פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

אור שלום,

איך זה קשור לחרדות???
לי זה נראה כמו הרגל שאתם כהורים מאפשרים אותו.

אוסיף ואומר שמדובר בנושא של גבולות וחשיבותן, והיכן נכנסת הסמכות ההורית.

אנא קראו את מאמריי בנושא הרגלי שינה באתר שלי או במאמרים באתר זה, וגם מאמר בנושא סמכות הורית.
אשמח לענות אם יש שאלות נוספות.

בברכה,

נעמה.

איני בעל מקצוע. אלא אבא אינטואיטיבי למוד נסיון .
להעלות ילד בגיל 7 וקצת לכיתה א זה יותר מדי . יש דברים שהטבע משנה לטובה ( וגם בורא עולם) .
פסיכולוגיה אינה מתמטיקה מדויקת . אין סכ"ה חותך וברור והכל אפשר לשנות , כל עוד אין בעיה נפשית של ממש. הגגנות נוטות לחתוך מיידית כדי לא לקחת אחריות , ואין לסמוך עליהן בשום אופן .

צריך לזכור שהגן ובה"ס זה רק בייביסיטר . העבודה האמיתית היא בבית של ההורים .

תעלי אותה לא'. בלי חששות . פסיכולוגים מבחינתם ישאירו אותה עוד 4 שנים בגן .

שלום לך, אכן התלבטות קשה. ראשית השארת ילד בגן לשנה נוספת אינו צעד מאד חריג. בממוצע נשארים היום בכל גן 2-3 ילדים לשנה נוספת. עד לאחרונה הפסיכולוגים האמינו כי כשלא בטוחים עדיף להשאיר שנה נוספת, לאחרונה מתחילים לשקול נושא זה שנית.
אני מתארת לעצמי כי הנחת הפסיכולוגית מבית הספר הינה כי במהלך שנה זו יטופלו קשייה הרגשיים חברתיים ואז תהיה פנויה רגשית להתמודדויות המורכבות שדורש ממנה בית הספר.
זו הנחה נכונה לדעתי ,במידה ואכן תקחו את הנושא ברצינות ותטפלו.
חשוב לבדוק (וזה בטח כתוב בדוח) האם מוכנה ללמידת הקריאה והחשבון? האם אין בעיות מוטוריות שיקשו עליה את הכתיבה? האם היא עצמה משתוקקת לעלות לבית הספר או שתשמח לעוד שנה בגן?
במידה וקיימים קשיים נוספים או שהיא עצמה אינה מתעקשת על עלייה לא', כבר נוצר שילוב של מספר גורמים המעידים על עדיפות להישארות.
ילדים רבים נתרמים משנה נוספת בגן. יחד עם זאת, תחושת הבטן שלך היא חשובה. מה את חושבת? האם תוכל להסתדר בבית ספר ? למה את חוששת מהישארות ?
בנוסף, נראה לי כי הבעייה החברתית אינה קשורה לקטע ילדותי בשלותי אלא לבעיה יותר מורכבת שלא תיפתר רק מהישארות בגן. אני מצטרפת להמלצה לפנות לטיפול ומוסיפה כי רצוי שהטיפול יכלול גם הדרכת הורים. טיפול רגשי הבעתי הוא בעצם טיפול פסיכולוגי ולא טיפול בתנועה/ יצירה או רכיבה על סוסים. אני מכירה אולי מישהיא שתתאים. פני אלי לקבלת הפרטים

מקווה שעזרתי
ליאת גרוס
מודיעין

אמא יקרה הבן שלי שנה שניה בגן חובה ביגלל אותן סיבות כמו ביתך .... היו גם לי ים חששות .
אבל כניראה (בטוח) שאני חששתי לחינם לבני חברים חדשים + חברים שעלו לכיתה א
שנה הבאה בני עולה בשעה טובה לכיתה א עם הרבה ביטחון עצמי והרבה חברים ...
בני השנה למד ליכתוב וליקרוא לומר מה טוב לו ומה לא .
אין יותר בכי היום יודע להסביר את עצמו ...אני ממש מאושרת מהשינוי .
וממליצה בחום מה שההפך אצלנו זה שאותו רצו לעלות לכיתה א ואני סירבתי ביגלל הילדותיות והיה ילד שאוהב ליהיות בפינה שלו ....עוד שנה לא מזיקה רק מחזקת
וחברים ....היו עוד הרבה ... בהצלחה בכל לך ולביתך .....תעשי מה שאת חושבת ומרגישה שיעשה טוב לבת שלך ....את אמא שלה את מכירה אותה הכי טוב ....רק את מחליטה !!!!
.

תודה לאודיה ולאב שכתב קודם. הנה דוגמא לשתי עמדות לגבי הבעייה. זהו אכן נושא שנוי במחלוקת, ולא תמיד אפשר לדעת אם ההחלטה הייתה נכונה. לדעתי חשוב לבחון כל מקרה לגופו ולא להחזיק בדעה גורפת לכאן או לכאן.
נכון להיעזר בפסיכולוגית הגן ולהעלות בפניה את כל ההתלבטויות. ואכן הכי חשוב, ללכת עם תחושת הבטן... אבל להיזהר לא לפעול מתוך נוחות או צרכים של ההורה....

אודיה שלום,

תק' של חוסר סבלנות מוכרות לכולנו. אין רע בלנסות ולשתף את הילדים בתחושותייך ובהרגשתך.

עם זאת, חשוב שתקבלי עזרה מסבתא או ממישהי שתהיה שותפה לפעמיים בשבוע בבילוי משותף עם הילדים, כדי שתוכלי להקדיש זמן לכל ילד בנפרד.

לא פשוט להתמודד עם שלושה. העניקי גם לעצמך. טפחי גם את עצמך כדי שתוכלי לצבור אנרגיות ואז תוכלי להעניק יותר.

בנוסף, אני ממליצה לך לקרוא את המאמר: השפעתינו כהורים על מערכת היחסים בין אחים.הוא נמצא הן באתר שלי והן באתר זה.

בהצלחה,

נעמה.

שלום לך,

התעלמי. אל תקדישי לכך יותר מידי תשומת לב, כי הדבר רק מחזק את ההתנהגות.

בברכה,

נעמה.

היי,

את מתארת מצב מאד שכיח ולא מפתיע. זו נסיגה די צפויה.
את מוזמנת לקרוא מאמר על קבלת אח חדש למשפחה המפורסם באתר זה או באתר שלי.

אם עדיין יהיו שאלות ספציפיות, כתבי לי ואענה לך.

בכל מקרה, היו סבלניים אליו. אל תפחיתו בהצבת הגבולות, אך תנו מקום להבעת רגשותיו ואל תשללו ממנו את הרגש שלו, גם אם לא תאהבו את מה שיש לו לומר. אל תנסו לשכנעו אחרת.

כמו כן, השתדלי להקפיד על זמן איכות רק איתו. לבד. בלי התינוק. גם חצי שעה ביום בהחלט רלוונטית.

מזל טוב ובהצלחה,

נעמה.

שלום יפעת
אם היית מתארת את אותו מצב בגיל 6 זה היה מדאיג מאד אבל בגיל 3+ זה הכי נורמלי בעולם, ואף מעיד על אינטלגנציה גבוהה ומצב התפתחותי תקין. זהו גיל בו הילדים משחקים הרבה ב"כאילו" כי הם בעצם "מתאמנים" לקראת העולם האמיתי. דרך הדמיון הם מעבדים רגשות , מחשבות, שאיפות וכו'. כל עוד בתך מודעת לזה שזה משחק... ומודעת להבחנה בין דמיון ומציאות, אין לך מה לדאוג. גישה שלמה בטיפול פסיכולוגי בילדים מבוססת על משחקי דמיון עם ילדים לפי הדמויות שהם מביאים. תני לה לקבוע מי את תהיי כי היא ממציאנ את הדמויות כדי לספק לעצמה צורך מסויים שחקי איתה כל עוד זה נחמד ונעים ואולי עוד טיפה. יותר מזה לא כדאי, גם אם היא מתעצבנת. אל תשחקי איתה כשכבר לא בא לך כי היא תחוש בכך ועלולה לפרש את זה לא נכון. יחד עם זאת, נצלי את את ההזדמנות לחזור ולשחק קצת ב"כאילו" אם תיכנסי לזה באמת, זה יכול להיות כיף...
נצלי את המשחק והציעי לה לשחק באמא ותינוק - דרך המשחק היא תוכל לעבד חששות ורגשות לקראת הלידה.

ליאת גרוס
מודיעין

רפי שלום,

אתה מתאר מצב שבו הצבת הגבולות אינה חד משמעית. לומר לילד זה לא נעים לי זה אחד, אך יש לכך המשך. עליכם להיות תקיפים והחלטיים בתגובה. אם אמרתם משהו שלא נעשה, קומו ועשו זאת.
השתמשו גם בשיטת ההרגעות עם הילד בחדר.

חשוב שתעברו ממילים למעשים.

בהצלחה,

נעמה.

שלום פנינה
העובדה כי בתך ישנה איתך במיטה ואינה ואינה מסוגלת להישאר לבד מעידה על חוסר בכלים של התמודדות עצמאית עם העולם. כנראה שכבת זקונים היה נוח גם לך וגם לה להישאר צמודה והיא לא חוותה מספיק התנסויות שסייעו לה לרכוש כלים אלו. כאשר חסר הבסיס לעצמאות, מתפתחות בדר"כ חרדות נלוות. במקרה זה החוויות הן סביב מוות ומחלות כי כנראה הנושא "מסתובב" בבית.
חשוב לטפל על מנת למנוע את הסבל אותו חווה ועל מנת למנוע פיתוח הפרעה חרדתית מוכללת יותר.
מה לעשות?
חשוב שהילדה תחווה יותר ויותר חוויות של עצאות וחשוב שהדבר יעשה בהדרגה. בשלב זה נראה לי שאין מנוס מטיפול פסיכולוגי כי הדפוסים והחרדות כבר מושרשות יחסית. הטיפול שהכי מתאים לחרדות הינו טיפול קוגנטיבי התנהגותי. חשוב שהטיפול יהיה מלווה בהדרכת הורים.
בינתיים חשוב שלא תרויח מהחרדות כלומר לא לרחם או לפנק אלא לשדר מסר כי אתם מצפים ממנה לתפקוד נורמלי. כמו כן אפשר לנסות שינה על מזרון קרוב לחדר ההורים ולא במיטתכם, כשלב ראשון לקראת שינה נפרדת. שינה נפרדת היא מאד משמעותית במקרה זה, למרות שאולי זה לא נראה עקרוני. זה כן!


מה קורה בבית הספר ? כיצד מתפקדת שם חברתית ? האם החרדות באו לידי ביטוי גם בבית הספר ? באיזה תדירות יש התפרצות כזו ? כיצד מתייחס לכך האב ? מה קרה בבית סביב מוות או מחלות ?

ליאת גרוס
מודיעין

ליאת שלום,
תודה על תגובתך והנה מענה לשאלותייך,
1. בבית הספר היא משתלבת יפה מאוד מקובלת בחברה אף על פי שנכנסה לבית ספר חדש היא השתלבה יפה והחברה להמון חברות.
.2. האם חוותה בבית הספר חוויה חרדתית אז הנה כמה דוגמאות ילדה בשעת חזרה למופע בבית הספר התעלפה ועינב לא רצתה ללכת לבית הספר בגלל אותה ילדה כדי להימנע מלהיפגש עימה אם ילדה נפצעת או נפגעת ממשהו היא נחרדת ופוחדת מאוד.היא מדמיינת את הגרוע מכל כמו אישפוז ניתוח או נכות.
3. האם חוותה בבית מחלות או מוות אביה קיבל התקף לב והיא פשוט לא יכלה להתקרב אליו במשך כשלושה שבועות והקירבה התבטאה בתהליך איטי ביותר. אבי חולה לב קשה ומתאשפז לעיתים קרובות מאוד וכל פעם שהוא מגיע לביקור אלי היא פשוט לא מתקרבת אליו ופוחדת שלא ימות.
4. האבא לא חושב שיש בעיה עם הילדה ושאינה זקוקה לטיפול בניגוד אלי שאני חושבת ורוצה מאוד לטפל בבעיה כדי שלא יחמיר המצב.הוא מבחינתו מפנק אותה יתר על המידה.
אני מודה לך מאוד ומקווה שעניתי לשאלותייך ומחכה לתשובתך.

הדברים שכתבת מעידים מצד אחד על כך שהחרדה היא נקודתית לנושא וכאשר אין סביבה אנשים חולים היא מתפקדת היטב. מצד שני, החוויות שעוברת עם אביה וסבא שלה מאד השפיעו עליה. ייתכן שהיא אינה מצליחה לעבד אותם היטב ולכן הם הופכים לחרדות.חרדות אלו עלולות להתרחב גם לנושאים אחרים וליצור דפוס של הימנעות. לדעתי כדאי לפנות ליעוץ וטיפול פסיכולוגי על מנת למנוע מצב זה. בינתיים התייחסי להמלצותי הקודמות.

בהצלחה
ליאת גרוס
מודיעין

שלום ניצה.
תהליך התחלת ההליכה הוא גם התחלה של תהליך פסיכולוגי של היפרדות ועצמאות מסויימת. יש בזה משהו מפחיד עבור הילד, בעיקר כאשר ההליכה עדיין לא יציבה. עוד מעט היא תלך לכם לבד בכל הבית ותתגעגעו לימים שלא הלכה בלי יד, בינתיים תנו לה יד. למה הלחץ ?
הטבע שלה הוא להתקדם לעבר הליכה עצמאית. זה יקרה. כל עוד מבקשת אתכם - תהיו שם בשבילה. אומרים שבגיל זה ההורה מתחיל להיות כמו תחנת דלק אליה מגיע הילד לתדלק כשצריך, יוצא לדרך וחוזר לתדלק. בתכם עוד לא מוכנה לצאת לנהיגת מבחן. ככל שאתם מתעקשים, כך גדל הצורך שלה בתדלוק וקרבה. אתם משיגים את ההפך. תתנו לה למלא כמה דלק שצריכה - היא תתנתק ותלך כשתרגיש בטוחה.
לגבי חבטות הראש ברצפה, זוהי דרך להביע תסכול ולקבל את תשומת לבכם. זוהי דרך שלילית כמובן. לכן חשוב לא לתת לה את תשומת הלב שם אלא פשוט לתפוס אותה ולהעביר לספה.שתדפוק את הראש בספה עד שתפסיק.
אני מאמינה שאם תאפשו לה יד לא תהיה כלכך מתוסכלת, ואז גם ההתנהגות הבעייתית תרגע.

תנסי
ותזכרי, לכו בקצב שלה...

אשמח להתעדכן
ליאת גרוס
מודיעין

שלום פנינה
שימוש בטבלאות ופרסים יכול להיות יעיל לבעיית הרטבה בגיל זה (בהנחה והבעייה אינה פיזיולוגית או תוצאה של רגרסיות רגשיות) . זהו כלי שצריך לדעת כיצד להשתמש בו. רבים מאד ההורים והמורים שישר מציעים טבלה ומשתמשים בכלי באופן לא יעיל ששורף את השימוש בו בהמשך.
את יכולה לעיין בתשובותי בנושא עיצוב התנהגות מלפני כמה שבועות על מנת להבין את הכלי טוב יותר. אפשרות אחרת היא לפנות להדרכה אצל פסיכולוגית בי"ס (ללא תשלום) על מנת שתבנה איתך טבלה כזו באופן נכון ומתאים לבתך.

אגב, האם קורה משהו שמסביר מדוע בימים מסויימים מרטיבה אפילו מספר פעמים, ובימים אחרים לא ?

בהצלחה
ליאת גרוס
מודיעין

גילה שלום,
תמכי בביתך ובהחלטתה, אם אינך רואה פסול באותה הילדה.
עם זאת, הבהירי לה את ההשלכות. פשוט שקפי לה את המצב.
אני לא רואה סיבה שביתך תיגרר ולא תעשה את רצונה. כל הכבוד לה שיש לה בטחון ודימוי עצמי חיובי מכדי לאפשר כפייה בבחירת חברותיה.

היא עומדת במבחן חשוב ונראה כי כישוריה החברתיים מפותחים.

בברכה,

נעמה.

שלום מרינה,

כניסה לגן, אם לא נעשתה בצורה הנכונה, בסבלנות ובהדרגתיות, יכולה להיות מלווה בקשיים.
עם זאת צריך להגיע במפתיע בגן ולבדוק את התנהגותו במהלך היום. לראות אם הוא שמח, אם טוב לו ואיך הוא מסתגל. אפשר לראות גם לאיזה מטפלת הוא מתחבר יותר.

לאיים על ילד, כמו שהגדרת, כלומר- לאסור עליו דבר מה, זה בסדר, אך בהחלט לא לומר לו שישן אצל השכנה.

את אמא שלו ואת אוהבת אותו בכל מצב, ובגלל שאת אמא שלו את מחליטה עבורו. וזה אמור להיות ברור. לך ולו.
כל פעם שיירד מהמיטה את תחזירי אותו. תעשו טקס שינה קבוע. מקלחת וסיפור ושיחה או הצגה. משהו שיהפוך את השינה לחוויה. אפשר לקנות יחד דובי שיילך לישון איתו כל יום ולהדביק מדבקות על הקיר שהם ישמרו זה את זה.

אגרסיביות מובילה לאגרסיביות וחבל.

על כל אגרסיביות מצידו עלייך להגיב בחומרה. להכנס איתו לחדר להרגע. אם צריך לחבק אותו חזק עד שיירגע. בהתחלה זה קשה, אבל לאט לאט המשמעות מובנת וזה עובד.

נעמה שלום ותודה על התשובה המפורטת.

ברצוני לציין שאני כל פעם שאני אוספת את הילד מהגן מקבלת הרבה מאוד מחמאות על היתנהגותו, 3 מטפלות וגננת פה אחת מספרות לי איך הוא אוכל את הכל ולבד, משחק, רץ, מקשיב בחוגים. והאמת הוא שלא נעים לי לפגוע באמון של הגננן ולבא "לרגל" אחריהם, אבל יכול להיות שאת צודקת ואני חייבת להיות יותר אסרטיבית בעיניין.

אני בעצמי הרגשתי שאנחנו עושים טעות כשמאיימים על הילד ומאבדים שליטה כהורים כשעושים כך (במיחד שהילד שלי רגיש מאוד ואני מכירה אותו). אני משתדלת לתת לו הרבה חיזוקים חיוביים על כל דבר טוב שעושה וכל שיתוף פעולה תמיד מקבל תגמול ועידוד ושבחים. אך ישנם מצבים שבהם אני פשטוט מאבדת שליטה, במיחד בלילה כשמאוד קשה לתפקד ולחשוב בהגיון.

אני מבקשת ממך אם אפשר להפנות אותי לספרות מתאימה, חומר קריאה שיכול לעזור לי להיתמודד יותר טוב עם חינוך הילד ועם בעיות שינה, כניסה לגן, התנגדויות ובדיקת גבולות.

בתודה
מרינה
יש לי עוד שאלה - מאוד מדאיג אותי כשהוא לפעמים צועק מתוך שינה, זה נישמע כמו חלומות (סייוטים), בוכה בשינה. האם זה נפוץ אצל ילדים בגילו (בן 2.9 ) ?

היי מרינה,

קודם כל, אוכל להפנות אותך לאתר שלי לקרוא מאמרים בנושאים שציינת.

בנוסף, אמליץ לך על הספר לישון בלי לבכות של אליזבט פרנטלי והספר איך לדבר כדי שהילדים יקשיבו או דיאלוג עם ילדים.

יכול להיות שהילד חווה סיוטים או ביעותים. אני לא יכולה לדעת בצורה כזו. וכן, חלומות בגיל הזה זה דבר שכיח.

בהצלחה,

נעמה.

שלום נעמה. בהמשך לתשובה שלך קראתי קודם כל מאמרים שיש באתר שלך ואני רוצה לרכוש גם ספרים שהמלצת עליהם. ממה שקראתי הבנתי שלילד שלי יש את כל התופעות שאת מתארת כ"לא מדאיגות"- איבוד תיאבון.
שינוי הרגלי שינה- קושי להירדם, עייפות ייתר.
שינוי במצב הרוח
תלות ייתר בהורים.

למעט אולי איבוד תאבון, דווקא תאבון ניפתח לנו יותר ובגן מאוד מרוצים מאיך שהוא אוכל. אבל כל התופעות של שיבושים בשינה, תלות יתר בהורים, מצבי רוח. כל זה נותן ביטוי בכך שיש יותר היתפרצויות זעם, סירוב לשתף פעולה, לא רוצה לקבל סבתא שתמיד אהב ולא רוצה מטפלת שתמיד אהב.מתמרן ביני לבין אביו- "רוצה...." לא רוצה...." , בלילה 3 פעמים לפחות מתוך שינה בוכה או מבקש את אימא . והשאלה שלי מתי הזמן לדאוג? אנחנו כבר חודש בגן, האם זה אמור כבר להיפסק?
חשוב לציין שלגן הילד הולך טוב, נפרד מאבא, יש טקס ומסלול כמו שאת המלצת וזה עובד, כבר אין בכי בעט פרידה וגם יוצא מהגן עם חיוך ולא ממהר ללכת הביתה. הגננת ומטפלות מאוד מרוצות, יש שיתוף פעולה עם הילד, מדווחות על כך הוא עם כל הילדים ויש אינטרקציה ואפילו ניכנס לחוגים, משחק בחצר. ואני בעצמי שמתי לב שבמקביל לתופעות הלא טובות הרבה שינויי טובים גם היו בחודש אחרון - הילד הפסיק לפחד מזרים, התחיל להיתעניין בילדים אחרים (מה שביכלל לא היה קודם), היתבגר מאוד בכל המובנים.

אך עדין השאלה מתי התופעות "הלא מדאיגות" הופכות ל"מדאיגות" ?

בתודה מראש
מרינה

אורה שלום,

נשמע שהבעיה אינה דווקא שסבלנותך פקעה, אלא העובדה שהיתה לך סבלנות רבה מידי ואיפשרת את המצב מזה שנים.

כהורה, אין מצב כזה שאת זו שהולכת "בין הטיפות" ומשתדלת לא להכעיס. ילד צריך משמעת וגבולות! כדי לכעוס פחות, כדי להיות סבלני, כדי לא להיות חרדתי ותוקפני, כדי לדעת שמצפים ממנו, מאמינים בו ומעריכים אותו, כדי לדעת שיש מי שיעצור אותו כדי שייך לאיבוד.

צריך להיות סדר. ההורה הוא הורה ואינו שווה מעמד לילד.

את מוזמנת לקרוא באתר זה מאמרים שלי בנושא גבולות וסמכות הורית ולעיין באתר שלי בכתבות שפורסמו באמצעי התקשורת בנושא.

מאד חשוב להתחיל ולטפל בבעיה בהקדם. הבעיה היא בראש ובראשונה שינוי בהתנהלותכם.

בהצלחה!

נעמה.

ספר בנושא בני העשרה של חיים גינות, או של עומר או של ד"ר עדנה כצנלסון.
בהצלחה!
נעמה.

שלום לך,

מן הכתוב לא ברור לי אם בנך ידע שאתם גרושים בכלל.
וגם אם ידע, המשמעות אינה ברורה כל עוד אתה עדיין גר בבית.

אין שום סיבה שתחזור הביתה לאור המצב שנוצר. יש לך חיים אחרים. מה שכן, ברור שלילד מגיע הסבר ברור ושיתוף בהחלטותיך ובחירותיך. בנוסף, צריך להיות לו ברור שלא משנה מה יקרה- את אבא שלו, ואפילו אבא בתדירות כמעט יומיומית.
הייתי כן מערבת איש מקצוע שינחה אותך ואת הילד איך להתמודד עם המצב החדש.

הילד כועס, ומהעיניים שלו, בצדק. זו חוויה לא פשוטה.
עם כל אהבתך, אל לך להכנע, כי לא עשית שום דבר רע. מה שעליך לעשות הוא להבהיר ולשתף במצב האמיתי. מדובר בילד גדול שיכול להבין, גם אם בתחילה לא ירצה לקבל.

אני מודה לך על התשובה המהירה... ומעריך את עבודתכם הנאמנה.