פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

אמא חד-הורית לארבעה ילדים, כל בוקר מתחיל ונגמר בהיסטריה, מודה שבעיקר מהצד שלי אבל זה בגלל שאני הילידה שאכפת לה שכולם יגיעו בזמן למסגרות, איך אפשר להתארגן במהירות וביעילות ובלי ליצור התנגדות מצד הילדים?

עוד לפני החתונה כלתי הייתה כמו בת בית אצלנו, אני אוהבת אותה מאוד והרגש הדדי. הבעיה היא שבאיזשהו מקום היא נלחמת עם הבת שלי על האהבה שלי אליה, דבר שהוא לא הגיוני מבחינתי. הבת שלי פגועה ואני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה אני יוצאת קרחת מכאן ומכאן

אני יודעת שאנחנו חיים בתקופה אחרת, שהמחירים עלו והסטנדרטים ישתנו, אני אפילו לא יעז להגיד "כשאני הייתי בגיל שלה..." אבל הבת שלי בת 35 ועוד זקוקה לעזרה כלכלית ולסיוע כספי מאיתנו והדבר שאפילו מטריד אותי יותר זה שהיא לא מתביישת לבקש. כמובן שניתן לה כמה שהיא צריכה במסגרת היכולות שלנו, אבל אני לפעמים מרגישה שהיא עוד מתבגרת שרואה בנו כארנק...

אני בן 29, סיימתי תואר ואני מחפש עבודה במרכז. אני אוהב לנסוע לחו"ל לפסטיבלים, עושה מדיטציה וויפאסנה, מעולם לא הייתה לי זוגיות שנמשכה יותר מכמה חודשים. ההורים שלי לא מבינים אותי, הם לא מבינים את אורח החיים שלי, מציקים לי על זוגיות וחושבים שהבחירות שלי לא נכונות, חושבים שויפאסנה ומדיטציה זה מוזר וטבעונות זה לא בסדר וכן הלאה. אני מצדי חי את החיים שלי וחושב שאני ממש בסדר אבל הם פשוט לא מבינים

אני מאוד אוהבת את הנכד שלי אבל הוא מפונק ושתלטן וממש רודה בהורים שלו. אם הוא לא מקבל מה שהוא רוצה הוא מתחיל לעשות סצנה והוא יודע שהוא יקבל מה שהוא רוצה, הוא מאיים על ההורים שיעשה דברים אם לא יקבל מה שהוא רוצה, הוא אפילו גזר לכלתי את כרטיס האשראי אחרי שהיא סירבה לקנות לא משהו שהוא רצה!!! ההורים יודעים שיש בעיה אבל הם לא עושים עם זה כלום, ככל שאני יודעת, והם לא אוהבים שאני מדברת איתם על הנושא

התחתנו בשידוך, מעולם לא הייתה אהבה גדולה אבל הסתדרנו לא רע, בעיקר סביב הילדים. עכשיו כולם יצאו מהבית, שנינו בפנסיה והוא פשוט בלתי נסבל אנחנו בכלל לא מתקשרים מלבד כשהילדים או הנכדים באים. אני לא רואה טעם להתגרש אבל אני לא יכולה להמשיך במצב הזה

הבן שלי מתחתן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזמין את אחותו של בעלי לחתונה, למרות שאנחנו לא בקשר איתה למעלה מ-15 שנה. בעלי והיא בנתק מוחלט והוא לא מוכן לשמוע אפילו את השם שלה. אני רואה כמה זה כואב לאמא שלהם ואני יודעת כמה זה ישמח אותה שהיא תבוא לחתונה. מה לעשות? ללכת מאחורי הגב של בעלי?

יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת 13, אני מרגישה ששלושתם מתפדחים ממני, לא רוצים להיראות בסביבתי. אני יודעת שהם ילדים אבל זה מאוד פוגע בי. בעלי אומר שאני לוקחת את זה קשה מדי, אבל הוא ההורה המגניב אז הוא לא מרגיש את זה כמוני

אבא שלי לא מדבר איתנו, לא איתי לא עם אמא שלי ולא עם אח שלי. הבאתי לו מתנה ליומולדת והוא לא פתח אותה אפילו. יש לו תקופות כאלה אבל אני הולכת ומאבדת את הסבלנות, הוא רוצה שנתחנף אליו אבל אני כבר לא בגיל שכל מה שאני רוצה זה לרצות אותו, אבל זה עדיין כואב לי, בעיקר כשזה משפיע על הקשר עם הנכדים

שלום וברכה,
ארוך אבל חשוב מאוד...
גידלתי את בתי לבד מיום היוולדה במשך 12 שנים. אביה הגר בארץ אחרת היה בתמונה מרחוק מסיבות כאלו ואחרות. שמרנו על קשר הדוק בטלפון, הוא תמיד דאג לשלוח כסף באופן קבוע ותמיד התעניין במצבנו ומצב הילדה. כל השנים הוא רצה שנאחד כוחות ונעבור לגור איתו. תמיד שיתפתי אותה בהתאם לגילה שאבא אוהב אותה, שאנחנו משפחה, ושבעצם יבוא יום ונחיה עם אבא כמשפחה ואנחנו כזוג. במהלך כל השנים האלו הוא בא לבקר רק פעמיים מסיבות ובחירות שלו ואנחנו לא נסענו אליו, אך בשיטתיות במהלך כל השנים ניסה לשכנע אותי לבוא ולנסות לחיות יחד. לבסוף החלטתי שאין לנו מה להפסיד ולחיות בזוגיות שכזו לא לכאן ולא לכאן זה כבר לא מתאים והילדה מפסידה הכי הרבה, החלטתי לנסוע. בהתחלה נסענו רק לבקר, "לבדוק את השטח", היה לנו כיף נהננו מאוד והוא פינק אותנו. הילדה קיבלה כל מה שרצתה ממנו והתייחס אליה מאוד יפה.
החלטנו שניתן לילדה לסיים בית ספר יסודי ונגיע באופן סופי לחיות איתו בסיום הלימודים והיא תתחיל את הלימודים בחטיבה בארץ חדשה. וכך עשינו. ידעתי שהמעבר לא יהיה קל, הילדה בת 12, בגיל הכי חשוב עוברת ארץ, שפה, חברות, עוזבת משפחה שתמיד פינקה אותה, ותצטרך ללמוד להסתדר ולחיות עם אבא שמעולם לא היה לה. הילדה מאוד בוגרת לגילה, חכמה ועקשנית. בארץ היתה מוקפת חברות וכאן הכל שונה. יום הלימודים ארוך עד ארבע ולא נפגשים עם החברים אחה"צ... אנח ו כזוג מסתדרים מצויין, והם מסתדרים גם יפה אבל כשהיא מתחצפת או מתנהגת באי איכפתיות הוא לא מוכן לעבור על זה בשתיקה ומתחילים הריבים והכעסים. שניהם עקשנים מאוד, הוא די קשוח, אולד סקול מה שנקרא בקטע של חינוך וכיבוד הורים. אני מאוד זרמתי איתה וויתרתי לה על המון התנהגויות, גם כי היו לי רגשי אשמה שלא סיפקתי לה משפחה כמו שצריך וגם כי עשיתי הכל לבד ולפעמים פשוט לא היה לי כח להתמודד עם הכל לבד אז הבלגתי... בארץ היא הייתה תלמידה מצטיינת, אהובה על המורים והחברים. גם כאן היא מקבלת ציונים יפים למרות מחסום השפה.. הבעיות מתחילות כשהם לא מסתדרים על הדברים הקטנים, היא לא זזה מעמדתה ועונה לו, הוא לא מוכן לקבל את זה ולוקח אותה קשה מידי ולא זורם, ומוכן ל"שבור את כל הכלים" עד לרמה שהוא אומר לה שהוא יחזיר אותה לארץ. עדיתי לו שיחות שלא כל פעם שלא יראה לה הוא יאיים עליה, שזה ייקח זמן לשנות את ההתנהוגות הילדותית שלה כי זה יותר עניין של מנטליות ובכלל איך שהיא חונכה על ידי שהיא לא אשמה וייקח לכולנו זמן למצוא את מקומנו אחד עם השני. קשה לי עם העובדה שהוא לא מוכן להתפשר על דברים קטנים אבל אני תמיד יד אחת איתו בקטע של החינוך ומצדיקה אותו מולה כי הוא באמת לא דורש ממנה הרבה רק לא להתחצף... עשיתי גם לה שיחות שהיא חייבת להתאפס, שהוא אוהב אותה ונותן לה כל מה שהיא צריכה ומתייחס אליה יפה ושהיא צריכה קצת להתבגר ולנסות להקשיב לא להיות תקועה בשלב של גיל תשע... הוא מבחינתו חשוב לו הלימודים וההצלחה שלה בחיים ותמיד מסביר לה דברים אבל היא כאילו בעולם אחר... היא אוהסת את היחס שלו, היא כל הזמן מכרכרת סביבו ומתלוצצת איתו כשחוזרת מבית הספר ונהנית בחברתו עד שמגיע הרגע שהיא מתחצפת על משהו ואז הכל מתחיל להתפרק...
מה אני יכולה לעדות על מנת לעזור לשניהם להבין שהם חייבים להיפגש באמצע ולתת לזה קצת זמן? ברגע שהוא אמר לה שהוא יחזיר אותה לארץ לדעתי היא נפגעה וחשה חוסר ביטחון ואולי פחד וחוסר אהסה מצידו ולכן אולי היא לא מתאמצת... היא הרבה פעמים עונה לי לא איכפת לי בהקשר לשיחות עליו ועל המצב...
לא רוצה שהיא תלך ל

קיבלתי מאישתי מתנה יקרה שלא ניתנת להחלפה \ החזרה ליומולדת.
היא חשבה שזו תהיה מתנת החלומות שלי אבל לא כך.
כמובן שבעת קבלת המתנה שיחקתי אותה מופתע ומאושר אבל בפועל אני אוכל את עצמי מאז.
יש מתנות רבות אחרות שהייתי מגדיר חלומות שלי.
האם להמשיך "לשחק את המשחק" ? או להיות כנה איתה ?
אני מניח שבגלל שזה לא ניתן להחזרה לא כדאי לי לבאס אותה ופשוט לזרום, אבל כפי שהיא מכירה אותי היא תגלה את זה בעצמה בשלב כלשהו...

הוזמנתי על ידי משפחתו של בן הזוג להצטרף אליהם לחופש משפחתי. אני מכירה אותם אבל אני לא מרגישה בנוח לידם, מרגישה שאמא שלו כל הזמן בוחנת אותי, אבא שלו חוץ משלום לא מדבר איתי בכלל והאחים שלו בעיקר יורדים עליו שהוא איתי. הסכמתי להצטרף לנסיעה כמחווה של רצון טוב וכניסיון להתקרב למשפחה שכנראה בעתיד אהיה חלק ממנה, אבל אני ממש חוששת לקראתה

שלום רב,
שמי אולגה ואני בת להורים עולים מברית המועצות לשעבר. עלינו לארץ כשהייתי בת 6. הבעיה שלי היא כי נטמעתי מאוד בחברה הישראלית ושנים רבות אני מתמודדת (ועברתי קשיים רבים לאורך כל הדרך) כדי להרגיש חלק מהחברה. אפשר להגיד ש"התרגלתי" לתרבות, למנהגים, לאנשים וחברה ואני אפילו אוהבת אותה מאוד.
הורי הם אנשים טובים מאוד, תמיד דאגו לי וכל מה שעשו מעז ומעולם היה לטובתי האישית. הם מעניקים לי עד היום מעל ומעבר ליכולת שלהם. הבעיה העיקרית היא שהם אינם דוברים עברית. קצת מבינים, קצת מדברים ובעיקר חסרי ביטחון. מרגיש לי שהם לא בטוחים שיצליחו להסתדר לבד וכל הזמן מרגישים שעובדים עליהם ודורכים עליהם.
כתוצאה מכך מאז שאני ילדה קטנה אני עוזרת להם בהכל- בכתיבת מסמכים, הזמנת תורים, בנקים, ביטוחים וכל דבר שמצריך תקשורת פרונטלית וטלפונית. עלינו לארץ לפני 20 שנה. כיום אני בת 25 לומדת לתואר ראשון בהנדסה (תואר אינטנסיבי מאוד), יש לי חבר ישראלי כבר 5 שנים ואני עובדת תוך כדי. מרגישה שהעומס עלי הולך וגדל. מרגישה שהורי צריכים אותי בכל דבר קטן- לקבוע תור לרופא (כאשר יש מענה גם בשפה הרוסית). אני רוצה לעזור להם, מאוד רוצה ואכפת לי מהם ולא אשאיר אותם לבדם, אך הדבר מעמיס עלי מאוד. ברמה שאני נמצאת כבר כל הזמן בסטרס ובלחץ. (חייבת לציין שגן יש לי הרבה חברות שחשוב לי להקדיש להן זמן. ופשוט נוצר מעגל קסמים שאיני מצליחה לצאת ממנו. אין לי זמן לעצמי. בכלל! פשוט כל היום אני מרגישה שאני רק מרצה אחרים ודואגת לבעיות של כולם. ששוב פעם אין לי בעיה לעוזר- בשמחה אבל זה כבר מעמיד אותי במצב שאני פוגעת בעצמי. זה גובל בהזנחה במראה, במה שאני רוצה לעשות ודברים שאני אוהבת לעסוק בהם- כגון כושר, ציור וסתם לשבת מול המחשב או הטלויזיה לכמה דקות.
אני יודעת שערבבתי כמה נושאים יחדיו- פשוט מרגיש לי שהכל בבלאגן.
דיברתי עם אמא שלי לפני כחודש- ואמרתי לה שאני לא עומדת בזה כבר ונורא קשה לי, ושדברים קטנים תנסה לעשות לבד ושילמדו להתמודד עם אבא שלי כי אני לא תמיד אוכל להתפנות ושכמובן אם זה דחוף הם יפנו אלי. היא יישמה את זה לשבוע ואז הכל חזר חלילה. חייבת לציין שלאבא שלי יש אלרגיה כתוצאה מהעבודה והוא לא עובד כבר כמה חודשים ואנחנו כל היום אצל רופאים ומכונים שאמורים לעזור. כמו ישנם טיפולים רבים מול מוסדות הביטוח שנגררים כבר חודשים. ואני מטפלת בכל לבד. גם כן עוזרת לסבתא שלי ודודה שלי ומסיעה אותן עם הרכב כאשר יש להן טיפולים.
בסופו של דבר שאלתי היא מה אני יכולה לעשות בנידון? אני כן רוצה לעזור ולהיות מעורבת- זאת המשפחה שלי ואכפת לי- אבל איך אוכל להציב את הגבול.
מחר יש לי עבודה מ 9-18 (ולא הגעתי יומיים עקב מחלה) ואבא רוצה שאבוא איתו לרופאה מ10 וחצי בבוקר ואפסיד חלק מהיום ובערב יש לי פגישה חשובה שקשורה לפרויקט שאני עובדת עליו משעה 18 ואצטרך גם לצאת קודם לכן מהעבודה.
מרגישה שאני הורסת לעצמי כדי לתת להם. אני יודעת שאקבל על זה בראש בעבודה

אמא שלי נפטרה כשהייתי בתיכון, יש לי אח אחד גדול שגר בחו"ל עם המשפחה שלו. כבר מהשבעה היה ניכר שכל אחד מאיתנו - אני אחי ואבא שלי, מתמודד עם זה בנפרד, עם האנשים שלו, לא התמודדנו עם זה כמשפחה. המצב רק "החמיר" ויש לנו אמנם יחסים טובים אחד עם השני אבל לא כיחידה אחת. אז יש לי אבא והקשר איתו מצוין ויש לי אח והקשר איתו טוב אבל אין לי 'משפחה', גם הקשר עם המשפחה המורחבת מעולם לא היה חזק במיוחד. אני מרגישה תלושה ולא שייכת לשום מקום ואני חושבת שזה משפיע על היחס שלי כלפי זוגיות...

אבחנו לאשתי את המחלה, יש לי שלושה ילדים בגיל הנעורים. עוד לא סיפרנו להם ואנחנו לא ממש יודעים איך, בעיקר כשאנחנו עוד לא יודעים איך להתמודד עם הבשורה. נשמח לקבל עצה טובה