פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

עופר שלום,
טיפול בילד כמו טיפול משפטי, הינו תהליכי. כמו שקליינט יבחר לו את עורך הדין שייצג אותו, או פציינט יבחר לו את הרופא עליו יסמוך, גם גם הקליינט ראוי שיבחר לו את המטפל עליו סומך ובו מאמין. לאור דבריך, ניכר כי בתהליך הטיפול בפסיכולוגי שעובר בנך מזה כחצי שנה, יש קשר טוב בין בנך למטפלת, ובין המטפלת אליך. כמו בהסכם משפטי, כך גם קיים חוזה בין מטפל למטופל, ובמקרה של קטין, בין המטופל לבין הוריו, (אפוטרופסיו הטבעיים של הקטין במקרה הרגיל). כפי שהנך מתאר, ניכר הליך הטיפול בו נמצא בנך, אכן מלווה בעדכונכם ההורים מידי ששה שבועות, עדכונים בכל הקשור לתהליך הטיפולי של המטפלת עם ילדכם, והתהליך שעובר ילדכם בתוכו.
ניכר שהנך מבין היטב את התהליך ומשתף עמו פעולה. כמו כן, ניכר כי בין המטפלת לבנכם קיימת פתיחות ותקשורת טובה. לפיכך, הייתי ממליצה לפנות למטפלת, להביא בפניה באופן ישיר ועדין את תחושותיכם, היסוסיכם, וצפיותכם ממנה להסביר עד כמה שהדבר ניתן מבחינתה, למה כוונתה ב"שיח שלה עמו על נושאים שונים", "החרדות העולות אצלו" וכיוב'. "לחץ" על המטפלת לספר, לא יועיל. הכוונה ממנה לדרכים בהן ממליצה לנקוט עמו בבית, בהחלט הינה בקשה לגיטימית ומובנת, ואין לי ספק שתשמח להדריך, להנחות ולהמליץ. אין ספק שכמו שאתה רוצה וחותר לרווחת בנך, כך גם ראוי שתאמין שהמטפלת חותרת. והכל מתחיל ומסתיים באמון שלשם קבלת טיפול, חייב להיות קיים כתנאי מקדמי להתחלתו, קבלתו והמשכו מאת המטפלת. תאום הצפיות אליו ביקשה המטפלת לחזור הינה אנלוגית לתזכורת באשר למה קובע החוזה הראשוני של כל טיפול בין הצדדים (כמו גם חוזה משפטי). פניה רגישה, עדינה וכנה למטפלת - לבטח תניב תשובות ברורות ותוצאות יעילות גם לכם, ההורים. הנני ממליצה בכל לשון לשתף את המטפלת בתחושותיכם - שיתוף שיוביל לדיאלוג ותהליך נכון.
וזכור: כדי ליתן לה ההזדמנות לסייע לבנך, תנאי מקדמי לכך הינו אמון מקצועי שחייב להיות נטוע בכם. אין ספק כי בטיפול בילדים, על המטפל להתאים בראש ובראשונה לילד המטופל, אך להוריו.
בהצלחה,
אילנה מישון

שלום יעל,
הייתי שמחה לו יכולת לתאר השינויים הרבים שעבר בנך בן השתניים, והשינויים אצלכם. אני מניחה שגם שעת המצב הבטחוני בשבועיים האחרונים לא מקלים עליכם כמו על ייתר האזחרים במדינה. את מספרת שמדובר בילד מאד רגיש, כך שאת ה"מוסיקה" המנוגנת סביבו הוא קולט באופן ניכר. יש להניח שכל הלך השינויים אצלכם ואצלו משפיעים על הלך רוחו ומצבו הרגשי. את מספרת שמדובר בילד עדין שאוהבת לצחוק, לשחק ולנהות. עם זאת שהנך מתארת שאינכם מרגישים שבודק גבולות, נראה כי בהחלט מדובר בבדיקת גבולות שלו ואכן יש מקום להציב לו גבולות מאד ברורים. וכאן, הדרך הטובה ביותר הינה כדלקמן:
"אני מבינה שאתה רוצה להכות. אבל (עם הרמת טון קלה) אצלינו בבית לא מכים. אז אם אתה רוצה להכות, אתה יכול להכות בנחום תקום". לדוגמא. אם ממשיך להכות, אומרים לו המשפט פעם נוספת. ואם עדיין ממשיך, מציבים לו בחירה בזו הלשון:
"אם אתה בוחר להמשיך להכות - אתה בוחר לא לרדת היום לגינה. (השלישי).
ואם אתה בוחר להפסיק להכות - אתה בוחר לרדת איתנו לגינה. (החיובי).
אם בחר להפסיק להכות, לשבחו. ואם בחר להמשיך להכות משמע שלא לרדת אחה"צ לגינה זכותו לבחור כך, ועל כך עליכם לעמוד, ולכבד החלטתו שלא לרדת לגינה, בלא פשרות. ואז, גם יש מקום לנחם אותו כגון: "אבל אני בטוחה שפעם הבאה תבחר טוב יותר". קחו בחשבון שיבחר שלא לרדת לגינה (שזו רק דוגמה לבחירה שהצבתם לו) במשך מספר ימים. ייקח לו זמן (וגם לכם) להתרגל לשפה החדשה, אבל בסופו של תהליך תשאו כולכם פרי. גמובן חשוב להציב גבולות קטנים לילדים קטנים. (לילד בגילו נומר "אם תבחר להמשיך להכות תבחר לא לרדת היום", ולא "לא לרדת שבוע").
בקשתו חיבוק משקפת חיפושו אישור לאהבתכם אליו, בייחוד כשהנכם כועסים עליו, וכאן חשוב לשדר לו, שגם אם אתם כועסים, אתם תמיד אוהבים.
בהצלחה,
אילנה מישון

רוית שלום,
מצב רוח רע הינו דבר לגיטימי כמו אצל מבוגרים כך גם בקרב ילדים. חשוב שבנך שיתף אותך במצב רוחו באותו יום בו פגשת אותו אחר הצהריים, ואף סיפר לך את המניעים למצב רוחו: חששו לאבד את חברו הטוב ביותר. והחבר הטוב ביותר, כעת מוצא עניין בדניאל, ילד אחר, ולפי ראות עיני בנך, מזניח אותו או כבר לא נותן לו את אותה תשומת לב שנתן קודם לכן. בנך אף הביע את עצבותו בגן, לעיני חברו, וגם אז החבר לא התייחס אליו, מה שעוד יותר "ביאס והעציב" את בנך. ניסית לעודד אותו וטוב עשית. חשוב ונחוץ לעודד את ילדינו בכל רגע ורגע, אנו הסוכנים הראשונים והטבעיים, האובייקטים החשובים להרגעתם וניחומם. הדרך לנחם ולעודד את בנך, במצב כזה, נסיון להוציאו מה"באסה", מצבים רגשיים שיש להניח שעלולים לחזור על עצמם בעתיד, הינו דווקא אמפתיה עם מצבו והבנת עצבותו ואכזבתו מחברו הטוב כגון ולא נסיון "לעבור הלאה" לסדר היום. שיח שלך אליו כגון:
אני שומעת את מה שאתה מספר, וזה באמת מאד מאכזב. אתה והוא כבר תקופה חברים מאד קרובים, ואתה שם לב שבזמן האחרון הוא הולך עם דניאל, על חשבון הזמן איתך, זה באמת מאד קשה ומאכזב. האם יתכן שהוא נפגע ממשהו שעשית? אמרת?" (עם קרה דבר מה כגון זה, יש סיכוי שבנך ישתף אותך בכך). וכן ניתן להוסיף כי "בגן יש הרבה ילדים, והתנהגותו של החבר, הינה תמיד הזדמנות ליצור חברויות חדשות עם ילדים חדשים.
חשוב לעקוב ולראות מצב רוחו של בנך בתקופה הקרובה, לאפשר לו לשתף אותך ברגשותיו, במידה ויבחר, כמו שגם לך יכולת לשאול ולהתעניין במתרחש בגן מבחינה חברתית. תמיד ניתן גם להתקשר לחבר ולשמוע מהוריהו האם יתכן שהחבר נפגע מדבר מה מבנך. תקשורת פתוחה לעיתים רבות, פותרת תעלומות רבות.
בהצלחה,
אילנה מישון

תודה על התשובה המפורטת ועל ההדגשים. בהחלט עזרת לי.
רוית.

הנני מציעה כדלקמן: מדובר בילד נבון ועצמאי. אין ספק שהמגורים אצל חמך לא מקלים על אף לא אחד מכם. כאן, המלצתיי: ראשית לשוחח עם חמך, ולבקש, שגם אם יש לו הערות כלשהן באשר לחינוך שלכם עם בנכם, שיעשה זאת בארבע עיניים איתכם, ולא לפני הילד. כדוגמת: "אנו מבינים שמה שעשה בנינו מרגיז אותך מאד. אנחנו עובדים עמו על כך, ומבקשים להעזר בסבלנות, אנו עושים כל שלאיל ידינו כדי לשפר התנהגותו".
כל התמודדות עם הילד הינה תהליך, ולא נוסחת קסם של יום-יומיים. אין ספק שכל שימוש בכוח אינו נכון בעיני, ועל אחת כמה וכמה צביטה. הנכון הוא שיח והצבת גבולות ברורים, כגון: "אני מבינה שאתה רוצה כעת להמשיך לשחק ולא להתלבש.אך כעת זמן להתלבש. אך אם אתה רוצה להמשיך לשחק, תוכל לעשות זאת כשתחזור מהגן". פעמיים לחזור על המשפט. במידה והדבר לא עוזר, להציב לו בחירה: "אם אתה בוחר להמשיך לשחק ולא להתלגש/לאסוף המשחקים - אתה בוחר לא לראות את תוכנית הטלויזיה האהובה עליך היום. ואם אתה בוחר להתלבש/לאסוף המשחקים - אתה בוחר לראות אותה היום". בכך עליכם לעמוד בכל מחיר. בלי שימוש בכוח, בשימוש בדיבור רגוע, שקט ועמידה על הבחירה שהצבתם עבורו.
אם בחר שלא לראות התוכנית באותו יום, כי בחר להמשיך לשחק, לעמוד על כך שלא יראה התוכנית, ולומר תוך נחמתו: "הפעם בחרת שלא לראות התוכנית, אנו בטוחים שבפעם הבאה תבחר טוב יותר".
כך הילד יבין שאתם הורים סמכותיים, עם דרך משלכם הברורה לכם, עם זאת, מעבירים אליו הבחירה אם יקבל את שרוצה אם לאו. בדיבור נינוח, רך וברור/חד-משמעי.
בהצלחה,
אילנה מישון

אז אתמול הגענו הביתה, שיחקנו בקוביות, לאחר כמה זמן כשהתחיל להשתעמם הוא התחיל למשוך בסדין של המיטה, ביקשתי כמה וכמה פעמים להפסיק, כשלא עשה זאת, אמרתי לו שאוכלים גלידה, ואם יבחר לא לסדר אז לא יקבל, וכך היה , הוא ממש התעקש והמשיך בשלו,יצאנו מהחדר(אני ואחיו הקטן), והבאתי לאחיו גלידה,והוא התחיל לבכות, הסברתי לו שאמא לא חוזרת הרבה פעמים, וחבל שלא הקשיב, ושבפעם הבאה יקשיב ויקבל, הוא הלך לחדר וסידר אותו, ביקש אחרי שסיים גלידה, אמרתי לו שאני רוצה לראות איך ההתנהגות שלו במהלך הערב, הוא ישב עם אבא שלו על חוברת עבודה, ובסיום קיבל גלידה, השאלה אם פעלתי נכון כשלבסוף כן הבאתי לו, כי נניח היום בבוקר שוב הוא קם, וביקשתי לצחצח שיניים, הוא אמר כמה פעמים לא, אמרתי לו, אם אתה לא מגיע, תדע שאחר הצהריים אני ואחיך נעשה כל מיני דברים כיפיים ואתה לא תשתתף ולא תקבל, הסברתי לו שאנחנו נחכה לו במקלחת אם יבחר שכן, לבסוף הוא הגיע, וצחצח, אבל אח"כ שוב שיחק קצת ואז הפך את 2 הכיסאות פלסטיק על הריצפה, ביקשתי שירים, הוא לא הרים, כעסתי עליו שהוא לא מקשיב ושכל דבר צריך לחזור כמה פעמים, בדיוק היינו צריכים לצאת כבר לגנים, אז אמרתי לו שחבל שלא הרים, ושאחה"צ הוא לא ישתתף איתנו, ושוב אני מרגישה שאני פועלת לא נכון, כי אני מרגישה שאני כל הזמן מאיימת ומאיימת, וזה לא מזיז לו, הוא כאילו "שם פס", זאת ההרגשה,

מצטערת על האורך, אבל היה חשוב לי לתת כל מיני סיטואציות ואשמח להתייחסותם.

תודה מראש.

ש.א. יקרה,
אז אחזור על נושא הצבת הגבולות כפי שמציע והגה ד"ר גרי לנדרט, מטפל במשחק ומדריך הורים, המתגורר במדינת טקסס, ממובילי הטיפול במשחק:
השלב הראשון של הצבת הגבולות יהיו:
"אני מבינה שאתה רוצה למשוך בסדין/לא לצחצח שינויים, אבל, (עם עליית קול קלה) אצלינו בבית, לא מושכים בסדין של המיטה/מצחצחים שיניים לאחר שמתעוררים בבקר. אבל אם אתה רוצה, אתה יכול למשוך את החבל/להמשיך לנמנמם מעט לאחר שתצחצח שינויים". את זאת, לומר באסרטיביות ובבירור לילד. ואם ממשיך בפעולתו, לחזור על כל המשפט בפעם השניה/פעם נוספת. אם ממשיך בשלו, (ממשיך למשוך בסדין או מסרב לצחצח שיניים), אני ממליצה לעבור להצגת הבחירה המרכבת משימוש ארבע פעמים במילה "תבחר". הפעמיים הראושות יהיו הבחירה הפחות מצלחת שלו. והפעמיים האחרונות יהיו הבחירה המבוקשת/הנדרשת על ידך, וכך הדברים יאמרו לילד:

"אם תבחר להמשיך למשוך בסדין/לסרב לצחצח שיניים - תבחר לא לקבל היום גלידה. ואם תבחר להפסיק למשוך בסדין/לצחצח שיניים - תבחר לאכול היום גלידה.
ובכך לעמוד בכל מחיר. וכמובן שצפוי שאם בחר שלא לצחצח שיניים או להמשיך למשוך בסדין, לא יקבל גדילה ויבכה. אך עליך לעמוד בבחירה שבחר.
אם בחר טוב, לשבח אותו. "כל הכבוד לך". ואם בחר בבחירה ה"לא טובה", לנחמו: היום בחרת לא לאכול גדילה, אבל אני בטוחה שבפעם הבאה תבחר טוב יותר". ועם פנים ושפת גוף מנחמת אמיתית.
כמובן, שהצבת גבולות צריכה להתאים לגיל הילד: ילדים קטנים - גבולות עדינים. ילדים גדולים - סנקציות ארוכות טווח. לדוג': אם בחר שלא לצחצח שיניים, אציב לו בחירה שלא יאכל באותו יום גלידה, כמו שלילד בין עשר, אוכל להציב בחירה שלא יוכל גלידה ארבעה ימים. והכל ברגישות ובאמפתיה גדולה לילד. תמיד להציב גבול לפני המעשה, כדי לאפשר לו לבחור נכון ולא בדיעבד. כמו: "אאא, לא הרמת, אז לא תשתתף איתנו". תני לילד הקרדיט שיידע לבחור נכון. וייתכן, ויש להניח שייקח זמן ראשית עד שיתרגל לשפה החדשה, להיותך הורה אסרטיבי שעומד אחרי מילתו, וכהורה המכבד רצון הילד, גם רצונו לטעות. וילד יכל לבחור שלא לקבל גדילה ימים. וזו בחירתו. משמע, שגם אם יסדר החדר, אחרי שבחר שלא לסדר, לאותו יום לא יקבל הגלידה. כי "בחר שלא לקבל". ממקום אמפתי, האמיני שבנך לא עושה לך דווקא ולא "שם עליך פס". אלא פשוט מנסה לבחור נתיב משל עצמו, בוחן גבולות, ומותר לו לבחור שלא לזכות בפרס. גם זאת בחירה לגיטימית. ובדרך זו של הצגת גבולות והבחירה, אין כל איום, אין הרמת קול, אלא אמירות רגועות וברורות.

ושוב אני חוזרת על המבנה: "אני מבינה שאתה רוצה...(אני רואה את רצונך)..אבל כאן בבית אנחנו נוהגים...(תקשורת של הגבול), אבל אם אתה רוצה אז אתה יכול למשוך ב..... (הצבת אלטרנטיבה חלופית מיידית). [משפט זה המרכב משלושה נומר פעמיים אם לא הספיקה הפעם הראשונה]. ואם ממשיך בשלו, עוברת לבחירה. (4 פעמים שימוש במילה "בוחר"). ממליצה לשתף בשפה החדשה את בן זוגך.
בהצלחה,
אילנה מישון

המפורט!!

למרות שתופעות כגון אלו, כפי שמופיעות עשויות גם להעלם, אין ספק כי הילדה חווה מתחים רגשיים על רקע פרידתכם אחד מהשני, ועזיבת אביה את הבית, על רקע אלימות מילולית, כפי שציינת. אין ספק שהילדה פועלת בדרך המכאיבה לעצמה, והדבר עלול לפגוע הן פיזית בהתפתחות התקינה של הציפורניים והן בהתפתחות הרגשית התקינה. מריטת הציפורניים הינה אך סימפטום להלך רוח, ביטוי למצב נפשי שמשדר מצוקה. לפיכך, כאמור, אני ממליצה לשוחח עם הילדה, לומר לה שהפעולה פוגעת בה ולשמוע ממנה מה מעסיק אותה, במידה ותהא יכולה ומוכנה לשתף (בשפה העומדת לרשותה בגילה). גם הצבת גבולות עשויה לסייע כגון: "אני מבינה שאת רוצה למשוך הציפורניים אבל אנו לא נוהגים כך בבית. ואם משהו מפריע לך, או שאת יכולה לומר לי מה משפיע, או להראות לי, או למשוך את הציפורניים של הבובה, לדוגמא. כמו כן, נוכחות שלך עמה, שיתוף האב בחוויות שעוברת הילדה, עשויות לסייע. נקבעו, לדברייך, הסדרי ראיה נרחבים, האב הינו אביה, ושיתוף שלו במה שהיא עוברת הינו חשוב. הילדה שוהה בביתו באופן סדיר, ולכן, הדרכת הורים גם היא עשויה להועיל. ככל שתצליחי להרבות תקשורת עם האב כן ייטב, עם כל הקשיים הכרוכים בדבר. במידה ואין שיפור וההתנהגות נמשכת, אמליץ לגשת להתייעץ, אף עם רופא משפחה.
בהצלחה,
אילנה מישון

בת/בן כמה את/ה האח/ות השואל/ת? ומדוע את שואלת? היכן ההורים?

נשמע שמדובר בילד מאד חברותי, שמביע צורך בחברים. עם זאת, מתקשה ביצירת קשר ראשוני עמם.
שיח שלך עם הילד, המביע שימת לב שלך לתהליך ורצונו ליצור קשרים ואמפתיה של הקושי שלו לעשות כן, עשוי תמיד לסייע, תוך שימת גבול לשימוש בכוח, שאינו מקובל. שיח עם הילד הלקוח מעולם הטיפול במשחק, כדוגמת:
הכרה ברגשות הילד: "ראיתי שרצית לדבר איתו וכשלא שם לב אליך התחלת להכות בו". תקשורת הגבול: "אנחנו נוהגים לדבר ולא להשתמש בכוח פיזי". יצירת מטרה אלטרנטיבית מיידית: "כך, גם אתה יכול לפנות אליו ולומר לו שברצונך לשחק איתו". כמובן כה חשוב לנו, ההורים, לשמש מודל לילד, ולדעת שהוא, כל העת, מביט בנו, בהתנהגותנו ובדברינו הנאמרים לעברו.
שיח פתוח עם הילד הינו חיוני וחשוב: לשמוע מה הרגיש שבחר להרביץ, וכיוב'. וליתן לו לגיטימציה לתסכול שלו, לדוג': תוך כדי אמירה: "אני מבינה שזה מאד לא נעים שאתה פונה למשהו והוא לא משיב לך...".
כמובן שאם שיח לא עוזר, ניתן לגשת לייעוץ, באשר לרכישת מיומנויות חברתיות.
צרפתי סרט על היות ההורה מודל לילדו.
בהצלחה,
אילנה מישון

בני בן 4 נכנס למסגרת בפעם הראשונה לפני כחודשיים. הילד מסרב לעשות צרכיו בקייטנה/צהרון. בגן עשה פיפי ללא בעיות. שאלתי אותו אם יש איזושהיא סיבה? והוא ענה שהוא מתבייש פוחד שיראו. אני נאלצת לצאת מהעבודה כתוצאה מכך והילד סובל מאוד לא אוכל ושותה. חשוב לי לציין שמדובר על ילד ביישן שהיה אצל סבתו 4 שנים ללא מסגרת עם ילדים אחרים. בחברה נראה כי הוא מסתדר היטב. האם יש לכם עצה עבורי? תודה רבה.
חגית יקרה,
אין ספק ששהות בנך כארבע שנים עם סבתו, בלא מסגרת עם ילדים אחרים, מקשה כעת על הסתגלותו לשהות עמם ובייחוד לעשות צרכים בהיותו בנוכחותם. בשיח עם הילד, הייתי מבררת כמה פרטיות ניתנת להם בעת כניסתם לחדר השירותים: האם קיימת דלת שנסגרת מאחוריהם, האם הדלת נותרת פתוחה, וילדים אחרים רשאים להסתובב סביבו, ודואגת בשיח קצר ופשוט עם הגננת שלילד חשובה פרטיות בעת כניסתו לשירותים. אם הוא השיב לך שהוא מתבייש ופוחד שיראו, משמע שיש סיכוי שקיימת אפשרות כזו שאכן כשהוא נכנס לשירותים ילדים אחרים יכולים לראות. חשוב לשמוע ממנו האם היה לו נסיון לא נעים שנכנס לחדר השירותים וילד אחר הגיח פנימה, לעיתים שיח קצר עם הילד מבהיר התמונה כולה. במידה ואכן חווה חוויה לא נעימה כגון זו, חשוב לטפל בכך בשיח עם גננת הגן, לשתף אותה ולדאוג שלהבא תהא לו כל הפרטיות שנחוצה לו לעשיית צרכיו באופן הולם.
בהצלחה,
אילנה מישון

שלום נעמה,
מסתבר שהיא יודעת בגן לאכול את הכל, לפי המבחר המוצע שם, אך בבית, "מראה לך מי הבוס". כאן, השאלה, עד כמה את רוצה ללכת עמה ראש בראש. אין ספק שילדים, כמבוגרים, חייבים לאכול מגוון אבות המזון, על מנת לשמור על מצב בריאותי תקין. עם זאת, יש לאזן בין רצונה מחד, לצורך לשמור על בריאותה. אם בגן היא אוכלת היטב ונכון, שווה לשוחח איתה ולשמוע המניעים לכך שבבית בוחרת לנהוג אחרת. כדאי לשבת עמה ולהקשיב, אם לה רצון לאכול מאכל מסויים ולא אחר, או ה"דווקא" באוכל, הינו אך סימפטום לצורך אחר שלה. מובן הרצון שלך שהיא תאכל דברים בריאים, אך לפי "האסטרטגיה" הנהוגה בביתכם היום, כדברייך, "בסוף את ננית לדרישותיה". כאן נדרש להציב לה גבולות, תוך כדי איזון, לשקול בינם לבין עצמך מהם הדברים העקרוניים עבורך שתאכל בבית, ולהציב לה גבול זה. דברים אחרים עליהם הנך מוכנה לוותר, בהבנה שבגן היא מקבלת אבות מזון אלו. אבל ההחלטה חייבת להיות שלך. תוך, כאמור, התחשבות ברצון בתך. האיזון הוא הסוד להצליח הסתדר ולחיות במודוס וויונדי (חיים שלום ושיתוף) עם בתך הצעירה, שאם היא בגן, אני מניחה שהיא צעירה מגיל 6. הראי לה שגם דעתה חשובה, עם זאת הגדירי לך עצמך, קודם לכן, מה הגבולות שלך. בסופו של דבר, גם בחירותיה לא חריגות ולא מזיקות לבריאות. הגבולות לאחר שיגובשו על ידך, יובאו לידיעתה באופן שקול ומתון, כדוג': חשבתי ונכחתי שעבורי, חשוב שכל יום תבחרי לפחות מאכל אחד מבין ...שנקפיד לאכול מחזרתך מהגן ועד שאת הולכת לישון. איזה מביניהם היית בוחרת לאכול היום? ". על ידי מתן הבחירה מתוך מגוון מוצע על ידך, תהא גם לה הדרך להביע דעתה ורצונה באופן הולם ובונה, מגבש ונפרד ממך. חשובה בניית הבנה ביניהן, כמו גם בניית הנפרדות: מותר לך להעדיף מאכל אחד ולה אחר.
עומדת לרשותך לכל הבהרה נוספת.
בהצלחה,
אילנה מישון

אורלי שלום,
בנך, הכמעט בן השלוש, גדל בבית בו, יש להניח, אחיו הבגור מהווה עבורו מודל לחיקוי וכן לתחרות. הדבר מובן בהחלט. ואין ספק, כי לילד בן חמש, באופן טבעי, בד"כ יותר יכולות פזיות לדוגמא. טבעי שכולם רוצים להוביל, בקרב עמנו אנו חיים. ואם להביט בהסטוריית העם שלנו, טרם זכה למדינה שלו, לעיתים, ההצלחה והגדולה הצילה חיים.
עם זאת, חשוב לנהל שיח עם בנך, להבהיר לו שמטבע העולם, לעיתים יצליח יותר ולעיתים פחות, ולמרות זאת, תמיד יישאר האהוב והמוצלח בעיניהם. החשוב בעיני להדגיש בפניו כי לכל אחד מבין שני בנייך יתרונות ומעלות שלו, בלא קשר לאלו של אחיו. ולראות כל אחד כיחיד ומיוחד. התסכול שלו מובן, ועם זאת, עלינו, ההורים, ללמדם לחיות ולקבל ולהתמודד גם עם תסכולים. שיח הוא מועיל, ושיח יעיל הינו דרך אמפתיה למצבו של בנך, שיקוף רגשותיו בעת שמסוסכל, תוך כדי נחמתתו לדוג': אתה מאד מתוסכל שהוא הגיע לפניך, וזה מובן בהחלט, אך בפעם הבאה תוכל לנסות שוב.." או לדוג': "בריצה או בשיח אתה בולט...". העזרה הטובה ביותר, לעניות דעתי, הינה דךר שיח ושיקוף רגשותיו. במקום לומר: "די, תפסיק, אין לך מה להצטער..." ממליצה להשתתף בצערו, להכיל כאבו, לנחמו, ולומר לו: "התסכול ועצבותך בהחלט מובנות. אך אם תמשיך ותתאמן, תוכל להגיע רחוק. וזה ראוי להעררה שאתה רוצה להצליח ולהצטיין. וזה מאד מתסכל שאתה רוצה והחבר/אחיך הגיע לפניך...זה מאד מעצבן, נכון". ממליצה דווקא להיות איתו ברגש שחש ומרגיש, ולנחמו. נוכחות זו עמו כבר תהא עבורו דבר מרגיע.
ככל שילמד שבחיים פעם אתה בראש ופעמים אחרות אחרים מובילים, כך ייטב.
בהצלחה,
אילנה מישון

כהורים, חשוב להתבונן על איזה צורך מנסה הילד לענות, בנסיונו להיות תמיד הראשון. אילו מסרים גלויים וסמויים אנו, כהורים, מעבירים לילדינו, כי הרי תגובתם, ורצון בן השלוש להיות תמיד ראשון, הינה תגובה/התנהגות הבאה לספק רצון כלשהו של משהו, בין של עצמו ובין של משהו מסביבו. הילד צריך ללמוד שאוהבים אותו בין אם מצליח ובין אם לאו, בין אם הראשון או האחרון, וזה המסר החשוב ביותר עבורו לגדילה בטוחה ובריאה. זכרי שתגובה לילד אינה תמיד במילים, והיי ערה לשפת הגוף, שלא פעם מעבירה מסר חזק הרבה יותר ממילים. :-) ילדים שומעים המוסיקה של הדברים שנאמרים ויותר לאלה שלא נאמרו.
כמו כן, ממליצה להמנע מלשבח אחד מבין שני האחרים באופן בולט, בעת נוכחות הילד האחר. ואם, כהורה, בחרתי לשבח את האחד בתכונה יוצאת דופן של האחד, לעולם לזכור לשבח את האחר בתכונה אחרת הייחודית לאחר. לשמור על יחס מאוזן והוגן ביחס לכל הילדים המעורבים בתשבוחות והציונים שכהורה בחרתי ליתן. אם יש לי הערה מיוחדת במיוחד, תמיד רצוי, בעיני לשמור אותה לזמן מאוחר יותר, כשאני עם אותו ילד בייחידות.
בהצלחה,
אילנה מישון

אורה שלום,
אשמח לדעת בן כמה בנך הגדול. הייתי שמחה לדעת אם עד שנה זו, שהה עמך או עם מטפלת בבית. שומעת שנכנס ונקלט יפה בגן. ניכר שנושא הגמילה הוא נושא שנדון בבית כבר מזה מספר שנים, והדיון בו כבר מגביר הלחץ הן אצלך והן אצל בנך.
בגן אני שומעת שהוא מרגל ונוהג לתת שתן בחדר השירותים באסלה. הוא שומר את עשיית הצואה לזמן שהוא בבית. הייתי שמחה לדעת איך נערך השיח שלכם סביב הנושא. האם ארע ארוע כלשהו שדווקא בחודש האחרון פסק לעשות כל צרכים באסלה והחל לעשותם בחיתוך לילה. הייתכן שטרוד מדבר מה? עד כמה מודע למצב הבטחוני כיום? אני שומעת שמבחינה רפואית פזיולוגית, הכל נמצא תקין. את מתארת שבעבר ניסית לאלץ אותו ליתן צואה בשירותים. אשמח שתתני לי יותר פרטים לגבי הדרכים בהן ניסית לעשות כן.
אומר בפתח הדברים שטבעי שילדים פוחדים לשחרר ובייחוד צואה לאסלת חדר השירותים, כשהם אכן חוששים לאבד חלק מגופם. חשש זה מוכר וטבעי בקרב ילדים העוברים הליך גמילה. אשמח לשמוע הדרכים בהן ניסית לאלץ אותו לעשות צואה בחדר השירותים. אני שומעת שאף השתמשת באיום שתורידי לו הטיטול, ואף עשית זאת ואז עשה צרכיו במכנסיים. אין ספק שגמילה הינה לעיתים פשוטה יותר ולעיתים קשה בקרב ילדים בראשית הליך הגמילה, וודאי שקשה בגיל זה. ואין ספק שההתמודדות עם רצונך לגמול אותו מציקה, מטרידה ומלחיצה, בייחוד, שאת מתארת אי נעימות בפני חברים ומבוגרים שרואים אותו קופץ. ראשית, אני מציעה לשחרר הלחץ. לתת לו הזמן. נשמע שהאוירה מאד לחוצה והדבר מובן. עם זאת, המלצתי הינה לשחרר, על אף אי הנעימות בפני הסביבה. להקרין לילדך שקודם כל הוא הוא החשוב לך, ופחות "מה תגיד הסביבה". להבין שכבר קיים issues סביב נושא זה, וכעת, צריך להרגיע, להוריד לחץ, ולחזור ולהסביר לו שהמקום לעשיית הצרכים היא באסלה. כמו כן, להחדיר בו הבטחון והאמונה שאת סומכת עליו ובוטחת בו שכשיגיע הזמן, שלו, הנכון לו, ידע לבחור לעשות צרכיו באופן מלא במקום המיועד לכך. כולי אמונה שעם שחרור לחץ שלך - כך גם הוא ישתחרר מהלחץ ויגיע הרגע שהוא מעצמו, ישנה מנהגו ויעשה צרכיו באסלה. להעביר לו המסר שאת באמת ובתמים מאמינה בו שיגיע הרגע והוא ינהג כפי שנהוג לנהוג בקרב בני האדם. אני נוטה להאמין ששחרור לחץ ממך, יביא גם להרפיה אצלו ולתוצאה המיוחלת. קודם עליך "ללבוש" ו"לאמץ" רגיעה ולהסיר ה"יאוש והמתח" אותם תארת שאת מרגישה, ולטעת בו ההרגשה שאת מאמינה בו שהוא יכול. ממליצה על הספר: "הקטר הכחול שיכול". כמובן שניתן גם לספר לו להיכן זורמים מי הביוב, התהליך שעוברים עד הגיעם ליעדם הסופי, והכל בנועם וברוגע, דרך ספר ילדים כזה או אחר. חשוב לזכור שלכל ילד יש את קצב הבשלות שלו לגמילתו מצרכים, ועלינו להיות סבלנים, עד כמה שהילד מבקש.
בהצלחה,
אילנה מישון

הי אורה,
קודם כל, צר לי על האיחור בתשובה. נשמע שהקשיים בגמילה מתסכלת מאוד עבורך ועבור בנך.

לגבי הקושי שלו לעשות את הצואה, כדאי לבדוק מהו הקושי – האם גופני, רגשי או שניהם. האם יש לו עצירות? אם כן, כדאי לבדוק פתרונות רפואיים ותזונתיים לכך. את כותבת שהוא חושש לעשות באסלה, האם יסכים בסיר? לפעמים זהו שלב שאם הילד מסכים, כדאי לעבור אותו עד שיהיה בשל לאסלה. אם לא יסכים לעשות בסיר, נסי לבקש ממנו לעשות זאת בהדרגה – בהתחלה רק לשבת על הסיר עם בגדים ולעודד כאשר עושה זאת, אחר כך רק לשבת על הסיר בלי בגדים ולעודד, וכך עד שתוכלי להגיע לתוצאה הסופית.

לגבי עשיית השתן בזמן השינה, אציע לך להתמקד קודם כל בגמילת היום על מנת שבנך לא יחוש לחץ רב מידי וזמן מה לאחר גמילת יום מוחלטת התחילו בתהליך של גמילת לילה.

אלו עצות כלליות שאוכל לתת לך, נסי זאת ובאם העניין לא יסתדר בחודשים הקרובים אמליץ לך לגשת לתייעצות עם איש מקצוע המתמחה בגמילה מטיטולים.
מוזמנת לעדכן ולהמשיך לשאול שאלות.
בהצלחה!

לילך,
אנא קראי תגובתי ל"ילד שלא יודע להתחיל שיחה". אוסיף שמיומנויות חברתיות הן דבר נרכש, ותוך כדי תרגולן, הילד רוכש אותן ומשפרן. זה עניין של תרגול, ואתם המודל לחיקוי.
אם יהיו לך שאלות נוספות, אשמח להשיב עליהן.
אילנה מישון

לילך, סליחה

במידה שזה רלוונטי בחינתך תרשמי את המייל שלך ואני אמסור לך עוד פרטים.

הי לילך,

כדאי לחזק את בנך בשני מישורים. האחד – חיזוק הבטחון העצמי. זאת ניתן לעשות על ידי בילוי זמן איכות איתו אחד על אחד, הליכה לחוג שמתאים לו בתחום שהוא טוב בו, חיזוק העצמאות ומתן תפקידים בבית ועוד. המישור השני הוא עבודה על מיומנויות חברתיות. את מספרת שאת שמה לב להתנהגויות שמחבלות ביכולת שלו ליצור קשר. תוכלי לשוחח איתו עליהן, להגיד לו כיצד יכול להתנהג אחרת ואף לתרגל איתו. אם זה אפשרי, אולי כדאי להזמין חבר אחד אליו הביתה וליצור קשרים בהתחלה לא בתוך קבוצה אלא בקשר עם ילד אחד בכל פעם. כמו כן, קיימות קבוצות טיפוליות לילדים שמטרתן שיפור מיומנויות חברתיות וניתן לקחת אותו אליהן במידה הצורך.

בהצלחה!

שלום עינת,
הסברים רציונאליים לא יעילים כי זה לא בעיה של רציונאל. לרוב סימפטומים כאלו מעידים על חרדה, ביתך מצאה לה דרך להתמודד עם החרדה באופן כזה. עד גיל מסויים נשמע שאופן ההתמודדות היה מאוד מותאם, דרך הדובי. עכשיו זה עבר לזירה לא מותאמת של לגעת בעצמה במקומות אינטימיים בגוף (יש למשל ילדים שקוססים ציפורניים או מסובבים את השער - וזה יותר מתקבל בנחת מצד הסביבה).
כאן עולה השאלה, מדוע ביתך בחרדה, מה מעורר חרדה? האם רמת החרדה היא מגוברת ביחס לבני גילה? אם יש חרדה מוגברת צריך בזה לטפל על מנת להוריד את החרדה.
במידה ואין הסימפטומים מעידים על חרדה מוגברת או חריגה, ועל מנת להקל באופן מיידי על ההסתגלות לסביבה צריך לסייע לה להחליף את האופן בו מרגיעה את עצמה, במקום לגעת בעצמה לעזור לה למצוא דרך אחרת להרגיע שהיא יותר נורמטיבית מבחינת הסביבה. למשל לשחק עם כדור גומי רך. צריך להבין מתי היא נוגעת בעצמה, כתגובה למה זה?
בהצלחה