פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

הבן שלי מתחתן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזמין את אחותו של בעלי לחתונה, למרות שאנחנו לא בקשר איתה למעלה מ-15 שנה. בעלי והיא בנתק מוחלט והוא לא מוכן לשמוע אפילו את השם שלה. אני רואה כמה זה כואב לאמא שלהם ואני יודעת כמה זה ישמח אותה שהיא תבוא לחתונה. מה לעשות? ללכת מאחורי הגב של בעלי?

יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת 13, אני מרגישה ששלושתם מתפדחים ממני, לא רוצים להיראות בסביבתי. אני יודעת שהם ילדים אבל זה מאוד פוגע בי. בעלי אומר שאני לוקחת את זה קשה מדי, אבל הוא ההורה המגניב אז הוא לא מרגיש את זה כמוני

שלום לכולם
אני בגיל ה30+ נשואה 7 שנים +2בנים
במהלך שנות הנישואין היו קשיים על רקע פערים בהשקפות עולם, קשיים בגידול הילדים....
לפני חצי שנה לאחר ריב קשה הכולל קללות והשפלות החלטתי לעצור את זה ונסעתי לאמא שלי עם הילדים.
במהלך השבוע הראשון בעלי לא יצר קשר ולא שאל לשלומם של הילדים.
לאחר עידוד של המשפחה הוא יצר קשר וחזרתי הביתה.
ראיתי שאנחנו לא מצליחים לשוחח בכלל.
לפתע גיליתי התכתבויות עם נשים. אחת מהםן הייתה בעבר בקשר רומנטי איתו.
בבירור ראשוני על הבחורה טען בעלי " אני הייתי לבד, הייתי חייב לדבר עם מישהו"
בסופו של דבר גיליתי שהשיחות יתנהלו עוד שלושה חודשים נוספים. (רק שיחות ללא מפגשים)
במקביל התחלנו תהליך של פרידה וחזרנו לאחר חודשיים לנסות שוב.
בזמן הפרידה ניהל רומן פיזי עם אישה נוספת.
עכשיו הכל מאחורינו,
אני בתוך הלב סלחתי אבל מרגישה שאני לא במקום הנכון מבחינה התפתחותית שלי.
אשמח לשמוע חוות דעת על כל ההתנהלות שהייתה.

אבא שלי לא מדבר איתנו, לא איתי לא עם אמא שלי ולא עם אח שלי. הבאתי לו מתנה ליומולדת והוא לא פתח אותה אפילו. יש לו תקופות כאלה אבל אני הולכת ומאבדת את הסבלנות, הוא רוצה שנתחנף אליו אבל אני כבר לא בגיל שכל מה שאני רוצה זה לרצות אותו, אבל זה עדיין כואב לי, בעיקר כשזה משפיע על הקשר עם הנכדים

שלום וברכה,
ארוך אבל חשוב מאוד...
גידלתי את בתי לבד מיום היוולדה במשך 12 שנים. אביה הגר בארץ אחרת היה בתמונה מרחוק מסיבות כאלו ואחרות. שמרנו על קשר הדוק בטלפון, הוא תמיד דאג לשלוח כסף באופן קבוע ותמיד התעניין במצבנו ומצב הילדה. כל השנים הוא רצה שנאחד כוחות ונעבור לגור איתו. תמיד שיתפתי אותה בהתאם לגילה שאבא אוהב אותה, שאנחנו משפחה, ושבעצם יבוא יום ונחיה עם אבא כמשפחה ואנחנו כזוג. במהלך כל השנים האלו הוא בא לבקר רק פעמיים מסיבות ובחירות שלו ואנחנו לא נסענו אליו, אך בשיטתיות במהלך כל השנים ניסה לשכנע אותי לבוא ולנסות לחיות יחד. לבסוף החלטתי שאין לנו מה להפסיד ולחיות בזוגיות שכזו לא לכאן ולא לכאן זה כבר לא מתאים והילדה מפסידה הכי הרבה, החלטתי לנסוע. בהתחלה נסענו רק לבקר, "לבדוק את השטח", היה לנו כיף נהננו מאוד והוא פינק אותנו. הילדה קיבלה כל מה שרצתה ממנו והתייחס אליה מאוד יפה.
החלטנו שניתן לילדה לסיים בית ספר יסודי ונגיע באופן סופי לחיות איתו בסיום הלימודים והיא תתחיל את הלימודים בחטיבה בארץ חדשה. וכך עשינו. ידעתי שהמעבר לא יהיה קל, הילדה בת 12, בגיל הכי חשוב עוברת ארץ, שפה, חברות, עוזבת משפחה שתמיד פינקה אותה, ותצטרך ללמוד להסתדר ולחיות עם אבא שמעולם לא היה לה. הילדה מאוד בוגרת לגילה, חכמה ועקשנית. בארץ היתה מוקפת חברות וכאן הכל שונה. יום הלימודים ארוך עד ארבע ולא נפגשים עם החברים אחה"צ... אנח ו כזוג מסתדרים מצויין, והם מסתדרים גם יפה אבל כשהיא מתחצפת או מתנהגת באי איכפתיות הוא לא מוכן לעבור על זה בשתיקה ומתחילים הריבים והכעסים. שניהם עקשנים מאוד, הוא די קשוח, אולד סקול מה שנקרא בקטע של חינוך וכיבוד הורים. אני מאוד זרמתי איתה וויתרתי לה על המון התנהגויות, גם כי היו לי רגשי אשמה שלא סיפקתי לה משפחה כמו שצריך וגם כי עשיתי הכל לבד ולפעמים פשוט לא היה לי כח להתמודד עם הכל לבד אז הבלגתי... בארץ היא הייתה תלמידה מצטיינת, אהובה על המורים והחברים. גם כאן היא מקבלת ציונים יפים למרות מחסום השפה.. הבעיות מתחילות כשהם לא מסתדרים על הדברים הקטנים, היא לא זזה מעמדתה ועונה לו, הוא לא מוכן לקבל את זה ולוקח אותה קשה מידי ולא זורם, ומוכן ל"שבור את כל הכלים" עד לרמה שהוא אומר לה שהוא יחזיר אותה לארץ. עדיתי לו שיחות שלא כל פעם שלא יראה לה הוא יאיים עליה, שזה ייקח זמן לשנות את ההתנהוגות הילדותית שלה כי זה יותר עניין של מנטליות ובכלל איך שהיא חונכה על ידי שהיא לא אשמה וייקח לכולנו זמן למצוא את מקומנו אחד עם השני. קשה לי עם העובדה שהוא לא מוכן להתפשר על דברים קטנים אבל אני תמיד יד אחת איתו בקטע של החינוך ומצדיקה אותו מולה כי הוא באמת לא דורש ממנה הרבה רק לא להתחצף... עשיתי גם לה שיחות שהיא חייבת להתאפס, שהוא אוהב אותה ונותן לה כל מה שהיא צריכה ומתייחס אליה יפה ושהיא צריכה קצת להתבגר ולנסות להקשיב לא להיות תקועה בשלב של גיל תשע... הוא מבחינתו חשוב לו הלימודים וההצלחה שלה בחיים ותמיד מסביר לה דברים אבל היא כאילו בעולם אחר... היא אוהסת את היחס שלו, היא כל הזמן מכרכרת סביבו ומתלוצצת איתו כשחוזרת מבית הספר ונהנית בחברתו עד שמגיע הרגע שהיא מתחצפת על משהו ואז הכל מתחיל להתפרק...
מה אני יכולה לעדות על מנת לעזור לשניהם להבין שהם חייבים להיפגש באמצע ולתת לזה קצת זמן? ברגע שהוא אמר לה שהוא יחזיר אותה לארץ לדעתי היא נפגעה וחשה חוסר ביטחון ואולי פחד וחוסר אהסה מצידו ולכן אולי היא לא מתאמצת... היא הרבה פעמים עונה לי לא איכפת לי בהקשר לשיחות עליו ועל המצב...
לא רוצה שהיא תלך ל

הוזמנתי על ידי משפחתו של בן הזוג להצטרף אליהם לחופש משפחתי. אני מכירה אותם אבל אני לא מרגישה בנוח לידם, מרגישה שאמא שלו כל הזמן בוחנת אותי, אבא שלו חוץ משלום לא מדבר איתי בכלל והאחים שלו בעיקר יורדים עליו שהוא איתי. הסכמתי להצטרף לנסיעה כמחווה של רצון טוב וכניסיון להתקרב למשפחה שכנראה בעתיד אהיה חלק ממנה, אבל אני ממש חוששת לקראתה

קיבלתי מאישתי מתנה יקרה שלא ניתנת להחלפה \ החזרה ליומולדת.
היא חשבה שזו תהיה מתנת החלומות שלי אבל לא כך.
כמובן שבעת קבלת המתנה שיחקתי אותה מופתע ומאושר אבל בפועל אני אוכל את עצמי מאז.
יש מתנות רבות אחרות שהייתי מגדיר חלומות שלי.
האם להמשיך "לשחק את המשחק" ? או להיות כנה איתה ?
אני מניח שבגלל שזה לא ניתן להחזרה לא כדאי לי לבאס אותה ופשוט לזרום, אבל כפי שהיא מכירה אותי היא תגלה את זה בעצמה בשלב כלשהו...

שלום רב,
שמי אולגה ואני בת להורים עולים מברית המועצות לשעבר. עלינו לארץ כשהייתי בת 6. הבעיה שלי היא כי נטמעתי מאוד בחברה הישראלית ושנים רבות אני מתמודדת (ועברתי קשיים רבים לאורך כל הדרך) כדי להרגיש חלק מהחברה. אפשר להגיד ש"התרגלתי" לתרבות, למנהגים, לאנשים וחברה ואני אפילו אוהבת אותה מאוד.
הורי הם אנשים טובים מאוד, תמיד דאגו לי וכל מה שעשו מעז ומעולם היה לטובתי האישית. הם מעניקים לי עד היום מעל ומעבר ליכולת שלהם. הבעיה העיקרית היא שהם אינם דוברים עברית. קצת מבינים, קצת מדברים ובעיקר חסרי ביטחון. מרגיש לי שהם לא בטוחים שיצליחו להסתדר לבד וכל הזמן מרגישים שעובדים עליהם ודורכים עליהם.
כתוצאה מכך מאז שאני ילדה קטנה אני עוזרת להם בהכל- בכתיבת מסמכים, הזמנת תורים, בנקים, ביטוחים וכל דבר שמצריך תקשורת פרונטלית וטלפונית. עלינו לארץ לפני 20 שנה. כיום אני בת 25 לומדת לתואר ראשון בהנדסה (תואר אינטנסיבי מאוד), יש לי חבר ישראלי כבר 5 שנים ואני עובדת תוך כדי. מרגישה שהעומס עלי הולך וגדל. מרגישה שהורי צריכים אותי בכל דבר קטן- לקבוע תור לרופא (כאשר יש מענה גם בשפה הרוסית). אני רוצה לעזור להם, מאוד רוצה ואכפת לי מהם ולא אשאיר אותם לבדם, אך הדבר מעמיס עלי מאוד. ברמה שאני נמצאת כבר כל הזמן בסטרס ובלחץ. (חייבת לציין שגן יש לי הרבה חברות שחשוב לי להקדיש להן זמן. ופשוט נוצר מעגל קסמים שאיני מצליחה לצאת ממנו. אין לי זמן לעצמי. בכלל! פשוט כל היום אני מרגישה שאני רק מרצה אחרים ודואגת לבעיות של כולם. ששוב פעם אין לי בעיה לעוזר- בשמחה אבל זה כבר מעמיד אותי במצב שאני פוגעת בעצמי. זה גובל בהזנחה במראה, במה שאני רוצה לעשות ודברים שאני אוהבת לעסוק בהם- כגון כושר, ציור וסתם לשבת מול המחשב או הטלויזיה לכמה דקות.
אני יודעת שערבבתי כמה נושאים יחדיו- פשוט מרגיש לי שהכל בבלאגן.
דיברתי עם אמא שלי לפני כחודש- ואמרתי לה שאני לא עומדת בזה כבר ונורא קשה לי, ושדברים קטנים תנסה לעשות לבד ושילמדו להתמודד עם אבא שלי כי אני לא תמיד אוכל להתפנות ושכמובן אם זה דחוף הם יפנו אלי. היא יישמה את זה לשבוע ואז הכל חזר חלילה. חייבת לציין שלאבא שלי יש אלרגיה כתוצאה מהעבודה והוא לא עובד כבר כמה חודשים ואנחנו כל היום אצל רופאים ומכונים שאמורים לעזור. כמו ישנם טיפולים רבים מול מוסדות הביטוח שנגררים כבר חודשים. ואני מטפלת בכל לבד. גם כן עוזרת לסבתא שלי ודודה שלי ומסיעה אותן עם הרכב כאשר יש להן טיפולים.
בסופו של דבר שאלתי היא מה אני יכולה לעשות בנידון? אני כן רוצה לעזור ולהיות מעורבת- זאת המשפחה שלי ואכפת לי- אבל איך אוכל להציב את הגבול.
מחר יש לי עבודה מ 9-18 (ולא הגעתי יומיים עקב מחלה) ואבא רוצה שאבוא איתו לרופאה מ10 וחצי בבוקר ואפסיד חלק מהיום ובערב יש לי פגישה חשובה שקשורה לפרויקט שאני עובדת עליו משעה 18 ואצטרך גם לצאת קודם לכן מהעבודה.
מרגישה שאני הורסת לעצמי כדי לתת להם. אני יודעת שאקבל על זה בראש בעבודה

אמא שלי נפטרה כשהייתי בתיכון, יש לי אח אחד גדול שגר בחו"ל עם המשפחה שלו. כבר מהשבעה היה ניכר שכל אחד מאיתנו - אני אחי ואבא שלי, מתמודד עם זה בנפרד, עם האנשים שלו, לא התמודדנו עם זה כמשפחה. המצב רק "החמיר" ויש לנו אמנם יחסים טובים אחד עם השני אבל לא כיחידה אחת. אז יש לי אבא והקשר איתו מצוין ויש לי אח והקשר איתו טוב אבל אין לי 'משפחה', גם הקשר עם המשפחה המורחבת מעולם לא היה חזק במיוחד. אני מרגישה תלושה ולא שייכת לשום מקום ואני חושבת שזה משפיע על היחס שלי כלפי זוגיות...

אבחנו לאשתי את המחלה, יש לי שלושה ילדים בגיל הנעורים. עוד לא סיפרנו להם ואנחנו לא ממש יודעים איך, בעיקר כשאנחנו עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבשורה. נשמח לקבל עצה טובה

טוב אז ככה,אני בזוגיות תכף שנה ואנחנו גרים יחד ,הוא האהבה הראשונה שלי .. חודש אחרי שהתחלנו לצאת הוא גילה שהיה לי קטע חד פעמי עם חבר טוב של אח שלו.. הוא התעצבן השלמנו ומאז הוא זורק לי הערות מידי פעם בנוגע לזה במהלך הזוגיות שלנו,סיפרתי לו מקרה נוסף שהיה לי הרבה לפני שהכרנו עם בחור אחר שחברים שלו מכירים מראשון גם התעצבן ובמהלך הקשר דואג להזכיר לי מידי פעם על זה,אני בחרדה במהלך הקשר שהוא יגלה מקרים נוספים שהיו לי לפניו וזה מה שיהרוס את הקשר.. באירוע הקרוב שחבר לו מתחתן הבחור השני שציינתי הולך להיות שם ואני מפחדת שהם יפנו אחד לשני באיזו שהיא צורה וזה יעשה לי בלאגן.. ובלי שום קשר כל מקום שהוא הולך אם זה אירוע יציאה או משהו מהצבא אני מפחדת שהוא יגלה על מקרה נוסף מהעבר שלי והוא יפרק את הקשר בגלל זה .. אני מרגישה שאני סובלת במהלך הקשר מחרדות ופחדים סביב העבר שלי וזה יהרוס את הזוגיות .. אנחנו חושבים על חתונה וזאת מבחינתו אהבה גדולה..מה אני יכולה לעשות???

אני כבר ממש אובד עצות, אשתי ואני בתקופה קשה ואנחנו כל הזמן רבים. הזוגיות זה דבר אחד אבל היא כל הזמן פותחת ריבים ליד הילדים, אני מנסה להתאפק ולא להגיב כשהם בסביבה, ללכת איתה לחדר אחר ולדבר שם וכדומה אבל זה לא תמיד עובד, אין מה לעשות גם אני בסוף נשבר...אני יודע שזה משפיע על הילדים ואני כמובן שרוצה למזער את ההשלכות השליליות של המצב

אני בת 30 רווקה, אמא שלי ממש לחוצת חתונה, היא כל הזמן מנדנדת לי על זה, מנסה לשדך לי בנים של חברות שלה ואפילו סתם בחורים אקראיים שנראו לה מאוד נחמדים. לי טוב איך שאני ואני ממש לא משתפת את אמא שלי בחיי האהבה שלי לאור הנסיבות. איך אני מורידה אותה מהגב שלי?

לאחותי ולגיסי יש קשר טוב מדי... הם לא מדברים ככה סתם ואני חלילה לא חושדת בשום דבר, אבל כשהיא אצלנו הם יושבים לבד ומדברים עלי ועל דברים שלא בסדר בי... זה מאוד מאוד פוגע בי...

שלום,
שמי יואב ואני בן 27. בזוגיות כבר 4 שנים, בת הזוג שלי, עדי, גם היא בת גילי ולפני כחצי שנה עברנו לגור יחד. בעבר היו לי מספר מערכות יחסים ותמיד הייתה לי איזשהי הרגשה פנימית כזו שאני צריך לסיים את הקשר ולהיות רווק, שאני לא צריך את זה. מתחילת הקשר הנוכחי בערך הרגשתי שוב את ההרגשה הזו, נכנסתי לקשר בלי שתכננתי. הייתי בתקופה הכי פורחת של הרווקות שלי והיה לי טוב ככה אבל זה קרה. יש לציין שעם מספר בחורות אחרות זה לא קרה ודווקא עם עדי זה כן, לא יודע למה. בכל אופן הקשר הלך והתהדק עם הזמן ונהיה רציני ואני יותר ויותר רציתי בזה גם אבל ההרגשה הזו שוב כמו בקשרים הקודמים לא עזבה אותי. היו כמה פעמים שחשבתי ושיתפתי את בת הזוג שלי בכל שאולי עדיף להפרד, הייתי בטוח גם שנחזור אבל אולי זה מה שיפתור את ההרגשה הזו שיושבת עליי ואולי אם אני אבוא לקשר מלכתחילה ממקום של בחירה היא תעלם. בת הזוג שלי כבר מדברת על עתיד ועל חתונה, החברים הקרובים שלי כבר מתחתנים ואני מרגיש לחוץ מהעניין. עדי טוענת שאני תקוע בעבר ושזה מאוד ילדותי להפרד בשביל לחזור מבחירה. היא לא מבינה מה זו ההרגשה הזן שיש לי ואם הייתה לי תמיד ולא קשורה אליה אז למה להפרד. היא חושבת שאני מפחד להתמסד, להתחייב. ואולי יש בזה משהו. למרות שאני מאוד משפחתי ובטוח שאתחתן, אבל לא עכשיו. אני מאוד אוהב אותה, ברןר שכמו כל זוג יש גם ריבים ודברים שאנחנו פחות אוהבים אבל אני כן רואה אותה כאישתי. מצד שני אני לא רוצה להתקדם בקשר כשמשהו עדיין יושב עליי ואני לא שלם, לא רוצה להתחרט על זה יום אחד. היא מתוסכלת שאני מרגיש ככה ושאני אפילו לא יודע לומר או להסביר מה זו בדיוק ההרגשה הזו וממה זה נובע. הלוואי שהייתי בטוח בעצמי ושלם עם ההחלטות שלי. אבל לכאן או לכאן אני מרגיש לא בטוח. לא אצליח להתמודד עם פרידה למרות שאני חושב שזה הדבר שנכון לעשות בשביל העתיד של הקשר הזה. חשבנו לפנות אולי לייעוץ כלשהו ולנסות להבין מה זו בדיוק הההרגשה הזו. אודה לעזרתך,
יואב.