פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך,
חוסר ביטחון, כמו כל תכונה, הוא כנראה גם וגם. גם מולד וגם נרכש. בודאי שאתם יכוים להשפיע על כך רבות. חשוב לתת חיזוקים על עצם המאמץ ולא על התוצאה של מה שהוא עושה ובכל לתת חיזוקים סתם ולא רק עקב משהו, ואם אתם לא מציחים אולי כדאי ללכת לייעוץ כדי להבין טוב יותר ממה חוסר הביטחון נובע ספיציפית במקרה שלכם ומכאן נגזרות גם דרכי הטיפול.

שלום שירה,
אפשר לנסות להסביר לו שתמיד אפשר לתקן, להראות לו איך עושים את זה, לשחק איתו, להפסיד בכוונה לפעמים, לקחת את זה בהומור, ולבדוק עם עצמכם האם יש לכם ציפיות רבות ממנו להישגיות שמלחיצות אותו. כמו כן חשוב לתת לו חיזוקים על המאמץ ולא על התוצאה בכל דבר שהוא עושה.

שלום ליאור,
כדי לעבוד בעבודה כזו צריך ללמוד תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה קלינית או בעבודה סוציאלית קלינית ולצבור ניסיון בבריאות הנפש, או בהתמחות של פסיכולוגים כ-4 שנים או כעובדת סוציאלית בבריאות הנפש. מדבור במסלול שלוקח בין 8 ל-10 שנים, הוא לא פשוט ולא כולם מצליחים לעבור אותו עד הסוף.
אם זה מעניין אותך את יכולה להתחיל להתעניין באוניברסיטאות ובמכללות המוכרות לגבי תואר ראשון באחד מהמקצועות האלה.

שלום חן,
באמת ללטף במקום להרבית זה לא נותן לה פיתרון, כיוון שמה שאת עושה במילים האלה זה בעצם אומרת לה שאין מקום לתוקפנות שלה. אבל בכל זאת יש תוקפנות, אז מה היא אמורה לעשות איתה?
תוקפנות היא דבר טבעי, ואפילו חיובי אם עושים בו שימוש נכון. ללא תוקפנות אין בעצם אמביציה, הישגים. תחרות ועוד דברים לא כל כך שליליים שדוחפים אותנו קדימה בחיים. לכן במקום להגיד לה ללטף, אפשר לתת לה למעוך כדור ספוג, או להרביץ לבובה, או לנסות להמשיג במילים את הדבר שלדעתך בגללו הרביצה לעצמה בראש, אולי היא מתוסכלת כי לא קיבלה ממתק, אולי היא כועסת על משהו. מעבר לזה קחי בחשבון שהיא ילדה מאוד קטנה. ילדים בגיל הזה נוהגים לנשוך, הם לא מודעים לכאב שנגרם לאחר ולוקח זמן עד שהם גדלים וזה יותר מובן להם. לכן אין טעם להיות מתוסכלת, צריך סבלנות עד שתגדל קצת ותבין יותר, ובינתיים לנסות לתת לה כלים למצוא מוצא מקובל יותר לתוקפנות שלה.

שלום לך,
אולי ניתן לחשוב ביחד איך להתחיל בקטן, כלומר לא לחשוב בגדול ומפחיד איך להתחיל לדבר בכיתה ליד כולם אלא לחשוב בהתחלה על ילדה נחמדה אחת שאולי היא יכול להרגיש נוח יותר ליצור איתה קשר לאט לאט בהפסקה, ולהמשיך משם.אפשר לחשוב ביחד על נושאים משותפים לשיחה - תכניות טלוויזיה, אופנה וכו'.
לקראת שנה הבאה והמעבר לחטיבה הייתי שוקלת לפנות איתה לטיפול קצר מועד בחרדה חברתית כדי לחזק אותה.

שלום מירב,
נשמע שמצד אחד בנך מעוניין בתשומת לב ממך, את לא פירטת אבל ייתכן שתשומת הלב הזו לא ניתנת בדרך אחרת אלא רק אם הוא מציק, ומצד שני ייתכן שקיים אצלך גם קושי להציב גבולות.
חשוב שתנסי להבין גם את נקודת מבטו, ייתכן שבעיניו הוא איבד את המרכזיות שלו בבית, אוי הוא מרגיש שהרבה פחות קשובים אליו, שאם הוא לא ינדנד ממש המון אפשר כמעט לשכוח מקיומו. לכן חשוב לנסות לתת לו התייחסות יזומה, לפני שהוא מתחיל להציק ועל דברים אחרים, חיזוקים חיוביים על דברים נחמדים שהוא עושה, זמן איכות לבד, וכו', וכן להשתדל להתעלם מהתנהגויות שליליות. כלומר כשאת מזהה "הצקה" להגיד לו די, פעם אחת ופשוט לנסות לא להתייחס לזה, לא להביא לו מים או לענות לו על שאלות לפני השינה, לא להתרשם מההתפרעות שבאה בעקבות זה, אם זה לא יניב עבורו תוצאות הוא יחדל מזה עם הזמן.

שלום לך
לא הבנתי מדוע את אומרת שעשית הכל כדי שלא יקנא. את לא באמת יכולה למנוע מילד להרגיש רגשות שליליים. זה טבעי ונורמלי ולא סוף העולם. בודאי שהוא מקנא. לא מתפקידך ולא מיכולתך למנוע ממנו לקנא, אלא את אמורה לעזור לו להתמודד עם הקנאה, להבין שהיא טבעית, שמותר לקנא, אסור אומנם להרביץ אבל מותר להרגיש רגשות שליליים ומותר אפילו לבטא אותם במידה. במילים, בציורים, בבכי לפעמים וכו'. כמובן שזה טוב שנתת לו זמן לחוד וכו'. אבל אם את חשה שאם הילד שלך מרגיש רגשות שליליים זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה,אז נוצר מצב שהוא לא מקבל ערוץ לבטא אותם, ואז הם מצטברים אצלו ויוצאים הרבה יותר חזק.
חשוב שתתני לו גיטמציה לכעוס ולקנא, דברי איתו על כך שלפעמים כולנו מרגשים דברים לא נעימים, וזה בסדר זה מותר, כל הילדים הבכורים מקנאים לפעמים באחים הקטנים, וגם האחים הקטנים מקנאים בגדולים, וזה בסדר לגמרי. במקביל חשוב כמובן להמשיך להקדיש לו זמן איכות וגם להציב גבולות בצורה סמכותית וברורה. אם את לא מצליחה כדאי שתפני להדרכת הורים מסודרת.

איך אני פונה להדרכת הורים

שלום לך,
זה תלוי באיסור המגורים שלך ובהעדפה שלך האם לפנות באופן פרטי או למרפאה ציבורית. בעיקרון יש לך אפשרות לפנות לאחת ממנהלות הפורום שעובדות באיזור שלך, אם יש כזו, או לפנות לפסיכולוגית בית הספר לבקש המלצה על פסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים ונותן הדרכת הורים באיזור שלכם או מרפאה ציבורית באיזור.
בהצלחה.

שלום מאיה,
האו עדיין קטן ואין לו כלים אחרים להביע את התסכול שלו. נסו לבדוק אם אתם לא מפעילים עליו לחץ גדול מדי להצלחה ולהישגים.

שאני לא משדרת לה שיש לי ציפיות להשגים גבוהים והיא תמיד מקבלת המון חיזוקים על התהליך עצמו ולא דווקא על התוצאה. אך נראה שלה יש ציפיות גבוהות מעצמה ואם היא נכשלת היא ממש סובלת.

מאז חנוכה, עבור בפורים אבל הרבה יותר מאז שהתחילו לדבר על פסח, מאד מאד עסוק בענייני מלחמות, מי נלחם במי ומי הורג את מי ושואל הרבה שאלות למה אלה הרגו את אלה וכד'. מה קרה לפרעה ומה קרה לזה ולהוא ולמה הם כבר אינם וכד'. שואל אם נכון שהיום כבר אין מלחמות וכל הדברים האלה היו לפני הרבה שנים (ואנחנו עונים שיש פחות אבל עדיין יש לפעמים, אבל מנסים שלא יהיה וכן הלאה וכן הלאה).

א שלום,
ילדה בת חמש יכולה להשתמש בדמיון כדי להתכונן במעט למה שהיא עומדת לעבור - אפשר להסביר באופן כללי את הפרטים של הנסיעה - מתי תתרחש, באיזה מטוס תטוסו, באיזו שעה תנחתו והיכן, היכן תתגוררו וכדומה. וכמובן את הפרטים הכלליים של הניתוח ומה ההכנה אליו תדרוש ממנה. חשוב שתאפשרו לילדה להתמודד בדרכה שלה - יש ילדים שידברו על כך המון, ויש ילדים שיעדיפו להתמודד באמצעות הכחשה של התכנים והתנהגות של הימנעות משיחה על הנושא. שתי הדרכים לגיטימיות וחשוב לאפשר לה את דרכה שלה.
דבר נוסף חשוב שיש לעשות, הוא לעזור לילדה לפתח דרכים להרגיע את עצמה בפני החרדה - לצייר, לשמוע מוסיקה שהיא אוהבת, לחבק בובה אהובה וכדומה. עליכם לדאוג שגם בחו"ל יהיו לה האמצעים הללו.
לגבי הילד בן השש, עליכם לזכור שהוא בוודאי במצוקה רגשית אדירה ובחרדה עצומה, וגם הוא זקוק לשני הורים קשובים שירגיעו אותו. כדאי לדבר איתו באופן מאוד כללי על הניתוח ולשדר אופטימיות וביטחון. לאפשר לו לשאול שאלות ככל שירצה ולענות באופן שתואם לגילו. כשהוא יהיה בארץ חשוב שהילד ישהה עם בני משפחה ומבוגרים שיהיו פנויים אליו, ו"יכייפו" איתו (אפשר לקנות להם כרטיסים לסרטים או הצגות שייתכן ויאהב). כמו כן, חשוב לשוחח עם הילד כל יום בטלפון או בשיחת וידאו במחשב, ולשמור איתו על קשר רצוף. אם הוא יודע לכתוב, אפשר גם להתכתב בסמס.
בהצלחה ורפואה שלמה,
שירי

ראשית תודה על התשובה המפורטת
שאלה נוספת את בני בן ה 6 יש אפשרות לקחת איתנו ל 3 שבועות ולשהות עימו שם (יחד עם שני ההורים ואפילו לצרף עד בן משפחה שישהה עימו)
או להשאירו בארץ יחד עם סבא וסבתא (שהוא מאוד אוהב וגרים בקרבת מקום)
איזה אופציה תהיה הטובה ביותר לדעתך עם הילד?

זו התלבטות שאין עליה תשובה חד משמעית - מצד אחד כאן יש לו את השגרה ואת בית הספר, ואני משערת שבחול אתם תהיו מאוד מוטרדים בענייני הניתוח ופחות פנויים עבורו (וזה הגיוני וצפוי. מן הסתם אחרי יום קשה בבי"ח כשמישהו מכם חוזר מה"תורנות" עם הילדה, עדיף שתצברו כוחות ולא תתחילו לשחק עם הילד ולבלות עמו). מצד שני, הילד עשוי להיות מאוד במתח כשהוא נשאר בארץ.
אתם ההורים המכירים אותו תוכלו לדעת כמה מצוקה עלולה להתעורר בו באופן יחסי בארץ או בחו"ל, ולפיכך להחליט. האם, אגב, לא ניתן גם שהוא "יבקר" אתכם לשבוע ויחזור - כל עוד הוא אכן מלווה בבן משפחה נוסף?
שוב, רפואה שלמה ובהצלחה,
שירי

נעמה שלום,
מכל האפשרויות שציינת, האפשרות הטובה ביותר לדעתי היא לנסוע עם אלמה, פעם אחת לנסיעה ממושכת, עם דמות מוכרת שתהיה איתה כשאת עסוקה. אם יש לך אפשרות, עדיף לקחת איתך אדם שהיא מכירה עוד מלפני כן - דוד, חברה, שכנה, סבא וכדומה. אם אין כאלו בנמצא, אז תמצאי דמות אחרת שאינה מוכרת, ותדאגי שהן יבלו יחד עוד לפני הנסיעה.
לגבי גיל שנה - אותה התשובה בתוקף, אלא אם כן את יכולה לנסוע לנסיעה ממש קצרה, ואז אפשר להשאיר אותה עם אבא ועם המטפלת המוכרת.
הרציונל בבסיס התשובה שלי, הוא שהיפרדות מהדמות המטפלת העיקרית (וזו ללא ספק את, במיוחד כשאת מניקה אפילו חלקית), מעוררת הרבה חרדה ומצוקה בילדים ובמיוחד בגיל הזה כשאלמה אינה מדברת עדיין ואינה מבינה מושגים מורכבים כמו זמן. ככל הידוע לנו מבחינה התפתחותית ומבחינת התפתחות קביעות האובייקט, אלמה תאמין שבאמת ובתמים את אינך קיימת יותר, והדבר עלול לעורר בה חרדה ועצב מרובים. לכן מומלץ להימנע מפרידות ממושכות דוגמת הנסיעה שתיארת.
מאחלת לך שתמצאי את השילוב המתאים בין כל הדרישות והלחצים,
שירי

תןדה על תשובתך. לאור תשובתך אני מתכננת נסיעה של 4 שבועות עם ביתי. רק לחדד, מדובר על נסיעה שנעשה לבדנו ואלמה תתנתק מאבא והמטפלת. במהלך היום תטפל בה מטפלת זרה.
שאלת המשך - ברצוני להחליף מטפלת. האם כדאי לנצל ההזדמנות ולהפרד מהמטפלת או לחזור אליה ולמצוא דרך להחליף הדרגתית? כמה טראומתית יכולה להיות העלמות מטפלת שטפלה בה במשרה מלאה מגיל 3 חודשים עד עכשיו (7.5 חודשים)?
תודה רבה שוב על העזרה,
נעמה

שירה שלום,
שני הדברים החשובים ביותר שתוכלי לעשות עבור בנך למען הסתגלות טובה למסגרות הם: [א] לבחור עבורו את המסגרת הטובה ביותר שניתן, ו-[ב] לשדר לו שאת בטוחה שהוא נמצא במסגרת הטובה ביותר. כשהילד יחוש את הביטחון שלכם ההורים שאתם שולחים אותו למקום טוב, שבו יהיו לו חוויות חיוביות והוא יכיר ילדים ומבוגרים שיהיה לו כיף ומעניין איתם, יהיה לכם ולו קל יותר להתמודד עם החרדה והתסכול שבפרידה.
בשאלה שלך מרומזים גם הקשיים שאת כבר צופה שיהיו, וככל שהם ייראו לך משמעותיים יותר - כך לילד יהיה יותר קשה להסתגל. צפוי שכל הילדים מתישהוא בזמן ההסתגלות לגן, יבכו. ישנם כאלה שיבכו ויתקשו להיפרד כבר בתחילה, וישנם ילדים ש"האסימון נופל להם" אחרי מספר שבועות. חשוב שמבחינתך הפרידה תהיה החלטית לאחר זמן קצר בגן, ושאת תסמכי על הצוות בגן שהם יצליחו להרגיע את בנך ולסייע לו להתמודד עם קשיו. כמובן, שככל שבשעות אחה"צ הילד יזכה ליחס אישי משני ההורים והתייחסות, הדבר יקל עליו להסתגל לגן.
בהצלחה,
שירי

אז, אני רוצה לחדד נקודתית: ההמלצה היא להיפרד מהילד אפילו אם הוא בוכה? תודה שוב על התשובה.

שירה שלום,
זו שאלה כללית מדי, ולכן אי אפשר לענות עליה מראש ובלי לשמוע קצת איך מתקדמת ההסתגלות לגן. אחרי התקופה הראשונית, יש ילדים שגם אם יבכו כשההורים יילכו, הם במהרה ימשיכו את היום כרגיל, ויש כאלה שזקוקים לפרידה מעט יותר ממושכת.
אני מציעה שתתייעצי בנושא עם הצוות בגן, שיכירו את הילד ואתכם. וכמובן שאת מוזמנת לפנות לכאן שוב, לאחר שתדעי גם את קצת יותר איך הילד - ואתם - מסתגלים.
בהצלחה,
שירי

רותי שלום,
לא ברור לי ככ מדוע אתם מאוד מוטרדים. עולם הפנטזיה והדמיון מאפשר לילדים (וגם למבוגרים) "לשחק" קצת בדברים שאינם מציאותיים ולעתים אף להרגיע את עצמם כשהם מאוד מוטרדים או כועסים. ייתכן שהסיפורים שהוא מספר הם ניסיון לקשור שיחה עמכם, למשוך את תשומת לב המבוגרים, או מעין דמיון שלו עם עצמו "מה היה קורה אם...". אני משערת שגם הילד יודע בינו לבין עצמו שהוא לא נגע בגלגלי האופנועים, אבל היה לו כיף לדמיין שהוא יכול היה לעשות זאת, או שהוא מספיק חזק כדי לא להיפגע מהגלגלים, או שגם הוא אמיץ כמו האופנוענים שעשו את הפעלולים, וכדומה. ובכך אין כל רע.
כשהילד לדעתך ממציא, עדיף לנסות ולחשוב מה הוא מנסה להרגיש או להשיג באמצעות השימוש בדמיון, ולנסות ולספק לו את הצורך בבסיס ההתנהגות הזו - ולהימנע מלכנות אותו בשמות גנאי כמו שקרן.

שלום ליה,
תני קצת יותר פרטים, מה זאת לא סולחת? לא סולחת מיד באותו רגע? לא סולחת אחרי שבוע? תני קצת תאור ולמה זה בעצם כל כך מפריע לך?