פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום יעל,
אכן מבלבל למצוא מסגרת בגילאים אלו. שתי המסגרות שתיארת נשמעות טובות. יחס המטפלות לילד הוא סביר. משפחתון זו בדרך כלל מסגרת יותר עוטפת ומתאימה לגילאים צעירים יותר. בני שנתיים כבר צריכים גירויים מורכבים יותר ותכנים חינוכיים. כך שכדאי לבדוק מה התוכנית במשפחתון. עם זאת זה כמובן גם תלוי בילד, אם בנך היה עד כה איתך בבית אולי יתאים לו גם מקום יותר קטן ומשפחתי. לגבי הגמילה, זה תהליך ודרך כך או כך. בסיכומו של עניין שני הגנים מתאימים, לכי על תחושת הבטן שלך כאם לגבי בחירת המסגרת המתאימה לבנך בגיל זה.
בהצלחה

קראית את ההודעה שלך וזה הזכיר לי את המקרה שהייה לי עם הבן לפני שנה. כשהוא גם בן שנתיים ו3 חודשים... התייעצתי וכדומה בסוף חברתי מהגינה המליצה לי להתחיל עם הילדה תחתוני חיתול כדי שהא תיגמל.
קניתי את הסוג פול אפס של האגיס, זה כמו תחתון לכל דבר ואיפשר תהליך גמילה נוח גם לי וגם לילד שאחרי 4 חודשים להפתעתי כבר נגמל :)

מירי שלום..שמעתי תגובות לא חיוביות מאנשי מקצוע לתחתוני הגמילה האלה...בכל מקרה לא נראה לי שזה מה שישכנע אותה לשבת על הסיר ולעשות שם צרכים..אבל אני ינסה....תודה

אודה לתגובה..דילגו עליי

שלום איילה,

קיימות גישות שונות לגבי גמילה.
לפי אחת מהן, ואני נוטה לדגול בה, אכן יש צורך במוכנות כלשהי של הפעוט על מנת שיתבצע תהליך גמילה מוצלח. המוכנות כוללת יכולת מוטורית ופיסיולוגית - הן להתאפק מעשיית הצרכים, והן להוריד מכנסיים-תחתונים ולהתלבש, יכולת קוגניטיבית להבין את הנדרש ממנו, ובשלות רגשית. רוב הילדים בגיל של בתך מסוגלים כבר להתמודד עם המטלה הזאת, אבל יש שונות בין ילדים ולא כולם מוכנים באותו זמן. עם זאת, יש גם משמעות רבה להתנהלות של ההורים, למסר שהם מעבירים וליכולת שלהם להכיל את הקושי בשבועות/חודשים הראשונים, שכן הגמילה עשויה להיות ממושכת ויש בה עליות ומורדות.
אם תפרטי מהם הקשיים בהם את נתקלת, אוכל לנסות לכוון אותך יותר.

שלום טל,
היא אמנם כבר בת 2.7 אבל למרות שאני מורידה לה את הטיטול כל אחה"צ כשחוזרים מהגן ושמה לה את הסיר במרחק צעד שניים ממנה (בתוך הסלון שם היא משחקת כל הערב) היא עדיין עושה פיפי על הרצפה מטר מן הסיר...עד היום היא עשתה פעמיים מעט קקי בסיר ובזה זה נגמר..לצערי אין שיתוף פעולה מעבר לזה למרות שחוזרת ואומרת לה כל הזמן שהסיר לידה ואם היא מרגישה שבא לה פיפי או קקי שתשב עליו..היא יושבת דקה או שתיים וממשיכה להסתובב בחדר אך ברגע האמת לא עושה את הצרכים בסיר..כך גם בסופי שבוע..מנצלים את העובדה שהיא יכולה להסתובב עכשיו ללא בגדים כדי לקדם את הנושא אך ללא הצלחה...

שלום עדי,

נשמע שאת עוברת תקופה לא קלה עם שני ילדייך.

ראשית לגבי הבכור, ייתכן שהוא אכן מגיב מתוך קנאה ורצון לקבל יותר יחס ותשומת לב. אני מבינה את התסכול שהרגשת כאשר לאחר "יום כיף" הוא שב להתנהגותו הקודמת, אבל צריך לזכור שילדים מגיבים ליחס יומיומי, רציף ועקבי, ואילו יום כיף אחד, נעים ומשמח ככל שיהיה, לא יכול לחולל שינוי.
לכן, אני מציעה לחשוב על דרכים בהן תוכלי לקרב אותו, להתייחס לייחודיות שלו או למקומו החשוב כבכור במשפחה, אולי לתת לו תפקידים ותחושת אחריות בסיוע בטיפול באחותו, וגם להמשיך באותו כיוון של "שעת איכות" שלך איתו, לאו דווקא פעילות גדולה ומיוחדת, יכול להיות גם לצאת רק איתו לגינה או לשבת לשחק איתו במשחק שהוא אוהב וכד'.

מעבר לכך, ייתכן שאת חווה קושי בלשים גבולות, לשני ילדייך. כך לגבי ההתחצפות ושאר ההתנהגויות שלו, וכך לגבי קשיי השינה של בתך הקטנה. אם את מעוניינת להעביר אותה לחדר אחר עשי זאת, בלי לפחד מההשלכות. גם אם יהיו כמה שבועות קשים, בסופו של תהליך היא תישן במיטתה ובחדרה, וכולכם תרוויחו מזה. ברגע שתהיי בטוחה שזה הדבר הנכון לכם, ותשדרי מסר בטוח, עקבי ותקיף, היא תגיב בהתאם.

הסבירי לה לפני כן מה עומד לקרות, הראי לה את המיטה ואת הפינה שלה בחדר החדש (בחדר עם אחיה?), עשו מהמעבר עניין חגיגי ומרגש. בימים שלאחר המעבר עזרי לה להסתגל על ידי "טקס שינה" (אולי כבר יש לכם כזה, ואם לא - כדאי לגבש: סדר קבוע של נניח מקלחת, סיפור, נשיקה ושכיבה לישון). אם היא בוכה ומתקוממת הסבירי לה ברוגע שהיא כבר גדולה ולא ישנה יותר עם אמא ואבא, שבי לידה ולטפי אותה עד שתירגע. שוב, התהליך עשוי להיות ממושך וקשה, אבל בסופו יהיו תוצאות.
בהצלחה!

שלום שרון,

לנושא הגמילה אין 'תשובה נכונה' אחת.
חשוב לדעת כי ישנן גישות שונות המתייחסות לנושא הגמילה.

לדעתי, במידה ונראה לכם מתאים יותר להתקדם עם רצונו של הילד - אין מניעה בכך.
עם זאת, חשוב לזכור שתהליך הגמילה בלילה - כפי שכבר התנסיתם ביום - עלול להיות ארוך וקשה.
בהנחה שאתם - ההורים - מרגישים בנוח ללכת לתהליך גמילה בלילה, עשו זאת.
בשלב ראשון ניתן להצהיר בפניו כי אם ישמור על החיתול יבש עד הבוקר, הוא יוכל ללכת לישון עם תחתונים. ברגע שהצליח להתאפק לילה אחד, ניתן לעשות איתו טבלת הצלחות בלילה. אם הוכיח 3 הצלחות רצופות, נראה שכבר מוכן להורדת חיתול.
עם זאת, פספוסים יתכנו גם אז, ולכן יש צורך להתאזר באורך רוח, ולהמנע מליצור אצלו תחושת אי נעימות בשל פספוס.

בעיני, החשש מפגיעה בביטחון והערכה עצמיים הוא מעט מופרז.
איני מכיר הוכחות לכך ששיטת גמילה או זמן גמילה מסויים משפיע באופן כזה או אחר על תכונות אלו אצל ילדים. בנוסף ניתן להתבונן על התסכול הנגרם לילד משתי זויות (לפחות):
מחד - להשאירו עם חיתול עלול לגרום לו תסכול, שכן ההורים לא נענים לו, ולא בוטחים בו.
מאידך - גם פספוס בלילה עלול לגרום לו לפקפק ביכולתיו, שכן לקח על עצמו משימה ולא עמד בה, ואף התעורר רטוב.

אני מזכיר זאת כדי להסיר מעט חשש מהנושא. איני מאמין שתסכול אחד עדיף על השני, ובכל מקרה, איני מאמין שתסכולים מעין אלו גורמים לפגיעה בטווח הרחוק.

בהצלחה!

שרון, קבלי ח"ח, את חושבת ומתנהגת כמו אימא למופת, עם איך שאת מקפידה על בניית הביטחון העצמי שלו. גם אני הייתי מתנהגת כך, ולא הייתי יכולה להגיד לילד שרוצה לעבור לתחתונים "לא". עם זאת, גיל שלוש, זה עדיין גיל כזה שלא כל הילדים גמולים בלילה, אנחנו השתמשנו בשלב המעבר הזה ב-Dry Nites שהם תחתונים סופגים. גם הביטחון העצמי שלו לא נפגע, כי הוא ישן בתחתונים ולא בחיתול וגם יש ספיגה והוא קם יבש.

שלום אמא מודאגת,

את מתארת את בתך כעקשנית ודעתנית ושואפת לשליטה, ועם זאת במצבים רבים - בגינה ובבתי חברים - היא מצליחה לווסת את ההתנהגות שלה ולמצוא את הדרך להסתדר בכוחות עצמה. מעניין מה קורה לה בגן, מדוע דווקא שם היא מתקשה לשלוט בתגובותיה ומתפרצת כך. האם יש לך השערות? האם זה קשור לגודל הקבוצה, אולי בסביבה צפופה יותר היא מרגישה צורך עז יותר להילחם על מקומה? האם יש משהו באווירה בגן שיוצר יותר תחרות ומאבק? את מציינת שלרוב היא מסתדרת לבד, ובמקביל את גם אומרת שאת מצליחה לגרום לה לשתף פעולה. האם היא זקוקה לרוב לתיווך שלך?
לא ציינת זאת במפורש אבל אני מבינה מדברייך שהיא בכורה, ולפני 10 חודשים נולד לה אח. האירוע הזה, בצירוף תכונותיה האישיות והשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת, יכולים להוסיף הבנה להתנהגות שלה. אני לא סבורה שיש צורך להזדרז ולפנות לטיפול, אך יש מקום לנסות "להכין" אותה בבית באמצעות מתן גבולות ברורים, והעברת מסר שלא תמיד היא יכולה להיות במרכז וזאת שנשמעת וקובעת. זה יעזור לה הן בהסתגלות לגן עירייה, והן בכלל בהתמודדות עם תסכול.
בהצלחה.

שלום רינת,
בעקרון המחקר היום תומך בסברה שעדיף להיות הגדול בקבוצה ולא הקטן. ממליצה לך לקרוא את ספרו של Malcolm Gladwell, הוא ספר מעניין והוא מצטט שם מחקרים רבים בנושא. הטענה המרכזית היא שהגדול בחבורה מגש לעצמו דימוי עצמי גבוה, כי חווה את עצמו פוטנטי וחזק לעומת האחרים, במקום הקטן שצריך כל הזמן להשלים פערים ולהשיג את האחרים. עם זאת כל ילד הוא אחר באופי ולא תמיד הכלל מתאים לכולם. ישנם ילדים שהם מאוד בוגרים ובשלים לגילם ואז להשאיר אותם שנה יהיה להם משעמם ומעכב. לפעמים ישנו הבדל גם בין המגדרים, בנות לרוב מתפתחות רגשית מהר יותר לעומת בנים.
לסיכום ההמלצה הכללית שלי היא להשאיר בחממה, אך נסי לקחת בחשבון גם על פי השיקולים שמניתי מה יהיה הכי נכון לביתך.
בהצלחה

שלום שירן,

אני מתנצלת על העיכוב בתגובה.

את מתארת תנודות חדות בתהליך הגמילה של בתך. הייתה תקופה של היענות והצלחה בנושא הפיפי, אחר כך תקופה של פיספוסים ואפילו נראה שהיא עושה "דווקא", וכעת, עם השינוי שאת עשית ליותר זמן משחק ותשומת לב, שוב יש הטבה.

התיאור הזה עשוי באמת להעיד על כך, שהשינויים בעשיית הפיפי נובעים ממקור רגשי ולא מקושי להתאפק. כלומר, בתך עושה שימוש בעשיית הצרכים על מנת להעביר מסר מסוים. במידה מסוימת היא הצליחה בכך, את החלטת להעניק יותר תשומת לב, והצורך שלך "לפספס" ירד. האם היא נמצאת איתך בבית כל הזמן, או שהיא גם במסגרת של גן? אם היא בגן, איך הולך שם? או שהיא עם אנשים אחרים, אולי אבא או סבים או בני משפחה אחרים? לפעמים ההבדלים בהתנהגות בסיטואציות שונות יכולים גם הם לתת לנו אינפורמציה חשובה לגבי מקור הקשיים.

לגבי הקקי, את מעלה השערה שהיא מפחדת. ייתכן שזה נכון, ילדים רבים נגמלים בקלות רבה יותר מעשיית פיפי, ואילו משהו ביציאת הקקי מגופם, או אולי בהטלתו לשירותים, מעורר בהם פחד. נסי לדבר איתה על זה ולשאול אותה מה מפריע לה. כשהיא אומרת שיש לה קקי, לכי איתה לשירותים ושבי לידה, ונסי לעזור לה להפוך את הרגעים הללו לנעימים - הקריאי סיפור, שירי לה שיר, נסי להצחיק אותה ולהסיח את דעתה וכו'. תני לה חיזוק כלשהו על עצם הנכונות לשבת ולנסות לעשות, גם אם זה לא מצליח. כדאי גם ליזום ישיבות כאלה, בבוקר ובערב, גם אם היא לא מודיעה שהיא צריכה לעשות, ושוב לחזק אותה על עצם הישיבה.
בהצלחה.

שלום לילי,

אני מצטערת על העיכוב בתגובה.
לא תמיד אנחנו יודעים ברגע נתון מה "נכון" לעשות, והאמת היא שלרוב גם אין תשובה אחת "נכונה".
פעלת באופן אינטואיטיבי מתוך רצון ללמד את בתך לשתף ולחלוק, וזה בסדר גמור. נכון שלא כדאי ללחוץ על התינוק/הפעוט ולא להכריח אותו לתת מחפציו וצעצועיו, אבל זה בהחלט בסדר להציע. אפשר לומר משהו כמו "זה שלך ואתה לא חייב לתת, אבל אתה יכול לבחור להיות נדיב ולשתף בצעצוע שלך. הוא יישאר שלך גם אם X ישחק בו קצת". בהדרגה ילדים לומדים את ההתנהלות החברתית הזאת, אבל רובנו נשארים גם בבגרות עם מידה של קנאות לדברים שלנו, ולא תמיד מתחשק לנו לשתף בהם... וזה טבעי וסביר, כל עוד לא פוגע ביכולת לקיים חיים חברתיים.

שלום אביבית,
תיאור המצב אצלכם בבית דומה מאוד לתיאורים של משפחות רבות סביב גיל ההתבגרות (אך גם לפני).

הורים רבים נקלעים לאותה דילמה, תוך תחושת חוסר אונים בנוגע להתמודדות יעילה מול התקפותיו של הילד/נער.

חשוב מאוד להתייחס באופן מותאם ומחושב במקרים כאלו, כך שמגיעים לפתרון שיוביל לחיזוק העמדה ההורית היציבה. התייחסות שכזו מאפשרת המנעות ממאבקים עם הילד, אשר בתורם יובילו לפגיעה במערכת היחסים בבית.
חשוב שהדרך בה פועלים ההורים תהיה ברורה ומותאמת לערכיהם של ההורים, לסיטואציה המשפחתית ולמערכת היחסים בין ההורים לילד ולאחיו.

במקרים מסוג זה אני ממליץ מאוד להיעזר במלווה מקצועי.
לצערי איני יכול לספק לך פתרון קונקרטי מותאם לצרכים שלכם, בשל מגבלותיו הטבעיות של פורום ייעוץ. עם זאת, אני מוכן לשוחח איתך בנושא, וכך לנסות לעזור לכם באופן יותר מותאם.

לכן אני מזמין אותך ליצור עימי קשר טלפוני במידת הצורך,

בהצלחה!

שלום לך,

בהתאם לתיאור שלך, אפשר שהתפרצויות הבכי נובעות מעייפות, אך גם משינויים (חיצוניים אך גם פנימיים-התפתחותיים) כלשהם.

שמתי לב לשימוש הנרחב שלך במילים שמבטאות חשש ממצוקה:
'במקום שתשבר ותבכה', ''תשלוט במצב ולא תשבר'

עם זאת, חשוב לי לומר שהתפרצויות בכי אינן דבר שלילי בהכרח, והן עשויות לאפשר פורקן חיובי של מתחים מצטברים. לכן לאו דווקא כדאי להתערב. בכל מקרה, ההתייחסות אליהן תלויה בניטור של אותם אירועים.

אם תוסיפי פרטים אוכל להמשיך להתייחס:
מה תדירות ההתפרצויות?
האם הן מתרחשות רק בבית בזמן אחה"צ?
האם בתך ישנה צהריים בגן?
האם ישנן אירועים של התפרצויות זעם, או בכי בלבד?
מהן תגובות הסביבה (שלכם ההורים, גננת, קרובים, חברים וכו') לאירועים אלו?

עניתי בשרשור הפניה המקורית.

שלום קרן,

לא לגמרי ברור מתוך שאלתך מה מטריד אותך - האם את חוששת שבתך מבקשת שתשכבי לידה מתוך חרדה? אם כן, האם יש סימנים נוספים לכך?
את מתארת אותה כ"שתלטנית", האם זה בא לידי ביטוי גם בבית או רק בגן? באילו התנהגויות?
התופעות שאת מתארת יכולות לנבוע ממספר מקורות, למשל ניסיון לבדוק גבולות או להשיג קירבה ותשומת לב. אם בכל זאת יש לך סיבה לשער שהיא סובלת מחרדה, תוכלי לפנות איתה לפסיכולוג קליני אשר מתמחה בעבודה עם הגיל הרך. הוא ייפגש אתכם ההורים ועם הילדה, ויוכל לספק הערכה לגבי מצבה והאם היא, או המשפחה, זקוקה לעזרה.
בהצלחה.

האם חרדות זה תורשה?
כי אני סובלת שנים ולא טיפלתי ניסיתי טיפול הומאופתי ולא עזר

תודה

בנטייה לחרדה יש מרכיב תורשתי.
עם זאת לא כדאי להניח שבגלל שאת סובלת מחרדה, כך גם בתך.
כאמור, לתופעות שתיארת יכולים להיות גם הסברים אחרים, ובכל מקרה אני מציעה לפנות לייעוץ מקצועי, הן עבורה והן עבורך - חבל שתמשיכי לסבול כאשר יש דרך לטפל.
בהצלחה.

שלום אוראל,
פערים בדרכי גישה וחינוך בין הורים שכיחים בתחילת הדרך. המעבר להורות דורש הסתגלות והרבה למידה, ראי בפערים הזדמנות לחזק את השותפות והזוגיות שלכם לדון והחליט ביחד על דרך האני מאמין שלכם בחינוך וגידול ילדכם. זה טבעי שאתם לומדים ומסתגלים יחד עם הולדת הילד הראשון, זה שגרתי ולא חריג. התהליך נמדד ביכולת הלמידה וההסתגלות שלכם ולא בתחושה הראשונית, זה מצוין שאת שמה לב להבדלים ולהשפעות של ההתנהלות שלכם על ילדכם, דברו על זה ביניכם והחליטו מה נכון עבורכם ועבור הילד שלכם. ילדים הם גמישים מאוד, ברגע שתחליטו כיצד להתנהל ותעשו זאת בעקביות הילד יתרגל במהרה.
באשר להרגלי הרדמה, ילדים לומדים בהדרגה להרדים את עצמם וזה לוקח זמן, ההמלצה הכללית היא לא להרגיל לתלות בגורמים חציוניים אך כך לתמוך ולהרגיע כשיש מצוקה.
בהצלחה