פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום,
בתי בת 9. יש לה מספר חברות שאיתן היא נפגשת אחר הצהריים: בפעולת הצופים, בבית, בגינה הציבורית.
לבתי יש חבר שגם הוא בן 9. לחבר זה גם יש חברים נוספים, שאיתם הוא נפגש מחוץ לשעות הלימודים.
בתי והחבר שלה משחקים בהפסקות כל הזמן ביחד וכמעט ולא משחקים עם החברים הנוספים שלהם. הם לא מוכנים לשחק עם חברים אחרים, מהסיבה לטענתם, שהם דחויים, לא רוצים לשתף אותם, הם אוהבים להיות ביחד ובלי לברים נוספים.
טענותיהם נכונות היות ושניהם ילדים "מוזרים". שניהם כל היום ביחד, מחזיקים ידיים, לעיתים מתחבקים. המציאו עליהם שהם התנשקו, וכל בית הספר צוחק עליהם בעקבות כך. יש להם תחומי עניין משותפים (ניסויים, מדעים, אוהבים להמציא דברים), לציין ששניהם לומדים באותה כיתה ועולים כעת לעיתה ד'.
מצד שני, אמו של החבר לא מסכימה שיהיו לבד רק שניהם, אלא שיהיו ביחד אך עם עוד חברים נוספים בהפסקות. מה שקרה, הוא שהם המשיכו להיפגש בינהם, בלי לספר לנו (גילינו זאת ע"י כך שהילדה שלי באה וסיפרה לי).
יתרה מכך, כשהם ביחד בהפסקות, הם הולכים ומציקים לאחות הקטנה שנמצאת בחטיבה הצעירה איתם, ולפעמים סתם הולכים ומדברים.
אני ציינתי בפני אמו של החבר כי לדעתי עדיף שיהיו ביחד וישחקו יחדיו. כך לפחות יש להם אחד את השניה. לציין כי הבת שלי אוהבת להיות בחברת בנים יותר מאשר בנות.
אמו של החבר ציינה בפניי את החשש שלה מחוסר המקובלות, וכי היא חושבת להפריד בין בנה לבין בתי היות וה"ביחד" עושה להם לא טוב (ממציאים עליהם דברים כמו נשיקות). ועוד, כי הם עולים לכיתה ד', וזה לא נראה טוב שיש חבר וחברה.
שאלתי:
א. מה עלינו לעשות? האם עלינו להתערב ולנסות לצרף אליהם חברים נוספים?
ב. האם זה נכון להפריד בינהם?
ג. ברור לי כי עלינו לשוחח עם המורה לעניין חוסר המקובלות, ועשיתי זאת כבר. המורה צירפה את בתי לחברות אחרות, והדבר עבד ל - 3 ימים, ומיד חזרה לשחק עם החבר שלה. כבר בתחילת השנה נפנה בשנית למורה, אך מנסיוני כמורה, כל דבר שננסה לכפות על ילדינו, יתבצע בחוסר חשק, ומייד יתפוגג לאחר שנחייב אותם.
סליחה על האורך.
חשוב לי מאוד לקבל תשובה.
בתי עברה רבות בחייה (אמא חולה מאוד), והמחשבה על שינוי נוסף ומהותי בחייה מפחיד אותי.
תודה רבה.

ביתי בת ה-6 מתוקה ועדינה תמיד היא הייתה יותר מידי ילדונת ונשית אם זה לק ובובות ושמלות של נסיכות.בכל אופן יש לה חברה שכנה שמגיעה לשחק איתה אחר הצהריים ומה שקורה אם ביתי לא רוצה לשחק באותו משחק שהחברה רוצה החברה דוחפת אותה או שאומרת לה אני החלטתי שעכשיו משחקים עם זה
וזה תמיד קורה שאני לא מסתכלת וביתי כמובן מספרת שזה לא נעים לה.וגם לא רוצה להגיד לא כי היא מפחדת שהילדה לא תשחק איתה יותר
ניסיתי להסביר לביתי שזה בסדר והיא צריכה להגיד לא איך זה אף פעם לא נרמר וזה תמיד חוזר על עצמו
ביתי מפחדת שהחברה לא תהיה מרוצה מימנה ולא תשחק איתה ותימצא חברה אחרת לאחר הצהריים
למרות שלביתי יש חברות שונות שכן מגיעות לשחק איתה
מה אפשר לעשות?ומה עושים שאני רואה את המצב של הדחיפה מול העינים?האם להתערב להגיד משהו?מצב מצער ומתסכל
תודה מראש ושבת-שלום

שלום רב,
הבת שלי בת 11 שנים מנישואים ראשונים .
כיום אני נשואה 8 חודשים . אני בהריון בחודש 7 .
בתי עברה המון שינויים בכל השנים הללו מאז שהייתה בת 3 כשהתגרשתי
אני מרגישה ורואה שהיא חזרה אחורה ומתנהגת בחוסר עצמאות מוחלט
היא תלותית מאוד , מרגישה צורך להביע את אהבתה המון ! מחפשת תשומת לב
שלא לצורך . היה לנו פעם בשבוע יום שהוא רק שלנו בלי הפרעות .. בתקופה האחרונה
למרות הקושי הרב שלי פיזית , אנחנו הולכות לבריכה בערב , לפחות 2 פעמים בשבוע .
אנחנו מדברות המון . יש לי הרושם שיש לה מחסום כלשהו רגשי שהיא חושבת כמו ילדה בת 4 שנים ולא כמו שילדה בגילה צריכה לחשוב .
זה מתבטא בחוסר ההבנה כמו למשל - היא קבעה עם בעלי ללכת לסרט , אני חשתי ברע והיא התבאסה ובכתה כמו ילדה קטנה ואני נורא הופתעתי מהתגובה . לבסוף בעלי לקח אותה אבל אין ספק שהרגשתי מאוכזבת מאוד מחוסר ההבנה ומזה שיש לנו קשר אמיתי וכנה .
יחד עם זאת אני גם יודעת שלא הענקתי לה עצמאות מגיל קטן שמסביר את התלותיות .
אודה לעזרתכם האם אני צריכה מסגרת טיפולית על מנת לפתוח לה את הראש
ושתתנהג כפי שמצופה מילדה בת 11 שנים .

שלום רב, אני אם חד הורית לילדה בגיל 5 ויש לי בן זוג מזה שנתיים אני בהריון(חודש שישי) ועברנו לגור במשותף אני בתי ובן זוגי יש לי 2 שאלות:
1. בתי התחילה למצוץ אצבע לפני חודשיים ואני לא מצליחה להפסיק את התופעה אז איך אפשר לגרום לה להפסיק?
2. היא קוראת לבן הזוג שלי ״אבא״, יש לציין כי היא יודעת מיהו אביה (הסדרי ראיה אחת לשבועיים) איך ל תנהג עם התופעה הזאת? האם צריך לתקן אותה? להעיר לה? אני או בן זוגי? אשמח לתשובה..

הי,
יש לי בן מקסים בן 7 אבל.. יש לו לא מעט תגובות המלוות בכעס וברוגז כמעט על כל דבר שמעירים לו.קשה לו גם להתרפק ולתת נשיקות וחיבוקים כשאני מבקשת וכלפי אחותו הקטנה אין מה לדבר.כמעט אף פעם לא מוכן לקבל ממנה נשיקה ו/או חיבוק.בנוסף,לא מוכן להסתובב ללא גרביים!!!זה משגע אותי!!!מילא כשנועלים נעלי ספורט אבל גם בבית.
מה עושים?מה עובר עליו?
אשמח לתשובה בהקדם.
המון תודה:)

שאלה נוספת,
יש לי פחד בלתי מוסבר מלשתף את אמי בדברים חשובים. אני מתחילה לפחד ממנה ויש לי דפיקות לב מואצות. מה אני צריכה לעשות כדי שזה לא יקרה?
דבר שני, ביום שלישי אני עוברת לבית חדש. איך אני אוכל להתקרב לילדים חדשים ולפתח איתם קשרים?

אני נערה בת 14 ואני משתדלת להמעיט במאכלים ממתוקים באופן כפייתי. בתקופה האחרונה התחלתי "לזלול" יותר מאכלים מתוקים, אך לא במידה רבה. התחילו לי כאבים נעלמים של שתי שיניים והפסקתי כמעט לחלוטין עם המתוקים. אני לא יודעת מה לעשות. יש לי פחד גדול מרופאי שיניים. ואני באמת לא אכלתי הרבה מאוד מזון ממותק. האם זה אולי מההרגל החדש נוצר?

שלום, אנא עזרתכם בהבנת הבעיה...
יש לי 2 ילדים - בנים. אחד בן 9 (סיים כיתה ג'), שני בן שנה ו4 חודשים.
הבעיה עם בן הגדול... ילד נורמטיבי לחלוטין, לומד מצוין, תמיד היה רשום והשתתף ברצון ב 3-4 חוגים. כל הזמן עסוק. היה זמן לבקר אצל חברים וכד'. סבים/סבתות גרות רחוק – לכן אין לנו עזרה מהם. תיקשר עם כולם חופשי ללא קשר לגיל. אני - אבא - תמיד לקחתי אותו מהגן ואחר כך מביה"ס לחוגים ולחברים ותמיד היו לנו יחסים טובים. מאז שנולד הקטן, הוא כנראה התחיל לקנא בו (אבל עם זאת מאוד אוהב אותו), אמר פעם-פעמיים שאנחנו אוהבים את הקטן יותר... למרות שזה לא נכון והוא מקבל אפילו יותר תשומי ממה שקיבל בעבר, אם לא לדבר על מתנות (יקרות) שהוא כל הזמן מקבל ולא חסר לו כלום.
מספר חודשים הוא מתלונן על כך לא מרגיש טוב, יש לו בחילות, סחרחורות. אבל אם צריך ללכת לחבר או למקום שהוא רוצה - הכל נשכח. ליתר בטחון עשינו לו גם בדיקות - ועכשיו בוודאות אפשר להגיד שהוא בריא מבחינה פיזית.
בן שלי תמיד אהב להיות במטבח, לעזור לבשל, לנקות בדירה. עכשיו....רק מחשב, טלוויזיה, סמארטפון – זה מה שמעניין אותו, נאלצנו להגביל אותו לשעה-שעתיים שימוש במחשב (טלוויזיה בינתיים לא הגבלנו). אם מבקשים לעשות ממנו משהו - אז או שהוא עושה כאילו לא שומע ואפשר לחזור עד 20 פעם - ללא תוצאה, או שהוא מתחיל לבכות ולצעוק שאני צועק עליו ולכן הוא לא רוצה לעזור. מסתובב והולך לחדר שלו. פעם אפילו אמר שאני מרביץ לו וכן הוא ילך למשטרה (כמובן לא נגעתי בו). אבל הוא ילד רגיש מאוד וכל נגיעה (גם בביה"ס) גורמת לו לרחם על עצמו ובזמן אחרון התחיל להגיד לנו שבכלל חבל שהוא נולד (אמירה הזו התחילה להטריד אותי).
אנחנו ממש דואגים ומשתדלים לעשות הכל בשבילו. לדעתי הוא מנצל את תחושת החולי שלו לטובתו או שקורה לו משהו והוא לא מספר. עוד דבר, הוא עובר לביה"ס אחר בשנת לימודים הבאה. אולי זה מה שגורם לו לתסכול.
תעזרו לי בקשה - איך אפשר לגרום לו להבין שהוא חלק משפחה ואנחנו איתו ולא נגדו. איך לגרום לו להיות חלק מהמשפחה, להחזיר לו רצון לעזור בבית (בקטנה, כמו לסדר את החדר שלו)? איך להעלים לו את הרגשת חולי? אולי יש לך איזו נוסחה מנצחת?
סליחה על סיפור ארוך, השתדלתי לקצר ככל האפשר...
תודה

שלום רב,
אנחנו זוג הורים לשני ילדים.
בן בן ארבע וחצי ובת בת שנה ו-8 חודשים.
מאז שבכורנו נולד לא עזבנו בכלל.
בעוד שבועיים בעלי ואני נוסעים לחו|ל לארבעה ימים.
הילדים ישארו בבית שלנו עם שתי הסבתות שאותן הם מכירים היטב ורגילים אליהן.
שאלתי היא כיצד להכין את הילדים לנסיעה שלנו והאם לדבר בטלפון במהלך הנסיעה עם הבכור(ילד רגיש מאוד מאוד)?אני חוששת שמא לשמוע אותנו בטלפון יצור אצלו מועקה גדולה.
תודה,דנה

שלום רב,
בתי בת ה-5 ושלושה חודשים- ילדה חכמה, נבונה ובעיקר רגישה מאוד סובלת מזה חודש מפחד מעשיית צרכים בשירותים (מדובר בצואה בלבד).

הפחד החל כתוצאה מאירוע חד פעמי של עצירות ולכן גם כאב ביציאה. אירוע זה שהתרחש לפני כחודש גרם להתאפקות למשך 3-4 ימים באופן מחזורי כשכל פעם כזו מלווה בכאב ופחד בזמן השירותים עד כדי סירוב להתקרב ולשבת על האסלה בשבוע האחרון.

לציין, בשבועיים האחרונים אנו מוסיפים לארוחות שלה כף שמן פראפין כדי למנוע את הכאב והפחד וזה גורם לתחושת תסכול כאשר היא מרגישה צורך ביציאה אך מצד שני מסרבת לשבת בשירותים. לכן, התוצאה היא שהיא קמה באמצע הלילה לשירותים, עושה את צרכיה, בלי קושי ובלי כאב וחוזרת לישון בלי מודעות לכך בבוקר למחרת.

ניסינו מגוון שיטות: ישיבה סבלנית ותומכת בה במהלך הישיבה בשירותים, הקראת סיפורים, הסבר על הדאגה והתוצאה שעלולה להיווצר משמירת הצרכים בגוף.

אנו מתוסכלים מהמצב ואיננו יודעים איך לפתור את הבעיה.
נודה לכן מאוד אם תוכלו לייעץ או להפנות לגורם מתאים שיוכל לעזור בנושא.

שלום רב
בתי בת השנתיים וחצי מאז לידתה מאוד עצבנית בשנה הראשונה היא הייתה צורחת שעות ולקח המון זמן להרדימה ולהרגיעה
אי אפשר היה לנסוע איתה במכונית ואפילו לא לצאת לטיול בעגלה היא תמיד הייתה צורחת עד לאיבוד נשימה. כיום זה רק מחמיר היא לא מוותרת יכולה לצרוח בנסיעה באוטו עד כדי הפסקת נשימה, לוקח המון זמן להושיבה באוטו או להכניסה הביתה כי היא רוצה תמיד לעשות דברים ולהיות חופשיה וכל מי שיוצא מהבית היא רצה אחריו ואם לא נותנים לה לצאת היא נכנסת למתקפת זעם נשכבת על הרצפה ולא נותנת לאף אחד לגשת ולהרגיעה.
לאחרונה החלו גם התעוררויות בלילה עם צרחות היסטריות של למעלה משעה והיא לא נותנת לנו להתקרב אליה ולהרגיעה אך אם אנחנו הולכים היא עוד יותר צורחת. בנוסף היא מתעוררת בלילה ועוברת לשכב על הרצפות בבית ולא מאפשרת לנו להחזירה למיטה למרות ששמנו לה בחדר מזרונים ופופים היא קמה מהמיטה ונשכבת על רצפות ברחבי הבית.
אנחנו אובדי עצות היא ילדה שלישית וכבר חווינו דברים עם הגדולים אבל לא ברמות כאלה. ההתעוררויות בלילה מפריעות לאחים שלה ונוצר בלאגן רציני בבית.
אודה לך על תשובתך

שלום רב,
בתי הבכורה בת 5.5 היא ילדה נבונה מאוד (לכל הדעות), בוגרת, אוטודידקטית, אוהבת ללמוד, להחכים ולשאול שאלות. הגננות משבחות אותה בפניי יום יום בעבור הליכותיה, נימוסיה, חוכמה, התנהגותה בחברה ובגרותה. היא מקבלת ממני משובים על התנהגויות חיוביות וכמו כן גם על התנהגות טובה פחות, מתייעצת איתי כיצד לנהוג בבעיה כזו או אחרת בגן (בין החברות ) מסיקה מסקנות ומיישמת את העצות בשטח ( אני נותנת לה כלים להתמודד ועוקבת עם הגננת בנושא).
דבר אחד ויחיד אך משמעותי מאוד הוא התנהגותה כלפי אחותה הצעירה ממנה בשנתיים.
ההתנהגות כוללת חוסר סובלנות כלפיה, חוסר כבוד, מרגישה שהיא מעליה, לא חביבה אליה, מרביצה לה (בכל פעם מכה כואבת אחת בגב/ בבטן/ בועטת ללא כל סיבה ממשית). זה מלווה אצלה במין כעס אגור ונראה כמו פרצוף של שנאה.
אחותה הצעירה, כ״כ אוהבת אותה לעומת זאת, חביבה, מנשקת, מחבקת, מחמיאה, נדיבה מאוד כלפיה ומעריצה אותה. אפילו סולחת לה באותו הרגע על המכה וממשיכה לשחק איתה. הילדות האלה מעולם לא ראו אלימות בבית, מעולם לא פגענו להן בגוף, אפילו לא מכה על היד. כלום. לאחר כל אירוע כזה אני מסבירה לבכורה שאנחנו לא מתנהגים כך, שאפשר לפתור כל דבר במילים. היא מתנצלת (לא מכל הלב) ואחרי כמה דקות שוכחת וחוזרת לסורה. ניסינו תכנית שבועית, כל יום מקבלת סמיילי על התנהגות לא אלימה וזה החזיק בדיוק יום אחד.
כיצד עליי להתמודד מולה בעניין?? לא מקובלת עליי התנהגות כזו.
האם נכון לפעול דרך בתי הצעירה ולאסור עליה להיות נחמדה לבכורה אחרי התנהגות כזו?
האם אני צריכה למנוע ממנה דברים?
האם אני צריכה להפגין כעס ולא לדבר איתה אחרי אירוע כזה?
היא חייבת להבין לעומק ולקבל סוג של ״זעזוע״.
כמה עובדות נוספות:
היחס שלנו כלפי שתיהן הוא שווה ( אין אפליה)
יש לי זמן איכות עם כל אחת בנפרד ועם שתיהן יחד


אודה לעצתך, הגר

שלום, בעלי ואני נשואים 8 שנים ויש לנו 2 ילדות, האחת בת שנה ו-9 חודשים והשנייה בת 5 שנים.לאחר הרבה שנים של מערכת יחסים לא טובה שמלווה בהרבה מריבות, החלטתי שאני רוצה להיפרד. לבינתיים אנחנו מנסים הפסקה בה בעלי יעבור לגור אצל הוריו. שאלתי היא, כיצד מספרים זאת לילדה (אני לא לוקחת בחשבון את הקטנה)? ברור לי מה הדרך לספר כאשר זאת פרידה אך לא כשזאת הפסקה שהתוצאות שלה עדיין לא ידועות.אודה לעזרתך/כם.

הבן שלי בן שנה וחצי. אני עדיין איתו בבית.

במפגשים עם ילדים בגילו הוא לא מראה יותר מידי התעניינות עדיין, אבל יש לו קטע שהוא יכול להיפגש פנים מול פנים עם עוד פעוט ופשוט לתת לו מכה על הראש סתם ככה. או כשהוא כועס עלינו הוא מנסה להרביץ לנו. לא עוזרות המליון פעמים שנגיד לו לא - הוא לא מפסיק עם זה.

בגינה כשהוא רואה ילד עם צעצוע הוא מייד ניגש וחוטף לו אותו והוא מסוגל גם שנייה אחרי לזרוק אותו עליו, ואם זה צעצוע פלסטיק זה מסוכן וכואב.

היה מיקרה שילד אחר הגיע לגינה עם בימבה והבן שלי רצה אותה. הילד השני היה יותר גדול ולא נתן לו, אז הבן שלי בלי בכלל להתבלבל, אחרי שהבין שהוא לא מצליח לקחת את הבימבה, ניגש לילד ונתן לו מכה ביד....

מאוד לא נעים לי מול ההורים של הילדים האחרים, ואני מרגישה שאאנחנו לא מצליחים להפסיק את ההתנהגות הזו.... אשמח לעצה בנושא.

עניין נוסף הוא ה"לא" שמשתלט על חיינו. צריך לשתוף ידיים לפני האוכל - הוא לא רוצה. אז אני מסבירה שאנחנו תמיד שותפים לפני ואחרי האוכל ואי אפשר לשבת לאכול בלי לשטוף את היידיים - חצי שעה של התעקשות ובכי שלו כי הוא כבר מורעב אבל עדיין לא מוותר ולי נגמרו הרעיונות היצירתיים איך לגרום לו לעשות את מה שצריך בלי מלחמות ובכי והתנגדות. אחרי שסיימנו את עניין הלשתוף ידיים - הוא לא רוצה לשבת על הכסא אוכל שלו, ואחרי זה לא רוצה ללבוש סינר. ואני לא יכולה לעשות כלום כי הוא בידיים שלי (בדיוק התעורר מהשנ"צ ולא רוצה לרדת ואם אני אוריד אותו הבכי יגיע לשמיים...) ולא מוכן לכלווום.... וואו - מי ידע שלהיות אמא לבן שנה וחצי זה כל כך מתיש..... ואני מתה עליו כי הוא ילד מקסים, פשוט התקוםה האחרונה מאוד מאוד מאוד קשה לנו....

אשמח לעצות והכוונה (גם לספרים, הרצאות וכל דבר שיעשיר את הידע שלי בהורות כי הכל חדש לי וכניראה לא בא לי בטיבעיות....)

שלום רב,
אני יודעת שהנושא חוזר וקראתי כבר כמעט הכל אבל בכל זאת:
ביתי בת 2.6 גמולה כבר חודשיים מפיפי יום ולילה ללא פיספוסים בכלל.
עם הקקי אנחנו בבעיה. היא בעצירויות ועושה בתחתונים רק כשממש לא יכולה כבר להתאפק. בין לבין היא הרבה פעמים אומרת שיש לה קקי אבל איך שמתיישבת על הישבנון מייד אומרת "לא יוצא" ומסרבת לשבת שוב (יכולה ללכת ככה הלוך וחזור גם עשר פעמים ובסוף לא לעשות או לעשות בתחתונים).
למעט פעמים בודדות שבהן הצליחה לעשות בשירותים אנחנו כבר חודשיים מנקים תחתונים...
אני רוצה לציין שהיא מאוד מתוסכלת מזה וכל פעם שבורח לה בתחתונים היא בוכה (למרות שאנחנו מנסים לעודד "לא נורא, פעם הבאה תצליחי" וכו)... וכשהיא הולכת לשירותים ולא עושה אני אומרת לה "אבל אחכ בורח לך בתחתונים וזה לא נעים לך" אבל זה לא עוזר.....
זה כבר חודשיים ואני לא יודעת מה לעשות, אין לי בעיה לנקות קקי אבל כואב לי שהיא שומרת את זה בבטן ולא משחררת ומתוסכלת כ"כ....
כמה עוד???