פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום גלית,
לדתעי לא כדאי לחכות חודשיים לפני, כיוון שחודשיים לפני רק נגמרת השנה ולא תהיה לה שהות מספיקה להיפרד מהחברים שלה שהם מהאזור. כדאי ורצוי לספר מוקדם יותר, נאמר באיזור פסח. בכל מקרה לא תוכלי להימלט מהרגע שבו היא תפנים את המשמעויות, דווקא ככל שתספרי זאת מוקדם יותר זה יהיה יותר קל לעיכול ולא להיפך.

אשמח לתגובה

הלוואי שתענו כבר

רחל שלום,

בהחלט יש בסיס לחששות. אצל הילדה המצב יכול בהחלט ליצור חרדת נטישה. תק' כזו בעבור תינוקת היא נצח. הבעיה אינה בטיפול הפיזי שתקבל, אלא בצורך שלה באמא.

זו גם תינוקת שרגילה לינוק וזה לא פייר לגמול אותה בצורה כזו חדה.

לא הייתי ממליצה.

שלום מלי,
על מה ולמה הקפצת שוב את הודעתך שלוש שעות אחרי שנרשמה? חשובה קצת סבלנות, ציינת שזה מאוד חשוב, נראה לך שיש כאן שאלה לא חשובה? רק שלך חשוב? מענה בפורום ניתן תוך 24 שעות, גם בזה אנחנו לא יכולות תמיד לעמוד, אז נא להתאזר בסבלנות ולא להציף את הפורום בשאלות חוזרות ונשנות.
ולעניין עצמו, את מוזמנת לעיין בעמודת "שאלות נפוצות" בתשובה העוסקת בפחדים של ילדים.
דרך אגב, - סגירת דלתות מפעם לפעם בבית היא דבר מצויין וחושב לשמירה על פרטיות של בני הבית. העובדה שאת לא אוהבת דלתות סגורות יכול להתגלות כבעייתית בהמשך הדרך, ובלי קשר לפחד מכלבים, אני ממליצה לך לבדוק גם את הנושא הזה.

שלום עוזיאל,
לפני שמחליטים מה עושים בנדון, צריך להבין איך נוצר המצב הזה במקרה של ביתכם. אין תשובה אחת שמתאימה לכל המקרים ולכל הילדים שסובלים מחוסר ביטחון. לא סיפקת מספיק פרטים כדי שניתן יהיה לקבל קצה חוט.
חוסר ביטחון יכול לנבוע ממקורות שונים, למשל הוא יכול לנבוע מציפיות מאוד גדולות של ההורים מהילד. אם הילדה היא ילדה בכורה, והיא מאוד נוחה ונחמדה, טובה בלימודים וכו', ייתכן שהיא פיתחה סגנון שתמיד מרצה את הסביבה כי התחושה שלה היא שכדי שיאהבו אותה עליה למלא תנאים, כמו שהיא, פשוט איך שבא לה להיות בלי להיות כל הזמן יפה חטובה ותלמידה טובה - לא בטוח שיש לה מקום. זו תחושה שמורידה את הביטחון. (זה גם יכול לקרות אם היא לא ילדה בכורה,זו רק דוגמה).
חוסר ביטחון יכול להיגרם גם מטראומות שונות, אולי קרה לה שבתקופות מסויימות מישהו ירד עליה, הציק לה, היה ביקורתי ולא פירגן, בבית או בחוץ, ילדים אחרים, מורה מסויימת אולי וכו'.
ישנן גם סיבות נוספות - מאוד תלוי מה הסיבה כדי לדעת מה עושים. לכן מעבר לזה, עד שיינתנו פרטים נוספים, לא אוכל לעזור לעת עתה.

גברת ריינר אנחנו מודים לך מאוד על תשובתך!
עוזיאל

שלום מיכאלה,
קודם כל אתם במקום טוב מהבחינה הזו שאתם מבינים שיש משהו לא טוב שהיא עושה, ואתם מבינים מה. כי יש מקרים שההורים לא מבינים את זה, מאשימים רק את הסביבה וכו'.
אם אתם מבינים מה לא בסדר, אולי כדאי שתפרטו כדי שאוכל להדריך אותכם איך ללמד אותה אחרת.

שלום דנה,
גם אם הדברים שאת דורשת כל אחד לחוד הם סבירים לא ברור למהשאלה שלך מה האינטסניביות של הבקשות שלך ממנו. גם לא ציינת מספיק פרטים על הילד, מה עוד עושה, מה הוא עושה בשעות הפנאי, כמה זמן הוא מבה בחוץ ובבית מה הוא עושה בזמן הזה, ומה זה נקרא שהוא ילד בוגר? הרבה פעמים תרגום ש הורים למילה ילד בוגר הי אפשוט ילד נוח, שהתחשב בנו נורא עד עכשיו. ייתכן שלא בא לו להתחשב יותר, אולי גם רוצה שיתחשבו בו? יכול ללהיות כמובן שהוא סתם מפונק או פשוט מתמרד, אני לא מספיק מכירה, לכן אם תספרי עליו קצת יותר אולי אוכל יותר להתרשם ולענות לך.

אוכל לספר על בני שהוא ילד מיוחד,לא כאחד הילדים:ניתן לשוחח עמו שיחות בוגרות,הוא אוהב להיות עם מבוגרים.הוא דעתן.הוא נמצא הרבה בבית:פעמיים בשבוע יש לו חוג ספורט ולפעמים הוא הולך לחבר-הוא די בררן בקשר לחברים אבל מי שהוא חבר שלו זה עד הסוף -הוא נשמה טובה.בבית הוא לומד או שרואה הרבה טלויזיה בחדר שלו או במחשב בסלון.הוא מסוגל פתאום לבשל כל מיני דברים או לעשות אוריגמי שעותוכיוב...הוא טוען שהוא רוצה להיות כבר מבוגר שיהיה לו דירה משלו ושואל מלא שאלות על האוניברסיטה,מה הוא ילמד וכו...הבקשות שלי הן די יומיומיות-בערך פעמיים ביום כל פעם 10 דקות לשמור על אחיו.נראה לי שהוא מתמרד כי זה לא רק החוסר חשק לעזור .זה המון ביקורתיות בעיקר כלפי ,נכנס איתי לויכוחים שקשה מאד לצאת ממנו.השבוע הוא טען כמה היה רוצה להחליף את המשפחה שלו.כל זה בתוך הבית אבל כשהוא בחוץ והוא מתקשר הוא נופת צופים-אוהב ואחראי מאד-מעדכן אותי אם הולך למקום אחר או שסתם מתקשר לדבר איתי בדרך ומשתף אותי בכל מיני דברים.באמת קצת קשה להסביר.אני מקוה שהבהרתי קצת את התמונה.סליחה על האורך ותודה!

שלום דנה,
נשמע שאכן הילד שלך בוגר מגילו. לרוב ילד בוגר לגילו נהיה כזה כי התייחסו אליו כך. והכוונה היא לא למטלות יומיות קטנות כמו שאת מתארת, אלא מבחינה ריגשית. ייתכן שנחשף ושיתפו אותו בדברים שהם מעבר לגילו ונתנו לו את ההרגשה שהוא גדול והוא בעצם מבוגר קטן. אי אפשר, ולא ניתן, מצד אחד לתת לו הרגשה שהוא כבר גדול וכמעט חלק מיחידת המבוגרים בבית, ומצד שני לחלק לו הוראות ולצפות שהוא ייתן כבוד למבוגרים כאילו הוא שוב ילד. זהו מסר כפול. נראה שאת מאוד גאה בבגרות המוקדמת שלו, אבל לא בטוח שזה דבר כל כך חיובי כמו שהוא נראה, זה מטעה. כי הוא עוד ילד, והוא כבר שכח בדברים מסויימים איך להיות ילד, כולל ציות למבוגרים. הוא ילד טוב כי אחראי בעצמו ולא כי מבוגר אמר לו. כשאת אומרת לו מה לעשות, בחוויה שלו את משפילה אותו, כי רק לפני דקה שוחחת איתו כמו מבוגר.
חשוב מאוד שדווקא ילד כזה כן יתמרד, זה סימן טוב ובריא בעיני.
הוא מתחיל לאותת לך שלא תמיד הוא יתאים את עצמו לציפיות שלך כמו שהיה עד היום. עד היום זה היה כנראה יותר מדי, ולכן הוא נהיה כל כך בוגר לגילו. זה לא הוגן כלפיו. אני מציעה שתכבדי את המרד שלו, ותני לו, פעם אחת להתנהג כפי גילו, בגיל ההתבגרות מתמרדים. זה מה יש.

שלום אלי,
מעניין שחקרתם בבית הספר ובמחשב ובטלוויזיה ולא עלה על דעתכם לרגע שיש משהו מפחיד בבית...לא שאני אומרת שיש, אבל את זה לא ציינת שבדקתם.
קשה לדעת מה קשה לילד, משהו כן קשה לו, ויכול להיות שזה משהו לא מודע. לכן אם זו תופעה שמציקה ומטרידה כדאי לפנות לטיפול אצל פסיכולוג/פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים שיכיר את הילד לאט לאט ויתוודע ללא מודע שלו בשיטות מקצועיות, כפי שעובדים עם ילדים, דרך משחק ויצירה, ויוכל לאט להבין את התמונה לעומק.

אודליה שלום,
התגובות שאת מתארת הן נורמטיביות לגיל ולמצב. הבת שלך נמצאת ב"גיל המרד" בו כחלק מההתפתחות התקינה ילדים מתנגדים להורים ומביעים כעסים וניסיון לשלוט בסיטואציות. על כך מתווספת הסיטואציה הנוכחית של שלושת השינויים שאירעו. ייתכן ובתך מחזיקה את עצמה מאוד חזק על מנת לתפקד במסגרות החיצוניות ובבית היא מאפשרת לעצמה להראות כמה קשה לה עכשיו.
בזמן הקרוב, עדיף להשקיע יותר בפעילויות אישיות כיפיות שלה אתך ו/או עם אביה. אפשר להתייחס בסלחנות לכעסים ולהתנהגויות הרגרסיביות, ולהחליט על כמה עניינים שמבחינתך הם "קו אדום" וסביבם להתעקש - כמו חוצפה או אלימות כלפי התינוק או מישהו מהמבוגרים, הצבת גבולות בשינה וכדומה.
סביר להניח שעוד מספר חודשים הילדה תסתגל יותר להולדת האח, לגן ולבית, וכן היא מעט תגדל, והעניינים יחזרו להתנהלות יותר רגועה.
בהצלחה,
שירי

שלום לך,
זה איננו פורום שמיועד לאנשים מבוגרים אלא מיועד לתת עיצות להורים בנוגע לילדיהם. בכל מקרה לדעתי לאור הבעיות שאתה מתאר, לא נראה לי שחוות דעת בפורום באינטרנט תוכל להועיל יותר מטיפול מסודר, ולא ברור לי לאיזו חוות דעת בדיוק אתה מצפה. אם הטיפול שהיית בו לא עזר ייתכן שלא היית בטיפול שמתאים לך, או אצל מטפל שלא מתאים לך, או שלא התמדת מספיק זמן.
אני ממליצה לך לחזור לטיפול, אצל אותו מטפל או אצל מישהו אחר.
בהצלחה.

בודי שלום,
המצב המתואר נראה לי מצדיק פניה להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג/פסיכותרפיסט המתמחה בילדים. זאת כיוון שיש כמה כיווני חשיבה שקשה להעריך ללא היכרות עם הילד - הטמפרמנט שלו, נטייה לחרדה אם קיימת, קשיים חברתיים אם קיימים, הצבת גבולות מצידכם, הקשר של הילד עם כל אחד מההורים וחרדות של בני משפחה אחרים.
גיל ארבע הוא מוקדם מאוד עדיין וניתן לעזור לילד לפתח דרכי התמודדות טובות יותר במצבים של תסכול, כעס או חרדה.
בהצלחה,
שירי

יפית שלום,
ראשית נהדר שאת מורה קשובה ואכפתית לתלמידייך. אני בטוחה שהם מרוויחים מכך רבות.
נראה שהילדה והמשפחה נמצאות בתחילת תהליך ההסתגלות וההכרה במחלה הכרונית. הדבר אורך זמן, ולעתים קרובות התגובה הראשונית כוללת בושה, הסתרה והתגברות. ככל שהילדה תגלה שניתן לחיות עם סוכרת, המחלה תהיה פחות מאיימת ויותר יומיומית ואז היא תשתף יותר את הסביבה. לא ניתן לקדם את התהליך הזה ולהאיץ אותו, לכל ילד הזמן הדרוש לו.
אני חושבת שתוכלי מאוד לעזור לילדה כעת, אם תקראי לה לשיחה ותאמרי לה שאת יודעת על האבחנה והמחלה (כמובן בתיאום עם האם), ושתרגיש נוח לפנות אלייך בכל עניין שקשור בכך או באופן כללי. אני בטוחה שהידיעה שיש לה כתובת בביה"ס עשויה מאוד להרגיע. כמובן במידה ותראי ירידה בתפקוד הלימודי או החברתי, ניתן לשוחח שוב עם ההורים, עם הילדה ועם יועצת/פסיכולוגית ביה"ס ואז להעריך מחדש את ההסתגלות שלה למצב החדש.
בהצלחה ויישר כוח,
שירי

יפעת שלום,
הילדה שלך נמצאת במצוקה אדירה כעת, ולא ברור מדוע. כבר עברתם לפני מעל לשנה, ומשהו קורה לאחרונה בחודשיים האחרונים שבגללו היא דורשת לחזור לסבתא. כדאי לחשוב האם קיימת מצוקה בביה"ס (סביב החברים או בלימודים), בבית, ביניכם ההורים או עם האחים, או כל דבר אחר שאירע. המצוקה של הילדה נשמעת מוגברת מאוד, וחשוב מאוד שתבררי מדוע היא כ"כ דורשת לחזור לסבתא, ומה קורה לה עכשיו שמפריע לה בכזו עוצמה.
כדאי לדבר עם הילדה, להתייעץ עם המחנכת ואף עם יועצת/פסיכולוגית ביה"ס על מנת להבין מה קורה, ובמידת הצורך אף לפנות לייעוץ מסודר אצל פסיכולוג או פסיכותרפיסט מתמחה בילדים. המצב שאת מתארת הוא חריג.
שירי

חנה שלום,
יש מספר גורמים שמקלים על ילדים בהתמודדות עם מעבר לארץ זרה - גיל גן או בי"ס יסודי, המסגרת החברתית בה משתלבים, משך השהיה והפניות של ההורים (לפחות אחד מכם) ללוות את הילדים להסתגל בהדרגה למעבר.
במקרה שלכם, הילדים דווקא בגיל מתאים (המעברים הללו קשים יותר מגיל חטה"ב והלאה) ואתם אמורים להיות מספיק זמן שיאפשר לילדים להסתגל. כעת עליכם להשקיע היטב במציאת המסגרות המתאימות לילדים. במידה ואחד מכם יוכל לא לעבוד בהתחלה, אלא להפנות מאמצים לעזור לילדים להשתלב ולמצוא גם לכם חברים ותמיכה קהילתית, אין סיבה שהשהות בחו"ל לא תיחווה כחוויה משפחתית טובה, מאחדת ומחזקת.
בהצלחה,
שירי

שלום שרון,
קשה מאוד לנבא דברים כאלה. סביר להניח שבהתחלה יהיה קשה מאוד. אחר כך אולי תהיה הקלה.
אני חושבת שכדאי לך לפנות לייעוץ יותר מעמיק כדי לבחון את התמונה המלאה ולחשוב בין השאר מה הכי טוב עבורך, גם תחושת הרווחה שלך משפיעה על הילד שלך.

שירה שלום,
אין ספק כי בנך מגיב ללידת האח/ות. ייתכן כי בעיניו אבא "פחות בגד" בו, כי את זו שהיית בהריון, את אולי מניקה ובטוח מתעסקת עם התינוק/ת הרבה, באופן טבעי. התגובות מבחינת הילד של כעס ושל העדפת האב הן תקינות ונורמטיביות. אולם יחד עם זאת, עולה רושם שאתם לא מגיבים להתנהגויותיו של הילד, ולא מצליחים להכיל ולארגן את הכעס שלו - מה שגורם להקצנה של ההתנהגויות השליליות. חשוב להציב גבולות באופן עקבי, תמידי ומיידי כשהילד נוהג באופן לא מקובל - לא לאפשר לו לדבר אלייך כך, ובוודאי שלא לאפשר לו אפילו פעם אחת ללכלך אתכם בכזו צורה בוטה. על שני ההורים להגיב באופן ישיר וברור (גם אם רק אחד מכם הוא המוקד לכעס), לומר שההתנהגות לא מקובלת, ואף לשלוח אותו להירגע למספר דקות ואז לשוב ולהתנצל. ככל שאתם לא מגיבים, הילד נכנס ליותר חרדה וכעס, כי הוא חושב שאולי התגובות שלו אכן מוצדקות ואת באמת אמא חוצפנית וכזו חלשה שניתן להרביץ לה. זו תפיסה שעלולה רק להחמיר את המצוקה בה הילד נמצא כעת. בנוסף, הילד עלול להכליל את גילויי הכעס כלפיכם לאנשים אחרים - אם אמא ואבא מאפשרים לו לעשות עליהם פיפי, למה בעצם לא לעשות זאת כלפי הגננת או ילדים שהוא כועס עליהם?
חשוב לקבל את הכעס והכאב של הילד ולתת להם מקום, אבל בגבולות ההגיון וההתנהגות התואמת.
שירי

תודה על התגובה.
הבעיה העיקרית שלי היא באיך.
איך להגיב?
כשהוא מדבר לא יפה או מרביץ אנחנו שנינו אומרים שככה לא מדברים\עושים, אבל מה הלאה? אמרנו לא שאסור להרביץ לאמא, אבל הוא ממשיך, מה עושים בשלב הזה? כשמתאפשר לי אני קמה ואומרת לו שאני לא רוצה לשבת לידו אם הוא מרביץ, לא תמיד זה עוזר לא תמיד זה אפשרי. עניין הפיפי קרה 3 פעמים, פעמיים על אבא פעם עליי. כשהוא עשה על אבא, אבא קרא לי החלפנו, והמשכתי לקלח אותו בשקט במהירות וכשסיימנו והוא הפסיק לבכות הוא בא לבקש סליחה. כשהוא עשה עליי ביקשתי ממנו לנקות, ושוב סיימנו את המקלחת בשקט. לרוב זה נראה שהוא מנסה למשוך את תשומת הלב שלנו בצורה הזו ומצד אחד אנחנו לא רוצים לספק לו אותה בצורה הזו אבל מנגד גם לא להיות פסביים כמו שציינת.

חוץ מלומר לו בבירור שככה לא מתנהגים מה עוד אפשר לעשות?

תודה

שירה שלום,
עם ילדים (ואולי באופן כללי בהרבה מצבים בחיים), לא ניתן להישאר ברמת המלים והדיבור. ילד זקוק לתגובה בפועל להתנהגותו, כדי לדעת אם כדאי לו להמשיך בה או לנסות למצוא התנהגויות אחרות שיהיו יעילות יותר עבורו.
לכן, ברגע שהילד מרביץ, עליכם להמשיך ולהגיב מילולית, אך ללוות זאת במעשה שיגרום לו להרגיש לא נעים, המומלץ הוא לשלוח אותו להירגע בחדרו ל2-3 דקות, כאשר עליו להתנצל בטרם ייצא מהחדר. אותו הדבר סביב הפיפי - במידה וחוזר על המעשה, עליכם להביע את כעסכם, לסיים את המקלחת במהירות ולאחר שיהיה לבוש להשאירו בחדר מספר דקות עד שיתנצל.
מומלץ להימנע ממצבים בהם את זו שקמה או נעלמת, והוא נשאר במקום בו היה, אלא יש להעביר לו את המסר שהמעשים שעשה, לא רק שאינם מביאים לו את התגובה הרצויה, אלא גם גורמים לו להרגיש פחות טוב ביחס לקודם.
האם כעת ברור לך מעט יותר כיצד לנהוג?

תודה,
האם להכנס למאבק? זאת אומרת ליווינו אותו לחדרו ואמרנו לו שהוא צריך להשאר בחדר עד שיתנצל. כמובן שהוא לא מסכים ורוצה לצאת ואז הוא יוצא, אני מכניסה וכל'. להכנס למאבק הזה? זה יוכל להמשיך שעות... ואם אני מפסיקה באמצע זה סוג של "ניצחון" ואז אולי הוא מרגיש דווקא טוב עם עצמו?

מה את חושבת?

שירה,
מהשאלה שלך עולה תפיסה כאילו הילד הוא יותר חזק ותקיף ממך. אם את תציבי גבולות מתוך עמדה שעכשיו תיכנסו למאבק שיימשך שעות ואז את תישברי, אז לא תהיה בכך תועלת רבה. חשוב שתרגישי שאת מסוגלת להציב לו גבולות בצורה יעילה. חשוב מאוד לטובת הילד שהוא יפנים את העובדה שיש גבולות וסמכות בעולם, הגבולות הללו גם שומרים עליו והם לא רק דבר רע מבחינתו. זהו הבסיס להתנהלות טובה בעולם. אם הוא יחשוב שהוא יותר חזק מההורים, זו מחשבה שמציפה ילדים בחרדה עצומה ומחמירה את המצב.
אם שני ההורים מאוחדים ועקביים, אין ספק שבסופו של דבר הילד הוא זה שיקבל את הכוח היחסי שלכם עליו ואת העובדה שאתם קובעים את החוקים בבית ומנהלים את המתרחש, ולא הוא.

אם את מרגישה שאתם מתקשים להתארגן יחד כדי להציב גבולות לילד, אני חושבת שהדרכת הורים ממוקדת בנושא זה, אצל פסיכולוג או פסיכותרפיסט המומחה בטיפול בילדים, עשויה לעזור מאוד.
שירי

ננסה לעבוד לפי העצות שלך ונראה איך אנחנו מתקדמים.
תודה