פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

אסתר שלום,
את מתארת היבטים שונים של אותו העניין - הבן שלך בודק את הגבולות שלכם ואת יכולתכם לנהל את חיי המשפחה כפי שאתם ההורים מבינים. מבחינתו, בדיקת הגבולות היא תהליך התפתחותי שכל הילדים בני גילו עושים, ובמסגרתו הם בודקים את השפעתם על הסביבה ועל ההורים במיוחד. התופעה כלל אינה צריכה להדאיג אתכם אלא היא טבעית וחלק מההתפתחות הנורמלית.
זהו זמן עבורכם להתארגן מחדש כהורים ולחשוב כיצד אתם מציבים גבולות תואמים לבנכם - לא נותנים לו לשחק במכשירי חשמל מסוכנים או כאלה שיכול להרוס, מרגיעים אותו כשהוא בוכה או מציבים גבולות לכך וכדומה. בנוסף, חלק מההתנהגויות שתוארו הן אופינייות לגילו, כמו זריקת צעצועים בכוח על הרצפה או עניין במכשירים של המבוגרים. אפשר לנסות למצוא לו טלפון או שלט ישן בהם כן יוכל לשחק, וגם לאפשר זריקה של חלק מהמשחקים, כשבסוף היום אתם מעודדים אותו לסדר יחד אתכם, כמובן במסגרת הציפיות המתאימות לגילו.
שירי

תודה רבה!! תודה על ההכוונה,סידרת לנו קצת את הראש!!

שלום נעמי,
באופן עקרוני אני מעדיפה לא להדביק לילדים כה קטנים סטיגמות כאלה או אחרות על תכונות והרגלים. אני מניחה שההתנהגות של בתך מבטאת חרדה. ייתכן שהיא מנסה דרך האגירה לשמור שדברים לא ילכו לאיבוד, וזו בעצם חרדה שלה שחלקים ממנה ילכו לאיבוד או לא יישמרו. ייתכן שיש לכך קשר להריון, כיוון שילדים מרגישים דברים גם אם לא מספרים להם, ייתכן שהיא מרגישה פחות אסופה ומוחזקת כיוון שאת פחות פנויה אליה, אולי בגלל שאת יותר עייפה או עסוקה בהריון המתהווה. זה כמובן טבעי.
ייתכן ויש מקום לבדוק האם היא חוששת או חרדה בחלקים מסויימים של היום, סביב מעברים למיניהם, ולסייע לה לעבור אותם ביתר קלות, תוך ליווי מילולי, (עכשיו אנחנו מסיימים פה, בואי נאסוף לאט לאט, ונלך לשם, שם יחכו לנו כך וכך וכו') הכנה של מה שהולך לקרות ושיום התחושות והרגשות שקשורים לכך (קשה לנו להיפרד מהבית היום, לאט לאט, אילנה הגננת מחכה לנו, ניתן חיבוק ונשיקה ונלך לשחק וכו').
אלה רק דוגמאות, אני כמובן לא מכירה אתכם מספיק וייתכן והדמגמאות שלי לא קולעות לצרכים או שאתם עושים זאת לכן רק אם תתארו לי יותר את סדר היום ואת התגובות שלכם ושלה אוכל לבדוק יותר עומק איך אפשר להקל עליה.

היי נעמי. קראתי את מה שרשמת על בתך ונזכרתי במשהו מילדותי שהייתי חייבת לרשום לך , אולי תתעודדי מזה. כשאני הייתי ילדה קטנה הייתי אוספת כל דבר שהיה בדרכי. פשוט כל דבר , מקלות ברחוב, עטיפות של סוכריות וכו..... המשפחה שלי היו קוראים לי זבלנית. אמא שלי הייתה מספרת לכולם שהיא לא יודעת למה אני אוספת כל דבר שאני רואה ומביאה הביתה ושומרת על זה. באיזשהו שלב זה עבר לי לגמרי והיום אני הכי זורקת שטויות מהבית. לעיתים קרובות עושה סדר בבית וזורקת דברים שאין בהם שימוש או צורך ולא אוגרת כלום.אני ציעה שתתני לבתך להמשיך עם המנהג המוזר הזה זה כבר יעבור לה לבד. בשורות טובות וכל טוב.מקווה שעודדתי אותך ולו בקצת, ועל תתנו לזה כל משקל ובלי סטיגמות על הילדה

שלום לך,
לגבי הגדלת המינון של הריטלין - זהו דבר שעלייך להתייעת לגביו עם הרופא המטפל. כאן זה לא פורום רפואי ואנחנו לא מוסמכות לתת מענה גבי תרופות. עם זאת, נשמע שיש מספיק סיבות ריגישות להחמרת ההתנהגות של בנך, ולכן לא נשמע לי שההחמרה בתהנגות קשורה להפרעת הקשב והריכוז, נדמה לי שתא בעצמך מבינה זאת ולא כן המחשבות של לגבי הגברת המינון של הריטלין לא ברורות לי. אני מבינה שתא זקוקה להקלה אבל זה לא פיתרון לתת מענה שלא קשור לסיבת הבעיה.\
אני מבינה שעד היום הייתםן בטיפולים שונים עם הילד, אבל נראה לי חשוב שתפנו דווקא להדרכת הורים ולא לטיפול בילד עצמו בהכרח.
אני ממליצה לך לפנות לפסיכולוג או פסיכותרפיסט שעובד עם ילדים בבקשה לקבלת הדרכת הורים לשניכם, גם כדי לתאם במידת האפשר את דרכי החינוך שלכם, וגם עבורך בלי קשר לגבי השעות שהילד נמצא איתך.

שלום אלינור,
ההתנהגות של ביתך היא אופיינית לגיל. זו התנהגות שכיחה אצל ילדות בגיל שבו נכנסים לשלב האדיפלי ויש העדפה ברורה של ההורה מהמין השני. זה יעבור ויתמתן, ורצוי שעד אז תנסי להתייחס לעניין בבגרות ותשתדלי כמיטב יכולתך לא להיעלב מילדה בת 3.5.:-)

נטלי שלום,
האם היה לאחרונה אירוע או שינוי בבית שעשוי היה לגרום לילדה יותר מתח או לחוש יותר בהיעדרך? מחלה של מישהו, החלפת עבודה, הארכת שעות ההיעדרות מהבית, שינוי שהגדולה עברה וכדומה?
ייתכן שחלק מהתגובות שהיו מאז ומתמיד של צעקות ובכי קשורות בעיכוב השפתי - ייתכן שקשה לה להביע את עצמה בדרך אחרת מלבד בכי, או שככל שהיא גדלה יותר והפער השפתי לעומת ילדים בגילה הופך ניכר יותר, כך היא יותר צמודה אלייך וחרדה. אני מאמינה שעם הטיפול אצל קלינאית תקשורת ייתכן שגם חלק מהההתנהגות תהיה קלה יותר, אולם חשוב מאוד גם שאתם ההורים תפתחו אצלה דרכים להירגע ולבטא את עצמה וקשייה שלא באמצעות בכי. אפשר ללמד אותה ממש איך את מצפה שתאמר לה כשהיא מתוחה, ולחזק אותה בכל פעם שנפרדת ממך יפה או שמביעה את החשש שלה במילים. כמו כן, תנסו למצוא חפץ מרגיע שיהיה איתה כשהיא נפרדת ממך (בובה מהבית, אלבום "כיסים" פשוט עם תמונות של המשפחה וכדומה) על מנת להקל על הפרידה ועוד. רצוי לחשוב יחד עם הגננת על טקס פרידה קבוע בגן, כשאיש צוות מסוים תמיד יהיה זה שאוסף אותה אליו ומסייע לה להיפרד.
יחד עם זאת, לעתים יש פרידות שהן לא קלות, וחשוב שגם את תקבלי את העובדה שבתך תבכה ותהיה מתוסכלת, על אף ההשקעה הרבה שלך בה. תסכול, עצב, כעס, קשיי פרידה ועוד רגשות עוצמתיים, הם בסה"כ רגשות טבעיים שאנו עובדים עליהם במהלך כל החיים.
שירי

תודה רבה על העצות .
רק כשקראתי את תשובתך התחלתי להבין שנראה אני באמת לחוצה יותר על מדיי מכל הסיפור וקודם כל עליי להירגע וזה נכון .
תודה לך מקרב לב.
נטלי

שלום רונית,
קודם כלל כדאי להרגע, ולהתאזר בסבלנות. פתרונות מהסוג הזה לוקחים זמן, גם טיפול פסיכולוגי לוקח זמן עד משפיע וגם טיפול תרופתי. הציפייה שזה ייפתר מהר רק מקשה עליכם. נסו לקבל כרגע את המצב.
אפשר לנסות בינתיים ללמד אותה הרגעה עצמית באמצעות הרפיית נשימה וחשיבה חיובית, ללמד אותה לחשוב על משהו מרגיע במקום המחשבות המפחידות. לנסות לתרגל גם במהלך היום הרפיית נשימות לנשום עמוק ולהצויא לאט את האויר, אם היא תתרגל הרגעה במשך היון זה יכול להשפיע גם על מידת החרדה בלילה. גם לפני השינה כדאי לתרגל זאת ולחשוב על דברים נעימים ככל הניתן, עד שתגיעו לקבל עזרה מקצועית מעמיקה יותר. אתם בכיוון הנכון, ויהיה בסדר.

שלום מירב,
אני לא מסכימה עם הגננת שלכם לגבי הכעס. אני חושבת שאנשים מבלבלים בטעות בין כעס לבין הצבת גבולות. כדי להציב גבולות זה לא נכון לכעוס במובן של לעשות דרמה מהסיפור, לצעוק, לנאום נאומים וכו'. כיוון שזה משרת את הצורך של הילד בתשומת לב גם היא שלילית. התגובה צריכה היות עניינית וקצרה מאוד, תקיפה אך לא כועסת. הכעס הוא בכלל לא רלוונטי פה. זה בהחלט נכון להגיד לא ואסור כשהיא אלימה ולהרחיק אותה מהאירוע כמו שאתם עושים. מה שחסר כנראה במה שאתם עושים הוא סבלנות ועיקביות. משברים שבהם הילדה בוכה כעשרים דקות הם משברים שצריך לעמוד בהם. לא להתרגש מהם. נדמה לכם שאם היא צורחת 20 צדקות סימן ששום דבר לא עוזר. זה לא נכון. היא צריכה לבדוק אתכם, וזה יכול לקחת גם 3 שעות. צריך לעמוד בכמה פעמים כאלה ולהישאר רגועים. לא לכעוס ולא להגיב. לתת לה להרגיש שהיא לא מצליחה לקבל את ההתייחסות הרצוייה ולא התייחסות בכלל עד שהיא לא נרגעת. כלומר להגיד משפט אחד קצר ותקיף - ככה אנחנו לא מתייחסים, עד שאת נרגעת, ולעזוב את העניין. לא להתייחס יותר. זה הכל. ולהמתין בסבלנות עד שהתופעה תחלוף. אם תתמידו, זה כבר לא ישתלם לה והיא תפסיק אבל זה לא קורה ברגע אחד.

שלום נורית,
אוי כדאי קודם לדבר עם הילדה, ולהסביר לה שלא נכון לאיים על חברות, זה מפחיד ולא נעים. מעבר לזה, כדאי לחשוב ולבדוק, לא עם הילדה אלא עם עצמכם, מהכין השתלטנות הזו נובעת. הרבה פעמים מאחרוי צורך של ילדים בשליטה קיימת חרדה מסויימת. למשל ייתכןם שהיא מפחדת שאם החברה תרצה לשחק עם ילידם אחרים היא תישאר לבד, אולי עמוק בלב היא מרגישה לפעמים חסרת ביטחון וחסרת אונים. אולי כדאי לעזור לה להתחבר עם עוד ילדים. וגם ללמד אותה להתגמש קצת. את זה אפשר לעשות לא רק על ידי הסברים אלא בעיקר על ידי כך שאתם תשחקו איתה ותראו לה דוגמה אישית במשחק איך מוותרים, איך מתגמשים, איך מוצאים פתרונות יצירתיים של פשרה כששני הצדדים רוצים דברים אחרים, כדי ללמד אותה לבחור עוד אופציות כשהיא נכנסת לחרדה מכך שהדברים לא יקרו כמו שהיא רוצה.

שלום קרן,
זה אכן מבהיל ולא נעים לרואת סימני נשיכות על הילד שלך. עם זאת, אני לא בטוחה שמעבר גן יפתור את הבעיה. נשיכות בגיל הזה הן תופעה שכיחה. קשה מאוד למנוע אותן כי הילדים בגיל הזה לא תמיד מבינים הסברים ומפנימים אותם, ולכן יש צורך בסבלנות עד שהתקופה הזו תעבור.

שלום וינו,
אכן יש דרכים תרופתיות להקל על הבעיה, אבל מאחר וזהו לא פורום של רופאים, לא נוכל כאן לעזור לך בזה אלא כדאי לך לפנות לרופא המשפחה כדי שיכוון אותך.
יש גם דרכים לא תרופתיות לטפל בבעיות נשימה שנגרמות עקב לחץ נפשי, למשל דרך טיפול בביופידבק.

שלום גליה,
אני מודה שלא הבנתי את השאלה. את מתארת שכשהיא אצלך היא קוראת לאבא, איך הגעת מפה למסקנה שלא טובה ההפרדה ממך? אולי לא טובה ההפרדה מאבא?
אני חושבת שלסימפטום שתארת אין בהכרח קשר לכך שהיא ישנה אצל אבא, אלא לכך שפשוט נפרדתם והיא מאוד מתגעגעת אליו. זה חלק ממה שצריכים לעבור כשמחליטים להתגרש. גיל שנתיים הוא גיל שנחשב גבולי ללינה אצל הורה נפרד, אבל אין מהתאור שתארת אינדיקציה שבמקרה הזה זה לא מתאים.

קרן שלום,
דרך ייעוץ בפורום באינטרנט אין לי דרך לדעת האם הבת שלך מאותתת לך משהו. ייתכן שהיא לא הרגישה טוב, אולי היתה במתח, אולי סובלת מתולעים במעי וכדומה. כרגע ממה שמסרת, היו פספוסים רק השבוע. את יכולה לשאול אותה על כך, ואולי להקדיש לה יותר תשומת לב וזמן אישי בזמן הקרוב, אבל באמת ייתכן שמדובר בעניין זמני ללא סיבה נפשית מעמיקה.
אם הדבר נמשך יותר משבועיים, חזרי שוב לפורום עם יותר אינפורמציה על הילדה ועליכם, וכך נוכל לסייע יותר.
שירי

אבא כחול אמא סגולה


יהונתן היה בן שלוש וחצי כשאביו ואני נפרדנו.
בכל פעם שניסיתי לדבר עם יהונתן על הפרידה,הוא מאן להקשיב או לאמר מילה..
דובבי אותו אמרו הפסיכולוגים,אחרת ישאר במצוקה.
במשך זמן רב נסיתי למצא ספרות בנושא,ידעתי,זאת תהיה הדרך לשחרר ציפור נפשו.
אך אלו הבודדים שמצאתי היו כבדים ועצובים מדי,ברור היה לי שקיימת דרך אחרת לדבר על פרידה.

יום אחד כשהלכנו לגן הפתיע הקטן:
"אמא את יודעת למה את ואבא לא גרים כבר יחד?"
אמר ותכף ענה:"כי אבא רצה דברים כאלה ואת רצית דברים אחרים".
הוא אמר לאמו הציירת והיא תיכף יצאה למשימה.

הסיפור הוא על משפחת ארנבים, שעוברת משבר גרושים והטיפול בנושאי העצב והשמחה,
מוסבר דרך צבעים,
.
אנשי מקצוע, אמרו שיש בו דרך טיפול נפלאה,

ילד בגיל הרך יכול להגיב ולהתחבר לצבע,יותר מאשר לאמירה,

"כל אחד והצבע שלו" אמר ארנובצ'יק הקטן לפני שנירדם.


כשבאה ההבנה לילד, אז גם באה הקבלה ולאחריה הדרך להחלמה ברורה.

שולחת אתך למקום בו אני מקריאה את הסיפור בליווי תמונות(,6 דק')

באהבה,

רוית

שלום מיה,
אכן זה מאוד קשה להתגרש, במיוחד כשיש ילדים כל כך קטנים. לצערי אין לי פטנט להקטנת האשמה והחרדה, זה בטח ייקח זמן עד שזה יתמתן ויעבור. כדאי מאוד ורצוי, אם יש לך אפשרות להשיג תמיכה טיפולית עבור עצמך כדי שתוכלי להתמודד טוב יותר ולהיות פנויה לקשיי הילדים במידת האפשר.
לגבי ההסבר - הוא צריך להיות קונקרטי ומוחשי ככל הניתן. לילד הגדול יותר ניתן להסביר שאבא ואמא לא מסתדרים, זה לא קשור אליו ולאחותו, ושניכם אוהבים אותם אותו הדבר והם לא אשמים חלילה במה שקרה.
ולשניהם הייתי מסבירה שמעכשיו אבא יעבור לגור בדירה אחרת, ויבוא לבקר אותם או הם אותו לפי איך שהחלטתם. אם הילד מבין בימי השבוע אפשר לפרט לו את סדרי הראייה, לילדה אני מניחה שזה לא יהיה מובן כרגע. אתם יכולים להסביר להם גם אם הם אמורים לישון לפעמים אצל אבא וכו'.
מעבר להסבר הזה, אני מניחה שחלק מהדברים יהיו מוחשיים רק כשהם יקרו, וההסבר עצמו לא יאמר להם הרבה. בעיקר צריך להיות עירניים לשאלות ותגובות מצד הילד הגדול שיכולים לבוא יותר מאוחר, וכן לתגובות של מצוקה ורגרסיה אצל שניהם.
בהצלחה.

שלום מירב,
לא הבנתי. נשמע שכן יש פיתרון, שאת תיכנסי איתה לחוג, אך את לא מעוניינת בזה? למה? אולי היא צריכה שתיכנסי כמה פעמים עד שהיא תרגע? מצד אחד את נורא נואשת לפיתרון אך מצד שני הילדה מגישה לכם אותו על מגש ואת לא מעוניינת? אם זו הבעיה, הייתי נכנסת איתה ונותנת לה בקצב שלה להחליט מתי אני מיותרת שם, גם אם זה ייקח כמה פעמים. אל תילחצו עליה לפיתרון בקצב שלכם.

ראשית תודה על התגובה המהירה

אכן הילדה מבקשת אשאר איתה בחתוך החוג - אך לא כך החוג מתנהל
אין כניסה להורים - ואף ילדה לא מקבלת תשומת לב של שעתיים וחצי פעמיים בשבוע לחוג שכזה (יתרה מכך אני היחידה שנשארת שם מבחוץ וכולם הולכים)
חשבתי שלומר לילדה זאני לא נשארת בפנים - זה כדי לא להרגיל אותה למצב הזה
ולתת תשומת לה מיוחדת - כמו שאומרים "שלא תתרגל" - מחד
אך אולי זה נכון- אולי זה יעשה לה טוב ומתישהו תאמר לי לצאת כי היא מרגישה בטוחה?!

אני לא באמת יודעת מה נכון ולכן אני שוב פונה אליך ומשתפת בהתלבטות

אני חייבת לציין שהיום היא קמה בבוקר שוב עם חרדה - מילים ראשונות היו- אמא מה נעשה עם החוג?
אמרתי במפורש שלא הולכים היום - שאני מחליטה - כדי להקל עליה מלקבל החלטה - עושים כיף יחד ומתי שתרצה תוכל לללכת ואם לא - אז לא אין בעיה מבחינתינו בכלל
- היא הפכה רגועה יותר - אך בבית הספר שוב זה קרה החלה לבכות בשעת צהרון - לא אופיני לה - ואמרה כי נעלבה מילד אחד - לדברי המחנכות באותה השעה הבכי היה קורע לב ועמוק יותר - ממש לא של ילדה שנעלבת ושהיא מאוד עצובה.


היא לא שוחחה איתנו אחר הצהרים כלל על החוג -וגם אנחנו לא פתחנו בנושא.
אשמח אם תוכלי לשתף אותי הפעם בדעתך ולומר כיצד מזהים חרדה עמוקה וכיצד מזהים האם זה באמת כה חמור או שזהגם קשור למשיכת תשומת לב גדולה שהיא מקבלת בימים אלו (אני מאמינה שלא - בעלי חושב שזה גם קשור...)

שלום מירב,
יש כאן אכן התלבטות בין לתת לילדה את הקצב שלה לצאת מהחרדה אליה נכנסה לבין לא לאפשר לה ליהנות מרווח מישני עקב תשומת הלב שהיא מקבלת מאז האירוע.
יש גם מחשבה נוספת שעולה אצלי, שייתכן והילדה זקוקה לתשומת הלב הזו, ואולי זו הדרך היחידה שהיא מרגישה שהיא יכולה לקבל אותה.
זו גם שאלה מדוע דווקא בעיתוי הזה היא קיבלה התקף אסטמה, כי קיים קשר בין גוף ונפש במיוחד בהתקפי אסטמה, וייתכן שמצוקה ריגשית מסויימת גרמה להתפרצות ההתקף אחרי תקופה ארוכה של שקט.
אם זה המצב, ייתכן שיש מקום לבדוק לעומק יותר מה מקור המצוקה שלה. ייתכן שההתקף היה רק הסימפטום ולא המקור למצוקה, והבעיה היא לא בהכרח רק חרדה אלא גם תחושה של עצבות או בדידות מסויימת או משהו אחר.
לכן בשלב הזה הייתי עושה מה שעשית - כלומר לפטור אותה מהחוג, במיוחד שאת מדווחת שזה הרגיע אותה, להקטין את תשומת הלב סביב הסוגייה, אך לחשוב לעומק אם יש משהו אחר שקורה לה ואם ההתנהגויות האלה אכן נעלמות או מחמירות.

שלום ליאור,
קודם כל הילד שלכם לא כל כך חלש, די נראה שיש לו אופי, כי מולכם הוא יודע לעמוד די יפה:-)
אז קודם כל, אין טעם ללחוץ עליו לעשות משהו שהוא לא רוצה. זה לא ילך.
במקום זה צריך לבדוק כמה דברים - האם מרביצים לו יותר מאשר לילדים אחרים? כי אם לא, זה בהחלט סביר בגיל הזה לפנות לגננת כשמישהו מרביץ לך.
בהנחה שרוב הזמן הוא נהנה ומשחק והכל בסדר.
אם הילד שלכם הוא קורבן באופן שיטתי, זה לא קשור רק לזה שהוא לא מחזיר, יש כנראה סביות נוספות למה הוא תופס "תפקיד" כזה בגן, למה מרבצים דווקא לו, הרי יכולים להרביץ גם לילדות, נניח, גם הן לא מחזירות אני מניחה תמיד. ייתכן שיש משהו בהתנהגות שלו או במיומנויות החברתיות שלו ש"מושך אש". לא שזה מצדיק אלימות. בכלל לא. אבל ייתכן שלפעמים הוא עושה בשקט דברים שמעצבנים ואת זה אף אחד לא רואה, או שהוא משדר משהו שמגרה ומעורר תגובות שונות אצל הילדים האחרים. יכול להיות שזה מנגנון אחר שלא עולה כרגע בדעתי. שווה לבדוק עם הגננת, או לבקש מהפסיכולוגית בגן שתעשה תצפית יום אחד אם היא מוכנה או תראה את הילד ותנסה להבין יחד איתכם איפה פה הבעיה. יכול להיות שאפשר ללמד אותו להתנהל אחרת מבחינה חברתית וזה ימנע את המכות ולא רק להתעקש שהוא יחזיר.

סליחה על ההתערבות . בתור הילד ההוא שחטף מכות בגן אני חייב לציין ....
צריך לעמוד איתו להראות לו שהוא בסדר כמו שהוא
להראות לו שהסביבה הבוגרת יכולה להגן עליו !
אין זה הגיוני שילד יחטוף כל יום . יש לו הורים ויש לו גננת שתפקידם להציב גבולות גם כאלו ששומרים עליו
להשתדל לחזק אותו לנסות להעצים את הכישורים שלו את הדברים שהוא טוב בהם. לנסות באופן מלאכותי בתחילה ואחכ לבד לחבר אותו עם חברים .לתת לו את הרגישות שלו ככשרון ולא כחסרון .
כנראה שהוא לא סתם בחר להיתלות בזה במיוחד שהוא מבין שזה גורם לו לחטוף מכות
הדבר האחרון שהוא צריך הוא להרגיש לא בסדר גם מולכם.
הפסכולוגית יכולה לצפות ואולי לסייע. אך בעיקר הגננת והצוות צריכים לדאוג לכך עדיף בלי שיודע לו ושירגיש יותר "פגיע" ורגיש"
לא כל החיים תוכלו להגן עליו מהכל . אך עכשיו שעוד ניתן