פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בני בן ה 8 בכיתה ב'. ילד מאוד נבון בעל הישגים מצוינים בלימודים. המורה מציינת שהוא שייך לקבוצה החזקה בכיתה מבחינה לימודית. חברתית- פשוט תענוג, חברותי, ובכל מקום בו נמצא ישר יוצר חברויות וקשרים. הבעיה היא חוסר הביטחון בכיתה. למרות ההישגים הגבוהים, תמיד מרגיש כאילו הוא לא יודע, לא מבין וכו'. בתום מבדק שנערך בכיתה תמיד אומר שלא ידע כלום (למרות שבסופו של דבר מקבל ציון גבוה מאוד). יתרה מזאת, כשנתקל בקושי - לא מבין שאלה או תרגיל מסוים, ממש נכנס לסטרס. המורה מאוד מודאגת וחושבת שחיבים לגשת לטיפול בבעית הביטחון שלו, אני קצת ספקנית היות ומדבור בילד מלא ביטחון בתחומים אחרים (הילד משחק בקבוצת כדורסל ושם גם מפגין המון ביטחון). אשמח לקבל המלצותיכם. תודה רבה.

דחוף!!! התלוננתי במשטרה נגד אבי ילדי שהוא נוהג לאיים עלי בכל פעם שהוא מתקשר הן בטלפון והן בהודעות טקסט. בעקבות התלונה הוא קיבל הרחקה ואני קיבלתי מביהמ"ש צו הגנה למשך 3 חודשים שלא יתקרב אלי, לא יצור איתי קשר כלל. ברגעים אלה ממש נודע לי מהילד שאבא סיפר לו שהוא לא יכול לבוא ולקחת אותם בגלל שאמא התלוננה עליו במשטרה. אני לא מאמינה שהוא עשה זאת. כיצד עלי להתמודד עם זה כעת. כיצד מספרים דברים אלה לילדים? עזרו לי בבקשה!!! ילדי בני 8 וחצי ו- 5 וחצי

שלום לך, יש לי בן בן 10.5 והוא מפחד לעשות קאקי. הוא מתאפק למרות שהוא מרגיש הוא צריך אך לא מוכן לעשות עד שאנחנו מכריחים אותו בכוח להכנס ולעשות, הוא יכול להשאר ככה גם כמה ימים, דבר זה גורם לו לאי שקט, הוא לא רגוע. ניסינו לדבר איתו וזה לא עוזר, הוא טוען שהוא מפחד. ברצוני לידע אותך כי הוא עבר בגיל 3 ניתוח בקע, ובגיל 4 ניתוח של אשך טמיר. המצב הזה בלתי נסבל, מאחר וכל הזמן התחתון שלו מתלכלך ואנחנו נאלצים לזרוק את התחתונים. אשמח לקבל את עזרתך מה לעשות איתו. הוא לא מוכן לפנות לפסיכולוג. אודה לך אם תעני לי בדחיפות.

שלום, בני האמצעי בן 5.5, ילד נבון וחברותי אולם הינו חלק משלישיה של חברים ומחובר בעיקר לילד מסויים בשלישיה אשר דומיננטי יותר . בני בעצם נגרר אחריו הרבה פעמים. במצבים בהם שלושתם ביחד ושני החברים משחקים ביניהם והוא קצת נדחק הצידה נוצר אצלו תסכול וזה משפיע עליו לרעה. הוא גם פחות אתלטי משניהם וזה מקשה עליו לעמוד בקצב שלהם כשהם רצים, משתוללים וכיוצ"ב. אין לו בעיה ללכת ולהזמין גם ילדים אחרים אולם אין את אותה כימיה ורב הילדים כבר מחוברים בעצמם לקליקות אחרות. שאלתי היא האם להפריד ולפרק את השלישיה לקראת כיתה א'. הפחד שלי שהוא ימצא את עצמו לבד ומדוכא מההפרדה.

רקע:ילדה בת 7, יש לה אח בן 12.אנחנו גרושים ואני גרה עם בן זוג כבר שנתיים וחצי. יש להם יחסים מצויינים והיא מאוד אוהבת אותו. אבא לוקח אותה ואת הבן הגדול פעם בשבועיים לבית של ההורים שלו. אתמול,כשהיא חזרה מאבא, היא הייתה מאוד לחוצה (היא אמרה שזה נאוד מלחיץ אותה). היא סיפרב שאח של אבא ( בן 27) ביקש ממנה שתנשק אותו בלחי, אז היא נשקב, ואז ביקש שתנשק אותו בשפתיים, אז היא אמרה שלא בא לה. מה אני עושה? כשאני אומרת לה שהיא עשתה נכון, היא אומרת לי : אל תאגידי לי את זה כי אני נלחצת. כל הזמן אומרת לי :"אמא, בואי נשקח את זה" ובכל זאת חוזרת לזה. אני ממש לא יודעת איך להגיב. תודה.

בת 11 לפני כ- 3 שבועות מדי ערב עם הגיעה הביתה לאחר פעילות חברתית /חוגים/ חברות החלה לבכות ולומר שיש לה מן רעד פנימי בתוך הבטן לא רוצה לאכול מפחד שבטן תכאב או שהיא תקיא, מבררת כל הזמן עם הפנים שלה לבנות או יש לה חום ,מילדה שהולכת לישון אחרי כולם הפכה לילדה שנירדמת בשעות ערב מוקדמות עם בקשות שונות לפני השינה לחבק אותה להיות לידה עד שתרדם לשים דלי ליד המיטה ,מילדה שמטורפת אחר מוסיקה מהבוקר עד הערב בתנועה תמידית ,מבקשת לאחרונה לא להשמיע מוסיקה בבוקר כי זה עושה לה רע . הילדה הינה מדהימה חברותית מה שניקרא ילדה מוצלחת בבית הספר אין שינוי התנהגותי חברתי לימודי (לאחר בירור עם המחנכת ) הכל קורה עם בוקר שהיא קמה עם "רעד בבטן" לדבריה ולעת ערב עם הגיעה הביתה והתכוננות לשינה. אובדת עצות מבקשת עיצה עזרה מה עושים???????? נערכו בדיקות בריאותיות והכל תקין.

שלום רב , אני אמא לשלושה ילדים ילד בן 10 ושתי בנות בנות 7 ו 5. הבן שלי מאופיין מצד אחד ברגישות גדולה בפנים ומצד חספוס כלפי חוץ . הוא ילד מוכשר שנוגע קצת בכל דבר ואף פעם לא ממש מרוצה מהתוצאות של עצמו. הוא חי תחת "מה יגידו או מה יחשבו עלי" למרות שהוא לא יודה בזה. הוא מקובל חברתית ואהוד המורים . בבית, הוא לא מסתדר עם הבת הגדולה מאז שהיא נולדה. הוא מכריז שהוא שונא אותה... אני מודאגת מהקיצוניות שבתגובות שלו. להלן פירוט מקרה , היא הקניטה אותו הוא דחף אותה אנחנו הענשנו אותו בגלל השימוש באלימות פיזית , העונש: לא לראות תכנית טלויזיה מסויימת בערב . התגובה הייתה בכי , ולאחריו שיחה איתי על כך שהוא כשלון ,, שונא את עצמו, אין לו מקום בעולם והוא אף פלט בחיים הקצרים שיהיו לי אני ..... תוך כדי שהוא מרביץ לעצמו - כשהוא היה לבד בחדר. זו אינה הפעם הראשונה ואני יודעת שאם באותו רגע היינו מוותרים והוא היה רואה טלוויזיה הכל היה נעלם כלא היה . אבל, לא ויתרנו. אני חוששת מהתגובות ומהאמירות האובדניות . חשו לי לציין שאנחנו בית מאוד יציב . שם גבולות ולעיתים אף נתפס כנוקשה . מצד שני , הוא ילד שמקבל לרב את מה שהוא רוצה כל עוד זה פרופורציות ומתוך מודעות למצב כלכלי, סדרי עדיפויות, וכו'... ככלל , החשיבה שלו היא בוגרת , ביקורתית מאוד, ואף צינית . עניין נוסף הוא השינויים הפיזיים שהוא התחיל לעבור וביניהם שינוי גופני . הוא התרחב מעט לאחרונה והוא מרגיש כבד ו "לא נוח לי עם הגוף שלי " . הוא עוסק בפעילות גופנית ונראה לי שזה מהמקום של לא להשמין . אני מדברת איתו הרבה על חשיבות של תזונה נכונה ומדגישה שאין מקום לדיאטות וכי האוכל שאנחנו אוכלים בבית הוא בריא וטוב לו . יחד עם זאת הוא מודאג מכך שהוא אוכל כמויות גדולות.... אשמח לקבל חוו"ד ? דידי

שלום, בתי בת השנתיים מאוד חברותית. הבעיה היא שבכל פעם שאנחנו נמצאים אצל אנשים אחרים בין אם היא מכירה אותם זמן רב או לא היא בוחרת אחרי זמן הסתגלות מסויים ללכת לשבת עליהם ולשחק איתם והיא מצעלמת מאיתנו כמעט לכל אורך הזמן. במקרים רבים אנו קוראים לה שתבוא להיות איתנו והיא מסרבת. האם ההתנהגות הזו תקינה? רוב הילדים שנמצאים בסביבה נצמדים בדרך כלל להוריהם ורק בתי מעדיפה להיות עם אחרים. חשוב לציין שכשאנחנו לבד איתה היא מאוד מחוברת אלינו ואנו נהנים יחד שלושתינו (היא בת יחידה). בתי נכנסה לגן בגיל שנה וחצי ועד אז הייתה איתי בבית. היא הסגלה בגן מאוד מהר אך כשאנחנו באים לקחת אותה אחר הצהריים היא רצה אלינו בשמחה. למרות זאת כשיש אנשים אחרים בסביבה היא מעדיפה להיות איתם. האם משהו לא בסדר? תודה רבה, ההורים

לבני בן ה 4.5 יש בעיות התנהגות חמורות בעיקר בגן עד לפעמים להתקפי זעם חריפים ללא שליטה. הגננת דורשת שניקח טיפול מקצועי לטיפול בבעיה וחייבת בנוסף לדווח. רציתי לברר מה האפשרויות העומדות בפנינו שגם יעזרו כעת וגם לא יפגעו בילד מאוחר יותר שהעניין נרשם. האם הטיפול מומלץ שיהיה פרטני או דרך הקופה. צריכים עזרה במיידי בתודה מראש ושבוע טוב

מה עושים עם הצד האחר? המשפחה של בעלי מאז ומתמיד מידרה אותו בדרכים שונות ומשונות והוא מעולם לא היה קרוב לאחיותיו ולהוריו. ניסינו במשך מספר שנים לקיים קשר איתם (לפני שנולדה הילדה) וזה לא הלך יפה. אימו קרה וחסרת רגישות ומרוכזת בעצמה (והיא די הקובעת שם). הילדה המקסימה נולדה והבלגנו על התנהגותם כדי לנסות שוב. הם לא הסכימו לדבר על הדברים (אמו מפחדת מתקשורת כנה ואמיתית) ולכן הכל נשאר בפנים אצל כל אחד, עובדה שהוכיחה את עצמה גרועה מאוד. לאחר שנה היה שוב פיצוץ לאחר שאני לא יכולתי לשאת יותר את התחושות הקשות שרבצו עלינו בכל מפגש איתם. הפעוטה שלנו בת שנה וחודשיים, היא לא ממש מכירה את הצד של בעלי כי לא ממש טרחו לבוא ולבלות איתה זמן (הסבתא טוענת שקשה לה להגיע באמצע שבוע והיא לא מראה מאמצים במיוחד לבוא למרות שהיא יכולה). זה לא נראה שאנחנו הולכים להיות משפחה אי פעם. זה מאוד מורכב אבל בגדול אין רצון ממשי מצידם חוץ מ"לחפש" אותנו בכל דבר שאנחנו עושים ולעשות מזה מטעמים מאחורי גבינו. באמת עצוב אבל לפחות יש את הצד שלי שאוהב בלי תנאים ובלי סוף! שזה מאוד חשוב בשבילנו. רצינו לשאול - מה אומרים לילדה? אני מעדיפה את האמת אבל עד איזו מידה? מתי היא מתחילה להבין והאם היא תזכור אותם? אני אעשה הכל כדי לצמצם את מידת הפגיעות בה ולתת לה להבין שהיא לא הבעיה אלא הם! תודה רבה על תשובתכם.

בתי נולדה כפגית בשבוע 29 כיום היא בת 8 חודשים כרונולוגי (5 חודשים מתוקן) עד כה היא ישנה במיטונת, עריסה הצמודה למיטתינו (עריסה במידה 48*85 סמ) כעת נראה שהיא מתחילה להיות גדולה על העריסה קיבלנו מיטת תינוקות במידה סטנדרטית אלא שהפער בין העריסה האינטימית למיטה נראה לי מאוד גדול האם ישנן המלצות לגבי שלב המעבר הזה, גם בשלבים/גדלים השונים של הריהוט וגם בסידור המיטה ובהקניית הרגלים חדשים? * לציין שהמיטה תהיה עדיין צמודה למיטתינו, פשוט הרבה יותר גדולה הרבה תודה רוני

שלום אני אמא לשתי בנות 7.5 ו2.5 ביתי בת ה7.5 היא ילדה מד הימה ואהובה ומאוד חיובית . היא מאוד בוגרת לגילה גם שכלית (160 IQ) וגם מבחינת מראה. היא מוכשרת מאוד ומצתיינת בכל מה שהיא נוגעת למרות שבגלל היותה מפונקת מאוד היא רגילה שדברים באים לה בקלות ולא ממש אוהבת להתאמץ. הבעיה מתחילה ונגמרת בזה שלילדה מאוד קשה לקבל מרות ובכל דבר המילה האחרונה צריכה להיות שלה דבר שמהר מאוד מעלה לי את "הפיוזים" ומתחילה מלחמת צעקות שלא נגמרת כשהיא מתבקשת ללכת לחדרה (ניסיון לסיים את התקרית) היא מתחילה לצעוק עוד יותר וכך זה ממשיך אני לא מצליחה לעצור ולסיים את הדרמה הזו בדרך כלל זה נגמר בצרחות ואיומים . זה די על קצה המזלג אבל אשמח לתגובה כי אני נשברת ולא יכולה יותר הגעתי למצב שלא בא לי להתחיל שיחה עם הילדה כי אני יודעת שבאיזה שהוא שלב תתחיל הדרמה ואין לי כוח תודה

שלום, פניתי בעבר בשאלה לגבי בני בן השנתיים וקצת - התחלנו איתו תהליך גמילה והוא גמול כמעט לגמרי מקקי. מפיפי הוא איפהשהו באמצע. לפני כחודש הורדנו לו (ביוזמת הגננות) חיתול בשעות הערות אך הגננות אמרו לנו שבדיעבד, התחושה שלהן היא שהוא עוד לא בשל, הוא אינו מתוסכל אם מפספס, אינו מאוד מתלהב מעניין הגמילה ובמקרים רבים עושה פיפי רק כי מזכירים לו. היתה מחשבה לסגת מתוך תחושה שיש יותר מידי עיסוק סביב זה וזה יכול להפוך מתסכל עבורו אך אני חוששת מחווית כישלון כי הוא כבר התרגל להסתובב בלי חיתול בשעות הערות. הגננת הציעה לעשות משהו פחות דרסטי - להאריך את השעות שבהן הוא עם חיתול בלי לעשות מזה עניין או לדבר על זה. כלומר, להקדים את השעה שבה שמים לו חיתול לצהריים ולא למהר להוריד אותו לאחר שמתעורר בהנחה שהוא לא ממש מבין אם שמים לו חיתול באחת עשרה או בשתים עשרה (ממש לא מפריע לו להיות עם חיתול). היא אמרה שבאביב יהיה יותר קל ותהיה קבוצה של ילדים שייגמלו ביחד ושעד אז יהיה במין מצב ביניים.על פניו זה נראה לי כפיתרון טוב כי אני גם לא רוצה לשחוק את סבלנותן של המטפלות. רציתי לשמוע דעה מקצועית. החשש היחיד שלי הוא שבאביב הוא יצטרך לרכז מאמץ כדי להיגמל לגמרי ואני שואלת את עצמי אם הגרירה של הגמילה לא תעייף אותו ואיכשהו יאבד המומנטום. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה.

שלום רב אני גננת בגן ילדים יותר נכון סייעת שמתנהלת כמו גננת יש לי בכיתה ילדה מקסימה חייכנית שבשבועיים האחרונים היא מתנהגת מוזר גם בבית שלה. בגן זה מתבטא בצעקות ברגע שילד אחר מתקרב אליה או מנסה להתקרב למתקן בו היא משחקת או אם יושבים הרבה ילדים בחדר אוכל ופתאום יותר מידי מתקרבים אליה היא גם צורחת לכן אנחנו שמים אותה על כיסא גבוה (היא בת שנה וחצי) מסתבר שגם בבית היא מאוד רכושנית לדברים שלה. השאלה שלי האם באמת זה הגיל של רכושניות ובגלל זה כל הסימנים או שאולי יש סיבה אחרת לזה כי אף ילד אחר לא מתנהג כמוה. תודה רבה

בוקר טוב. אני כותבת מתוך יאוש ועצבות, כי אני כבר לא יודעת מה לעשות. בני בן שנה וחצי, בן יחדי. עד גיל שנה וחודשיים הייתי איתו בבית, מספטמבר הוא נמצא במשפחתון. מה שמאוד מתריד אותי זהו הקשר בינינו. הוא מעדיף את אבא שלו על פני ממש מובהק. כלומר הוא פשוט מתעלם ממני. בבוקר כשהוא מתעורר ואנו לוקחם אותו אלינו למיטה. הוא לא מתייחס אלי בכלל. הוא שוכב ליד אבא, מנשק אותו , משחק איתו וכו. ואני שוכבת בצד והוא אפילו לא מסתקל אלי. כשבעלי יוצא לעבודה, הוא פורץ בבכי, אם הוא הולך לשרותים הוא בא אחריו ובוכה ליד דלת. הוא מביא לו משחקים, רץ אליו כשרואה אותו ועוד הרבה דוגמאות. והבעיה היא שכלפי היחס שלו שונה ממש. אם אני יוצאת והוא נשאר עם בעלי. הוא אפילו לא מסתכל לכיווני וממשיך בעיסוקיו, אפילו אם אני אומרת שאני יוצאת. אני אלך לשרותים, לחדר אחר והוא לא שם לב לזה, אם זה אבא הוא מיד יבוא אחריו. אני מאוד מתוסכלת ועצובה, כועסת על בעלי ועל בני. בוכה וצעקת. אני יודעת שאומרים שיש תקופות שילדים מעדיפים הורה אחד על פני שני. הבעיה היא שזה ככה כבר יותר מחצי שנה ואפילו מתגבר... אני לא יודעת למה זה קורה לי. תמיד חשבתי שילדים אוהבים את אמא יותר, במיחוד עד גיל 2-3. אז למה ואיך קרה דבר כזה? מה אני צריכה לעשות ? אולי לפנות ליעץ ? מצתערת על האורך, ומאוד אודה על תשובה.