פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך,
קודם כל, דבר ראשון שעושים - נרגעים. היסטריה ולחץ לא יועילו. לא נשמע מהתאור שלך שיש כאן משהו שחרג מסקרנות הדדית של ילדים. עם זאת כדאי לבדוק ליתר ביטחון האם נעשה כאן משהו בניגוד לרצונה. מהתאור שלך נשמע שזה לא כך, אך כדאי לוודא. אם מדובר במשחק וסקרנות בלבד, אין צורך לנקוט בצעדים חריגים, אלא להסביר ,בצורה רגועה ועניינית, שאתם מבינים שהעניין מסקרן אותה, כדאי גם להסביר לה בהזדמנות זאת על גוף האדם, על דרך הגעת ילדים לעולם (יש ספרים מצויינים שמסבירים זאת לילדים בגילה, תוכלו להתעניין בכל חנות ספרים), ולהגיד שאלה דברים של מבוגרים וכרגע היא ילדה זה לא מתאים. אפשר להוסיף שהחדרת חפצים לגוף בצורה כזו היא מסוכנת ואתם לא מרשים זאת. חשוב לא לתת הרגשה של בושה ושל משהו מלוכלך, אלא משהו טבעי, שלא מתאים כרגע והיא מתבקשת לחדול ממנו.
הייתי גם מדברת עם הורי הילדים, כדי שיבדקו מהיכן נלקח הרעיון, הם בהחלט יכולים לחשוב עליהם בעצמם אך ייתכן גם שנחשפו אליו בדרך לא הולמת ואת זה כדאי לבדוק.
אם בכל זאת נעשה כאן משהו בכוח, כדאי לברר שוב בדיוק מה קרה, ללוות אותה בתושותיה הקשות - האם פוחדת, האם חשה דברים נוספים, לתת לה לבטא אותם, ללמד אותה שמותר לה להגיד לא בנוגע לגופה אם מישהו נוגע בה בצורה לא נעימה, וכמובן לדבר עם הורי הילדים ואם יש צורך להרחיק ואתה מהם. במקרה כזה כדאי גם לבדוק אפשרות לפנות לטיפול, לעקוב אחרי תגובותיה ואם יש משהו חריג בימים ובשבועות הקרובים.

שלום שרה,
נשמע לי שצריך לדווח למשטרה. מה דעתך?

שלום מירי,
את מוזמנת לעיין בעמודת "שאלות נפוצות" בתשובה המתייחסת לפחדים אצל ילדים.

שלום רונן,
מאחר והילדים כרגע עדיין גרים באילת, כדאי לפנות לשירותים הקיימים באיזור. יש שם מרפאה של משרד הבריאות, וכן אתם יכולים להתעניין בשירות הפסיכולוגי של בית הספר או בקופת החולים שלכם אילו שירותים יש בסביבה.
אם אתה רוצה אבחון ספציפי לצורך דו"ח בענייו הגירושים אתה יכול להתעניין באתר של משרד הרווחה, יש להם אנשים מקצוע בית המשפט לענייני משפחה מכיר בהם לצורך חוות דעת מהסוג הזה, והרשימה שלהם מפורסמת באתר כולל איזורי העבודה שלהם.

אהלן סמדר
תודה על תשומת הלב לבעייתי בנושא ילדיי

אני לא מעוניין בשלב הזה לערב רת הרווחה באילת מכיוון שבפעם האחרונה שפניתי לא זכיתי לעזרה כלשהיא.

האם בהיותך פסיכולוגית האם ידועה לך על איבחון שיכול לתת מענה לשאלותיי בנושא הבת והבן, אני חושב שכל יום שעובר רק ישפיע יותר על עתידם ואיבחון יכול להערכתי לתת פתרונות לסוגייה הקיימת.

בברכה,
ושבוע טוב
רונן

שלם רונן,
לא כל כך ברור לי למה אתה מתכוון. זה לא שיש "חנות" אבחונים מסוגים שונים שמתאימים כל מיני סוגים של בעיות ואם אני אגיד לך איזה אבחון נדרש במקרה כזה זה מה שיעזור.
הרשימה שהפניתי אותך אליה היא לא של רשויות הרווחה אלא של אנשי מקצוע פרטיים שחוות הדעת שלהם מוכרת, אם תרצה בכך גם בבית משפט לענייני רווחה. זה תלוי ברצון שלך. אבל הפנייה היא באופן פרטי ולא חייבת להיות קשורה בהכרח בשירותי הרווחה.

שלום נירית,
זו לא שאלה פסיכולוגית בעצם. אין דבר שההגיון הבריא שלי יכול להיות שונה משלך בעניין הזה. אני מניחה שכמו כל דבר, הפעלת לחץ לכיוון האינטרס שלכם בעניין יכולה אולי לזרז תהליכים אם הילד הזה לא מתאים לאותו גן.

שלום שירן,
לא בטוח שהכניסה הקשה לגן קשורה לעזיבת האב. זו תופעה נפוצה, הסתגלות לגן זה דבר לא פשוט עבור ילדים.אני לא יודעת להגיד לך איך ליצור הסתגלות לגן בצורה נכונה כי אני לא יודעת מה עשית ואם עשית משהו לא נכון. בעיקרון עדיף להסתגל לגן הדרגתית, לרוב הגננות יודעות לכוון שם. להתחיל משעתיים ביום, כשבהתחלה את איתו ואחר כך הולכת וחוזרת. עדיין יכול להיות שיהיו לו קשיים, חשוב להיפרד בקצרה ובענייניות, לא לעשות סיפור ולא לעשות עניין. לבדוק איך הוא מסתדר בגן אחרי שאת הולכת. אם הוא בוכה כשאת נמצאת אבל נרגע ומשתלב כשאת אינך, אז המצב הוא לא כזה גרוע. יכול להיות שלך יש חששות ותחושת אשמה בגלל שאביו כביכול "עזב אותו" ולכן את מגלה רגישות יתר לכל עניין הגן וזה מה שמשפיע עליו ולא עזיבת האב עצמה.
לכן חשוב שאת תרגעי, תלכי צעד צעד, תקבלי עזרה ותמיכה עם כל המטלות שאת מבצעת ללא בעלך (הכנסה לגן, מעבר דירה) ואני מניחה שזה יקל גם על התגובות של בנך.

שלום טלי,
אני לא מכירה ספיציפית מאמרים או ספרים בנושא לקהל הרחב. בודאי שיש, אולי את יכולה להתעניין בחנויות הספרים במדפי הפסיכולוגיה.
עם זאת, אני לא בטוחה שזה יהיה יעיל ללמד את בתך תאורטית כיוון אחד כשאת נותנת דוגמה אישית הפוכה. בבחינת "אל תעשי מה שאני עושה, תעשי מה שאני אומרת".
הדבר הכי יעיל כדי לטפל בביטחון העצמי של בתך שמזדהה איתך הוא לטפל קודם כל בביטחון העצמי שלך.
זה אכן יותר קשה, אבל מי אמר שהחיים קלים?:-)

יעל יקרה.
אין עלייך חרם. בכלל לא. יש מולך ילדה עם רצונות משלה שלא קשורים אלייך. לאחרונה אולי קר יותר. הופכת דעתנית יותר. זה פשוט לא נעים להתפשט.זה קורה עם הרבה מאד ילדים.
הכי חשוב זה לא להתרגש מזה. זה לא אישי כלפייך. זה לא אומר שפחות נעים לה איתך. היא מביעה את רצונותיה וזה בסדר.
כמה שאת תהיי יותר רגועה ושלווה ככה היא תבכה פחות. זה קסם אבל זה עובד.
תחבקי, תרגיעי. תסבירי בקול רגוע.תאמרי לה שבאמת קר ולא נעים ואת מבינה שלא מתחשק לה עכשיו. תחייכי. תשירי. תצחקי. אבל במקביל לכל אלו, במידה והיא מתעקשת, פשוט תעשי מה שצריך לעשות. באופן רגוע אך בטוח וחד משמעי.

זיכרי - את בסדר. היא בסדר. כמה שפחות תתרגשי, זה פחות יהיה סיפור. היא מרגישה אותך. היא זקוקה לך. היא ממש לא מחרימה. זה יסתדר.

שלום יעל,
עצם השימוש שלך במילה עודף מראה שיש משהו שהוא מדי. כנותנים לילד "עודף אהבה" זה לפעמים גם מעמיס עליו נורא, גורם לו לפתח ברית ונאמנות רק להורה, כי אף אחד אחר לא אוהב אותו כמוהו ויכול להקשות על הסתגלות למצבים אחרים ולסביבה הכללית, שלפעמים היא אוהבת ולפעמים פחות. אולי כדאי לך למתן קצת את התגובות שלך שמתוארות אצלך כעודף אהבה. אולי יש בזה משהו חונק עוברה ומעכב את ההסתגלות שלה למצבים שבהם את לא נמצאת.

:)

שלום לירון,
אני מודה ששאלתך קצת לא ברורה. אם הבנתי נכון, את שואלת בעצם על הדבר הלא נכון. מה זאת אומרת "כשהוא מתאהב במבוגר" למה הוא "מתאהב"? עצם ההתאהבות באופן כל כך שכיח היא מה שנראה לי מוזר ולא האופן שבו הוא מבטא אותה. ילדים לא אמורים להתהלך בעולם ולהתאהב במבוגרים, את מתארת זאת כמין עניין שבשיגרה. ולמה את מצפה, שייגש לכל מיני מבוגרים שמוצאים חן בעיניו ויגיד להם: "אני אוהב אותך"? בעיני לא דרך הביטוי של התופעה בעייתית, אלא עצם התופעה נראית לי מוזרה, ולכן השאלה צריכה להיות מה קורה לו שהוא "מתאהב" כל הזמן במבוגרים ולא איך להביע את זה. האם הוא מחפש דמויות מבוגרות כי משהו חסר? האם סיבה אחרת?
אוי אם תתארי יותר למה את מתכוונת אני אבין יותר טוב, כי אולי אני לא מבינה.

סליחה שלא הסברתי את עצמי היטב
כמובן שהוא לא הולך ברחוב ומתאהב בכל אחד .הכוונה היתה לאנשים שיש לנו קשר איתם דודים מטפלים אפילו סבא וכ"ו
אתן דוגמא מהזמן האחרון :לאחרונה במיסגרת נסיון להטיב את בריאותו (סובל משקד שלישי)אנחנו הולכים למדקר ,בהתחלה הוא היה נבוך התבייש ניצמד אלי או לאביו והציץ מידי פעם למדקר
בפעמים הבאות כשהרגיש יותר בטוח( גם המטפל עודד אותו לדיבור וצחוק שיחק ודיגדג אותו)התחילה ההתנהגות המוזרה של התחבאות מתחת לשולחן עם שליחת ידים החוצה ללפיתה של המטפל _(הכל בצחוק) הוא לא מדבר כל הזמן הזה ורק צובט מושך דוחף וכ"ו
ההתנהגות הזו מוזרה לנו מאוד במיוחד בגלל שזו לא ההתנהגות הרגילה שלו בכלל ,הוא ילד שמתבטא היטב בעל אוצר מילים רחב וגדול וההתנהגות שלו נורמטיבית בכל אספקט אחר איתנו
מה דעתך?

שלום לירון,
שנמע לי שהוא קצת מתבייש, ואולי כדאי להגיד את זה, עכשיו אורי קצת מתבייש, ומתרגש, וכן הוא לא כל כך יודע מה לעשות עכשיו. עוד מעט הוא יתרגל ויירגע ואז נוכל לעבור לבדיקה.
נשמע בסיטואציה שתארת, שבאמת קשה לו, הוא אמור לתת למישהו זר לגעת לו בגוף, עם מחטים, לא פלא שההתנהגות שלו מעט חרדה, והוא צריך שמישהו יעזור לו להגדיר במילים מה הוא מרגיש כדי שגם הוא יוכל להכיל את עצמו.

שלום גיל,
קודם כל כדאי להפסיק לחשוש. זו התנהגות טבעית לגיל. אין לה עדיין כלים אחרים לבטא את תסכולה. לאט לאט צריך ללמד אותה, וכשיהיו לה מילים והיא תדבר בחופשיות יהיה הרבה יותר קל.

שלום שירז,
זה לא נורא, ובטח יש דברים יותר גרועים. אב עם הזמן הוא עלול לגלות את השקר שלך, סביר להניח שבפעם הבאה שיהיו לו כינים הוא כבר ידע לקרוא יותר טוב, והוא עלול לזכור. לכן, כל טעות אפשר לתקן, את יוכל הלומר לו אמא טעתה, וזה אכן מה שכתוב, ולסגור עניין. לדעתי הוא רק רצה להתאמן בקריאה ולא היו לו כוונות להימנע מהשימוש בתכשיר. באופן כללי כדאי להימנע ממניפלוציות כאלה, ואם הילד מסרב למשהו עדיף להתמודד עם זה בצורה ישירה.

שלום לך,
העוצמה שתא מתארת היא אכן חריגה לגיל. ייתכן שאת לא מצליחה להציב גבולות בצורה מספיק ברורה ואפקטיבית. כדי להציב גבולות בצורה אפקטיבית צריך קודם כל להחליט על סדרי עדיפיות, על מה מתעקשים ועל מה לא. על מניעת אלימות מתעקשים, על אכילה מסודרת עם סכין ומזלג בגיל שנתיים -לא. לגבי הדברים שמתעקשים עליהם חשוב להיות עיקביים, נחרצים וברורים.
אם את לא מצליחה - חושב שתפני להדרכת הורים מסודרת.

שלום תמי,
זה לא נראה לי נכון ללא הכרות עם הילדה שנביע דיעה בעניין שהוא כרגע בהתדיינות משפטית. פקידת הסעד בודאי תידרש לתת את המלצתה לבית המשפט לפני שתתקבל החלטה ואני מניחה שהיא יודעת היטב להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. בעיקרון עד כמה שידוע לי לא תמיד נהוג שיהיו הסדרי לינה אצל האב לפני גיל שנתיים. אבל זו עמדה כללית בלבד ולא בטוח שהיא מתאימה במקרה שלכם.