פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

אורין שלום,
לא ברור משאלתך האם ההתנהגות התוקפנית של בנך החלה להופיע רק בגן הנוכחי, או שהיא מתחילת דרכו במסגרות חינוכיות. השאלה מתחדדת לאור הפער בין התנהגותו בבית לבין התנהגותו בגן. לא כדאי לשים הכל על הילד, לעתים תגובות כאלו מעידות על מצוקה שקשורה בגן או במקומות אחרים, וחשוב להבין מדוע הוא נוהג באופן כזה. למשל, היכן שאב את הביטוי "אני ארצח אותך".
כדאי לברר עם הילד, מדוע הוא מתנהג בתוקפנות , באלו מצבים הדבר קורה ומה הוא חושב שישיג בכך. רצוי מאוד לשוחח על כך גם עם הגננת ועם פסיכולוג הגן, ולבקש מהם לנסות למפות את המקרים בהם ילדיכם נוהג באופן לא רצוי, ומתי הוא כן מתנהל באופן יותר משתף פעולה.
לגבי התגובות - ילדים בגיל של בנך מגיבים היטב למערכת של חיזוקים וסנקציות, דהיינו שבחים ופרסים על התנהגויות משתפות פעולה, מכבדות וכדומה (כולל מחמאות מילוליות), ועונשים על התנהגויות שליליות ואלימות. כדאי שההתנהגויות הרצויות והלא-רצויות יוגדרו במדויק, על מנת שהילד יבין מדוע הוא מקבל עונש ויוכל לצפות לו.
בהצלחה,
שירי

גלי שלום,
לאור הקשיים ההתפתחותיים המורכבים, רצוי להתייעץ בנושא עם איש מקצוע שמכיר אתכם ואת הילד. במידה והילד נמצא במעקב פסיכולוגי/ריפוי בעיסוק/התפתחות הילד, כדאי לפנות אליהם ולקבל עזרה אשר תואמת את כישוריו ויכולותיו של ילדכם כיום. לטעמי, כדאי שתיעזרו בליווי צמוד, במידה ואנשי המקצוע ואתם מתרשמים כי בנכם בשל לגמילה.
בהצלחה,
שירי

שלום אורה
הכתובת לנושא של רגישות תחושתית היא מרפאה בעיסוק. מרפאה בעיסוק תוכל לאבחן האם הבעייה קשורה למשהו תחושתי כלומר רגישות יתר לבדים או דברים אחרים.
אני מקווה ששם תמצאי הסבר וטיפול יעיל. אם לא, חיזרי אלי
ליאת גרוס
מודיעין

שירלי שלום,
נשמע שכולכם כרגע במערכת של אי ודאות ורגשות עוצמתיים. חשוב לגבי הפרוד שלך, שאת תחזיקי אצלך את הזיכרון כי על אף שכרגע יש ביניכם מתח עצום ביותר, הוא תמיד תמיד יישאר אביה של בתך, ולפיכך דמות משמעותית מאוד עבורה. גם אם ביניכם יש כרגע חוסר תקשורת, העובדה שאת תחזיקי את ההבנה הזו היא חשובה.
לגבי הילדה, במצב האידיאלי כמובן עדיף ששניכם תספרו לה על הפרידה הסופית ותשתפו אותה בהסדרי הראייה שקבעתם. במידה והדבר בלתי אפשרי, אני מציעה שתשוחחי עמה על הנושא, עם התאמת המידע לכזה שמתאים לגילה. הילדה כבר חיה את הפרידה שלכם כמחצית מחייה, וייתכן שיהיו לה על כך שאלות, כעסים או חששות שתרצה לחלוק עמך, ורצוי שתאפשרי זאת. כדאי להעביר את המסר ששניכם נותרים ההורים שלה, אולם שלא הצלחתם לפתור את הקשיים ביניכם. בעיקר חשוב שתתני לבתך הזדמנויות רבות לבטא את תחושותיה ומחשבותיה, ללא שיפוטיות או התגוננות מצדך.
לגבי התיאור שלך בשאלה הנוספת, אני חושבת שראית נכונה כי ההתנהגויות של בתך הן תגובה לסיטואציה המשפחתית הקשה. טבעי שהיא מגיבה כך, והייתי מוטרדת אם היתה ממשיכה בהתנהלות שגרתית. פעמים רבות ילדים מנסים להתחלות ובכך להחזיר את ההורים לחיות יחד על מנת לטפל בהם. ייתכן שהיא גם חוששת שאתם תעזבו אותה, ולכן "מוודאת" שאתם מבינים שהיא עדיין ילדה וזקוקה לכם. חשוב לקבל את תגובותיה, וכל עוד הן לא מוגזמות ולא תימשכנה תקופה ממושכת, הדבר צפוי ומקובל. אגב, תוכלי להשוות זאת לתגובות של ילדים גם לאחר אירוע משמח, כמו לידת אח, בו ילדים מפגינים רמות מתח גבוהות והתנהגויות תלותיות בהורים.
בנוסף, גם את עומדת בפני התמודדויות לא פשוטות וכדאי שגם את תמצאי לעצמך את המקום בו את יכולה לבטא את מה שעובר עלייך, להתייעץ ולקבל תמיכה - עם בני משפחה, חברים או בקבוצה לאמהות בתהליכי גירושין ופרידה.
בהצלחה במצב המורכב שלפנייך,
שירי

שלום רונית
לא פשוט לגדל מתבגרים ובטח לא בסיטואציה שאת מתארת... ילדים להורים גרושים משווים ובדר"כ מעבירם יותר ביקורת על ההורה שאיתו גרים בשגרה. אם היו גרים קבוע אצל אביהם היו מעבירים ביקורת על אבא ומצדדים בך.
לדעתי כאשר בנייך מעירים את הערותיהם חשוב לא לקחת קשה. חשוב להעביר ישר את המסר שאת זה לא אבא וזהו. אין מה להשוות. את אמא שלהם ואת אוהבת אותם ופועלת לפי מה שאת מאמינה. אין מה להיכנס לדיונים בנושא. את לא צריכה להיכנס למקום מצטדק. זה מחליש אותך ובדיעבד גם אותם.
את תראי שעוד כמה שנים הם ידעו להעריך אותך יותר ויוכלו להביט באופן ביקורתי על האופן בו מרעיל אותם אביהם נגדך...
חכי ותראי

בהצלחה בינתיים
ליאת

וואו תודה ממש השכלת אותי בנושא וגם עודדת אותי.

שלום שרון
התגובה לא חייבת להיות שחור לבן כלומר או להגן או לזרוק למים. הייתי בוחרת סיטואציה אחת חוזרת ונוחה יחסית (כגון ביקור אצל סבתא,) ומתחילה לפעול באופן הדרגתי תוך כדי מתן פרסים על כל התקדמות, כאשר היא יודעת מראש מה מצופה ממנה ומה תקבל. למשל פעם ראשונה לעמוד ליד אמא ולא עליה. בפעם שנייה להעיז לדבר עם בן אדם אחד לפחות 5 מילים וכן הלאה.
הכיוון נראה לך ?
אם זה אינו עוזר והתנהוגותה פוגעת בה בחיי היום יוםף מומלץ לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוגית קוגנטיבית התנהגותית. ייתכן כי מספר מצומצם של פגישות יספיקו לצורך יצירת שינוי.
בהצלחה
אשמח להתעדכן
ליאת גרוס
מודיעין

שלום איילת
בטח שמעת על "גיל שנתיים הנורא" שנמשך עד גיל 3-4. זהו הגיל בו ביתך גילתה את עצמה , הבינה שיש לה רצונות משלה ושיש לה כוח להשיג אותם. חשוב לתת לה מקום לממש חלק מרצונותיה, לאפשר לה לבחור, ולא להתנגד לכל מה שמבקשת. מצד שני חשוב מאד ללמד אותה כבר משלב זה שלא כל מה שרוצה יכולה לקבל ושמי שמחליט זה אתם. אם את "נשברת" את פשוט מלמדת אותה שהתנהגותה המתפרצת יעילה ושכדאי לה להמשיך כך.
הצבת גבולות היא דבר מורכב וקשה ליישום. נשמע לי שבתכם עקשנית לא קטנה. חשוב להיות נחושים, עקביים ומאוחדים. אם תצליחו יהיו גם לכם וגם לה חיים קלים יותר.
אם קשה אפשר וכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי לקבלת כלים.
כמו כן חשוב להבהיר לה שאתם מחליטים מי מטפל בה ובנושא זה אין לה בחירה (חוץ מאולי בסיטואציות מאד ספציפיות שאתם החלטתם עליהן מבעוד מועד למשל ניתן לה להחליט מי מספר לה סיפור היום).
בהצלחה
אשמח להתעדכן

ליאת גרוס
מודיעין

שלום לך
ההתנהגויות שאת מתארת יכולות להעיד על מגוון בעיות, חלקן חמורות יותר ואחרות חמורות פחות.
בכל מקרה את צודקת שאת פונה להתייעץ עם פסיכולוג פנים אל פנים. כמה שתלכי יותר מהר תחסכי לעצמך דאגה, ולה סבל.
צר לי שלא יכולתי לעזור יותר במתכונת הזו.
בהצלחה
אשמח להתעדכן
ליאת

שלום משה
לפני שמנסים לשכנע את הילד כדאי להתייעץ עם גסטרולוג נוסף.
לדעתי הלא מקצועית בנושא, לא חייבת להיות יציאה כל יום, וחוקן קבוע אינו דבר בריא. האם הוא סובל מכאבי בטן יום יום ? האם ההתלכלכות היא בתדירות גבוהה ? האם הילד מראה סימנים אחרים לבעייה רגשית ?
אם התשובות הן חיוביות אני ממליצה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג המתמצא בנושא . במצב הנוכחי לא הייתי לוחצת על הילד ללכת לטיפול. הדרכת הורים טובה אצל פסיכולוג המתמצא בנושא יכולה להיות יעילה לא פחות מטיפול עבורו. אולי אפילו יותר. תוכלו לקבל עצות כיצד לנהוג על מנת לקדם פתרון לבעייה.
אשמח להתעדכן
ליאת גרוס
מודיעין

הרופא המליץ על הטיפול לתקופה של כ-3 חודשים ולא על בסיס קבוע .

הילד לא מתלוננן על כאבי בטן
הילד מלכלך תחתונים בתדירות של פעם בשבוע בערך .
הילד עד כמה שידוע לנו לא מראה מצוקות רגשיות אחרות .

אבל ...אני שואל שנית האם שתי יציאות בשבוע זה בסדר ?? ובכל זאת הוא עדיין מלכלך תחתונים לפעמים ??

שלום משה
גם שלושה חודשים , חוקן כמעט יומיומי נראה לי משהו מאד לא בריא. אני לא רופאה ולא מומחית בנושא אבל משהו לא נשמע לי טוב ואני מציעה מאד להתייעץ עם גאסטרולוג נוסף, בעיקר כשאתה אומר שאין לו כאבי בטן. לדעתי הלא מקצועית יש אנשים רבים שאין להם יציאות יומיומיות וזה נורמלי לגמרי.
לגבי ההתלכלכות, זה בהחלט מחייב התערבות. קודם חשוב לשלול בעיה רפואית ואח"כ לפנות להדרכת הורים. בעיה זו קשורה הרבה פעמים לאינטראקציה בבית, ולכן הדרכת הורים תהיה יעילה
אשמח להתעדכן
ליאת גרוס
מודיעין

שלום יפית
יש הרבה בנות סנוביות בגיל 5 שמתיישרות בהמשך כך שזה יכול לעבור מעצמו.
האם ילדות מתרחקות ממנה ? או שזה בעיקר תחושה שלך שהיא לא נעימה לחברה?
הדברים שאת יכולה לעשות:
1. לנסות ולהסביר, רצוי בעקבות התנהגות ספציפית כדוגמא. ההסבר לא צריך לבוא לביקורת או כעס אלא פשוט להסביר לה שאם תמשיך כך חברות עלולות להתרחק ולבדוק אם היא רוצה שתסבירי לה מהי הדרך הנכונה. חשוב לחזור על ההסברים והמסר במספר מקרים.
2. להגיד לה שמהיום אתם מתעלמים ממה שאומרת כהלשנה. פשוט להגיד שלא מלשינים ולכן לא מתייחסים לדברים שאמרה.
3. כנראה כש מטיפה מוסר בעצם רוצה להגיד משהו אחר, על עצמה, ועל איך היא מרגישה בסיטואציה. אם את בסביבה תנסי לבקש ממנה לדבר על עצמה ולא לאחר. לשאול אותה מה היא מרגישה באותו רגע, למקד את תשומת הלב בה ולא באחרת.
4. בלי לשנות סדרי עולם - קצת דוגמא אישית...
5. להעביר מסר שדברים שעושים אחרים אינם באחריות שלה. כל פעם שמחנכת לאמר לה שזו אינה האחריות שלה אלא של הורי הילדה. כך ילד אחראי רק על עצמו והיא יכולה רק לבחור עם מי רוצה לשחק.
מקווה שעזרתי

ליאת גרוס
מודיעין

זה אכן טבעי בגיל זה , האוננות היא תופעה טבעית אצל תינוקות והיא אינה דומה לזו של מבוגרים הנושאת אופי מיני ופנטזיות מיניות אלא פשוט נקודת עונג פיזיולוגית שהתינוקות מגלים בגופם. אם פעולה זו אינה בתדירות גבוהה עד שמפריעה למהלך יומה ולתפקודה והיא אינה נעשית במקומות פומביים אזי אפשר להתעלם מזה, כשביתך תגדל יהיה אפשר ללמד אותה שפעולות מהסוג הזה שמורות למרחב פרטי ואישי.

משאלותייך ניכר באילו חששות את יוצאת לחופשה זו. כל ילד מגיב אחרת לחופשה של הוריו ולכן אין פה וודאויות . אני מסכימה עם דעתך שהשארות בביתו תעניק לו בטחון ויציבות וגם אם יחוש בהעדר הוריו , הסבים והסבתות הם דמויות מטפלות משמעותיות ואהובות(אני משערת שכך הדבר וזו הסיבה שבחרת שהם ישמרו עליו בימים אלו) שיעניקו לו בטחון בימים אלו. אם זה לא טרחה גדולה עבור הסבא והסבתא (גם זה צריך להיות שיקול כיוון שעדיף שבילד יטפלו כאשר רגועים ולא מתחושת לחץ או כעס או תסכול) אזי כדאי לעשות זאת כך. לגבי הגן כדאי לידע את הגננת מראש על התאריכים בהם תעדרי , כך שיהיו סבלניים להתנהגויות שונות של הילד אולי סף תסכול נמוך יותר, ירצה יותר ידיים וכולי. כשתחזרי את יכולה לצפות לכל מיני תגובות מהילד החל בשמחה גדולה על חזרתך ובמקביל להצמדות אלייך, כעס , התעלמות, בכי בתדירות גבוהה יותר מהרגיל וכולי. אל תבהלי מתגובות אלו היי סבלניית אליו עד שבטחונו יחזור אליו והוא ירגע.

תודה רבה על תשובתך.

האם במהלך הנסיעה כדאי להתקשר ושישמע את קולנו ?

גם זה מאד אינדיוודואלי , בגיל כזה לעיתים הם לא עושים חיבור בין הקול שמדבר לבין הההורה ולא מבינים מדוע אינם רואים אותו אם ם שומעים את קולו. נראה לי שהשיחה היא בעיקר בשביל להרגיע את המצפון שלנו כהורים. בכל מקרה השיחה היא לא זו שתעשה את ההרגעה

הי אילנה,
מיומנויות של שיתוף פעולה ובכלל עבודה בקבוצה הם חיוניים ביותר להתפתחות החברתית והרגשית של הילד. חשוב שילד ידע להתמודד בקבוצה עם ילדים בעלי יכולות שונות, סגנון למידה שונה וכן הלאה. עצם השיתוף, סיעור מוחין, הויתור, ההתמודדות עם מגוון של דעות והקבלה של האחר חיוניים בכישורי התקשורת הבינאישית. כדאי להעביר לבתך את המסר מה היא יכולה להרויח מעבודה קבוצתית. כמו כן, כדאי לרתום את המורה לכך שתיזום הכנת פעילות לכיתה בקבוצה שבה בתך תהיה שותפה. רצוי שפגישת העבודה תתקיים בביתכם (מקום בטוח). רצוי שהמורה תבנה יחד עם הקבוצה את הפעילות תוך הגדרת תפקידים ברורה דבר שיפחית עימותים בשלב הראשון. ברגע שבתך תהנה מהעשייה הקבוצתית, אולי תרצה להתנסות בה שוב.
לגבי הקשר עם חברתה הטובה. אני מבינה עד כמה קשה לך לראות את בתך חווה תקופה קשה זו מבחינה חברתית ואת רצונך העז לעזור לה. אבל בתך הבהירה לך שבשלב הזה היא מעדיפה שלא "תתערבי". יתכן ואת לוחצת עליה שתשתף אותך. בשלב הזה כל שעלייך לעשות הוא להרפות ולחכות שבתך תרצה לעשות זאת. חשוב שתאמרי לה שאת נמצאת תמיד בשבילה וברגע שתרצה לדבר את שם בשביל להקשיב ולסייע .......
בהצלחה

מעצם האופן שבו תארת את ילדך אני חשה שאת משערת שיש קשר בין השאלות שצצות לאחרונה על האב לבין הנשיכות. קודם כל זו תקופה שבה הנשיכוות הן נפוצות וצריך לברר עם הגננת האם זו התנהגות רווחת בגן. שנית צריך להבין האם הוא עושה את הנשיכות בעת התפרצות כעס או בעת משחק (כמו שאתם משחקים) ופשוט לא מצליח לווסת ברגישות את התגובה וזה יוצא חזק לפעמים.
בד"כ ילדים נושכים כשיש איזה רגש שהם חשים אך אין בידם שפה שתצליח לתאר את הרגש הזה במילים. ולכן פה הוא זקוק לך לנסות לחבר לו שאולי כואב לו ומפריע לו שאין לו אבא כמו כולם וכך הוא רוצה שאחרים ירגישו כמה כואב לו דרך זה שהוא מכאיב להם. אני יודעת שזהו שלב מאד קשה לאמהות חד הוריות ועל כן אני מציעה לך להכנס לפורומים מהסוג הזה ולקבל תמיכה והתייעצות כיצד אמהות אחרות מסבירות לילדיהם את העדר האב. כך תרגישי לא לבד, ותמצאי את הדרך המתאימה לך ולבנך ללוות את בנך ולתמוך בו בגילוי כואב זה