פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום גילי
באופן כללי, ילדים מגלים מוכנות להיות לבד בבית בגילאים שונים, ולכל אחד הקצב שלו. בסה"כ בתכם מגלה כוחות ויכולת יפה לדאוג לעצמה. הפחד של בתך להישאר לבד בבית הינו מובן וטבעי בגילה. מצד אחד היא חשה בוגרת ורוצה להיות לבד, כמו אחותה הגדולה, ומצד שני עדיין חוששת לעיתים וזקוקה לליווי ותמיכת מבוגר בסביבתה כדי לחוש בטוחה. על מנת לעזור לה בהחלט ניתן לתת לה לשוחח איתכם בטלפון ולהיות זמינים בשעה בצהריםם בה היא לבד. כמו כן, אם ישנה שכנה שגרה קרוב ומסכימה לכך, תנו לבתכם את הטלפון שלה ואימרו לה כי אם קורה משהו היא יכולה לפנות אליה. ביחס לפחד ממחבלים שהחל בימים האחרונים , לאחר תחילת המלחמה, קרוב לוודאי שמדובר בתגובה למצב הבטחוני בו אנחנו נמצאים בימים אלו. ילדים בכל גיל נחשפים למתרחש אם דרך שיחות שהם שומעים בין המבוגרים, אם דרך חשיפה לאמצעי תקשורת שונים וכו'. ילדים , כמו מבוגרים, מגיבים למצבי לחץ בצורות שונות ובתגובות שונות. תגובתה של בתך היא טבעית מאוד, למרות שהיא אינה מתגוררת בישוב הנמצא בסכנה היא חשופה מאוד לכך שילדים ומשפחות אחרות נמצאות במצבים מפחדים, וחוששת מה יקרה לה. על מנת לעזור לה חשוב ראשית, לנסות ולהפחית את כמות החשיפה שלה לאינפורמציה הקשורה למלחמה המתרחשת ללא תיווך והסבר של מבוגר. יתכן ובשעות הצהריים בהם היא לבד בבית היא פותחת טלוויזיה ורואה חדשות שמלחיצות אותה ומגבירות עוד יותר את הלחץ. לכן, חשוב שתימנע מלראות חדשות לבד. שוחחו איתה גם על הפחד שלה . חשוב כי היא תרגיש לגיטימציה לדבר על מה מפחיד אותה וקשרו את הפחד ממחבלים לכך שאולי היא חוששת עקב מה שהיא רואה בכלי התקשורת. הסבירו לה כפי שאתם עושים, כי אתם ההורים ואתם דואגים לה ושומרים עליה וכי אתם עושים הכל כדי לשמור עליה. כמו כן, אם היא מתקשה להישאר לבד בימים אילו בשעות הצהריים אולי כדאי להפחית את השהות שלה לבד בימים אלו, וכן להציע לה לעשות דברים אחרים מהנים במקום לראות טלוויזיה שם כאמור יש כל הזמן חשיפה ללחימה המגבירה את חששותיה. מדברייך אני מבינה ששיחת טלפון קצרה איתכם עוזרת, דבר המצביע על כך שיש לה יכולת להיעזר בכם. המשיכו בכך.
רק אם המצב ממשיך ומחמיר, ניתן לפנות לייעוץ והדרכה.

שלום סיון
ראשית, חשוב לי לומר כי תגובתייך כלפי בנך מצביעות על הפתיחות והסובלנות שלכם כהורים וכמשפחה אחד לשני דבר שהוא מאוד חשוב במצבים אלו. ביחס לשאלתך, מהתיאור שהבאת אני שומעת שבנך מגלה סקרנות ועניין רב במאפיינים נשיים חיצוניים ורוצה להתנסות בהם. ילדים רבים בגילאים אלו אוהבים ורוצים להתנסות במשחקים ובמאפיינים השייכים לגיל הנגדי על מנת לעצב לעצמם את הזהות המגדרית וחשוב לתת להם להתנסות בכך.
עם זאת, אני שומעת שאת מוטרדת לאור העדפתו את המשחקים של בנות המין השני על פני משחקים ומאפיינים של בנים. חשוב לי לציין ולהדגיש כי בגילו הצעיר של בנך, מדובר בבלבול מגדרי ולא בבעיה בזהות המינית. זהות מינית מתפתחת בתחילת גיל ההתבגרות (גילאי 12-20).
אין כל קשר ישיר בין בלבול מגדרי בגיל זה לבין הומוסקסואליות בגילאים מבוגרים יותר.
ההמלצה שלי אליכם היא להמשיך לאפשר לבנך לעסוק במשחקים שהוא בוחר, תוך שאתם מציבים להם בעדינות גבולות בסביבות חברתיות שונות. התמיכה והאהבה שלכם חשובה מאוד.
במקביל לכך, לנסות להציע בעדינות כפי שאתם עושים תחומי עניין נוספים, שנראים לכם יותר הולמים. למשל, חישפו אותו יותר לאינטראקציה עם אבא כך שיתנסה בחווית גבריות ובמשחקים של אבא-ובן.

אם הקושי ממשיך ואתם מרגישים שאינכם יודעים כיצד להתמודד עם הקושי, ניתן לפנות להדרכת הורים או על ידי פנייה לתחנה לבריאות הילד והמשפחה באזור מגוריכם דרך קופת-החולים ורופא המשפחה. אפשרות נוספת היא פנייה לייעוץ ולטיפול פרטיים.

בהצלחה

ana שלום,
ביעותי לילה הם תופעה שכיחה בסביבות גיל 6, ולרוב היא עוברת לאחר תקופה. בינתיים בנכם זקוק לנוכחותכם לידו בשעות הלילה כשהוא מתעורר מהחלום. תוכלו לעזור לו בהתמודדות עם הפחדים המתעוררים על-ידי החזרתו למיטה ושהייה לצידו עד שהוא יירדם. כדאי במהלך היום לנסות לבטא את הפחדים, למשל לצייר את החלום הרע שהיה לו. אפשר להוסיף גם חפץ שיהיה איתו במיטה שיעזור לו להירגע, בנוסף לפנייתו אליכם.
הפנייה להורים היא טבעית ומתבקשת מבחינת הילד, כיוון שהוא צבר מספיק חוויות חיוביות בהן הרגעתם אותו כשהיה לו עצוב, קשה, מפחיד, רעב וכדומה. הוא רגיל שאתם עוזרים לו כשהוא זקוק לכם. כעת תוכלו לחזק את ההישענות שלו על עצמו בהרגעה עצמית, כמובן בהדרגה.
בהצלחה,
שירי

עדי שלום,
עולות לי לראש מספר השערות מה יכול להניע את בתך להפגין כזו חרדת פרידה בייחוד כשכבר נהגה להיפרד ממך ביתר קלות בעבר.
ייתכן שבתך משדרת לך את תחושתה שהיא זקוקה לך יותר מכפי שאת חושבת. אפילו שהיא נשמעת מתיאורך ילדה פקחית וחברותית, היא מעדיפה שתתפסי אותה כפחות מפותחת. אולי היא עושה איזהשהוא קישור בין בגרות ויכולת להיפרד ולקיים משהו קצת פרטי לעצמה (כמובן במגבלות הגיל, זה לא פשוט גם להיפרד בחוג מהורה שממתין בחוץ), לבין הישארות לבד באופן טוטאלי. עבורה, חרדת פרידה שהיא דבר טבעי, הופכת לחרדת נטישה - יעזבו אותי (אם אני גדולה ומתפקדת כמו ילדה גדולה ובוגרת). זה תהליך אגב שכיח אצל ילדים בכורים.
בנוסף, נוצר מצב בו בתך כרגע מרוויחה מהסיטואציה הקיימת - את נשארת לידה כמעט קשורה אליה. הזכרת את קשיי הפרידה בעיקר ממך, אפילו שאביה נוכח. לכן אין לה הרבה מוטיבציה לשנות את המצב - מבחינתה היא מרוויחה גם את החברות וגם אותך לידה.
כרגע היא זקוקה לנוכחותך לידה, וחשוב לאפשר לה זאת כל עוד ניתן, ולא לשדל אותה להיפרד ולנהוג כבוגרת בעוד אינה חשה כזו. בהמשך, בעוד תקופה קצרה, תוכלי להתחיל להיפרד ממנה בהדרגה. בזמן זה חשוב שתשוחחי עם בתך לגבי הקושי שלה להיפרד, ומה היתה רוצה. הדגישי בפניה גם את היתרונות שבהיפרדות - למשל יכולה ללכת לחברה ולשחק אצלה בכל המשחקים ולא רק לארח. בנוסף כדאי לדאוג שהפרידות תהיינה הדרגתיות, למשל כשאת נמצאת איתה בחצי השעה הראשונה בחוג ויוצאת רק אז לרבע השעה האחרונה, או לבקש שההורים של החברה ייקחו אותה מהגן ואת תצטרפי לאחר כשעה וכדומה.
כמו כן כדאי להבטיח לכל אחת מהילדות זמן פרטי עם אבא או אמא במידת האפשר, על מנת שכל ילדה תיהנה מתשומת לב בלעדית מכל אחד מכם.
בהצלחה!
שירי

שירי שלום, תודה על המענה. אבל זה עורר אצלי תהיה נוספת. אני משתדלת לא לכפות עליה דברים ולזרום איתה (גם אם לפעמים אני בוערת מעצבים על המצב....). ניסיתי כמה פעמים לעבוד איתה על הפרידה בחוג, ובין היתר לסכם שאני נמצאת כמעט כל החוג בפנים ורק לקראת הסוף יוצאת לכמה דקות מחוץ לדלת (השקופה). זה לא עבד. הרעיון האחרון שהיה לי, היה לתת לה משהו "שלי" (נתתי לה שרשרת שהייתה שלי כשהייתי קטנה) שהיא תוכל למשש בכל מצב שבו היא מתגעגעת אלי (ולא מספיק לה שאני נמצאת מעבר לדלת השקופה). אני לא יודעת עם זה יעבוד (היום זו הפעם הראשונה שננסה). האם יש לך "טיפים" נוספים לייצר את סיטואציית הפרידה? גם עם חברות, אני לא כל כך רואה איך היא תסכים בכלל ללכת עם מישהו אחר (שהוא לא אני/בעלי/סבתא).

עדי שלום,
הרעיון עם השרשרת הוא מקורי ומצוין. את מגיבה טוב מאוד לצורך שלה שתישארי בסביבתה, על-ידי מתן חפץ שלך שילווה אותה במהלך הפרידה ממך. אני מציעה בזמן הקרוב לעזוב בכלל את הנושא של הפרידות ולהשתדל להתאים עצמכם לילדה ולבקשותיה.
בעוד מספר שבועות, תוכלי שוב להתחיל בפרידות בהדרגה. אפשר להציע לאמא של הילדה שמזמינה אותה, שהילדה עצמה תפנה אליה (בנוכחותך) ותזמין אותה - ואז ייתכן שהמוכנות שלה ללכת לבד תגבר.
אני מדגישה שוב שבזמן הקרוב כדאי להימנע ככל שניתן מעיסוק בנושא, כדי להימנע מהרווחים שלה מהמצב ומתחושה אפשרית שלה ש"זורקים" אותה מהר מדי לעצמאות.
בהצלחה!!
שירי

רונית שלום,
חשוב להפריד בין הרגשות הטבעיים והלגיטימיים של בנך לבין הצורה בה הוא מבטא אותם.
הילדים שלנו פעמים רבות כועסים עלינו, ובחלק מהמקרים הם צודקים, לפחות מבחינתם. זו תחושה מאוד לא נעימה כאמא, אבל חשוב לאפשר לו לבטא את רגשותיו ובעיקר התסכול שלו מסיטואציות מסוימות.
כדאי שבפעם הבאה שבנך ידבר אלייך בצורה שאינה מוצאת חן בעינייך, הציבי לו גבול. את יכולה לומר משהו בסגנון: "אני מבינה שאתה כועס עכשיו, אבל לא מדברים ככה לאמא. בוא תנסה להסביר לי למה התעצבנת...". הסבירי לבנך כיצד את מעוניינת שידבר אלייך, ומהי הדרך הרצויה בעינייך לביטוי כעסים ותסכול.
חשוב בהקשר זה לשים לב כיצד אנשים אחרים מדברים בבית אל בני הבית האחרים, ואולי כלפי אנשים נוספים, ולהשתדל להפחית התייחסויות פוגעניות, במידה ויש כאלו.
בהצלחה,
שירי

ליזי שלום, ישנם ילדים עם תיאבון נמוך, אך לא יתכן שהילד אינו אוכל כלל, ובמרבית המקרים מתברר שהוא "משלים" תזונה בממתקים, חטיפים ועוד. העובדה שהוא אוהב מגוון מאכלים מצומצם יחסית קיימת לעתים בגיל זה, ולא כדאי להילחם על מגוון, אלא לתת לו פשוט מה שהוא אוהב. כל שתתעקשי יותר על אכילה כך הנושא יהפוך טעון יותר, ויהי עניין של בינו לבינךך במקום בינו לבין עצמו.

ענבל שלום,
אם אכן מדובר בהתקפי חרדה כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים בדבר דרכים להקל על הילד.

לבנת שלום,
לא ציינת אם הילדה כבר יודעת שאת בהריון, שכן יתכן שהתנהגותה מבטאת תחושות בקשר לכך. בכל מקרה, כדאי להבהיר לה מה ההתנהגות הרצויה, וכאשר זורקת צעצועים פשוט לקחת אותם משם לפרק זמן מסוים (לא הייתי מציגה זאת כעונש, אלא כתוצאה טבעית של התנהוגתה
"כשהצעצועים זרוקים אי אפשר לשחק איתם ולכן הם הולכים לנוח לזמן מסוים"). גם באכילה, ניתן להרחיקה מייד כשזורקת אוכל.
במקביל כמובן יש לחזק על כל התנהגות חיובית, וגם לתת אופציות אחרות להבעת עצמה. יתכן וזו דרכה להביע את הצורך ההתפתחותי של גיל שנתיים במרד ועצמאות, וכל שתתני לה לבחור בי דברים, ולהביע עצמה באופן לגיטימי, הצורך בעצמאות יבוא על סיפוקו באופן חיובי.

צריך לחשוב מהו גודל הקובצה בשנה הבאה. ככל שהקבוצה קטנה יותר כך קשה יהיה לגננת להתייחס בנפרד לצורכי שתי הבנות.
לגבי קבוצת הגיל של הגדולה, יש לבחון מהן האפשרויות האלטרטיביות. יתכן שניתן יהיה להכניסה לגן עירוני, בו יהיה יותר ילדים בגילה.
בכל מקרה, לגיטימי שגם שאלות כמו הפן הכלכלי והנוחות שלך יכנסו לתוך המשוואה של השיקולים.

טליה שלום,
לא הייתי מבליטה את נושא הקשר, אלא מביהרה לילד שהסתיר את התהנגותו כי ידע שאת תכעסי. הייתי מגיברה הסברה בנושא צחצוח השיניים ומנסה להעביר את האחריות לילד עצמו, כדי שלא יבחר דוקא בהתנהגות זו כדי להתריס כלפייך.

הדס שלום,
את מתמודדת עם עניין נפוץ מאוד בקרב אחים, ראי גם את השאלה שנשאלה מספר שורות מתחתייך.
נשמע שאת ובן זוגך עושים כל מה שניתן כדי להעניק לילדיכם תשומת לב אישית מירבית. אולם קנאת אחים היא רגש טבעי מאוד שהוא חלק בלתי נפרד מיחסי אחים. מהתיאור שלך, אגב, לא עולים בהכרח תכנים של קנאה, אלא יותר ביטויים לתוקפנות טבעית שיש בין אחים.
עם זאת, חשוב להציב גבול ברור לאלימות כלפי האחות, גם בשליחה לחדר להירגע למספר דקות. אפשר גם להסביר לו שאחותו היא עדינה, והוא אינו יכול לשחק איתה כפי שהוא משחק עם חבריו בני גילו. כדאי לבדוק גם באיזו מידה יש לו מקום פרטי לעצמו, שכן אם אחותו עשויה לגעת בכל חפציו, זו תחושה שהיתה מעצבנת כל מבוגר.
אני מציעה גם לחשוב אם קרה משהו בשבוע האחרון ששינה את התנהגותו.
בהצלחה,
שירי

יעל שלום,
ילדים פוחדים מדברים רבים - חיות, חושך, אנשים זרים, דמויות מפחידות בטלוויזיה וכדומה. כדאי לזכור שפחד הוא תגובה הישרדותית וטבעית. לדוגמא, עדיף שילד יחשוש מעט מזרים, ולא יתחבר לכל אדם ללא שיפוט.
בהתייחסות לפחדים, חשוב לפני התגובה להעריך מהו האובייקט המפחיד ועד כמה לפחד יש משמעות בחיי היומיום של הילד. לדוגמא, ילד שפוחד מכלבים - זה פחד אמנם מציאותי אולם עדיף לעזור לילד להתגבר עליו כי הוא יפגוש בחייו כלבים רבים שרובם אינם מסוכנים.
לעומת זאת, לטעמי בעת צפיה בטלוויזיה, במידה ויש דמות מפחידה, ממש לא חובה שהילד ימשיך לראותה שכן פעמים רבות הדמויות נחוות באופן מאוד דרמטי אצל ילדים צעירים. אם רואים את הדמות רק לזמן קצר, אפשר לסייע לילד בשהות לידו ובהרגעה, ואחכ ימשיך לצפות בהנאה. אולם אין צורך לחשוף אותו בטרם עת לתכנים שאינם לגילו.
שירי

ואיך להגיב לפחדים? האם לאמר שאין מה לפחד, להכיר בפחד?

יעל שלום,
חשוב להכיר בפחד על מנת שהילד יקבל הדהוד חיצוני לחוויה הפנימית שלו, יידע איך לתאר אותה במלים ואיך להיעזר בעצמו ובזולת על מנת להתמודד עם הפחד. אפשר לומר משהו בסגנון: "אני רואה שהאיש הזה בטלוויזיה מאוד מפחיד אותך עכשיו". כדאי לשאול מה מפחיד אותו בדיוק - למשל ייתכן שהוא חושש ממצבים, אנשים או דברים מסוימים ללא סיבה מציאותית ואז ניתן יותר להרגיע אותו.
יחד עם זאת, חשוב לעשות זאת במידה ולא לעסוק יותר מדי בפחד. גם התרחקות מהגורם המפחיד (כמו שינוי התוכנית בה צופים) היא התמודדות תקינה, כל עוד אינה פוגעת בהתנהלות הרגילה של החיים.
שירי

אם נותרו לך שאלות, את מוזמנת להוסיף תגובה ואשיב לך.
שירי

הדס שלום,
עזרה לתינוקות לפתח הרגלי שינה תקינים היא אחד מתפקידי ההורים החשובים ביותר, ואני חייבת לציין כי נראה שאת ויהלי בדרך הנכונה לכך. חרדת הפרידה בגילו היא אכן עזה, והירדמות ללא נוכחות ההורה מעוררת בתינוקות מתח. לפיכך התגובות של יהל הן תואמות לגילו ותקינות.
מהדברים שלך עלו שתי נקודות חשובות: ראשית, העובדה כי יהל מצליח להירדם במיטתו (בנוכחותך) היא נהדרת, כיוון שיש תינוקות רבים בני גילו שמתקשים מאוד לעשות כן. שנית, ניכר כי כשאת עומדת על עקרונותייך, יהלי מבין את המסר ומשתף פעולה. האמונה שלך ביכולתו להירדם לבד ובחשיבות הרגל זה היא מאוד משמעותית להצלחת התהליך.
בגיל הינקות, תינוקות זקוקים במידה רבה להדרגתיות בשינויים. הטקס שיצרת עם יהלי, בו הוא נרדם במיטתו כשאת מלטפת אותו, הוא נקודת התחלה טובה. מכאן, כדאי להתחיל להגמיש מעט את הטקס, כמובן לאורך תקופה ובהדרגה, עד אשר הוא ילמד להירדם ללא נוכחותך. למשל, את יכולה לנסות להפסיק את הליטופים ביד קצת לפני שהוא נרדם, ולהמשיך לשבת לצידו. אחכ תוכלי בהדרגה לקום יותר ויותר מוקדם. ניתן גם לשלב את נוכחות האב לחילופין, על מנת שיהלי לא יהיה תלוי בך בלבד לשם ההירדמות. לטעמי האישי, עדיף טקס קצר לפני ההירדמות (שיר או סיפור כשהילד במיטה) על מנת לאפשר הדרגתיות בהירדמות.
בהצלחה!
שירי

תודה רבה על החיזוקים בתהליך, אני אכן סומכת עליו ועל יכולותיו. חשוב לי לשתף שאתמול יהל בכה מאוד ולבסוף נרדם והיום כשהשכתתי אותו הוא בכה אך נרגע במהרה כאשר ליטפתי אותו מעט וממש לאחר שניות ספורות הוא נרדם עוד לפני שסיימתי לשיר לו שיר. האמנם כל כך מהר התהליך מתבצע?

הדס שלום,
נראה לי שיהל שלך הוא ילדון נוח במיוחד, שכן לרוב התהליכים אינם כה מהירים. מצד שני, עצם העובדה שהוא נרדם יחסית בקלות גם בנוכחותך אינה שכיחה ככ בגילו, ומעידה על הקלות היחסית שבה הוא יכול להרגיע את עצמו ולהיפרד ממך לשעות השינה.
אם התהליך הולך טוב ומהר, יופי. זכרי שיש נסיגות זמניות, כשהוא יהיה חלילה חולה, או לחילופין לאחר היעדרות שלך וכדומה.
בהצלחה,
שירי

רוזאלין שלום,
קשר בין אחים הינו קשר קרוב, ובשל כך הוא מורכב מרגשות מגוונים יותר ועוצמתיים יותר. אחים מרשים לעצמם לפרוק יותר תוקפנות זה על זה, יחד עם הקרבה והחיים המשותפים, ולפעמים דווקא בגללם. חשבי על כך שעם בן זוגך, משפחתך וחברותייך הקרובות, את מאפשרת לעצמך להתנהג בצורה יותר חופשית ולעתים גם אגרסיבית יותר, מאשר עם אנשים יותר רחוקים.
לכן, חשוב להבין את התוקפנות בין ילדייך כחלק טבעי ביחסי אחים. אולם יחד עם זאת, חשוב מאוד להציב גבולות ולהעביר לילדים את המסר כי אלימות אינה מותרת בביתכם. כדאי לשוחח על כך עם הילדים מראש, ולהגדיר מהי התגובה בה תנקטו כאשר הילדים יהיו אלימים זה לזה. חשוב להגדיר היטב בשיחה עם הילדים אלו התנהגויות הן אלימות בעיניכם ולשמוע את דעתם.
תגובה יעילה היא להפריד בין הילדים, לשלוח כל אחד מהם לפינה אחרת בבית (אם יש להם חדרים נפרדים, מה טוב) למשך 5-10 דקות, ואז להפגיש ביניהם שוב, לבקש שיתנצלו זה בפני זה, ולאפשר להם לחזור לשחק יחד אם ירצו. הסבירו להם כי הם נשלחים "להירגע" או "לנוח" וכשיהיו רגועים יותר, יוכלו לחזור לפעילות בה עסקו קודם לכן. השתדלו גם לעודד את הילדים כשהם נוהגים יפה זה בזה ולהחמיא להם על כך.
בהצלחה!
שירי