פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום אושי.
ראשית, קבלי התנצלותי על זמן המתנה ארוך לקבלת תשובה, עקב העומס הגדול בפורום.
הייתי מנסה להבין מה מקור הקושי של בנך, כיוון שנשמע שהקושי רציני. מדוע חש מקופח? למה זה התחיל בגיל ארבע? (אח חדש?), באילו סיטואציות הקושי עולה? אם תוכלי, כתבי לי על כך, ואז אוכל לעזור יותר.

שלום אודליה
ההתנהגות של בנך מעידה על תסכול פנימי. אני מאינה שהוא נובע כתוצאה מהקנאה שחש כלפי אחיו. ייתכן כי כעת, או גם בעבר, חש שאחיו "לקח" ממנו דברים שהיו לו (וזה טבעי....) כגון את הזמן, תשומת הלב וכו', והוא למד לבטא את התסכול מכך בדרך תוקפנית.
לגבי הקרבה בינך ובין בעלך, אני מאמינה שהיא נובעת מהשלב האדיפאלי בו הוא נמצא (תואם לגילו). בשלב זה, הפנטזיה הפנימית הינה להתחתן עם האמא ולהרודג את האבא. הפנטזיה מסתבכת כיוון שהילד גם אוהב את האב וחרד מרגשותיו כלפיו, וכמו-כן מפחד מהאב הגדול והחזק. לגבי כך, הזמן יעשה את שלו. את יכולה לומר משהו בנוסח: "אמא ואבא אוהבים אחד את השני, ולפעמים מביעים זאת בחיבוק ונשיקה, כמו שאני מחבקת ומנשקת אותך".
לגבי אחיו הקטן, כדאי להציב לו גבולות. ראשית, בזמן רגיעה, הייתי מציעה לומר לו שאת לא מרשה יותר להכות, לדחוף וכו', כיוון שבמשפחה שלכם אינכם פוגעים אחד בשני. לאחר מכן, הייתי מנסה להיות עקבית, ואם מפעיל אלימות, הייתי מטילה עליו סנקציה כגון, אין סיפור בערב או כל דבר אחר שמחד הוא לא עונש חמור ומאידך, משהו שירתיע אותו. בנוסף, הייתי נותנת לו אופציות להתמודדות אחרת כגון: אם אתה מרגיש שאתה כועס על אחיך או עליי אתה יכול: להגיד לי/ ללכת למרפסת ולצעוק/לקפוץ על הטרמפולינה 20 קפיצות או כל דבר אחר שנראה לך.
הייתי גם מנסה לתמלל את התסכול שלו. למשל, הייתי אומרת לו משהו בנוסח: "לפעמים אתה כועס על אחיך כיוון שאני צריכה להאכיל אותו ולטפל בו במקום לשחק איתך". הידיעה שלו שאת מבינה את המתחולל בעולמו הפנימי תקל עליו מאוד.
אם שום דבר לא עוזר, ונראה לך שהתסכול שלו גדול והוא לא מוצא נתיב אדפטיבי להפנותו אליו, אולי כדאי לחשוב להתייעץ עם איש מקצוע.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום חגית
קבלי התנצלותי על זמן המתנה ארוך לתשובה, עקב עומס רב בפורום ותקלות טכניות רבות, שאינן תלויות בי.
ראשית, הייתי מציעה לומר לבנך משהו על אחותו הקטנה. למשל: הייתי אומרת לו "עכשיו, כשיש לנו את X, אני פחות משחקת איתך וצריכה לטפל בה הרבה וגם מאוד מתלהבת מהדברים החדשים שהיא עושה. יכול להיות שזה מאוד מעציב ומכעיס אותך". הידיעה שלו שאת מבינה את המתרחש בעולמו הפנימי תקל עליו מאוד.
שנית, הייתי מציעה לקבוע יחד עימו סדרים חדשים. ממכתבך אני מבינה כי הוא בודק את גבולות יכולת הלשיטה שלו ואת הכוח היחסי שלו. לכן, בעיקרון, הייתי נותנת לו תחושת שליטה וכוח, עם גבולות. לדגואמ: לגבי הבגדים, הייתי מציעה לו שכל ערב הוא יבחר איזה בגד הוא לובד למחרת (שליטה ועצמאות) אך שלמחרת הוא קם ומלבש לבד.
לגביהאמבטיה: הייתי הולכת יחד איתו לחנות צעצועים ובוחרת משחק חדש לאמבטיה, או בוחרת יחד איתו שירי אמבט נחמדים (או כל דבר אחר).
היי יצירתית ונסי לתת לו אופציות אחרות לעשיית הדברים.
אני מאמינה שזה ישנה גם את ההתעקשות שלו לקרוא לך בשמך הפרטי.
בהצלחה
שרון באומל

שלום עדי
מדוע את כל כך חוששת? אולי הוא דווקא מרגיש טוב בסביבה מוכרת, צעצועים מוכרים, חצר מוכרת ומסגרת, המהווה כלי מחזיק? אולי הוא דווקא חש בוגר מול הילדים הקטנים שנכנסו לגן, עובדה המקנה לו תחושה טובה?
ילדים בגיל של בנך בד"כ אינם מבטאים רגשות בצורה מילולית. הייתי מציעה לעודד אותו לדבר דרך משחק. לדוגמא: אפשר לשחק במכוניות שהולכות לגן או בבובות שהולכות לגן, ודרך כך לשמוע מה הוא מספר. אפשר גם ליצור שיחה דרך סיפורים שאת מקריאה לו או שירים ששרים ביחד.
רוב הילדים הנשאלים "איך היה בגן" עונים "כייף" וזהו. אפשר לשאול שאלות יותר ספציפיות: מה היה במפגש? מה אכלתם? עם מי שיחקת וכו'.
שתהיה לכם שנה מוצלחת.

אבקש להוסיף כי ביתי מאוד פתוחה ומדברת על הכל ,
היא לא סגורה בכלל , ויודעת יפה מאוד לבטא את רגשותיה ומחשבותיה- מדברת המון .

אני נורא מודאגת,
זהו היום השני לגן והיא עדיין בוכה גם בגן וגם בבית , היא כל הזמן חושבת על החברה שעברה לגן אחר ולא רוצה להתנתק מהעבר ולהכיר חברות חדשות , היא אומרת שהיא לא מצליחה להתגבר על הבכי , היא נורא מתגעגעת , אני אישית לא יכולה להפגיש בניהם משום שהחברה עברה לגור בחו"ל .

האם נורמאלי שהילדה מתנהגת בבכי קורע לב כל היום כאילו ממש מישהו מת???
אני לא כועסת עליה וכל הזמן מרגיעה אותה ומעודדת אותה שיהיו חברות חדשות , אבל היא עדיין בתקווה וברצון עז להיות עם החברה המדוברת.
אני ממש אובדת עיצות , ליבי נשבר מלראות אותה בוכה כל היום , זהו בכי אמיתי מהלב שהיא לא מצליחה להתגבר עליו לפי דבריה .
מה עושים , אני מודאגת וחוששת נורא , היא גם חסרת תיאבון לחלוטין בשל הנושא .

זהו היום הרביעי לגן והיא עדיין בוכה ועצובה , היא מתנהגת ממש כמו בחורה בת 20 לאחר אהבה נכזבת - אפילו הגננת אמרה כך והתפלאה על התגובות הלא מתאימות לגיל ביתי ,

שלום לך שוב מירי
אני חושבת שילדתך מתנהגת באופן מאוד טבעי ואני מאמינה שייקח קצת זמן, אבל זה יעבור.

שלום מירי
אני חושבת שהדבר הכי חשוב עבור ילדתך הוא שאת תשלימי עם זה שהיא כזו ילדה ותראי לה שאת מקבלת אותה ואוהבת אותה בדיוק כמו שהיא, בלי לנסות לשנות אותה. יש הרבה אנשים רגישים בעולם, והם מוצאים את הדרך להסתדר - ואפילו להסתדר טוב.
אני שמחה לשמוע שילדתך יודעת להביע את רגשותיה ומרגישה נוח עם זה - וכדאי לתת לרגשות השליליים להתבטא החוצה.
עוד הייתי אומרת לילדתך משהו בנוסח "אני רואה שקשה לך עכשיו בגן החדש. אולי נחשוב ביחד איך אני יכולה לעזור לך על מנת שיהיה לך פחות קשה". קודם כל, הידיעה שלה שאת רואה ומבינה שקשה לה, בלי לכעוס ולשנות את זה, תקל עליה מאוד. בנוסף, חשבי יחד איתה כיצד ניתן להקל את ההתמודדות. למשל: על ידי שהייה של כמה דקות בתחילת היום יחד עימה בימים הראשונים.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום הדס
בכל מקרה, עד גיל חצי שנה אין טעם ללמד ילד להירדם לבד, כיוון שהוא עדיין זקוק לחום ולקרבה ולא יכול לרכוש את המיומנויות הדרושות.
אני ממליצה לך על הספר "לישון בלי לבכות" של אליזבת פנטלי - שם מוצעות מגוון שיטות ללמידת שינה עצמונית - בלי לבכות. כמו-כן, בספר של הלוחשת לתינוקות מתוארת שיטת "הרם הורד" שאמנם כוללת בכי, אך בנוכחות והכלת ההורה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום אלה
ההתנהגות של נכדך תואמת גיל, ואין צורך לדאוג.
הייתי מציעה בעת צרחות לומר לו "אתה רוצה את זה וזה - ותקבל זאת מייד. אני מבינה ואפשר לבקש גם בשקט".
ילדים בגיל זה, שעדיין לא רכשו שפה, מבטאים את רצונותיהם בצורות שונות - וזה יעבור כאשר הוא ילמד לדבר בעוד מספר חודשים.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום רננה.
על אף שילדך כבר מעט גדול, אני ממליצה לך לקרוא את אחד משלושת הספרים הבאים לגבי שינה בלילה, בהם מוסברות גם שיטות ללימוד שינה עצמונית: "לישון כמו תינוק" של פרופ' אבי שדה, בו מוסברת בין היתר שיטת החמש דק'. שיטה יעילה ומהירה ללמידת הירדמות עצמאית, הכרוכה בבכי של מספר לילות. להורים בעלי לב חזק. השיטה השנייהמסוברת בספר של הלוחשת לתינוקות - שיטת הרם הורד. כרוכה בבכי, אך יותר מתון. ספר שלישי מומלץ הינו "לישון בלי לבכות" של אליזבת פנטלי - שיטה שלוקחת זמן, אך אינה כרוכה כמעט בבכי.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום אביגיל
סביב גיל שנתיים (עם טווח שונות גדול) מתפתחים הכלים הקוגנטיביים של הילד, כך שהוא מגלה שתי תגליות חשובות על חייו. האחת: שהוא יישות נפרדת, ושהדמויות הקרובות לו הינן יישויות נפרדות, בעלות צרכים ורצונות משלהן. זו הנפרדות. השנייה, הילד מתחיל לגלות את כוחו היחסי בעולם: שהוא בעצם קטן וחלש ואניו יכול לעשות כל מה שהוריו יכולים לעשות (או גדולים אחרים). זוהי העצמאות. שתי התגליות הללו הן בד בבד מרעישות ומפחידות. ילדים מבטאים זאת בכל מיני דרכים. בנוסף, כיוון שהשפה עדיין אינה מפותחת בגיל שנה וחצי, הן ההתרגשות מהתגליות והן החרדה מהנפרדות והעצמאות מתבטאות דרך הגוף.
לפיכך, בנוסף להכלה והחזקה על הידיים בעת מצוקה, הייתי מתמללת עבור ביתך את המתחולל בעולמה הפנימי, על מנת להקל את הכאוס ולהראות לה שאת מבינה ויודעת מה מתרחש שם. לדוגמא: בלילה את יכולה לומר לה, "התעוררת ולא מצאת את אמא לידך, זה בטח נורא מפחיד. רק תדעי שאמא כאן, תמיד שומרת עלייך". כנ"ל בסיטואציות אחרות. נסי להבין ממה נובעת ההתנהגות שלה ולתמלל אותה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

היי סיגל,
אני עונה לכך כאם שהתנסתה בחוויה דומה - אני חושבת - משום שישנן דרגות רבות של "טיקים" שבאים לידי ביטוי באופנים שונים ומוגדרים בספרות המקצועית בשמות שונים... בני בן 7 סבל גם הוא לפני שנה וקצת מטיקים שבאו לידי ביטוי בכחכוך בגרון וליטוף עצבני ותכוף באזור הפנים והראש. אני מכירה את הרגשת חוסר האונים והתסכול שאת מדברת עליה וזוכרת איך כל פעם שהיה עושה את התנועות האלו היה ליבי נחמץ... מה שהבנתי מפסיכולוגית שהיינו מטופלים אצלה באותה תקופה היא שכנראה מדובר במתח גדול שלו שבא לידי ביטוי ב"טיקים" האלו... עצתה היתה להוריד ממנו לחץ וליצור במידת האפשר סביבה תומכת ורגועה עבורו. כלומר: להכילו, לקבלו כמות שהוא (כאשר מבינים שהתנועות והשיעול וגם הבכי הם למעשה אותות של מצוקה וקושי - קל לוותר על הציניות), ומצד שני ליצור עבורו גבולות ברורים: אפשר לכבות את הטלוויזיה (אני באופן אישי מנסה לעשות את זה באופן מכבד - לא באמצע תוכנית למשל...) ויחד עם זאת לחבק אותה כשהיא בוכה ולהכיל את התסכול שלה... מהניסיון שלנו אני יכולה לומר שברגע שהענקנו לו את הסביבה הבטוחה לה היה זקוק לקח פרק זמן של חודש עד שה"טיקים" נעלמו לגמרי (לאחר מספר חודשים שהיה איתם). עצתי אליך היא להמשיך את הטיפול שהתחלתם - בתקופות משבריות טיפול טוב יכול לשדרג את החיים לכל החיים! ב ה צ ל ח ה !

ויט היקרה ,
מודה לך מקרב לב על הנכונות לעזור ועל התשובה המפורטת.מסתבר , דרך אגב , שאין הרבה שמכירים את התופעות הנ"ל. לצערי, אנחנו בין יחידי הסגולה.
למרות שאני יודעת שהשיעול אינו בשליטתה, אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ומוצאת את עצמי מעירה לבתי הערות כלל לא תומכות בטון לא ידידותי ואף צעקני ואח"כ "אוכלת" את הלב ובוכה. יתכן שעצם היותי בהריון , ואולי זה סתם תירוץ, מונע מבעדי להתמודד בצורה טובה עם הבעיה.
יש לציין , שבתי ילדה מפונקת (לטוב ולרע) שמקבלת המון חום ואהבה. לאחרונה , עקב השינוי בהתנהגותה (חוצפה , צעקות מצידה וכולי) שעבר כל גבול , חל שינוי גם בהתנהגות שלנו (יתכן שאני פחות סובלנית מבעבר ללא קשר). אנחנו מנסים ליצור סביבה תומכת ואוהדת , אבל מאוד קשה. השיעול הצווחני הזה לא נותן לנו את ההזדמנות להגיב בצורה נכונה - אפילו אכילה משפחתית בגלידריה , הוציאה אותי מדעתי וגרמה לי להגיב בצורה לא נכונה.
אשמח לתגובה נוספת ומלומדת מצידך - עצות תתקבלנה בברכה .
אם את מאזור המרכז , אשמח להמלצה על פסיכולוג/ית טוב/ה.
מקווה שאצליח ב"משימה" .
שוב תודה לך.

קודם כל, לא תמיד קל להיות בהריון וידוע שההורמונים לא עוזרים לנו לשלוט בהתנהגותנו. אבל את צודקת שצריך לעשות נסיון ולהתעלות מעל לקושי. אבל, סיגל, צריך גם לדעת לסלוח לעצמנו... מניסיוני אני יודעת שיש מן "לופ" כזה, מן מעגליות שמזינה את עצמה בין הארועים: היא משתעלת, את אוכלת את הלב, כועסת עליה ועל עצמך, מגיבה בציניות או בכעס, הילדה נעלבת, מרגישה את האכזבה ממנה ואת התסכול וחוסר האונים על כך שלא מבינים את מצוקתה, את רואה את זה ולא נרדמת בלילה, שוב מרגישה אשמה על כך שלא טיפלת נכון, מרגישה חלשה ולא ראוייה וחוזר חלילה...
קשה לי להציע לך הצעות קונקרטיות כי אני חושבת שבטיפול אפשר להתאים את העצה לאדם. אבל אני יכולה לשתף אותך באיך אני התגברתי על הכעס שהיה לי על בני: אני כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני זה לא העניין עכשיו. לא מה אני מרגישה, לא מה נוח/או לא נוח לי וכו'... כשהוא צעק וילל שכנעתי את עצמי לראות בתוך המעשה הזה ר ק את המצוקה שלו. כך היה קל לי לעזור לו ולהכיל אותו. כדי להכיל אותו הרבה (כי צריך הרבה בתקופה הזו) מבלי ש"יגלוש" לי החוצה, השתמשתי בדמיון מודרך: דמינתי שיש לי מיכל עצום ברוחבו ובגובהו מבית החזה ועד למטה וכל הצעקות שלו ההתנהגויות שלו הבכי ה"טיקים" - הכל נכנס למיכל. ואני רק עמדתי שם בשבילו מחבקת, מלטפת, מרגיעה... זה דורש כוחות נפש עצומים ואת צריכה לעבוד על עצמך הרבה (אני עובדת עד היום - זה לא בא לי בקלות בכלל) - אבל אחד הדברים הכי מדהימים בגידול ילדים, בעיני לפחות, זה שהם הופכים אותנו לאנשים טובים יותר בסופו של דבר - נכון? אם את רוצה את יכולה לכתוב לי: avitaly.stud.yosh.ac.il
בהצלחה.

"אנשים טובים באמצע הדרך " ומהתרשמותי המהירה , את אחת מהם.
מסתבר שעצם השיתוף עוזר בכל זאת ומעודד באיזושהי מידה.
מצדיעה לך על אופן ההתמודדות שלך ומאחלת לך המשך הצלחה.
מודה לך מקרב לב.

שלום סיגל
נראה לי שהשיעול ההתנהגותי מעיד על מתח ותסכול פנימיים שמצאו דרכם החוצה בדרך גופנית. אני מאוד ממליצה לכם להמשיך בטיפול, תוך הבנה שטיפול פסיכולוגי דורש זמן לשינוי ואין קסמים.
בהצלחה

שלום אורלי
אני מציעה ללכת יחד איתו לבחור מה שקרוי "חפץ מעבר" - חפץ עימו הילד שלך יכול להירגע במקום המוצץ. הבחירה שלו מאוד חשובה. זה יכול להיות כל דבר, גם משהו שיש בבית, והוא קשור אליו במיוחד.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום נטלי
אין צורך להילחץ. תינוקות קטנים נלחצים הרבה פעמים מקשר עין קרוב מידיי, וזה קשור לחרדות ינקות.
אני מציעה מעקב בטיפת חלב (מעקב רגיל).
ייתכן ועל רקע מה שהיה ביניכם, הקשר צריך להיבנות בהדרגה.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

אמרת לי לא לדאוג אבל אני כן. שמתי לב שלמרות שבני שומר קשר עין עם חפצים וצעצועים. הוא מאוד נרתע מקשר עין עם אנשים . הוא מסתכל עלי כן אבל לשניה ומיד מסיט את מבטו. או מסתכל עלי מרחוק. אני לפעמים מדברת אליו שרה אליו והוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלי. רואים שהוא שומע כי הוא מחיך לעצמו במיוחד אם זה שיר מוכר . אבל הוא לא מסתכל
אני מפחדת שאולי יש חשש לאוטיזם ח"ו .
הרופא טוען שהכל נראה בסדר. וגם כך לא מאבחנים אוטיזים עד גיל שנה וחצי. אני מפחדת לאבד זמן. אם הוא צריך טיפול אני צריכה להתחיל כבר עכשיו.
הוא גם מאוד אקטיבי לא שקט ובוכה די הרבה .
אני גם לא גרה בארץ כעת. והגישה שלי למכוני אבחון מוגבלת. (הכל עולה הון תועפות למי שאין ביטוח פרטי. )
מה אני יכולה לעשות בבית כדי לגרום לו ליצור יותר קשר עין איתי?
הוא אוהב שאני מחזיקה אותו בידים והולכת איתו. לא ככ שאני יושבת.
מודאגת מאוד!

שלום נטלי
לא כתבת הרבה, אבל ממה שכתבת אני מבינה שעברת משהו מאוד קשה בחודשים הראשונים להיוולדו של בנך, משהו שהשפיע על הקשר ביניכם. אני לא אכנס לזה, אבל אני מאמינה מאוד שלכך יש השפעה על חוסר היכולת ליצור עימך קשר עין. לכן, תני לו זמן לבטוח בך, לראות שאת אוהבת אותו, ומתייחסת אליו מבחינה רגשית, ואני מאמינה שלאט לאט הוא ייפתח אלייך.
זה נכון שאוטיזם לא מאבחנים בגיל כ"כ צעיר, אולם, אני גם מאוד מאמינה באינטואיציה האימהית, שייתכן ואומרת לך כי משהו לא בסדר עימו. הייתי מחכה עוד מספר חודשים לעוד סימנים (כגון: אי שליחת ידיים כשרוצה על הידיים בסביבות גיל שמונה חודשים או חוסר תגובה לקריאה בשמו לקראת גיל שנה). אם אז תראי שיש סימנים כאלו ושהוא עדיין לא יוצר קשר עין, פני לאחד ממכוני התפתחות הילד.
שנה טובה,
שרון באומל

שלום ורד.
אם לא קיימת סיבה רפואית (הפרעת קשה וריכוז לא קשורה לעשיית צרכים במכנסיים) ייתכן והקושי הוא על רקע רגשי. ילד אשר מתקשה בשפתו ומתקשה להתבטא, יכול לבטא את עולמו הפנימי דרך הגוף, ועשיית הצרכים היא אחת הדרכים. בנוסף, אם הילד מטופל במספר טיפולים ומתקשה בכל מיני תחומים, ייתכן והוא חש חסר ערך, קטן, לא שווה וכו', והוא מבטא זאת דרך עשיית הצרכים במכנסיים.
הייתי מתייעצת עם המטפלות שלו לגבי העניין ואולי חושבת להוסיף טיפול רגשי או אבחון רגשי או הדרכת הורים - אשר גם אותם ניתן לקבל במכון להתפתחות הילד.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
לא הבנתי מי מהבנות מתנהגת לא יפה לאחיינך. אולם, בכל מקרה, אני לא חושבת שיש להכריח ילדה בת 10 או ילדה בת שמונה וחצי לשחק עם ילד בן חמש. זה יכול להיות מאוד מרגיז ומשעמם עבורה. לכן, הייתי דוקא מציעה לדבר עם אחותך, ולהסביר לה שהילדות שלך לא מתעניינות יותר במשחקים של בני חמש, וקשה להן לשחק עם האחיין, ואולי כדאי למצוא דרך אחרת לשיתוף פעולה כשהוא מגיע אליכן.
בהצלחה.

שלום טלי
אני מאוד סומכת על האינטואיציה האימהית, ולכן, אם זה נראה לך רק הניקיון ושהיא פשוט כזו, הניחי לה כמובן.
אני מציעה להיות עם יד על הדופק, ולראות לאן זה מוביל.
אין מה להיבהל. זו לא מילה גסה להתייעץ עם איש מקצוע, גם בדברים פעוטים, ומהניסיון שלי עם אלו שנבהלים (רובם כאלה) - הייעוץ מאוד מקל ועוזר.......
בהצלחה.