פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אפרת.
הנושא של גמילה מפיפי שהיא יחסית קלה אל מול גמילה מקקי שהיא לא פשוטה הוא נושא מאוד מוכר. בעיקרון, כל נושדא הגמילה קשור לנושא של פרידה וקבלת עצמאות. נושא זה, מחד, גורם לילד לחוש שהוא גדול ועצמאי ומאידך, מעורר חרדות של נטישה ופרידה מהדמויות המשמעותיות. קקי מייצג, יותר מפיפי, פרידה ממשהו גופני, והחרדה הקשורה לכך הינה החרדה לשלמות הגוף.
אני ממליצה לך להתסכל באתר שלי לגבי עצות בנושא גמילה. כולל עצות ספציפיות לגבי גמילה מקקי.
לא כתבת האם בנך יזם את הגמילה או אתם. אם הוא לא יזם את הגמילה, ייתכן וכדאי לתת לו עוד זמן על מנת להשלים את התהליך הנפשי הכרוך בכך.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום ענבל.
מהשורה שכתבת קשה לדעת מה הקושי. אם את מעוניינת, כתבי קצת על ילדתך, בדגש על היסטוריית השינה שלה ומה קרה בזמן האחרון שהיא מבקשת לישון איתכם (היריון, לידה, מעבר לבית חדש וכו').

שלום שרי
אכן לא פשוט, לא בשבילך ולא בשביל הילד. מה שאני מציעה הינו לקחת מספר ימים בהם את, המטפלת ובנך תבלו יחדיו: בגן שעשועים, משחקיה וכו'. הילד שלך יבחון את יחסך למטפלת ויוכל ללמוד מכך האם הוא יכול לבטוח בה. בנוסף, כיוון שעכשיו מזג אוויר נעים, כדאי להציע למטפלת להיות עם הילד בחוץ, או במקום שהוא לא לידך בבית. כשאת לידו, הוא תמיד יעדיף אותך, ולכן, כך נראה לי, הוא בוכה. הרחיקי אותם, ותני להם זמן כשאת לא במרחק נגיעה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום אילנה
הקושי בפרידת הבוקר היא קושי מוכר וידוע שקיים אצל ילדים רבים.
בבית, אני מציעה, דרך משחק או כתיבת סיפור, לנסות לשוחח על הכאב שבפרידה. לקראת השנה החדשה אפשר, למשל, לכתוב ביחד ספר על ההליכה לגן, הכולל את ההימצאות בחממת הבית, המעבר לגן, ילד שעצוב כי הוא לא יהיה עם אמא כמה שעות, ואולי הוא גם פוחד איך יהיה היום שלו בגן.דרך משחק, אפשר לשחק בחיות, למשל, ולעודד משחק על חיה שהולכת לגן ואיך היא מרגישה עם זה, איך היא מתמודדת עם זה, מה היא עושה בגן לאחר הפרידה וכו'. פעמים רבות, ילדים מבטאים את עולמם הפנימי בצורה הטובה ביותר דרך משחק סימבולי ולא דרך שיחה ישירה.
לגבי הגננת, אני חייבת לומר שאני מזועזעת מהתגובה שלה. כאשת מקצוע, היא אמורה להכיל את הכאב והצער שבפרידה מההורים ופשוט לתת לזה להיות. הילד שלך לא אמור להתאפק אם הוא מרגיש עצוב, כמו שהוא לא אמור להתאפק אם הוא מבקש לבטא שמחה. כדאי לדבר עם הגננת ולומר לה שהתגובה שלה אינה מקובלת עלייך, ושאת מבקשת את סבלנותה על הקושי בפרידה. אני חושבת שהגננת צריכה פשוט לחבק אותו כשהוא בוכה במשך מספר דק' ולאחר מכן להציע לו פעילות בגן, איתה או עם ילדים אחרים. אם את רואה שזה לא הולך, אולי כדאי לערב איש מקצוע בהדרכת גננת - או פסיכולוג מהשפ"ח באיזור מגורייך או איש מקצוע פרטי, שייתן הדרכה ספציפית לגננת.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום רונית
לקראת גיל שנתיים (עם טווח שונות אינדיוידאולי) מתחוללים אצל כל ילד שני דברים נפלאים ומפחידים בו זמנית. ילד מתחיל להבין שהוא יישות נפרדת מהדמויות המשמעותיות לו, שגם להן רצונות וצרכים משלהם, שאינם דומים תמיד לשלו. התגלית השנייה הינה כוחו היחסי של הילד בעולם. אם עד אז חווה הילד את עצמו ככל יכול, הוא מתחיל להבין, בגיל זה, שלעיתים הוא חלש, קטן ולא יכול לעשות כל מיני דברים. שתי התגליות מובילות את הילד לשני תהליכים התפתחותיים חשובים לאין ערוך: נפרדות ועצמאות.
אני חושבת שמה שאת מתארת, הן לגבי השינה (פרידה) והן לגבי הצרחות והשכיבה על הארץ (כמה אני חזקה ועד כמה אשיג את מה שאני רוצה) קשורות לתהליכים הללו.
מה שאת עושה לגבי השינה זה נפלא ונכון. את בעצם נותנת לגיטימציה לצער ולכאב שבפרידה ולא עוזבת את ילדתך לבד בקושי.
לגבי הצרחות: הציבי גבולות. תכללי הסבר קצר של מה מותר ומה אסור, קבעי מה יקרה אם תעשה משהו אסור ועמדי בכך. בנוסף, הציעי אופציה אחרת אם ילדתך אינה מקבלת משהו שאסור לה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום חן.
מהכתוב, לא ברור לי למה ילדך לא אוכל. האם זה היה כך מההתחלה? האם זו תגובה למשהו שקרה?
בבית: אפשר לנסות להכין ארוחות יחד איתו. ילדים שחותכים ירקות לסלט, או מקלפים גזרים ותפו"א למרק, נהנהים יותר לאכול אותם אח"כ. בנוסף, לא להכריח, אלא רק להציע. לא להראות לילד שאת מתרגשת מזה. אין ילד שמת מרעב 0אם אוכל זמין לידו....). אל תתני לאוכל להפוך לזירת קרב ביניכם, כי אז המצב רק ילד ויחמיר. הילד יגלה כמה כוח יש לו בקשר לכך.
אם את רוצה לכתוב לי יותר בפרוטורוט על הילד ועל אופן האכילה שלו בשנים האחרונות, אולי אוכל לסייע יותר.

שלום ים
קשה לדעת ממכתבך מדוע בנך מגיב לאלימות כלפיו כפי שמגיב. זו תגובת חרדה לסכנה (קפיאה במקום). כתבי לי יותר על הילד או שכדאי לפנות לאיש מקצוע שיראה אותו.

שלום שרון

ילד ממש טוב אוהב את החברים שלו מעריץ גדול של אבא שלו.
ילד טוב ונוח, פעיל מאוד, יש לו אחות קטנה בת כמעט 4 שנים.
נעלב מאוד מהר מכול דבר.נבון מאוד יודע הרבה.
את יוכלה לשאול שאלות מכוונות אני אענה עליהם בשמח.
והאם באמת כאדי לי לפנות לעזרה או זה יעבור עם הגיל?

תודה מראש המשך יום נעים
בברכה
ים

שלום ים
ממה שכתבת, נשמע שילדך הוא ילד מאושר בסה"כ. ילדים מתמודדים עם אלימות בכל מיני אופנים. אם את לא חשה מצוקה גדולה שלו לתגובות כלפיו, אני מציעה פשוט לתת לזה להיות.
אהיה איתך בקשר
שרון באומל

שלום שרון

תודה על תשובתך המהירה.
מה אנחנו עושים בזמן שזה קורה?
בעלי היה מדבר איתו מסביר לו שהוא צריך להגיב, שהוא חזק. האם זה נכון כך ללמד אותו להחזיר?
הייתי באתר שלך רשמתי את הפרטים שלי, נשתמע.
בברכה
ים

שלום סופי.
אם את גרה באזור חיפה, את מוזמנת ליצור קשר עם מרכז "מעוף" מרכז פרטי לטיפול רב תחומי בילד ובמשפחה. לא לחכות.

שלום לך.
אני מציעה לפנות לאחד ממרכזי התפתחות הילד באזור מגורייך (יש פרטיים ויש ציבוריים). בגיל שלה היא אמורה להגות נכון את המילים, וכדאי לברר את מקור הקושי. ייתכן והיא מאוד מתוסכלת מהקושי שלה לבטא את עצמה, והיא מבטאת את התסכול באופן גופני, דבר שאינו תואם את גילה.
אם אתם גרים באזור חיפה, את מוזמנת לפנות אליי, להמלצה לגבי מכון להתפתחות הילד.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום מיכל
גם אם ביתך ניסתה לבדוק את גבולות היכולת של האוגר, וגם אם היא הפעילה כלפיו תוקפנות, היא בטוח נבהלה מכך. אני מציעה לשוחח איתה. לומר לה משהו בנוסח: "האוגר שלך מת היום אחרי ששיחקת איתו. את רוצה לספר לי מה קרה?" אם לא תרצה אפשר לומר לה "לפעמים אנחנו עושים משהו כמו חיבוק חזק חזק, ואנו לא מתכוונים, אבל אנחנו מכאיבים לצד השני". הייתי מציעה לשאול אותה איך היא מרגישה ולהציע לה נחמה.
בגיל שלה אכן מתעוררים הדחפים התוקפניים ביתר שאת. לתת לזה להיות, עם גבולות. אני מציעה לומר לה ולהסביר לה כיצד מתייחסים לבע"ח.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
קשה מאוד לגדל "לבד" 2 ילדים, ותחושת העצבים והרוגז מובנת מאוד. אני מאמינה שיקל עלייך לשתף מישהו אובייקטיבי בקשיים, שיוכל לכוון אותך איך לעשות את הדברים בצורה שמתאימה לך.
בהצלחה.

שלום רונית.
ממכתבך לא ברור מדוע בנך מסרב ללכת לשירותים בבוקר. האם כואב לו? האם חש שלא צריך? האם זו הדרך שלו להפעיל את כוחו בעולם. כתבי קצת יותר בפירוט, ואנסה לעזור.

בני עבר ניתוח כשהיה בן 3 חודשים. מאז תמיד אנחנו בודקים ודואגים שהכל תקין. הצואה שלו היתה דלילה ודי נאלצו להתעסק עם הנושא. אנחנו לומדים אילו דברים מותר לו לאכול ואילו גורמים לו ליציאות רכות, כך שזהו תהליך למידה לא פשוט בשבילנו ובטח לא פשוט בשבילו. כעת משאנו יודעים כבר טוב יותר מה מותר ומה אסור. במידה והוא לא עושה את צרכיו בבוקר, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בגן ושם אין לנו עזרה יוצאת דופן מכיוון שהוא בגן של העיריה ולסייעת לא בדיוק מתחשק... כך שאנו נאלצים למצוא פתרונות להמשך וגם לקראת כניסתו לכיתה א. מבחינתו, הוא רואה בישיבה בשרותים כהטרדה. הוא ילד נבון ומבין שבמידה ולא ילך הוא יאלץ להתמודד אח"כ בגן. נראה לי שאולי למרות שעבר את התהליך והכל תקין, עדיין נשארה לו טראומה מהניתוח שעבר(הורידו לו חלק גדול מהמעי הגס). אני אינני יודעת האם לנהוג אתו בעדינות כפי שנהגתי עד עכשיו (תלינו ציורים בשרותיםוניסינו להפוך את השרותים למקום ידידותי) או לומר לו שבמידה ויתאפק כמו שהוא נוהג לעשות לפעמים, יאלץ לנקות אחריו, דבר שיפחיד אותץו ויגרום לו ללכת לשרותים במקום להתאפק (אני לא בעד). אשמח לתשובתך . אני רוצה להוסיף גם שבסוף שנה שעברה הסייעת השאירה אותו עם צרכים עליו למעלה משעה ונגרם לו נזק גופני ונפשי בגין זה, למעלה משלושה שבועות עשה את צרכיו במכנסיים 5 פעמים ורק עם אהבה גדולה וטיפול איטי הצלחנו להביאו למצב היום. פניתי למנהלת על הגנים והיא יעצה לי לפנות השנה לשיחה עם הגננת החדשה טרם הכניסה לגן ושיחת הבהרה. תודה!

שלום רונית.
אתחיל דווקא מהסוף - אפילו אם בנך הולך לגן עירייה, אני חושבת שחשוב מאוד לדבר עם בגננת ולהסביר לה את המצב, על מנת שתתייחס בהתאם לעשיית הצרכים.
בנוסף, הייתי מדברת עם בנך ואומרת לו משהו סנוסח "כשהיית קטן עשו לך ניתוח בגוף ומאז אנחנו מתעסקים לפעמים עם הקקי שלך ואולי זה מאוד לא נעים. אבל אתה מספיק גדול להבין שאתה צריך ללכת לשירותים בבוקר. לפעמים זה נורא לא כייף ולפעמים אתה מרגיש שאתה לא צריך. בוא נחשוב יחד איך יהיה לך הכי כייף ללכת לשירותים בבוקר". תני לו לבחור. זה ייתן לו תחושת שליטה אל מול חוסר האונים שחש במצבים שגופו מאותת לו שהוא צריך להתפנות והוא חש כ"כ לא נעים עם זה.
אני מציעה לתת לו לדבר על מה שוקרה עם הקקי ולהביע את הרגשות שלו. נכון שהוא עבר את הניתוח בגיל מאוד צעיר, אבל הגוף זוכר. ובנוסף, ההתעסקות סביב זה הייתה גם בשנים שלאחר מכן.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

הי, לא כואב לו. הוא פשוט חושב שלא צריך, למרות שאני מסבירה לו את היתרונות. יתכן ובכך הוא מראה את כוחו אבל אם אני נכנעת לו, נגרם לו נזק גופני(כויות עור) וגם בושה רבה בגן. זה נראה לו מטריד לשבת בשרותים, בזבוז זמן. הוא מסביר שאינו אוהבת לשבת בשרותים, שונא שרותים ושונא קקי. אם הוא עושה את צרכיו בבוקר, אח"כ במהלך היום אין לו שוב צורך.

שלום לך שוב, רונית
נשמע שילדך מוטרד מעניין הקקי, ורוצה להימנע מלעשות אותו. הוא גם מוכן לשלם מחיר עבור חוסר הרצון להתמודד עם הנושא.
הייתי מציעה או דרך משחק או דרך כתיבת סיפור, לנסות לשוחח עימו על הנושא, ולראות מה מטריד אותו ומה מפחיד אותו וכך לנסות לעזור לו.
אפשר גם לעשות מספר פגישות ממוקדות עם איש מקצוע שיכוון וידריך אתכם איך לעשות את זה.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום גילי
אני מציעה להסביר לילד שלך שקקי עושים בשירותים (או בסיר) ולא בתחתונים. מצעי הסבר שמתאים לך למה לא עושים קקי בתחתונים. אפשר לתת לומתנה קטנה בפעמיים שלוש הראושונת שהוא עושה בשירותים מחדש.
אני בטוחה שהוא יחזור לעשות קקי השירותים.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
אם את מרגישה שאינך יכולה לומר זאת ישירות להורייך, אני מציעה לקבוע פגישה עם פסיכולוג באיזור מגורייך, ללכת יחד עם הורייך או אימך, ולעשות שיחה כזו בנוכחות אדם שלישי, אובייקטיבי, שיכול להראות לך ולהורייך את התמונה במלואה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום ריקי
ממכתבך, ברור שעובר משהו על הילדה שלך. הייתי מציעה למצוא זמן בו תהיו רק שתיכן, בלי האח הצעיר, כדי לשאול אותה מה קורה לה. אפשר לומר: "שמתי לב שבזמן האחרון את מתעצבנת נורא מהר, צורחת הרבה, כוססת ציפורניים וזורקת עליי חפצים. אני מבינה שאת כועסת על משהו ואני מאוד רוצה להבין". יכול להיות שזו תגובה לאחיה הקטן, ולאו דווקא למשהו שקורה בגן. ייתכן וזו תגובה למשהו שעובר על המשפחה, גם אם נראה לך שהיא לא יודעת, היא בטח מרגישה.
אחיר שהיא תאמר, הייתי מציעה לך לחשוב יחד איתה מה אפשר לעשות כדי שהיא תרגיש יותר טוב. למשל: למצוא זמן של שתיכן לבד, בלי האח (אפילו שעה וחצי בשבוע). שהיא תדע שזה רק שלה. או למצוא לה חוג שהיא אוהבת; ללכת לחברות אחה"צ או כל דבר אחר שאתן חושבות לנכון.
הייתי מציעה גם להציב גבולות לגבי ההתנהגויות שלא מקובלות עלייך. להסביר לה מה אסור ולמה (הסבר חשוב!!!!!!!) להיות עקביים לגבי זה (אם תזרקי עליי חפצים, אאלץ לקחת לך את החפצים שאת זורקת). בנוסף, לתת לה אופציות להתנהגות אדפטיבית בשעת כעס (לחבק בובה; לרוץ בגינה וכו').
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית