
את טוענת שאת לא מצליחה לתקשר איתו ואני רוצה לאמר שגם הוא לא בהכרח יודע ומבין מה עובר עליו כך שייתכן מאד שאינו מספר כי אינו מבין בעצמו. לא כדאי ללחוץ. חשוב לתמוך. לחבק. ולהיות שם בשבילו. אך יחד עם זאת לא לוותר על הגבולות להם מורגל.
הייתי עושה איתו" יום כיף עם אמא". יום אחד לא ללכת לגן ולהתפנק עם אמא כל היום. לא להציג את זה כתגובה על התנהגותו , פשוט יום כיף לכבודו.
במקביל אפשר לבדוק אם קורה משהו דומה גם לילדים אחרים בגן.ולבחון האם התנהגותו שונה בימים של גן לעומת שבת.
אם תוך כמה ימים לא יחול שינוי במצבו. חזרי אלי ונחשוב עוד ביחד.
בהצלחה
ליאת גרוס
מודיעין

היי עפרה,

בשלב זה לא הייתי רואה צורך לפנות לעזרה מקצועית.
אם ההתנהגות תמשך זמן ארוך תעשי זאת.

כרגע, ברור שהילדה זקוקה לתשומת לב ולכך שיעטפו אותה. אתם עושים בבית עבודה טובה.
בסה"כ ברור שמיקומה החדש משפיע על רגשותיה והתנהגותה.

על הצוות בגן לאפשר לה את המקום הזה, לא לדחוק ולהאיץ, לחבק ולתת אהבה.

וד"א- מזל טוב!

נעמה.

אלה שלום,
פחד מכלבים הוא שכיח מאוד בגיל 3. לרוב, הפחדים הללו חולפים מאליהם עם הגיל ועם החשיפה לכלבים. ההנחיה כיצד להתמודד תלויה בשאלה עד כמה מזדמן לבנך לראות כלבים, ועד כמה מפריע לך הפחד שלו. אם הוא לא נחשף באופן קבוע לכלבים (למשל, להורייך יש כלב והוא בוכה ומבוהל למשך כל הביקור), אזי אין סיבה להתחיל לעסוק בנושא.
במידה ואת רוצה לעזור לילד להתמודד עם הפחד, רצוי לעשות זאת ע"י חשיפה לכלבים לא מאיימים (למשל, ללכת ללטף כלב קטן רגוע וצמרירי של חברים..) וכן ע"י הכנסת בובות של כלבים הביתה, מדבקות של כלבים, דפי צביעה, צפייה בסרטים מצוירים על כלבים וכדומה. אולם כשהילד כבר נתקל בכלב ופוחד, חשוב מאוד שתרימי אותו, תרגיעי אותו בדברייך ותרחיקי אותו מקרבת הכלב. רצוי לא לעלוב בילד על הפחד ולא לדחוף אותו להתקרב לכלב אם אינו רוצה בכך.
וכאמור, זהו פחד שכיח מאוד, שלרוב שוכך במהלך הגדילה.
שירי

- הוא מנסה גם את אחותו - נוגע לה לעיתים באברים הפרטיים , אבל עושה זאת מתוך משחק - בצחוק ו"בכוונה" כי היא מאוד מתעצבנת מזה .
-אולי עשיתי טעות בפעם האחרונה - כשהסברתי לו על אברים פרטיים ובייחוד על העובדה שאסור לגעת בילדים אחרים למרות שזה לעיתים נעים - זה גם יכול להיות גם מסוכן ואברים פרטיים עלולים גם להפצע ולדמם במהירות (במילים קצת יותר עדינות). ואני קצת חוששת שזה היה מוגזם .
כי מחד אני יודעת מה משפיע עליו (דם ופצעים) ומאידך אני חושבת שזה קצת יותר מידי . מה דעתך וכיצד לתקן?

לאמא המודאגת,
אני חושבת שנתת את הכותרת המתאימה ביותר לשאלתך - "סקרנות מינית". גם בתוך דברייך ציינת כי הנגיעות של בנך הן משחק וחלק מהתפתחות מינית נורמטיבית. אני מאמינה שאכן כך הדבר לגבי בנך. במיוחד היות והוא נוטה לבדיקת גבולות באופן מאוד מסיבי, כך גם נושא אברי המין. חשוב להבהיר, כי מבחינת ילדים בני 5, אין כ"כ הרבה הבדל בין נגיעות באברי מין לבין עשיית דברים אחרים שמבוגרים לא אוהבים - הצקות לאחותו, סירוב ללכת לישון, בקשות חוזרות ונשנות לקבל עוד ממתקים, וכדומה. דהיינו, ילדים מבינים את ההסברים שלנו לגבי אברי מין, פרטיות, פוטנציאל לגרימת פצעים וכדומה, אולם אין להם את הידע האישי והתרבותי שלנו לגבי מין והטרדות. בנכם סקרן, וכאן גם יש לו שותפה, שאף היא סקרנית ושובבה.
כדאי להקפיד על הצבת גבולות בנושא הנגיעות, במיוחד עם אחותו (סנקציה של שליחה לחדר למספר דקות היא מתאימה כאן, ולא תפגע בהתפתחות לטעמי). בנוסף, כדאי שתשוחחי עם צוות הגן שוב. אלו לא הילדים הסקרנים הראשונים בהם הצוות נתקל, וחשוב להבין את נקודת מבטם ומדוע הם מטפלים או לא מטפלים בנושא. כמו כן, תוכלי לקנות לבנך ספרים מצוירים על גוף האדם, בהם יש תמונות של כל מיני איברים, ביניהם גם תמונות של ילדים ללא בגדים. אפשר להראות לו את הספר, לעיין יחד, ולאפשר לו להתבונן (או לא להתבונן) במה שיבחר.
לפי מה שתיארת כאן, אני לא רואה צורך בפנייה לפסיכולוג ילדים. אם הנושא של הנגיעות, הוא נושא אחד שמפריע לך בתור תחום כללי יותר של הצבת גבולות לילד, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים.
בהצלחה,
שירי

דניאלה שלום,

ההתנהגות של הילד שאת מתארת רחוקה מלענות על ההגדרה של "נצלן".

התנהגויות של הילד מתקבעות עקב אינטראקציה עם המבוגר.

מה טיב הקשר בינו לבין אביו? האם הם מבלים מספיק זמן ביחד, לבד? גם בלעדייך?

האם אביו יוזם שיחות יומיומיות או מסתפק בפגיה אחת לשבועיים?

האם אביו מבהיר לו שמה שאימו לא מרשה, גם הוא לא יכול לקנות בעבורו? האם יש לויאליות בין ההורים?

כל השאלות שהעליתי משפיעות בהחלט על התנהגותו של הילד.

כשהילד יקבל מספיק חום וקירבה, הנושא החומרי יוכל להדחק. אך את העבודה הזאת לא את יכולה לעשות. רק אביו.

האיכפתיות שלך חשובה, אך יש לראות את התמונה הכוללת,

נעמה.

הוריו של הילד לא כל כך מתקשרים בטוב יש די הרבה ויכוחים וחילוקי דעות .
לגבי האב בעלי יכול להתקשר אליו יום יום והשיחה תהייה בשאלות מצד האב ובתשובות כן ולא מצד הילד!!!!!!!!!
גם כאשר בעלי אמר לו שיצלצל אליו הילד מעולם לא יזם שיחה 1 רק כמובן אם יש בקשה אחרי השיחה הזו מצד הילד למתנה כמו שציינתי..
אני חושבת שהילד די גדול בן 9 וחצי ויודע מה נכון ומה לא נכון פשוט מה שלא מצליח לו עם אימו הוא פונה לאביו זה לא מה שמרגיז מה שמרגיז שהוא פותח שיחה ב..."אבא תיקנה לי כי אמא לא רוצה" טוב ? ואם הוא מקבל סירוב הוא מנתק !!
אז אני כן חושבת שיש קצת לילד נצלנות בהתנהגותו יש לי די הרבה חברים שגרושים וילדיהם קטנים ממנו והם מתקשרים מעצמם רק בשביל לשאול לשלום האב ולדבר איתו ולספר לו מה עבר על אותו הילד בבית הספר .. וכ'ו ..
אני ממש לא "נדחפת " לפגישות של האב והבן יחד יש לציין שאין הרבה פגישות מפני שבעלי עובד עד מאוחר מאוד . אבל כאשר יש לו הזדמנות הוא מוציא אותו למקומות שהוא אוהב וקונה לו את המאכלים שהוא אוהב.
אני חושבת שיש פה בעיה בהתנהגות של הילד למרות שבעלי דיבר על כך עם גרושתו ואמר לה שהוא לא מעוניין לקבל מהילד שיחות של בקשות כל הזמן פעם בשבועיים ניחה אבל כל כמה ימים זה מוגזם היא הסכימה והילד צילצל למחרת {כניראה לא הרבה שואל אותה} ..

היי,

דניאלה, יכול להיות שמדובר בילד שהתנהלות זו היא חלק מאופיו.
עם זאת, הקשר בין אביו לבינו יכול להשתנות בעזרת עבודה אינטנסיבית.
פגישות של פעם בשבועיים בהחלט לא מספקות ולא מוכיחות מעורבות בחיי הילד.
ילד צריך את דמות האב יותר מכך. כל עוד לא יהיה זה כך, האב ימשיך להוות עבור הילד ל"כיס".

זו התנהגות שניתן, אפשר ורצוי מאד לשנות, בעיקר לטובת הילד.
התנהגות זו רק מלמדת על חוסר בנוכחות אבהית, וחבל.

שבריבים הללו מבחינתו הצד הרע (הקומונרית) היא השטן, ומקור כל הרוע בעולם (היא אגואיסטית ושונאת אותם וכו' ללא כל פרופורציה או קשר למה שהוא חושב עליה כשהוא רגוע). הוא הטוב, ואותי הוא רואה בצד שלו (כי ככה אני מעמיד את עצמי) במטרה לגרום לו להבין את הצד שלה (והוא בדרך כלל מוכן לשמוע אותי אם כי הוא לא משתכנע אף פעם מההסברים שלי).
(אולי זה משנה משהו בקשר לפתרון)

ושוב תודה מראש

ד. שלום,
התמזל מזלו של הנער ואתה מוכן להשקיע בו ובשיפור מצבו, על אף שהוא יכול להיות מאוד לא נעים בהתפרצויות. אני מאמינה כי העובדה שפנית לפורום להתייעץ מעידה גם על הלב הרחב והרצון הטוב שלך, וגם על היבטים חיוביים בנער, שבזכותם לא מוקיעים אותו מהקבוצה, אלא "מוותרים" לו.
לגבי שתי השאלות הראשונות, בדר"כ הדרך העיקרית להפחית את הסיכויים שהתנהגות מסוימת תחזור בתכיפות, היא להגיב אליה באופן שלא מעודד חזרה עליה. למשל במקרה של הנער - ברגע שהוא מתחיל להתפרץ, להודיע לו שאתם מסיימים את השיחה ותשובו לשוחח עמו כשהוא יירגע. כך יפחתו הרווחים שלו מהסיטואציה. בהמשך, רצוי מאוד לאפשר לו לחזור לפעילות רק לאחר שיתנצל בפני האנשים שהתפרץ עליהם. הוא לא חייב להסכים עם נקודת הראות שלך או של הסביבה (זכותו להיות בעל דיעה עצמאית ושונה, גם אם זה לא נעים והרמוני לכולם), אבל עליו לקחת אחריות על האופן בו הוא אומר דברים. חשוב שתדברו עם הנער לא בעת זעם אלא כשהוא רגוע ותסבירו לו את החשיבות של אי פגיעה בזולת, ואת דרישתכם שייקח אחריות. אפשר להשתמש בכתבי חז"ל (ואהבת לרעך כמוך וכדו') ובדוגמאות מהמציאות (למשל, לבקש ממנו להציג בפני כל הקבוצה את מה שאירע בין הרמטכ"ל לרוה"מ השבוע, ואת ההתנצלות וקבלת האחריות מצד הרמטכ"ל לאחר מכן, ושהוא יהיה אחראי על דיון בקבוצה).
לגבי שאלתך השלישית - עם כל הרצון הטוב שיש לך, איני חושבת שבאחריותך להביא את הנער לשינוי אישיותי כולל. זו אחריות של הוריו! ובין השורות עלתה רמיזה, כי אפשר והם מקווים שאתם אלו שתתמודדו עם חינוך הנער במקומם, ולא כך הדברים צריכים להיות. במידה וההורים מרגישים חסרי אונים מולו, כדאי שהם יפנו לטיפול, אולם זו דילמה שעליהם להתמודד עמה, והיא לטעמי לא מאחריותך.
בהצלחה,
שירי

שירז שלום,

אני מניחה שהתנהגותה זו אינה החלה יום בהיר אחד.
האם ההתנהגות הזו אופיינית גם בבית, עם חברים שבאים לבקר?
כיצד הם מטפלים בכך בגן?
ראשית- הייתי מצפה שעל כל הבעת אגרסיה מצידה, התגובה תהיה חד משמעית: לאחוז את ידיה ולומר: אנחנו לא מרביצים.
בנוסף- אפשר ללכת עם הילדה להרגע ולהרחיק אותה מהמשחק.

הייתי גם מקריאה לה ספרים הנוגעים בנושא של הכאה.
ובעיקר, מבקשת שיתוף מצד הגננת להתרחשויות בגן.

בהצלחה!

נעמה.

דניאלה שלום,
לגבי תופעות לוואי של שימוש חד פעמי בכדור ריטלין, הכתובת המתאימה ביותר לשאול על כך היא פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים.
לדעתי האישית, במידה ויימצא כי הילד סובל מהפרעת קשב וריכוז (עם היפראקטיביות או ללא) - זו הפרעה שעשויה לפגוע מאוד בתפקוד הלימודי, בדימוי העצמי וכדומה. ולכן כדאי מאוד לבדוק את הטיפולים המתאימים ושהוכחו כיעילים ביותר בטיפול בהפרעה. לאחר שתהיה אבחנה, רצוי ששני ההורים ייפגשו עם הרופא המטפל, ויקבלו המלצות מתאימות, המתבססות על היכרות עם הילד, מילוי שאלונים, בדיקה TOVA וכדומה. טיפול תרופתי (יש כמה סוגים של ריטלין, ותרופות נוספות דומות) נמצא כעוזר לחלק ניכר מהילדים, אולם לכל התרופות הקיימות - בכל סוגי הבעיות הרפואיות - יש גם תופעות לוואי בנטילה ממושכת, ויש לשקול אותן כעלות מול תועלת.
בהצלחה,
שירי

שלום לך,

את מתארת מצב של גיל ההתבגרות אותו חווים בגיל שנתיים לראשונה.

זה טוב ויפה שבנך דורש את עצמאותו וזה גם נכון לתת לו אותה בסיטואציות הנכונות וכאפשרות בחירה בכל מצב.

עם זאת, כאשר הכנת אותו מראש להליכה הביתה, זה נכון היה לעמוד על כך. להגדיר לילד "עוד מעט", זו הגדרה בעייתית, עדיף להגדיר בדיוק מתי (לאחר המשחק במגלשה וכו'.).
את גם לא הולכת בלעדיו. את פשוט מרימה אותו כאשר הוא מסרב ולא מחכה שיבוא אחרייך.
כאשר הוא מרביץ, את מחזיקה את ידיו ואומרת: אנחנו לא מרביצים, בצורה תקיפה וחד משמעית.

ולוקחת אותו משם.

מקסימום שבועיים, תהיי עקבית והחלטית וזה יתמתן.

בהצלחה!

נעמה.

נטייה לטיקים מושפעת מאד ממצב רגשי. העובדה כי כאשר פחת המתח הטיקים נעלמו מעיד'ה על כך שהם תוצאה של קושי רגשי. מה שאפשר ואפילו צריך לעשות הוא לפנות בדחיפות לטיפול פסיכולוגי. טיפול כזה יוכל לסייע לו מבחינה חברתית ורגשית ובאופן עקיף גם לפתור את בעיית הצואר. אל תתני לו להיות עוד הקורבן. פנו לטיפול,במקביל ערבו את היועצת והפסיכולוגית בבית הספר.
בהצלחה
ליאת גרוס
מודיעין

ענת שלום,

מצטערת שלא הבחנתי שזה המשך שאלה...

הייתי מערבת גורם מקצועי בשל גילו הצעיר של בנך (פסיכולוגית מגן הילדים גם רלוונטית). קשה יותר להורה להכין ילד לסיטואציה כה מורכבת.
משמעות הזמן והמרחק אינה ברורה לו ולכן הכנה שלך אינה מספקת.
עם זאת, צריך כבר לספר לו על פרידת ההורים ועל כך שתעברו לגור בארץ אחרת.
ספרו לו ביחד על המצב החדש, ותרבו לומר את אהבתכם, כל אחד בנפרד, כלפיו.

ספרי ילדים שנוגעים בנושא יכולים להמחיש יותר.

המתמחים בטיפול רגשי מעמיק הם פסיכולוגים קליני. פסיכולוג חינוכי הוא פסיכולוג שנותן מענה רגשי ומערכתי לקשיים רגשיים שנובעים מלקויות למידה, בעיות קשב וריכוז או קשיים שמופיעים בעיקר בבית הספר. אם עיקר הקשיים מופיעים בבית, ומקור המצוקה הוא רגשי אני ממליצה על טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים