פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

אחייניתי בת 5.5 הוריה גרושים שנתיים. לאחרונה אמרה שבגן קוראים לה בשם המשפחה של אימה מלפני הנישואין וזה מעצבן אותה. לידיעתינו שם משפחתה הוא השם מלפני הגרושין כלומר שם משפחתו של אחי. יתכן ואימה חזרה לשם משפחתה הקודם ושינתה גם לבת.איך מתנהגים במקרה כזה? האם מותר לאימה לעשות זאת ?

אחותי ובעלה מאוד לא מתאימים אחד לשני, מאוד אוהבים או לפחות אהבו, אבל לכל אחד יש אופי מאוד אחר וסגנון חיים אחר. שניהם הקריבו הרבה אחד בשביל השני אבל עכשיו המצב ביניהם הולך ומחיר. אני רואה את זה מהצד וממש כואב לי, כל אחד מהם מצפה מהשני להשתנות בלי לשנות את עצמו, אני חושבת שזה היה עוד מהתחלה וכשהם התחתנו כל אחד מהם האמין שהשני ישתנה ואז הכל יהיה מושלם. זה פוגע הרבה בילדים שלהם ואני כדודה וכאחות לא בטוחה מה אני יכולה לעשות...

עוד מאז שהתחלנו לצאת המשפחה של בלעי לא פרגנה לקשר שלנו. אנחנו כבר חמש שנים יחד, התחתנו לפני שנה ושום דבר לא השתנה. זה לא משפיע עלי ביום יום אבל כשאנחנו מתארחים אצלם או הם אצלנו אני מקבלת רק פרצופים והערות עוקצניות על כל דבר - הבית, האוכל וכו'. אני מאוד מנסה שזה לא ישפיע עלי אבל לא מצליחה וזה גורם לי להיות מאוד מתוסכלת...

הבן שלי בגד באשתו, יש להם שלושה ילדים. הם מנסים לעבוד על הזוגיות, גרים באותו בית אבל בחדרים נפרדים. הנכדה הגדולה שלי בת 14 הבינה שזה מה שקרה והיא עושה חרם על אבא שלה, רצתה לעבור מהבית לחברה או לסבתא השנייה אבל אמא שלה הצליחה לשנמע אותה לרדת מזה בינתיים. בעקבות זה גם הקשר שלי איתה ירד, למרות שאני לא אשמה בעוולות של הבן שלי... הילדה צריכה לעבור את התהליך שלה עם אבא שלה ואני לא רוצה להתערב בזה, אבל עצוב לי עליו, עליה וגם עלי שגם אני מקבלת ריקושטים מההתנהגות שלו

אני גרה בחו"ל כבר קרוב ל-10 שנים, התחלתי בלימודים ונשארתי. אני נשואה בלי ילדים. כל המשפחה שלי בארץ, יש קשר רציף בעיקר עם אמא שלי אבל לא כל כך עם אחים שלי שכבר יש להם ילדים. יש הווי משפחתי בארץ שאני לא חלק ממנו, גם כשאני מגיעה לארץ אני מרגישה לא קשורה. אני יודעת שכל עוד אני לא גרה בארץ יהיה קשה לחזק את היחסים אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב

בעלי פוטר מעבודה ומאז הוא רובץ בבית ללא מעש, בדיכאון,לא מתקלח, לא עוזר בבית ועם הילדים. הילדים רואים אותו ולא מבינים מה עובר עליו ואני לא מצליחה להסביר להם יותר מדי את המצב, גם כמה בכלל הם צריכים לדעת?

לי ולבעלי הייתה זוגיות מושלמת עד הלידה, גם בהריון היינו מסונכרנים על הכל, אבל הגיע הילד והכל השתנה, אנחנו כאילו לא משדרים על אותו גל. לשנינו קשה להסתגל למציאות החדשה אבל אנחנו לא מצליחים לעשות יחד את השינוי אלא כל אחד לבד ואנחנו מתרחקים אחד מהשני וזה כואב לי ואני לא יודעת מה לעשות

אמא לארבעה ילדים, הכי קטן בן 3 והכי גדולה בת 10. עובדת משרה מלאה. כמובן שאני מאוד אוהבת אותם אבל לאחרונה הם משגעים אותי, לא מקשיבים לי, כל אחד עושה מה שבראש שלו ולא עוזרים בשום דבר בבית למרות הבקשות, הדרישות, הציוויים. אז זהו, נגמר לי הכוח אליהם ואין לי יותר סבלנות, מחכה לרגע שהם כבר ילכו לישון ועזבו אותי בשקט... זו לא דרך לחיות או לגדל ילדים

בת 22, השתחרתי לא מזמן מהצבא ועכשיו אני בשנת השלמות של לימודים לקראת אוניברסיטה. אני מרגישה שאני לא יכולה להתלונן אן להגיד שקשה לי בלימודים וככה זה היה גם בצבא, כל פעם שאני מעזה לפתוח את הפה אמא שלי ישר קופצת ואומרת שכשהיא הייתה בצבא או כשהיא הייתה בלימודים ובמקום לתמוך בי ולעודד אותי היא רק מקטינה אותי ואת הקשיים שלי. במקום לשמוח על זה שהחיים שהיא נתנה לי קלים יותר משלה, היא מבטלת את הקשיים שאני מתמודדת איתם... את יכולה לנחש מה התגובה שלה כשאני אומרת לה שזה מה שאני מרגישה... אני עובדת אבל לא מספיק כדי לצאת מהבית ואני ממש לא יודעת מה לעשות

חמותי מעדיפה באופן מובהק את הילדים של הבן השני שלה ולא את הילדים שלי ושל בעלי. אני לא יודעת למה והילדים ממש מרגישים את זה, לא רוצים לבוא אם יודעים שבי הדודים שלהם שם. בעלי גם שם לב לזה אבל הוא לא רוצה להתמודד עם אמא שלו. זה פוגע בי אבל זה לא העיקר, אני בעיקר דואגת לילדים

שנינו באים מבית מסורתי, היא תמיד הייתה יותר חזקה ממני בעניין הדת. בשנה האחרונה היא הולכת ומתחזקת ומושכת איתה את הילדים ואני מרגיש שאין לי מקום יותר. מבחינתה היא לא מבינה מה הבעיה כי שנינו מאמינים ושומרים כשרות ושבת.

אני אלמן, יש לי שלושה ילדים, הקטנה בת 34 ואני מאוד דואג לה מבחינה זוגית, היא גם לא מוכנה לדבר על הנושא ומתעצבנת בכל פעם שרק רומזים על זוגיות או על בן זוג. אני לא יודע איך לדבר איתה על זה

אח שלי גר בחו"ל עם המשפחה שלו. לאבא שלי יש יומולדת 70 ואמא שלי רוצה לעשות לו הפתעה ושניסע כולנו לחו"ל כדי שכל המשפחה תהיה יחד, היא רוצה שזה יהיה בתאריך עצמו ושזה יהיה ליומיים שלושה, לא יותר מזה. אבל התאריך לא מתאים לאח שלי והוא אפילו לא עושה השתדלות ולו הכי קטנה לבוא לקראתנו. אנחנו נוסעים אליו, לא מבקשים ממנו חלילה לבוא לארץ. זה ממש מבאס את אמא שלי ולא משנה מה אני ואחותי אומרות לו, הוא בשלו

אמא שלי נפטרה בשנה שעברה, אנחנו מנסים למצוא דרך לשמר את הזיכרון שלה, יש המון רעיונות נהדרים כמו קניית חלקה בקק"ל, מתן מלגה על שמה וכדומה, אבל אנחנו, הילדים, לא מצליחים להגיע לפשרה ולהסכמה. כל אחד חושב שהרעיון שלו הכי טוב ומייצג אותה בדרך הטובה ביותר. ככה היה גם בבחירת המצבה ואני ויתרתי ואני לא מוכנה לוותר הפעם ואני כבר ממש נואשת. גם ככה זה נושא שקשה לי להתמודד איתו וזה ק מכביד על העניין

המשפחה שלי לא מאוחדת, כל אחד במקום שלו חיים את החיים שלו, יש בינינו קשר אבל אין מה שנקרא "הווי משפחתי", לי זה מאוד מפריע ואני מנסה לייצר לנו אחד כזה, דרך מפגשים משותפים, העלאת זכרונות ודברים כאלה. אבל לא כולם בעניין ומתייחסים אלי כנודניקית וזה מאוד מעציב אותי, אני לא יכולה להכריח אותם לשתף פעולה אבל לי זה מאוד חשוב