פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

אני אוטוטו בת 70, אחותי קטנה ממני ב-4 שנים. לאחותי יש המון מטענים עלי מילדות שלא בהכרח קשורים אלי אלא יותר להורים שלנו. כל פעם שאנחנו נפגשות היא לא נחמדה אלי ותמיד חמוצה. לפעמים אני אומרת לעצמי שבשביל מה אני בכלל טורחת, אבל מצד שני אנחנו רק שתי אחיות, שתינו אלמנות. אני תוהה אם יש איך לשקם יחסים בגיל כזה

אני אלמנה, בן הזוג שלי גרוש. אנחנו ביחד כבר כמה שנים ואנחנו רוצים לעבור לגור יחד, מה שאומר שהילדים של שנינו יגורו איתנו לפחות חלק מהזמן. משני הצדדים הילדים לא אוהבים את זה, יש לנו טווח רחב, הקטנה ביותר בת 7 והגדול בן 17- 5 בסך הכל. איך אפשר להרכיב משפחה חדשה עם כמה שפחות קשיים?

אמא שלי היא מהדור הישן ולצערי אצלה זה כלול גם בגזענות ובהומופוביה. הבן שלי יצא מהארון לפני כמה שנים, זה לא היה קל לו ולמשפחה אבל עברנו את זה. הוא מאוד קרוב לאמא שלי והוא רצה לספר לה, למרות ששנינו ידענו איך היא תגיב, ואכן היא בהתחלה פשוט התעלמה ממה שהוא אמר לה, לא התייחסה לבן הזוג שלו כשהוא הגיע לארוחות משפחתיות ודברים בסגנון, עכשיו היא מסכימה לקבל את העבודה אבל יחד עם זה היא התחילה להתנכר לבן שלי ולרדת עליו. הוא מפסיק להגיע למקומות שבהם היא נמצאת. הוא לוקח את זה קשה וגם אני ואני לא יודעת מה לעשות

לפעמים אני מרגישה כאילו זה אני והילדים, ויש בן אדם נוסף בבית. נכון הוא "המפרנס הראשי" אבל כשהוא עם הילדים הוא קורא לזה "בייביסיטר"

אחייניתי בת 5.5 הוריה גרושים שנתיים. לאחרונה אמרה שבגן קוראים לה בשם המשפחה של אימה מלפני הנישואין וזה מעצבן אותה. לידיעתינו שם משפחתה הוא השם מלפני הגרושין כלומר שם משפחתו של אחי. יתכן ואימה חזרה לשם משפחתה הקודם ושינתה גם לבת.איך מתנהגים במקרה כזה? האם מותר לאימה לעשות זאת ?

אחותי ובעלה מאוד לא מתאימים אחד לשני, מאוד אוהבים או לפחות אהבו, אבל לכל אחד יש אופי מאוד אחר וסגנון חיים אחר. שניהם הקריבו הרבה אחד בשביל השני אבל עכשיו המצב ביניהם הולך ומחיר. אני רואה את זה מהצד וממש כואב לי, כל אחד מהם מצפה מהשני להשתנות בלי לשנות את עצמו, אני חושבת שזה היה עוד מהתחלה וכשהם התחתנו כל אחד מהם האמין שהשני ישתנה ואז הכל יהיה מושלם. זה פוגע הרבה בילדים שלהם ואני כדודה וכאחות לא בטוחה מה אני יכולה לעשות...

עוד מאז שהתחלנו לצאת המשפחה של בלעי לא פרגנה לקשר שלנו. אנחנו כבר חמש שנים יחד, התחתנו לפני שנה ושום דבר לא השתנה. זה לא משפיע עלי ביום יום אבל כשאנחנו מתארחים אצלם או הם אצלנו אני מקבלת רק פרצופים והערות עוקצניות על כל דבר - הבית, האוכל וכו'. אני מאוד מנסה שזה לא ישפיע עלי אבל לא מצליחה וזה גורם לי להיות מאוד מתוסכלת...

הבן שלי בגד באשתו, יש להם שלושה ילדים. הם מנסים לעבוד על הזוגיות, גרים באותו בית אבל בחדרים נפרדים. הנכדה הגדולה שלי בת 14 הבינה שזה מה שקרה והיא עושה חרם על אבא שלה, רצתה לעבור מהבית לחברה או לסבתא השנייה אבל אמא שלה הצליחה לשנמע אותה לרדת מזה בינתיים. בעקבות זה גם הקשר שלי איתה ירד, למרות שאני לא אשמה בעוולות של הבן שלי... הילדה צריכה לעבור את התהליך שלה עם אבא שלה ואני לא רוצה להתערב בזה, אבל עצוב לי עליו, עליה וגם עלי שגם אני מקבלת ריקושטים מההתנהגות שלו

היי,
אני נמצאת כשנתיים בזוגיות פרק ב'. אני גרושה עם ילדים והוא גרוש עם ילדים.שנינו בתחילת גיל ה 40, עם ילדים קטנים וגרושים כשנתיים וחצי.
מאז שאנו מכירים, הוא מנסה כל הזמן לרצות או לפצות את גרושתו, מתוך תקווה שהם יהיו חברים טובים עבור הילדים.
סה"כ הם בקשר טוב אבל אחת לכמה זמן היא מתפרצת עליו בנושאים שונים. כשזה קורה, הוא נכנס למצב של "פחד", נמנע להתעמת איתה ועושה הכל רק שלא תכעס וחלילה ייחבל הקשר הטוב ביניהם.
לאחרונה הוא שוחח איתי על כך שהוא רוצה לנסוע עם גרושתו והילדים לחו"ל, כדי לתת לילדים תחושת משפחתיות, ואף התכוון שהם ישנו כולם באותו החדר במלון.
כמובן שאני לא מרגישה עם כך בנוח. לא מעצם הנסיעה המשותפת ובטח ובטח לא מלינה משותפת באותו החדר.
שוחחנו על כך ארוכות. אגב, אני חושבת שזה גם מייצר מציאות מדומה לילדים ואז הם חוזרים למציאות האמיתית וחווים שוב נפילה, ולדעתי זה גם מייצר נזק לילדים. אבל שוב- אני לא מתמחה בתחום הזה כמובן.
רציתי לשאול-
1. ברמת הילדים- האם זה אכן בריא לילדים לחוות נסיעה משפחתית שכזו לחו"ל? אציין שהילדים קטנים- 8 ו 4, והם גרושים שנתיים וחצי.
2. האם זה סביר ברמה הזוגית שהוא יסע לחו"ל עם גרושתו והילדים? והאם זה נורמלי שזה מוזר עבורי שהם יסעו יחד וישנו יחד.

אני באמת מנסה להבין אם אני רואה דברים לא נכון, או שאכן הגבולות שם לא ברורים ואני לא צריכה לאפשר את זה.
תודה רבה,
פזית

אני גרה בחו"ל כבר קרוב ל-10 שנים, התחלתי בלימודים ונשארתי. אני נשואה בלי ילדים. כל המשפחה שלי בארץ, יש קשר רציף בעיקר עם אמא שלי אבל לא כל כך עם אחים שלי שכבר יש להם ילדים. יש הווי משפחתי בארץ שאני לא חלק ממנו, גם כשאני מגיעה לארץ אני מרגישה לא קשורה. אני יודעת שכל עוד אני לא גרה בארץ יהיה קשה לחזק את היחסים אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב

בעלי פוטר מעבודה ומאז הוא רובץ בבית ללא מעש, בדיכאון,לא מתקלח, לא עוזר בבית ועם הילדים. הילדים רואים אותו ולא מבינים מה עובר עליו ואני לא מצליחה להסביר להם יותר מדי את המצב, גם כמה בכלל הם צריכים לדעת?

לי ולבעלי הייתה זוגיות מושלמת עד הלידה, גם בהריון היינו מסונכרנים על הכל, אבל הגיע הילד והכל השתנה, אנחנו כאילו לא משדרים על אותו גל. לשנינו קשה להסתגל למציאות החדשה אבל אנחנו לא מצליחים לעשות יחד את השינוי אלא כל אחד לבד ואנחנו מתרחקים אחד מהשני וזה כואב לי ואני לא יודעת מה לעשות

אמא לארבעה ילדים, הכי קטן בן 3 והכי גדולה בת 10. עובדת משרה מלאה. כמובן שאני מאוד אוהבת אותם אבל לאחרונה הם משגעים אותי, לא מקשיבים לי, כל אחד עושה מה שבראש שלו ולא עוזרים בשום דבר בבית למרות הבקשות, הדרישות, הציוויים. אז זהו, נגמר לי הכוח אליהם ואין לי יותר סבלנות, מחכה לרגע שהם כבר ילכו לישון ועזבו אותי בשקט... זו לא דרך לחיות או לגדל ילדים

בת 22, השתחרתי לא מזמן מהצבא ועכשיו אני בשנת השלמות של לימודים לקראת אוניברסיטה. אני מרגישה שאני לא יכולה להתלונן אן להגיד שקשה לי בלימודים וככה זה היה גם בצבא, כל פעם שאני מעזה לפתוח את הפה אמא שלי ישר קופצת ואומרת שכשהיא הייתה בצבא או כשהיא הייתה בלימודים ובמקום לתמוך בי ולעודד אותי היא רק מקטינה אותי ואת הקשיים שלי. במקום לשמוח על זה שהחיים שהיא נתנה לי קלים יותר משלה, היא מבטלת את הקשיים שאני מתמודדת איתם... את יכולה לנחש מה התגובה שלה כשאני אומרת לה שזה מה שאני מרגישה... אני עובדת אבל לא מספיק כדי לצאת מהבית ואני ממש לא יודעת מה לעשות

חמותי מעדיפה באופן מובהק את הילדים של הבן השני שלה ולא את הילדים שלי ושל בעלי. אני לא יודעת למה והילדים ממש מרגישים את זה, לא רוצים לבוא אם יודעים שבי הדודים שלהם שם. בעלי גם שם לב לזה אבל הוא לא רוצה להתמודד עם אמא שלו. זה פוגע בי אבל זה לא העיקר, אני בעיקר דואגת לילדים