פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך.
אני חושבת שמה שאת עושה הוא מצויין ושזה נכון לא ללחוץ עכשיו. בנוסף, לגבי הדיבורים וההסברים, זה בוודאי מאוד עוזר.
קחי נשימה עמוקה. עוד מספר ימים הלא ידוע יהפך עבורו לידוע, ואני בטוחה שכבר יהיה קל יותר.
אני מציעה לך לעשות טקס פרידה מהחופש הגדול. לקחת אותו למקום כייפי. לעשות איזשהו פיקניק. לדבר על מה היה בחופש. לדבר על מה יתגעגע וכן לדבר על העתיד, בנימה רגועה ולא מפחידה תוך שימת דגש על כך שתהיי מאוד איתו ולצידו בכל תקופת ההסתגלות לכיתה א'. אולי בעבר הצעתי לך גם לכתוב יחד עימו ספר על כך שעולה לכיתה א', אז זה הזמן.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום טלי
עודפעם התנצלותי.
כתבתי לך תשובה.

שלום לנה
נשמע מהכתוב שקיים תסכול גדול ולא מובן אצל ביתך.
אולי כדאי לגשת לברר את מקור הקושי אצל איש מקצוע.
אם את גרה באיזור חיפה רבתי, את מוזמנת לפנות אליי שוב לקבלת המלצה למרכז ציבורי או פרטי.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שרון שלום
תודה רבה על התשובה.
אך אנו גרים באזור דרום, אבל בכל זאת אם יש צורך להתעייץ עם בעל מקצוע אז אמצא כאן.
אבל קודם שוב רציתי להתעייץ, כי במכתב הראשון אולי לא הסברתי את עצמי ברור.
כל ההתנהגות החצופה והחוצפה מתחילים בעת אי קבלת דבר באותו רגע שהיא ביקשה.
ואז אני סמתי לב שכאילו ישנם בה 2 אנשים שונים:
ראשון שמגיב מייד בהתפרצות של כעס (ז"א צעקות, בכי, להרביץ, לענות בחוצפה וכו')
והשני שמגיב לאחר מס' דקות- עדין, רגשי, מתחשב (ז"א שהיא מייד מתחילה לבקש סליחה, אם היא הירביצה אז לדאוג שלאותו בן אדם כאב וכואב ואז שוב בכי) והיא נרגעת רק לאחר מס' דקות של סליחות חיבוקים ונשקות.
לפעמים היא אומרת משפטים כמו: "אני לא שייכת לעיר הזאת"
או "אני ילדה שרק מרביצה, מציקה ומפריע לכולם".
אף אחד בבית לא עומר לה דבר כזא, ההפך כל פעם מעודדים אותה, משחקים איתה, יוצאים איתה לטיולים.
היא ילדה יחידה והיא מוקפת באהבה מכל הצדדים.
לפעמים אני מרגישה שהיא עומרת ועושה את כל זה סתם, על מנת לקבל פירגון נוסף ממני.
ובכל זאת אני מאוד מודאגת.
היא ילדה מאוד פעילה, יכול להיות שבחופש הגדול, בזמן שהיא בבית (היא בבית ממש קצת, קודם היתה קייטנה, אחר כך חו"ל) משעמם לה וכך היא רוצה לקבל את תשומת הלב שלנו?
אשמח מאוד לקבל העצה מה לעשות.
בתודה מראש
לנה

שלום לנה
אני חשה ממכתבך שקיים תסכול מאוד גדול אצל ביתך, ואני עוד פעם מעודדת אותך לפנות לאיש מקצוע לקבל הדרכה והכוונה מה לעשות.

שלום טלי
ראשית, קבלי התנצלותישלא נענית במהרה. היו לנו תקלות טכניות רבות בפורוםבתקופה האחורנה, עקב הכנסת כל מיני שיוניים.
לגבי בנך: הייתי אומרת לו משהו בנוסח "שמתי לב שכשאנו נמצאים בחברה, אתה לא תמיד מוצא את עצמך ומתחיל להרביץ ולפעמים לנשוך. אני לא מוכנה שתעשה זאת יותר כיוון שאנו לא פוגעים בשום בנאדם אחר". אני מציעה להטיל איזשהי סנקציה על התנהגות זו (מה שמתאים...) ולדעת שהוא יבדוק אם תקיימו אותה (בדיקת גבולות). לפיכך, להיות עקביים ולהראות לו שאתם רציניים. בנוסף, הייתי מציעה לו אופציות לנתב את האנרגיות שלו באותן סיטואציות לאפיקים חיוביים. כגון "ברגע שאת המרגיש שאתה לא מוצא את עצמך, אולי תלך לקפוץ/תציע לילדים לשחק תופסת/תחבק את הדובי שאתה אוהב/תבקש חיבוק מאמא. בפעמים הראשונות כדאי ממש להדריך אותו באופן קונקרטי. לדוגמא: "נראה לי שעכשיו זה זמן שאתה מרגיש שאתה רוצה להרביץ או לנשוך בוא ננסה משהו אחר...".
לגבי ביתך: בגילה היא אמורה לדאוג להיגיינה שלה בעצמה. נראה לי שאי ניגוב הישבן מבטא התמרדות שלה בכם, או חרדה מסויימת לשלמות הגוף. דווקא במקרה זה הייתי מציעה לפנות לאיש מקצוע למספר מועט של מפגשים, על מנת לאתר את מקור הקושי. נראה לי כי הקושי קשור במשהו בקשר ביניכם ואי הניגוב הוא רק סימפטום.
אם את גרה באיזוק חיפה רבתי, ומעוניינת, את מזומנת לפנות אלי שוב לגבי הנ"ל.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום שרית
אני מציעה למצוא סנקציה שכם מפריעה לו. למשל: לא מקריאים סיפור לפני השינה,לא רואים תכנית טלויזיה אהובה וכו'. מה שמתאים אצלכם במשפחה (ולא קשור לאוכל...)
זהבסדר גמור להציב גבולות. זה תורם לתחושה של הילד שהוא שמור ומארגן את הכאוס שהוא חש לפעמים בעולם.
זה מצויין שהכל מלווה בהסברים, ולכן לא הרחבתי לגבי הנ"ל.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלוןם לילי.
ראשית, קבלי התנצלותי הן על כך שלא נענית בעבר, והן על כך שלקח עכשיו זמן ארוך לקבלת תשובה. היו לנו הרבה תקלות טכניות במערכת הניהול של הפורום.
ביתך מגיבה לשיוני המערכתי העתידי במשפחה בצורך בקרבה גדולה יותר אליך ואל בעלך. גם עכשיו, עם הבטן התופחת, אני מאמינה שקיים שיוני בקשר. ייתכן ואת יותר עייפה, פחות סבלנית, פחות יכולה "לרוץ" אחריה ואיתה.
לפיכך, אני ממליצה לדבר איתה בדיוק על כך. לומרלה "עוד מעט יוולד לך אח/ות ואת בטח שואלת איך זה יהיה. האם נשחק איתך אותו דבר, האם נאהב אותך אותו דבר". הידיעה שאת יודעת מה מתחולל בעולמה הפנימי תקל עליה מאוד.
קני ספר או שניים לגבי הולדת אח קטן (משפחת הפילפילים; האח הקטן של פספס) ודברי איתה על מה שעתיד להיות, כולל מתן לגיטימציה לרגשות שליליים של כעס, קנאה וכו'.
בברכה,
שרון באומל

שלום שירי
כתבת מאוד מעט על ילדך, באם תרצי כתבי מעט יותר ואוכל לנסות לעזור יותר.
התנהגות של פחד מכישלון יכולה לנבוע מהערכה עצמית מועטה וקושי בהתמודדות עם רגשות של "אני קטן/חלש/לא יודע" וכו'.
כדאי להתייעץ עם איש מקצוע שגם יראה את הילד.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

לדעתי יש לומר "בואו נאסוף ביחד" - באשר התוצאה היא שלפעמים את אוספת לבד ומוסיפה "בפעם הבאה תעזרו לי יותר" , או כאשר יש שיתוף פעולה את מוסיפה - " כל הכבוד, עזרתם לאסוף כ"כ יפה, אתם ממש בוגרים". הם יתרגלו ךרעיון ולאט לאט ילמדו לאסוף יחד אתך.
בנוסף ניתן לעשות הפסקות איסוף צעצועים לאורך היום ולא לחכות רק לערב. כשרוצים לשחק במשחק חדש אפשר לומר - "בואו נפנה מקום למשחק החדש", ולהסביר "כדאי לסדר כדי שבפעם הבאה נמצא את כל החלקים" .

שלום יפעת
ראשית, קבלי התנצלותי על התשובה שהתעכבה, באופן קונקרטי, הייתי מציעה להעלות לבויידם (או לכל מקום אחר גבוה ובלתי נגיש לילדים) חצי מכמות הצעצועים ולערוך תחלופה תקופתית. ילדים מסתדרים טוב יותר עם כמות מועטה של צעצעועים, ומתבלבלים מהשפע. זה יקל על הסידור, ואני מציעה גם לקנות פחות ורק באירועים מיוחדים, כגון ימי הולדת וחגים.
שנית, אני מציעה לקבוע עם הילדים איזשהו סדר יום, בו יש זמן לאסוף את הצעצועים. למשל: לפני ארוחת ערב. את הסידור עצמו ניתן לעשות בצורה משחקית: למשל: להשכיב את הצעצועים לישון. או: איזשהי תחרות של מי אוסף הכי הרבה צעצעוים. כמו-כן, השתתפו, את או בעלך, בסידור.
סדר בבית אומר גם "סדר בראש" אצל הילדים, עובדה התורמת מאוד לאיזון שלהם.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך
אני חושבת שכל מה שאתם עושים הוא מצויין. כנראה שצריך סבלנות, כיוון שדפוסי התנהגות לא משתרשים ביום.
למה שאתם כבר עושים הייתי מוסיפה מתן אופציות נוספות כאשר הילד חש שהוא רוצה להרביץ. אפשר, למשל, לומר לו: "כשאתה מרגיש שבא לך לדחוף מישהו או להרביץ לו , אולי תציע לו לשחק תופסת במקום/לקפוץ ביחד על הטרמפולינה" (וכו'). בפעמים הראשונות יהיה כדאי להדגים לו ולהקפיד על כך.
אם את חשה שהאלימות נובעת מתסכול, אפשר דרך משחק לברר עימו מה קורה בעולמו הפנימי בסיטואציות האלימות.

לדעתי זה תלוי בך:
אם את מסוגלת- תבליגי, תנסי להבין את הצד שלה. אל תעשי מזה סיפור. החודש יגמר בסוף. כשאת עושה פעיליות עם קרובים אחרים, תנסי לרמוז לה רמיזות עדינות - זוהי פעילות לצעירים, זה מפגש חברות. את גם יכולה להתחמק ולא לספר מראש את התוכניות ואז כשהיא מתקשרת זה מאוחר מדי להצטרפות.
אם את לא מסוגלת לסבול את העניין - בקשי מבעלך, מבנה, לומר לה כמה משפטים ישירים כמו - אמא, יש לנו עוד מכרים וחברים לבלות אתם. ה- "לנו" מאוד חשוב, שיהיה ברור שזו העמדה של שניכם מולה.
ובעיניינים חשובים - כמו האוכל - פה לדעתי יש להציב גבולות ברורים, שלא מותירים כל פתח להתערבות.

בהצלחה

שלום חגית
קודם כל לקחת נשימה עמוקה......
אני מציעה לעשות עם חמותך שיחת טלפון עוד לפני בואכם, באווירה רגועה. הייתי מסבירה לה את כל מה שכתבת חשוב מאוד להסביר את עניין האכילה והגמילה, ולומר לה שאת מבינה שכוונותיה טובות ושהיא רוצה לעזור, אבל הלחץ רק מאט את כל התהליכים הללו. בנוסף, הייתי קובעת עימה מראש פגישות משותפות, תוך כדי אמירה עד כמה הן חשובות לך. אולם, מסבירה שיש עוד אנשים רבים עימם תרצי להיות בקשר באותה התקופה וזה לא קשור עליה.
באופן עקורני, אני מציעה בשיחה להראות לה עד כמה את מבינה את הצד שלה (ולבלוע את הרוק...). זה תמיד תורם כאשר מישהו מבין ורואה. ובנוסף, באמת לתכנן מראש, לבאו לארץ עם לוח זמנים - ולנסות להתעלם כמה שיותר.....
בהצלחה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
אני בכל זאת ממליצה לך לא לוותר ולבקש שצוות רב מקצועי יראה את הילדה שלך. את יכולה גם לפנות למרכז פרטי. אם את גרה באיזור חיפה, אספר לך יותר על המרכז הפרטי בו אני עובדת, שיש לו הסדר עם כמעט כל קופות החולים, ולכן, הטיפוליםפ ממש לא יקרים (בהשוואה לשוק הפרטי).
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום מיקה
התגובה של ביתך לגבי הולדת האח הינה טבעית ומוכרת. הייתי מציעה לנסות למצוא זמן רגוע, בו אתן לבד, ולומר לה משהו בנוסח: "מאז שאחיך נולד, אני לא רק איתך, לא משחקת איתך הרבה כמו פעם ואני צריכה לטפל הרבה באחיך קטן, כיוון שהוא עדיין לא יודע לעשות שום דבר לבד. יכול להיות שאת עצובה וכועסת מזה". הידיעה שלה שאת מבינה את המתחולל בעולמה הפנימי תקל עליה מאוד.

שלום איריס
ממה שכתבת נראה שהבן שלך נמצא בחרדה, ומתחיל לפתח הגנות מסיביות מסוג של אובססיה קומפולסיה. לפיכך, לא הייתי משתהה, ומפנה אותו לטיפול. חוסר האפשרות לדבר על המצב בבית ולהפנות את החרדה לסרט הוא טבעי. כנראה שמה שקורה בבית מעורר בו חרדה וכאוס גדולים מידיי, מפניהם הוא מתגונן על ידי ניסיון לשליטה וסדר (השטיח, מתג האור).
אם אפשר, כדאי לומר לבעלך שבנך נמצא במצב חרדה קיצוני, עימו לא ניתן כבר להתמודד בבית, ואולי כדאי לכם לפנות לשיחה עם איש מקצוע, שיסביר יותר במה מדובר.
אם את גרה באיזור חיפה רבתי, ומעוניינת בהמלצות - פני אליי שוב.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום סיגל.
בנותייך צריכות להתמודד עם מצב לא פשוט. אני חושבת שעשיתן נכון בכך ששוחחתם איתן. הן גם אמרו לכן ממה הן פוחדות: שיקרה לך משהו דומה, ואז שני ההורים לא יכולו לתפקד כמו קודם. החרדה מאוד ברורה. הייתי מציעה ללכת למספר שיחות ייעוץ משפחתיות, הנוגעות באופן ספציפי בנושא זה, על מנת לעזור להן להתמודד בצורה אדפטיבית יותר עם הקושי והאובדן.
בברכה,
שרון באומל,
פסיכולוגית קלינית

שלום אנה
סביב גיל שנתיים מגלים ילדים שהם אנים שלוחות של הוריהן, אלא שהם יישות עצמאית ונפרדת. כמו-כן, הוריהם הינם יישויות נפרדות, בעלות צרכים ורצונות משלהם. ידיעה זו עשוייה להפחיד אותם מאוד - חרדה מפני בדידות ואובדן. זהו חלק מתהליך התפתחות תקין.
הייתי מנסה לכתוב עם בנך ספר קטן על מה קורה כשאמא לא נמצאת. לכלול בו גם את הכעס והעצב אך גם את הדברים הטובים: מה אפשר לעשות כשהוא לבד עם אבא ומה אפשר לעשות כשהוא עם הסבים. אפשר גם דרך משחק לנסות לתת לו אפשרות לבטא את המתחולל בעולמו הפנימי, אם כי הוא מעט צעיר מידיי למשחק סימבולי.
אני רוצה לחזק את ידייך בכך שצאי מהבית ותני לו להתמודד. גם אם את בבית - אמרי לו אמא עכשיו עסוקה ולא משחקת איתך, ואתה יכול לבחור לשחק עם אבא. עמדי על כך. התגלית השנייה בגיל זה היא הגילוי של כוחו היחסי של הילד בעולם. נראה לי שבנך מנסה לבחון עד כמה יש לו "כוח" מולך, ועד כמה הוא יכול לכופף אותך אל מול רצונותיו. זהו השלב בו את אמורה להיות חזקה ולדאוג גם לצרכים שלך. גם אם הוא מוחה ובוכה, תני לו להיות בכך. זה בסדר וזה חשוב.
וזה גם יעבור.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

תודה רבה על העצות.

שרון,תודה על תגובתך המהירה,הייתי שמחה להצטרף לסדנא רק שאני גרה באוסטרליה.אני אעזר באתר שלך.