פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מאיה,
קראתי את כל מה שכתבת והתרשמתי מאוד מעוצמת הכעס שלכם על הילדה. אני מנסה להעלות אופציה נוספת, האם ייתכן שההתנהגות של הילדה מעידה על מצוקה מסויימת ולא רק על כך שהיא פשוט רעה וחוצפנית?
ייתכן שיש מקום לברר יותר לעומק מה קורה לה בפנים, באמת. ולו רק בגלל שהכעס והעונשים לא עזרו לכם עד עכשיו. כך שאין לכם מה להפסיד.
אני משערת שהיא מרגישה מאוד בודדה כשכולם כועסים עליה ואף אחד לא בעדה בבית.
אם אתם לא מצליחים להבין לבד מה קורה לה, נסו לפנות לאיש מקצוע.

שלום דפנה,
נראה לי שכדאי שתפנו לייעוץ מקצועי בעניין הזה. צריך לעשות כאן אבחנה יותר מעמיקה כדי לייעץ לך איך כדאי לענות במקרה הספציפי הזה.

היא מנסה באופן קבוע לשלוט באחיה בן הארבע ביד רמה (ובחברות שלה שבאות לבקר). זה בא לידי ביטוי בציווי בלתי פוסק, תלונות - ממש נרגנת. אני מנסה להתעלם ומעירה רק במצבים קיצוניים.

שלום מיכל,
זה קצת אופייני לגיל הזה שהילדה תרצה קצת בלעדיות ע אבא שלה ושאת לא תהייי בסביבה. (השלב האדיפלי).
אני לא בדיוק יודעת אם זה רצון לשלוט בכם. זו הרי המסיבה שלה, בגן שלה. אם היא הייתה רוצה לישון עם אבא במיטה כי היא מפחדת ולא משאירה לך מקום, או מחליטה מי יקלח אותה ומי יעשה מה בבית זה מתחיל לתפוס תמונה של שליטה, אבל משהו חד פעמי שנורא חשוב לה לא הייתי מתנגדת לו ולא הייתי מפרשת אותו יותר מדי כרגע.
ואולי דווקא משום שאת זו שהכי מעוניינת להיות שם זה דווקא חשוב שאבא יהיה?
ולגבי נסיונות הלשיטה שלה באחיה ובחברות - זה רק אומר אולי שנוכחותו של אב שעושה סדר מאוד מאוד חסרה לה. אני דווקא הייתי מעודדת את ההתקרבות ביניהם ולא נורא נעלבת אם פעם אחת ביקשו ממני לא להיות. הי ארק ילדה בת 5.

בכל יום, בכל פעולה במהלך היום היא מנסה לקבוע ע"י מי תתבצע (מקלחת, קוקיות בבוקר, הקראת סיפור וכו'). היא גם נותנת הוראות לסבתות (שמבצעות את הפקודות...) מעבר לכך, כמובן שאני מעודדת קרבה בינה לבין אביה (אם לא הייתי מעודדת ולוחצת על בעלי הם לא היו מתראים כלל...)

באופן מוזר ושונה מהרגיל קשה לי להסתיר מפניה את התחושות שלי לגבי מסיבת החנוכה (גם אני בן אדם...).

תודה על תגובתך.

שלום מיכל,
אם כך אז באמת מעניין שאת כל ענייני השליטה אז סובלת אבל דווקא את העניין הזה העלית לפורום ושייכת אותו לשליטה. ייתכן שיש כאן שליטה מסויימת אבל זה לא העיקר. אני חושבת שהעניין הוא שביתך מרגישה שאף אחד לא יכול עליה, וזה יותר חמור מעניין של מסיבת חנוכה.
אם את לא יכולה להסתיר ממנה את תחושתייך לגבי מסיבת חנוכה אז לא יכולה. זה עניין שלך.
אבל אני באמת חושבת שזה לא העיקר אלא עניין הגבולות בבית, שהוא יותר קריטי וחשוב כרגע לרווחתה של הילדה.

אמנם יש גבולות ברורים בבית - היא ילדה נהדרת בסה"כ, שמחה, ממושמעת חכמה ביותר. לפעמים, בגלל חוכמתה ובגרותה אפשר לטעות ולחשוב שהיא ממש חברה קטנה וזה אולי מקור העלבון שלי...
הדרישות שלה לא תמיד מתקבלות אבל כשנענית בשלילה לרוב פורצת בבכי (שלא עוזר לה כמובן וגורם לי להתעצבן).
מה שכן, אפעל לפי המלצתך ובהחלט אתן לבעלי "לעשות סדר" כהגדרתך.

שלום מיכל,
ראשית שאני שמחה שעזרתי. שנית הייתי רוצה לעשות הבחנה בעניין הגבולות יכול להיות שכשאת אומרת גבולות את מתכוונת לכך שהחוקים ברורים בבית. גבולות זה לא רק זה. גבולות זה גם כשילדה היא מאוד חכמה ומתייחסים אליה כבוגרת מגילה, ואז היא נהיית חרדה כי היא מרגישה שאמא היא לא לגמרי דמות סמכותית שיכולה להגן עליה אלא סוג של שווה וזה מכניס אותה לחרדה וגום לה להזדקק לשליטה רבה ביחסים כדי לא להרגיש את החרדה. זה גם סוג של גבולות - במובן שהגבולות הבינדוריים מטשטשים ויש אשליה שלפעמים היא בוגרת וחכמה מגילה ולפעמים אמא נעלבת ממנה כאילו שתיכן באותו גיל. זה גם סוג של גבול.

עדן שלום,

כחלק מהסדרי הראייה הילד אמור לישון אצל אביו?
מנסיוני המקצועי, זה ממש לא מתאים שתינוק בגיל הזה יישן מחוץ לביתו ולא יראה את אימו בתדירות כזאת.
הייתי ממליצה שאכן יראה אותו פעמיים בשבוע ואף יותר, אך לטובת הילד, כדאי שיהיה לו זמן באותו היום גם עם אימו, ושיישן בשנתו. הוא קטן עדיין.

מקווה שתמצאו הסדר הוגן וחכם, בו האב יהנה מילדו ויעניק לו,אך הילד יהנה במקביל מהצרכים הבסיסיים להם הוא זקוק בגיל זה.

בהצלחה,

נעמה.

קודם, תודה על תשובתך.
שאלה נוספת היא לגבי ביקורים חטופים של האב - כעשר דקות רבע שעה בגן. או בשעות הערב אצלי.
האם נכון לבקש ממנו להמנע מכך ? האם ראייה כה קצרה לא יוצרת בלבול ואכזבה אצל הילד (בן שנה אני מזכירה)? או שזה עדיף שייצא לו לראות את אביו אפילו לזמן קצר ביום שאין בו ביקור?

תודה עדן.

45 דקקות למשל, זה זמן שהוא יותר אידיאלי.
אצלך זה יכןל להיות קצר יותר. אבל הגעה לגן היא אכן בעייתית ויוצרת בלבול.

שלום שרון,
שני דברים עיקריים כדאי לנסות במקרה כזה. דבר ראשון לנסות להנמיך עד למינמום את תשומת הלב שהיא מקבלת כשהיא בוכה בהיסטריה, ודבר שני, ללמד אותה דרכים חליפיות להתמודדות.
למשל כשדבר כזה קורה, כדאי לדבר איתה בקור רוח, בלי דרמה, בלי כעס, אבל גם בלי לפצות אותה בדרך שרק תחזק את הדפוס - אלא להגיד לה, עכשיו זה התקלקל, תגידי לאמא היא תסדר לך, לא צריך לבכות. בינתיים אפשר לשחק במשהו אחר, להסיח את דעתה לפעילות אחרת, ולעבור הלאה. אם היא ממשיכה לבכות בכל זאת - להתעלם, גם אם זה ייקח שעות. אחרי מספר פעמים שהי אתראה שזה לא עובד ולא משיג את מטרתו, קרי תשומת לב, זה ייפסק.

השאלה אם זה לא נובע מבעיה עמוקה יותר שצריך לטפל בה?

ההתנהגות הנ"ל החמירה לאחר שנולדה לה אחות קטנה . לפני כן היה לה מאד קשה עם זה שמתיחסים גם לאחיה הקטן ( התחיל בערך ממתי שהיה בן שנתיים עכשיו הוא בןם שנתיים וחצי )

שלום שרון,
הולדת אח או אחות הם לא בעיה עמוקה. אם כי זה בהחט יכולל לגרום לקשיים. אבל לא קשיים שההצעות שהצעתי לך קודם לא אמורות להקל עליהם. כלומר מצד אחד לא לתגמל התנהגות שרוצים להפחית ומצד שני לתת לה תשומת לב ייחודית רק עבורה, אבל לא כאשר היא מתזמנת זאת על ידי בכי, וכן כמובן מתן כלים נוספים להתמודדות מלבד הבכי.
ייתכן שאת מונעת באופן כללי על ידי ריגשי אשם, ובמיוחד לאחר שילדת ילדים נוספים ואת נותנת לה פחות תשומת לב.
רגשי אשם הם לא הכרחיים כאן, אם כי במידה מסויימת הם טבעיים. את לא עשית שום דבר רע, ואין סיבה לחשוב כרגע לפי התאור שנתת שלילדה יש בעיה עמוקה וקשה שנגרמה בגלל שהבאת לה שני אחים.
ייתכן מאוד שהיא חשה את תחושת האשם שלך ומנצלת אותם לצרכיה. שימי לב לכך.

שלום שרון,
לפי מה שתארת עד כה, לא נראה לי. אולי תסבירי יותר למה את מתכוונת. האם את חוששת שאם תנהגי איתה יותר באסרטיביות באותם רגעים זה יגרום נזק כיוון אולי יש לה בעיה יותר עמוקה? לדעתי, לפי התאור שלך זה לא המצב. ילד שיש לו בעיה אמיתית זה נראה קצת אחרת. אלא אם התאור שלך לא היה מלא, או שלא הבנתי משהו.
בכל מקרה, אם את מוטרדת, אז בהחלט לצד ההצעות שהצעתי לך את יכולה להקדיש לה זמן איכות לבד, לברר איתה דרך ציור או בצורה ישירה איך מרגישה ואם יש דברים שמעציבים אותה, אבל לתגמל התנהגות רודנית -זה לא יפתור שום בעיה עמוקה יותר אם יש.

שלום רויטל,
קצת קשה לענות לשאלה בפורום באופן כזה. אין מה עושים כללי, את צריכה לתת יותר פרטים כדי שנוכל להבין באופן ספציפי מה קרה לילד שלך ולמה.
אם תוכלי לתאר יותר את הילד, את המשפחה, ההרכב שלה, מתי התופעה התחילה, איך לדעתך היא התחילה, למה הוא מפחד מזה, האם יש לו עוד פחדים, איך העצמאות שלו באופן כללי וגם תאור שלו באופן יותר כללי, אוכל לנסות לענות לך.

הורים נאלצים לעתים קרובות לקבל החלטות עקב סיבות שונות, שהן לגיטימיות אף הן. אני חושבת שיותר חשוב מעזיבת הגן הנוכחי, הוא המסגרת החינוכית הבאה שלה - עדיף לחפש באיזור החדש מקום בו היא תוכל להיות יותר משנה אחת, ובכך להבטיח רצף והסתגלות. לאחר המעבר, אין ערך בהשארתה בבית, זה לא יקל על הפרידה מהגן הקיים ולא על ההסתגלות לגן החדש. בגיל שנתיים יש צורך בחברים בני גילה אותם תראה באופן קבוע, וזה משהו שיהיה קשה להבטיח בבית.
ילדים מסתגלים לשינויים בלית ברירה, וזה חלק מהחיים. כל עוד אתם קשובים אליה ותהיו פנויים למצוא לה את המסגרת המתאימה וללוות אותה בהסתגלות הדרגתית מחדש, אין סיבה שהשינוי לא יצלח.
שירי

שלום מיכל,
אם זה משהו פיזי ולא ריגשי - את זה צריך לבדוק אצל רופא. אם בכל זאת את רוצה תשובה לגבי הפחדים - את מוזמנת להיכנס לעמודת שאלות נפוצות לתשובה העוסקת בפחדים אצל ילדים ולבדוק אם יש שם משהו שמתאים לכם ליישם.

יעל שלום,

לי נשמע שאתם די "חלשים" מולה ואולי נכון יהיה להתחיל תהליך שינה עם ליווי צמוד.
אבל קודם כל- תנסו בעצמכם.

בתהליך כזה מאד חשובה העקביות והנחישות שלכם.
אני דוגלת בלתת מענה לכי ולבצע את השינוי בהדרגה.
אבל- אם החלטתם לעשות שינוי אין עליות ומורדות. הולכים עם זה עד הסוף. הקושי האמיתי של הילדה נובע מכך שאינכם עקביים. אז היא המשיכה לנסות אאת מזלה. פעם אמרתם כן, פעם לא...
איך ההתנהגות של הילדה במהלך היום? האם בייתר הנושאים קיימים גבולות ברורים.

גם אם תעברו כמה לילות לא ישנה- תתעקשו עך כך שהיא ישנה במיטתה.
תשבו ליד הדלת בתחילה, "תקראו" את הילדה, תהיו ערניים ותדעו מתי לעבור עוד צעד.

בהצלחה! אם הרבה התמדה וסבלנות זה עובד.

נעמה.

שלום בני,
סרבנות קשר היא נושא גודל מאוד, מסובך וכאוב. זה יהיה ממש לא נכון להתחיל לתת עיצות בפורום שמטבעו הוא תמציתי ושטחי לסוגייה כזו מסובכת.
אני ממש מציעה לך לפנות להדרכת הורים מסודרת או לטיפול כדי לעזור לך להתמודד עם הקשיים שהבעיה הזו מערימה.
הדבר היחיד שאני יוכלה להגיד לך, הוא, שאתה תמיד תישאר אבא שלו, וגם הוא מרגיש כך עמוק בפנים, אפילו אם הוא נאלץ להתנהג כרגע אחרת. חשוב שתבין את זה ולא תחשוב שאמת דמותך יכולה להתטשטש. ילדים לא שוכחים את ההורים שלהם באמת.
מעבר לזה זה נורא תלוי איך מתקשרים, איך מדובבים, יש גם אופציות לשלוח מייל, או מכתב, אב אלה כבר דקויות שכדאי לעבוד עליהן בטיפול מסודר עם מישהו שמכיר את כל סיפור ואותך באופן יותר מעמיק כדי לדעת מה מתאים במקרה הזה.

שיר שלום,
את בעצם מעלה נושא שכל החיים הורים מתלבטים בו - איך לעזור לילד במצבים חברתיים מורכבים. שיתפת שיש לך התלבטות של עצמך איך להגיב כשיש בעולם תוקפנות. כהורים אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו בעיקר מתוך מה שעוזר גם לנו. את יכולה לחשוב קצת עם עצמך, וגם עם אנשים שאת סומכת עליהם (אם יש לך בן זוג, למשל), מה לך עוזר כשאנשים מתנהגים אלייך באופן תוקפני, ומתוך זה להגיב לילד.
באופן כללי, אני מאמינה שלא ניתן להתעלם לגמרי ממה שקרה ולומר לו לחזור לשחק, הכרחי להתייחס להרגשה שלו - הוא בא אלייך עם משהו שמפריע לו. אפשר לומר לו משהו בסגנון "זה באמת לא בסדר", לבדוק אם קיבל מכה משמעותית, לעודד אותו לומר משהו לילד, להציע לו לשחק עם ילדים אחרים, להגיב בעצמך אם הסיטואציה הופכת לקיצונית, וכדומה. אולם חשוב להתייחס למה שהוא עסוק בו.
שירי

מיכל שלום,
קשה לייעץ בנושא הזה דרך היכרות שטחית בפורום. כנראה שכבר התחלתם לפנות למומחים בהתפתחות הילד (כמו הרופא) כיוון שאתם והסביבה נתקלים בקשיים עם הילד. זו סיבה מספיק טובה להתייעץ בצורה מעמיקה יותר עם פסיכולוג/פסיכותרפיסט המומחה בילדים. הוא יוכל להתרשם באופן נרחב יותר מהילד ומכם, ולהציע אם צריך טיפול, ואם כן - איזה.
בהצלחה,
שירי

דנה שלום,
יש כמה אפשרויות שכדאי לתת עליהן את הדעת: ראשית, ייתכן שהילד שלך מרגיש מעט קטן ביחס לילדים אחרים, ולכן בחצר הגודל והאגרסיביות שלהם יותר מאיימים עליו, והוא מעדיף להישמר. סוגי המשחק בתוך הגן ובחצר, מידת התוקפנות בהם והאנרגיה שהם צורכים - הם שונים. בנוסף, אולי בתוך הגן יותר קל לבנך ליצור קשרים כי המשחקים הם מעט יותר מובנים ומאורגנים ואילו בחוץ הוא נאלץ לפנות לילדים מיוזמתו וזה מה שקשה לו.
תוכלי לעזור לו ע"י קביעת מפגשים אחה"צ עם ילדים מהגן, בביתכם ובמקום ציבורי, וככל שהקשרים שלו עם ילדים יתחזקו, סביר להניח שיהיה קל יותר גם בחצר הגן.
בהצלחה,
שירי