פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלי שלום,
לא כתבת באיזו מידה החרדות של הילדה מבוססים על בסיס מציאותי - האם אתם ההורים אכן הרבה יותר מבוגרים, האם אתם או מישהו אחר מהמשפחה חס וחלילה חלה לאחרונה, האם אירע אירוע משמעותי אחר לאחרונה וכדומה. כמו כן, חשוב קצת להרהר האם אנשים אחרים בבית סובלים מחרדות בנושא מוות או בנושאים אחרים.
באופן עקרוני, הדרך בה את מרגיעה אותה נראית לי נכונה, חשוב לאפשר היפרדות הדרגתית בלילה ואף טקס, כדי להשרות בה יותר ביטחון. אם החרדות ממשיכות, או אם הן מתחילות להופיע במהלך היום או לפגוע בתפקוד (נמנעת ללכת לחברות, מתקשה בלימודים וכדומה), רצוי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/פסיכותרפיסט המומחה בילדים, עדיף כזה המטפל גם בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד לחרדות.
בהצלחה,
שירי

אילנית שלום,
ממה שאת מתארת עולה, שהילד שלך הוא קשוב לסביבה ומגיב לקשיים שיש בה. אולם לאחר זמן הוא מצליח להסתגל וחוזר לתפקוד הרגיל והגבוה שלו. לכן אני רואה פחות סיבה לחשוש מההסתגלות לגן וללידה הצפויה. סביר שבשני המקרים תהיה רגרסיה, אולם במקרה של הגמגום סביב הקשיים הזוגיים, כל המשפחה התארגנה יפה ואפילו צמחה, התפתחה והתחזקה במובנים מסוימים.
לעומת זאת, עדיף להיות שנתיים באותו הגן (טרם חובה וחובה) עם ילדים שהם יותר בני גילו. המעבר לגן אחר צפוי להיות לא קל תמיד, ולכן אין הרבה טעם לדחותו, בהתחשב בפרטים שמסרת.
בהצלחה,
שירי

לאמא שלום,
עברה עליכם בוודאי חצי שנה של התרגשות ושמחה, אך גם התעסקות מפרכת בתינוק. יופי שאתם מעוניינים להשקיע בעצמכם ולהתאוורר קצת. בגיל חצי שנה ניתוק בן 4 ימים משני ההורים הינו מאוד מאוד לא רצוי, ועלול לערער לילד את האמון והביטחון שהוא חש בסביבה, ובכם בעיקר. בגיל הזה של הילד, עדיף להיעזר בתמיכה המשפחתית ובמטפלת, כדי לנוח בפרקי זמן מוגבלים יותר (מספר שעות בהן אתם בבית והילד עם מישהו אחר, למשל), פעמים רבות יותר. רצוי ביותר שלא להיעלם לילד לזמן ממושך (4 ימים הם נצח בגילו).

היי,

המחשבה שלי הייתה שהוא לא ירגיש את חסרונינו כ"כ אם יישאר לו הסדר יום כרגיל, והמטפלים שלו יהיו אלה שטיפלו בו מגיל אפס והוא רגיל אליהם (ההורים שלי והמטפלת במהלך היום)... מה דעתך?

מה שגם נראה לנו, שבגיל מבוגר יותר לעזוב אותם זה באמת יותר בעייתי. מאיזה גיל ניתן כן לעזוב לחופשה לבד ללא נזק פסיכולוגי?

לאמא לתינוק שלום,
בוודאי שהילד ירגיש בחסרונכם, אתם ההורים שלו!!!! אני מקווה שאת לא חושבת שלמטפלת ולהורייך יש אותו מקום בחייו כמוכם ההורים - בוודאי שאתם דמויות הקרבה וההתקשרות העיקריות, והוא זקוק לכך שתהיו נוכחים בחייו באופן קבוע.
עדיף לנסוע לחופשות ללא הילד, החל מהגיל בו קיימת יותר יכולת לקביעות אובייקט (הבנה שאתם ממשיכים לחיות ולהתקיים גם כשאינו רואה אתכם), ובנוסף כשהוא כבר יכול לשוחח עמכם בטלפון ולראות שאתם קיימים שם. זו הערכה גסה ומשתנה מילד לילד, אולם לפני שנה וחצי היעדרות של ארבעה ימים היא מאוד לא מומלצת.
לגבי הנזק הפסיכולוגי - החוזק הנפשי ויכולת ההתמודדות משתנה מתינוק לתינוק, ולכן המונח המתאים אינו באמת "נזק", במיוחד אם אתם הורים קשובים וזמינים לילד במרבית הזמן. הרי אם חס וחלילה מישהו מכם היה אמור להתאשפז לניתוח דחוף, הוא היה עושה זאת גם אם הילד ישלם מחיר נפשי. חופשה בכל אופן זה מותרות, שאפשר לדחותם או לתכננם בצורה אחרת, כיוון שהתינוק שלכם מאוד יסבול בהיעדרות של ארבעה ימים רצופים. אולי אפשר לצאת לארבע חופשות של לילה אחד, אחת לחודש, או להשאיר אותו בליל חמישי אצל סבא וסבתא, לנוח ולהתאוורר כל שישי, ואז לאסוף אותו בחזרה בערב כך שיישן בבית ותבלו איתו כל השבת. חשוב למצוא פתרון יצירתי למצב הנוכחי.
שירי

שלום אילנית,
אכן מצב לא פשוט ומכאיב לכולם. עם זאת לא כל כך הבנתי את שאלתך, ואשמח אם תבהירי יותר. למה את מתכוונת ב"לתת לה זמן להתאקלמות"? איך זה יראה אם לא תתני לה? איך זה ייראה אם כן? את מתכוונת להעניש אותה? להעביר אותה לאבא שלה? מה בדיוק?
אגב, נושא מעבר הדירה לא נראה לי קשור לזה. הוא קשור לכך שעל הבנות עברו שינויים רבים בשנה וחצי האחרונות, גם הגירושין, שאני מניחה שנמשכו זמן מה והיו לא פשוטים, גם קבלת בן זוג חדש, החברות והמערכת הבית ספרית הם הדבר שנשאר יציב בחיים שלהם כל הזמן הזה ומהווה מקור תמיכה. אם יש לכם אפשרות להימנע ממעבר דירה, לא הייתי מטלטלת אותן כרגע טלטלה נוספת.

שלום מיכל,
לא נראה שיש קשר בין לקות המידה והחרדה אלא אם לקות הלמידה היא בעצם חוסר פניות ללמידה בגלל חרדה.
כדאי לפנות לפסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים באיזור מגוריכם, ובהקדם, כיוון שהילד סובל כבר הרבה זמן וחבל.
אתם יכולים לפנות למרפאה ציבורית, או באופן מסובסד דרך קופת חולים או באופן פרטי לפי ההעדפה שלכם.
נסו להתעניין אצל מכרים באיזור לגבי המלצות. אולי אצל רופא הילדים או אצל פסיכולוגית בית הספר.

שלום טלי,
ההתנהגות שאת מתארת היא באמת לא ברורה, וקשה ללא רקע לנסות להבין את משמעותה. תנסי אם את יכולה לתת יותר רקע אודות הילדה והמשפחה.

הכוונה היא שהילדה תמיד היתה ממושמעת היא תאומה, אבל בשבועיים האחרונים היא נהייתה קשה כל מה שמבקשים ממנה היא מסרבת שאלתי את הגננת שלה היא אומרת שהכל רגיל בגן וכן היא קצת יותר הקשנית, והיא ממרידה גם את אחותה לקום מהמיטה ולעשות שטויות, בבית הכל מתנהל רגיל מתייחסים אליה ואל אחותה כמו נסיכות אין שום שינוי בהתנהגות חץ מזה כשניא במיטה מה לעשות אוליי לא להתייחס וזה יעבור

שלום טלי,
יש בהחלט דברים שנכון ויעיל לא להתייחס אליהם, אם את מסוגלת - זה מצויין. כי ייתכן מאוד שהמטרה היא השגת תשומת לב, אם זה לא ישיג את מטרתו, לא תהיה להתנהגות סיבה להתקיים.

שלום סמדר
אכן מצב לא פשוט.
לדעתי חשוב להעביר את המסר: "תודה שסיפרת לי. יש כל מיני דברים שקורים. יכול להיות שזה נכון אבל זה עניין שלי ושל אבא. זה ביני לבין אבא ולא קשור אלייך בכלל או לקשר של כל אחד מאיתנו כלפייך. זו לא האחריות שלך. את לא אחראית על הזוגיות שלנו. את לא צריכה להיות נאמנה לאחד מאיתנו או לבחור צד. שנינו אוהבים אותך מאד.
ההחלטה אם להתגרש או לא היא שלנו. את תהיי הראשונה לדעת . הוא יישאר אבא
שלך בכל מצב".
מאד חשוב לא לשתף אותה בכעסך כלפי האב ולא להשתתף איתה בכעס שלה מולו.
רצוי להחליט מה עושים עם הנישואים ולעדכן אותה כדי שלא תחייה בחוסר ודאות.
חשוב מאד לא לערב אותה בעינייני הזוגיות. זה לא עניין שלה. זה מעורר בה פחד. היא לא יכולה להבין וזה פשוט לא מתאים.

מה דעתך?

היא לא תוותר בכזו קלות היא תשאל שאלות..איך את מסכימה להיות איתו וכו? האם להודות בפניה שאני יודעת על כך? ומה דעתי על כך?
לגבי גירושין-אין לנו כרגע אפשרות כלכלית להתגרש-כולם יסבלו מזה.אני יודעת שזה נשמע קר אך זה המצב.

שלום סמדר
אני יודעת שיש בך חלק שרוצה לשתף אותה יותר. לדעתי לא כדאי. היא לא באמת מסוגלת להבין. לא נראה לי נכון לשתף ילדה בשיקולים כאלו.
את יכולה להגיד שאת יודעת ובוחרת כיצד לפעול. תסירי ממנה את האחריות. היא לא צריכה לדאוג לך. זה העניין העיקרי. תאמרי לה שזה עניין שלך ואת מתמודדת איתו היטב. שלא תדאג . את יודעת מה את עושה. תנסי לשדר מסר שהמאבק הוא בינך לבן אבא ולא בינה לאף אחד מכם...

שלום מיכל,
באמת אין כל כך דבר כזה נכון או לא נכון. רצוי להציג בן או בת זוג חדשים לאחר שנמצאים בקשר מספיק זמן ומרגישים שהוא רציני ויציב. רצוי לאחר מספר חודשים של קשר, ואז לעשות זאת בצורה הדרגתית מאוד, כלומר מפגש הכרות קצר בהתחלה של כמה מילים בבית, בדרך ליציאה משותפת שלכם כזוג לא הילדים, אחר"כ בילוי קצר משותף, ארוחה למשל, ואחר כך אולי יום שלם,אחר כך סוף שבוע וכו'.

שלום
העובדה שהילד מייבב רק בבית מעידה על כך שזו דרך שפיתח להשיג דבר מה בבית. כנראה שהדרך עובדת ולכן ממשיך.
היבבות נותנות לו המון כוח. חשוב לבדוק מה משיג בעזרת היבבות. כוח, שליטה, תשומת לב?
בהמשך כדאי לבחון את תגובתכם כשמיבב. האם אתם נענים לבקשותיו ?
רצוי שילמד שכשמייבב לא מקבל ודוקא כשמבקש במילים ובאופן רגוע מקבל.
זה לא תמיד קל ליישם אבל זה הכיוון.
אם לא הולך ניתן לפנות להדרכת הורים קצרה שתסייע.,

בהצלחה

שלום שרונה

לצערי זה נשמע לי די נורמלי. העובדה שלומד, יוצא עם חברים והולך לחוגים מעידה שהכל תקין. זו לא התמכרות רק חוסר פרופורציות שמאפיין את הגיל והדור.
אם היה בכיתה ה'-ו' הייתי מציעה לך להתערב. בגיל ט' זה כבר עלול להיות בעייתי ולא שווה את הסיכון.
נסי לעקוב מה עושה במחשב והאם יש שם סיכונים. האם מתקר עם חבריו או עם אנשים זרים או מבוגרים ממנו. בדקי שאינו חשוף לפורנו או הימורים. אם אין סיכונים, תני לו את הזמן שלו. הוא בסדר. לפני 25 שנה היו בני גילו בטלפון, היום במחשב..יעבור

בהחלט אקרא את המאמר.
חשוב לי לציין שאנחנו נותנים לה את המקום שלה, מפנקים, מנשקים ומחבקים, וכמובן לא שוכחים שגם היא עדיין תינוקת.
אני נעזרת בכל מי שאפשר על מנת להתפנות אליה, היא גם בגן ככה שיש לנו רק את אחה"צ יחד.
היא מאוד נלחצת מכל בכי של הקטנה, מרגישה אחריות, מלטפת אותה ורוצה בקרבתה.
על פי ניסיונך- כמה זמן לוקח להם תהליך ההסתגלות בממוצע? חודש? שנה? יותר?

ליאורה שלום,

התזמון לשינוי כזה הוא בהחלט בעייתי. גם כך הילדה מתוסכלת ומרגישה נטושה(גם אם תהיו הכי מדהימים שיש...)וזה בדיוק לא הזמן לא לאפשר לה לבוא למיטתכם. זאת הרגשה שאתם מעדיפים את הילד האחר. לגבי הבקבוק- אותו כנ"ל.

הייתי מחכה עוד קצת. וגם מכינה אותה רגשית לפני, תוך סיפורים והמחזות על ילדים אחרים, מקשטת איתה את החדר שלה, נותת לה להתאהב בו, ורק אחרי הכל, עושה את הצעד.

חיכיתם עד עכשיו, חכו עוד קצת, זה לא פייר...

בהצלחה!

זו בדיוק הייתה כוונתי.
עצם העובדה שהיא מרגישה נטושה היא קשה לי מאוד. בכל מקרה היא מרגישה ככה? גם אם היא מקבלת את מלוא תשומת הלב? מה אנו יכולים לעשות כדי להקל עליה?
ומתי את חושבת הזמן הנכון והנוח באמת להתחיל לעשות שינויים? איך אדע שהפסיקה להרגיש ככה?

תודה!

ליאורה שלום,

כ"כ חבל לי שלא כתבת לי עוד במהלך ההריון. הכנה רגשית של הקטנה, כמו גם שינוי בהרגלי השינה שלה עוד טרם הלידה היו מקלים על כולכם מאד היום.

כרגע היא נמצאת בתחרות ויש לה צורך לוודא שמקומה לא נלקח. המלצותיי: לתת לה עדיין את המקום שלה, לא לשכוח שגם היא תינוקת וכך להתייחס אליה, להרעיף עליה תשומת לב וזמן איכות בנפרד.

חשוב לי מאד שתקראי מאמר על כך באתר שלי. יש גם כתבה שפורסמה בלהיות הורים, בנושא זה.

בהצלחה!

נעמה.

שלום תמר.
נשאלת השאלה : האם זה קורה רק מול מורה אחת . האם התנהגות דומה מול דמות סמכות לא קרתה בעבר? י אם זה המצב, כול להיות שהיא פשוט מאוהבת במורה וקצת מבולבלת. זה בעייתי אבל אם לא נמשך לאורך זמן - אז לא נורא.
אם זה דפוס חוזר זה כבר יותר מדאיג. לא היייתי מגדירה את זה כהפרעת נפש או אובססיה אבל ללא ספק מדובר בקושי רגשי משמעותי המצריך טיפול ע"י דמות מקצועית לנושא.
לא להזניח.עלול להיות לזה מחיר מכל מיני סוגים.

אורי שלום,

מהתיאור, ומבלי להכיר את הילד ואת מורכבות העניין, איני יודעת אם יש כאן רק בעיה של גבולות או גם בעיה רגשית.

הייתי ממליצה בחום לפנות להדרכת הורים כדי לקבל מעט כלים והכוונה איך לכוון יותר את הילד ואיך להעניק לו גבולות. מפגש או שניים בהחלט יוכלו לתרום ולמקד אתכם.

אתם מוזמנים לקרוא גם באתר שלי קצת מאמרים בנושא הגבולות, אוקיי?

אין לי תשובה בשבילך אבל חשבתי שזה ינחם אותך לשמוע שגם עם הילדה שלי, בת שנה ושבע, יש הרבה התפרצויות זעם (בתקופות - זה בא והולך)והרבה בעיות עם הלבשת נעליים ובגדים. לפעמים מה שעשיתי זה לקחת אותה לגן בלי נעליים (על הידיים מהאוטו לגן) ושם הנעלתי לה את הנעליים בלי בעיה. עם החולצה כמובן שהתעקשתי למרות הצרחות. דבר אחד שניסינו שהיא נשכבת על הרצפה וצורחת זה לא להתרגש מזה יותר מדי ולהמשיך בשלנו, למשל - להמשיך לאכול ארוחת ערב. זה עבד די בסדר. בהצלחה!

כמו לדוגמא החלפת חיתול?
זה משהו שהתחיל רק עכשיו. היא מסתובבת על הבטן ולא מוכנה להחליף חיתול.
ומה עם הנשיכות, המשיכות בשיער, המכות?
אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתה

שלום לך,
אכן יש חשיבות, כמו בתשובה שקיבלת קודם לא לעשות עניין. לגבי הדברים שאי אפשר להעביר אותם, צריך להפסיק אותם באופן פיסי אם נדרש ונחרץ. אך עם זאת לא להעביר זמן בנאומים, התחננונויות משאים ומתנים וכו'. פשוט להפסיק את זה ודי. באותו רגע. זה יחזור עוד מספר פעמים אך תהיו עיקביים, כלומר נחרצים מאוד מצד אחד אך מצד שני לא עושים עניין ודרמה - זה יתמתן עם הזמן.

שלום חיה,
זה פחד שיש להרבה ילדים. אני מפנה אותך לעמודת "שאלות נפוצות" לתשובה העוסקת בעניין. אין ברירה , יש צורך בסבלנות כאן. זה לא יימשך לנצח, אל תדאגי:-)

חיה שלום,

אנחנו עברנו את זה גם עם בננו ואני מזדהה עם התסכול והכעס, אך חשוב להבין שזה קיים וידוע וחולף:).
אחנו בערך בגיל 4.5 אולי קצת יותר הלכנו לטיפול פסיכולוגי בעניין שקידם אותנו אך רק מעט.
אומר לך מניסיון:
1. חשוב לשלול או לאשש האם הפחד הוא "סתמי" או תולדה של אירוע טרומאתי.
2. לשדל את הילד (שגם סוסל מהעניין) לעשות את הקקי בטיטול- תחתון כשלב ראשון.
השלב השני יהיה לשכנע אותו לסיר (אצלנו עד כאן זה היה בתיווכה של הפסיכולוגית)
ואז גיליתי את הישבנון- מקטין אסלה, לא זה עם המדרגה , אלא ממש כמו תושבת לאסלה שמקטינה את הפתח (המפחיד) ויש עליו אטרקציות של מוזיקה, זה עבד!
ולאט לאט הגענו לאסלה, היום (גיל 6) תודה לאל בלי בעיות בכלל בבית, אם כי הוא לא עושה במקומות אחרים (גם זה יגיע).

בהצלחה.