פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

לאמא שלום,
ייתכן מאוד שהתיאוריה שלך נכונה, והבת שלך נצמדת לכמה דברים מוכרים (כמו צבעים) כדי להקטין חרדה ולחוש יותר ביטחון. ייתכן שהיא מאמינה שהיא תוכל לחוש יותר רגועה ושמורה בעולם אם היא תישמר למגוון מאוד מצומצם ונוקשה.
לא נראה לי שמדובר בבעיה שדורשת כרגע טיפול לילדה, אלא זה התפקיד שלכם כהורים לנסוך בה ביטחון ולעודד אותה להתנסות במצבים שונים (ובצבעים שונים) ולא להימנע ולבחור את אותן בחירות בטוחות שוב ושוב. חשוב להדגים לה גמישות מצדכם ולחזק אותה בכל פעם שמגוונת ומרחיבה את "גבולות הגזרה".
אם את מרגישה עדיין צורך בכלים יותר מותאמים לבתך ולך, תוכלו לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג/פסיכותרפיסט המתמחה בילדים.
בהצלחה,
שירי

שלום גיא,
ייתכן שיש כאן אי הבנה מסויימת לגבי מה זה נקרא שלילד חסר משהו או לא. ייתכן שלילד חסרים גבולות למשל. ייתכן שלילד חסרה יכולת שלכם להבין לפעמים מה קשה לו למרות שהוא מקבל המון אהבה וחוגים. חוגים וצעצועים הם לא פיצוי והם לא ארובה לבריאות נפשית של הילד. כשהורים מתגרשים, גם אם זה קרה לפני הרב הזמן, יש לילד שאלות ותהיות לגבי מקומו בחייהם של הוריו, לרוב הילדים יש אמונה, לפעמים לא מודעת שהגירושים היו בגללם, בגלל שהם ילדים רעים, יכוטל להיות שהילד מקנא מאוד בחצאי אחיו מהנישואין האחרים וכו'. ויכול להיות שכל פעם שקשה לו - הוא נתקל בתגובה דומה לניסוח השאלה שלך כאן- אין לך סיבה להרגיש רע - תראה כמה אוהבים אותך וכמה צעצועים יש לך. באופן הזה אתם בעצם לא מקשיבים לו אולי, לוקחים אישית את הקשיים שלו, אולי בגלל שאתם לא רוצים להרגיש אשמה על כך ש"פירקתם" לו את המשפחה, ואולי הייתם רוצים שהפיצוי שאתם מרעיפים עליו ישתיק את הכאב הנגרם לו. אז זה לא ככה. ולמרות שתאם עושים כמיטב יכולתכם -ייתכן שכואב לו. את זה צריך לשמוע. כמובן שזכותכם להתגרש. וגם זכותכם להינות מהחיים החדשים שבניתם, אבל גם אחריותכם לשמוע את הטענות שלו על כך ולא להדוף אותן, כדי שהוא ירגיש מובן ושהתחושות שלו לגיטימיות והוא לבד איתן. זה לא אומר שאתם אשמים אבל זה אומר שאתם אחראים.
עכשיו, גם יכול הליות שמה שאני אורמת לא מדוייק, ובאופן כללי אני חושבת שילד במצב שתאה מתאר לא מספיק מענה בפורום לגביו ויש צרוך לפנות לטיפול מסודר, שם יוכלו להבין יותר לעומק את הבעיה.

שלום אתי,
לא ציינת מה גיל הילדה. לא ציינת גם פרטים מה היה הקשר שלה עם הסבא, וגם שלכם. לכן יש כמה כיוונים שצריך לבדוק, וייתכן שתצטרכו ללכת לייעוץ יותר מסודר. למשל בגיל 4-5 ילדים מפנימים לראשונה את משמעות וסופיות המוות. לכן שאלות על מוות בגיל הזה הן נורמליות. במקרה שלכם יכול ללהיות שזה מתקשר לאבל לא פתור במשפחה על מות הסב. זה לא הכרחי, אבל אני מקשרת את זה כיוון שאת ציינת את זה. ואז ייתכן שהילדה משופעת מהתהליכים המשפחתיים סביב האבל הזה. אם זה כך יש מקום לטיפול משפחתי, כיוון שיייתכן שהבעיה מתבטאת דרך הילדה אבל היא לא רק שלה ורק פיתרון כולל לכל המשפחה יעזור לה.
ייתכן גם שיש גורמים אחרים, אבל אני לא יכולה לדעת אותם כיוון שלא ציינת גיל, את היחסים במשפחה, את הגבולות, וכו'.
אם היא בגן עירייה, ייתכןם שיש מקום להתייעץ עם פסיכולוגית הגן לגבי מה לעשות בגן. אם היא עדיין קטנה יותר, אוי כדאי שתפנו למכון להתפתחות הילד כדי לקבל הכוונה יותר מדוייקת.

שלום ענת,
כמובן שיש להמתין לתצפית הפסיכולוגית כדי לדעת. זה יכול לבוא ממספר מקורות. למשל שאין לו כלים אחרים להתמודד וצריך ללמד אותו, למשל נטיה מולדת, למשל בעייה קשב וריכוז לעיתים מתאפיינית בקשיי ויסות מהסוג הזה, למשל קושי ריגשי להכי את עצמו כיוון שהוא מוצף מכל מיני דברים שקורים בחייו או במשפחתו, למשל חוסר גבולות וסמכות הורית וכו'
יש לבדוק את העניין לעומק כיוון שיכולים להיות כיוונים רבים או יותר מכיוון אחד..

שלום ליזה,

ישנן שאלות נוספות שעולות:
האם המעבר באפריל לגן החדש יהיה מעבר לאותה הגננת שתמשיך גם שנה שאחרי? האם יהיו אלה אותם ילדים או שמא תהיה תחלופה וייכנסו חדשים? אם יהיו שינויים נוספים עד ספט' הקושי רק יגדל.

השינוי בגן לא קל בכל מקרה, וזה תלוי בהכנה הנכונה לילד ובאופיו.

בדקי את הנק' שציינתי.

בהצלחה!

בשמחה!

שלום חני.

האם כשאתם באים לקחת אותה נראה שעבר עליה יום טוב ?
האם מראה מצוקה רגשית בבית?
אם התשובות הם כן ולא בהתאמה, כנראה שזה אכן רק הפרידה.
אם אכן זו רק הפרידה זה אומר שצריך לעשות את הפרידה מהר וקצר תוך מסר לילדה שאתם סומכים עליה שתרגע ויודעים שטוב לה בגן.
אני יודעת שזה קשה - אבל בדיעבד זה יעשה יותר קל לכולם.

בהצלחה

שהיא חוזרת מהגן היא ניראת ממש שמחה אבל במשך היום יש לה פרצוף עצוב אחת כזו שלא נהנת מכלום ודי מתלוננת הרבה איך לשפר את זה???

את מתכוונת במשך היום בגן או בבית?

שלום שני,
ייתכן שההעצמה, שהיא דבר טוב לכשעצמו צריכה להתאזן גם על ידי כך שישודר לה מסר שכישלון זה לא נורא. כי אם אתם רק מעצימים אתם קצת מחזקים את המסר שהצלחה זה נורא חשוב. וזה באמת חשוב, אבל לפעמים אפשר גם להצליח פחות. כלומר החיזוקים צריכים להיות לא רק על היכולות שלה, אלא גם על עצם המאמץ וגם על כך שהיא מילדה מקסימה גם כשהיא לא מצליחה.
מהכיוון הזה, כרגע לא הייתי מתעכבת על להתעקש על החוג, אלא מחכה שהיא קצת תוכל להרגיש שזה בסדר איך שהיא גם אם היא לא מצליחה. אם זה עוזר לה להתמיד בחוג -יופי, אם לא הייתי מוותרת באופן זמני, לא כמסר עקרוני שאם לא הולך מוותרים, על החוג ומתרכזת בלשדר מסר שהצלחה זה לא הכי חשוב כל הזמן, עד שהיא תרגע.
אם זה לא עוזר במשך כמה שבועות, הייתי שוקלת לפנות לטיפול.

כמובן שאנחנו משדרים ואף אומרים שמותר לא להצליח ושלא סוף העולם אני אפילו ממציאה סיפורים שאני הייתי קטנה אז קרה שלא הצלחתי וכו'....
השאלה שלי היתה כיצד להתמודד עם התגובה לפחד מהכשלון בכלל??,האם ישנם כילים /שיטה שאוכל להשתשמש כדי להדחיק ולהכניע את הפחד??,כי היא מגיבה בבכי לפני שהיא אפילו מנסה. רק עצם המחשבה שלא תצליח מביאה אותה לתגובת הבכי והרתיעה .
שוב אני שמה דגש שזה קורה רק במסגרות כמו גן וחוג! בבית ובחוץ (אצל חברות,בית,גן שעשועים) התמונה הפוכה לגמרי!

שלום שני,
טוב מאוד שאתם משדרים שאפשר גם להיכשל. עכשיו הדבר הבא הוא ללמד שאפשר גם לתקן. כלומר הכישלון הוא לא סופי, אלא אפשר לתקן אותו.
את זה מלמדים גם בדוגמה אישית, וגם אפשר ללמד דרך משחק משותף - או עבודת יצירה משותפת -שלפעמים מפסידים או לא הולך -אפשר להתייחס לזה בהומור, אפשר למצוא דרך יצירתית לנסות עוד פעם, אפשר לתקן כו' - גם אתם וגם היא, לאורך זמן היא תפנים שזה פחות קריטי - כי כמעט תמיד אפשר לתקן או שיש הזדמנות שניה. אם זה לא עוזר לאורך זמן, כדאי לשקול לפנות לטיפול.

שלום רינת
אל תסיקי מסקנות מתצפית אחת. קודם תחקרי יותר.
בצעי עוד 2-3 תצפיות בזמנים שונים ובימים שונים., שוחחי עם הגננת ועם סייעת נוספת, הזמיני 2-3 חברים מהגן הבייתה והסתכלי מה קורה. בקשי מהגגנת שתעזור לחבר אותו גם לילדים אחרים וצפי כיצד מגיב.

במקביל בדקי את תחום ההתמצאות המרחבית שלו. ייתכן שקושי בתחום זה מסביר את הבעייה עם הרכבת בחוץ ואולי גם את הקושי להסתדר במרחב עם הרבה ילדים.

שלום לך
שתי שאלות חשובות:
1. האם בגן היה קושי חברתי. האם בגן הציק ? האם היו לו חברים?
2. האם יש לו קושי בהסתגלות לכיתה א'. האם מתמודד עם החומר הנלמד ? האם מסתגל למסגרת?
לא הייתי רצה לקבוצה למיומנויות חברתיות עד שהילד לא ירצה לשתף פעולה בכזו מסגרת כדי לחזק את מצבו החברתי. כרגע אומר לך "אין בעייה". הייתי עובדת קודם כל על התקשורת איתו. בתחושה שלו אין לו כרגע כתובת בטוחה לשתף בבעיה. נסו להגיע לשם. הקשיבו לו. תהייו איתו כך סתם. בלו איתו זמן איכות קרוב. בהדרגה אולי ייתפח ויספר. אל תשפטו. אל תמהרו להציע פתרונות. תקשיבו. תבינו ותראו שזה כבר חצי מהפתרון.
לא הייתי מחכהש זה יעבור לבד אבל גם לא רצה איתו לאנשי מקצוע. נסו אתם או את להייעץ עם איש מקצוע. במקביל אולי כדאי שהמורה ו/או היועצת בבית הספר ינסו להתקרב ולשוחח איתו. כמו כן - גבולות ברורים סביב הצקות.

בהצלחה.

שלום שרית,
אתם יכולים לעיין בעמודת "שאלות נפוצות" בתשובה לגבי פחדים ולראות אם יש משהו שמתאים לכם נסות איתו. נסזו להקריא לו סיפורים על ילדים שמתגברים על פחדים, ואם זה נמשך וכלום לא עוזר הייתי שוקלת לפנות לייעוץ, כי רמת ההימנעות שאתם מתארים היא כבר לא כל כך נורמטיבית.

שלום מעין,
ואיך היא מתנהגת בבית, כשאין חברים? מה מצב הגבולות בבית? האם גם בבית אין לה סבלנות לחכות? האם גם בבית היא נשכבת על הריצפה כשלא מקבלת מה שהיא רוצה? או שהבעיה היא רק בגן?

בבית עם חברים קורה שהיא רוצה חפץ שלהם ואני אומרת לה שתחכה בסבלנות הילד יסיים והיא תוכל לקחת. לפעמים היא מקבלת ומחכה ולפעמים בוכה. ביא מתבכיינת אם לא מקבלת משהו שרוצה ותלוי בסיטואציה איך אנחנו מגיבים. אם לדוגמא אני רוצה להתקלח והיא לא רוצה שאלך אז אני אלך בכל מקרה גם אם תבכה. אם אני רוצה לרדת מהאוטו לחנות שניה והיא לא רוצה שאני אלך ושאבא ילך אז אני נשארת איתה.
מה שבטוח שבחיים לא ראיתי אותה מרביצה לילדים...

גם היום הגננת ספרה לי שרצתה חפץ שילדה שיחקה איתו ורדפה אחריה עד שהילדה ניסתה עם הידיים להזיז אותה ובתי הרביצה לה. וגם בחצר הרביצה לילדה שהיה לה חישוק שהיא גם רצתה. הם אמרו לה לא והיא אומרת אני כן רוצה, אני כן אשעה. אז הן שמות אותנ בצד להרגע וזהו.

שלום מעין,
אני לא מספיק מכירה אתכם כדי להבין בדיוק. מה שנשמע לי כרגע, שייתכן וקיימת חוסר עיקביות מסויימת במקומות שבהם היא אמורה להבין שהיא לא קובעת. למשל כשאת רוצה לרדת מהאוטו והיא לא מאפשרת לך ובעלך יורד. יכול להיות שכאן ויתרת בסיטואציה שלא מתאים לוותר בה. כיוון שזה נותן לה הרגשה שהיא יכולה לנהל אתכם. היא לא יכולה לקבוע לך מה לעשות. כן מתאים לא להתעקש איתה כשזה משהו שנוגע לעצמאות שלה - למשל אם היא מתעקשת ללבוש בגד מסויים או צבע מסויים או לא רוצה לגמור מה שיש לה בצלחת, - כאן הייתי שוקלת מתי להתעקש ומתי לא כי כאן היא רוצה להחליט על עצמה. זה לא אותו דבר כמו מקומות שהיא נהיית מפקדת שלכם ואתם נענים לכך וזה נותן לה אשליה מצד אחד שהיא יכולה לנהל את העולם, ואם לא הסכמתם פעם אחת שווה לה לבכות שוב כי בפעם אחרת כן תסכימו - ומצד שני היא נהיית מפוחדת ומבוהלת מהמצב כי היא במצבים מסויימים המפקדת של הבית -ואז מי ישמור עליה?
לכן מאוד חשוב שתשמרו על עיקביות ועל רציונל מתי מוותרים לה ועל מה.

שלום סימה,
את לא מגזימה, הילד משדר מצוקה, זה לא נכון יהיה להיגע בהפסקה, ובכלל צריך לבדוק ממה נובע הקושי שלו. אם זו ביישנות או חוסר ביטחון צריך לבדוק ממה זה נובע, ולנסות לחזק אותו.
נשמע לי שאם מדובר בילד מופנם וסגור יש לכך כנראה כל מיני סיבות ואולי כדאי לפנות לייעוץ מסודר כדי לבדוק אותן לעומק ולראות איך אפשר לסייע לו להיפתח. בהמשך אולי אפשר יהיה לבדוק אופציה של טיפול קבוצתי כדי ללמוד מיומנויות חברתיות שאולי חסרות לו. אבל קודם כל הייתי מתחילה מטיפול פרטני שמללווה בהדרכת הורים.

שלום גל,
אני לא יודעת אם החרפת התגובה שלך תעזור, כי ייתכןם מאוד שמה שבתך עושה הוא איתות על מצוקה. האם ניסית לברר איתה אם גם לה קרה משהו כזה? האם מישהו הכריח אותה להוריד בגדים פעם? אולי כדאי לברר את זה בעדינות, לא בכעס, וגם להשתדל לא בהיסטריה. אם הבירור שלך לא מעלה דבר, וגם אם הוא כן מעלה, ייתכן שיש מקום לפנות לטיפול כדי לברר יותר לעומק מה קורה לה ולמה היא עושה את זה.

ניסיתי לברר מה שהצעת כבר מספר פעמים והילדה טוענת שלא. (למרות שלא כל דבר היא מספרת)אני עובדת עד 13:00 . חוץ ממסגרת הגן היא נמצאת איתי כל הזמן. אף אחד לא שומר עליה והיא לא שוהה עם אף אחד חוץ ממני. אז אני חושבת שזה מצמצם את האפשרות שמשהו כזה קרה. אין סיכוי שבגיל כזה זה עדיין סקרנות מינית ולא משהו חריג?ואם כן מתי הם אמורים להפסיק עם זה?

שלום גל,
אכן קיימת סקרנות טבעית בגיל הזה, הסקרנות היא לא חריגה כאן, מה שחריג הוא שלמרות שהגבול הוצב מספר פעמים היא ממשיכה לעשות את הדברים שהגודרו כמחוץ לתחום. זה כן עלול להיות מדאיג בהקשר של מיניות.

לילדה יש בעיה חברתית. צמאה לחברים ומצליחה להשיג חברים בודדים וגם שומרת עליהם בקנאות עד שלא רוצים לשחק איתה. האם יכול להיות שעושה את הדברים האלה כדי לייצר עניין ולמשוך אליה חברים?ואם כן מה אני יכולה לעשות?

שלום גל,
גם אם כן, זו דרך ביזארית מאוד לעשות את זה. זה עדיין דורש בדיקה מעמיקה יותר.

תיקון הוא משחק לבד .הוא רוב הזמן עם עצמו. הוא לא מספר לי מה קורא בגן .

אני גבר גרוש מזה ארבע שנים ,יש לי בן בגיל 5 שנמצא בגן חובה...

סדרי הראייה שלי הם טובים,פעמיים בשבוע,ופעם בשבועיים סופשבוע...היחסים שלי עם הבן טובים,אני דואג לו ומפנק אותו ,מכין לו ארוחות ,לוקח אותו לגן משחקים,קונה לו מכבס ,
בתקופה האחרונה אני חש שבכל פעם שאני מגיע לאסוף אותו מהגן אין לו התלהבות כשהוא רואה אותי,להפך לפעמים מתעלם,אבל לא הכי שמח בעולם,ולוקח לו קצת זמן להיפתח בהתחלה ..אחרי זה הוא כבר מספר,צוחק משחק אצלי...אבל ההרגשה הכללית שלי בכל אופן שאני לא רואה שיש מי יודע מה התלהבות ממנו...היו פעמים ששאלתי אותו אם הכול בסדר ,הוא ענה בחיוב אבל אמר לי שרוצה להמשיך לצייר או לשחק,

בתקופות מוקדמות יותר של גיל 3 הוא היה ממש מאושר לראות אותי,ראו את זה בעיניים שלו,בחיוך שלו,היום הוא משדר אדישות אולי חיוך קל,ופחות מושך את עצמו לגשת אלי אחרי כמה ימים של היעדרות שלא התראינו.
אמש הוא שהה אצלי ,ובבוקר הרגשתי כי הוא קצת חם ,מדדתי לו חום ,חיבקתי והרגעתי אותו..לאחר מכן יצרתי קשר עם אימו והודעתי לה שהוא קצת חולה ולא ילך לגן...כשאימו התקשרה לשוחח עימו ,התלונן כי לא מרגיש טוב ואמר כי הוא רוצה לחזור אליה (וזה קצת פגע בי),אבל שכנוע קצר מאימו הסכים להישאר ,ואחרי נורופן חזר לאיתנו די מהר,שמח ועליז כמו שהוא ומעשיי השובבות שלו,בשיחה מאוחרת יותר עם אימו אמר לה כי התרופה של אבא עזרה לו ...וגם שאל אותה "למה דיברת עם הגננת אבל אבא דיבר איתה כבר.."..
גם באירועים בגן הוא נוטה להיות יותר עם אמא ופחות איתי...אפילו קצת מתעלם להרגשתי..
יש פעמים שהוא ממש מחבק אותי ומנשק אותי,ופשוט נשאר מחובק איתי,ולפעמים הוא פשוט נודניק ומחפש תשומת לב,וביתר הזמנים הוא עצמאי,יודע מה הוא רוצה,מאוד דברן,מנומס,צוחק ושובב...הוא נוהג לומר שטוב לו אצלי ...

בנושא ההורות עשיתי את המיטב כדי לא לגרום לוואקום אצל הבן שלי,גרושתי היום חייה עם אדם עיוור ושניהם מגדלים את הבן למרות כל הקשיים הקיימים והמוגבלויות,אף על פי כן ,הבן יודע שאני אבא שלו,
אבל אני רחוק מלראות מטרות ברורות בתחום הזה של ההורות,זה יכול לגרום לי סיפוק והנאה לראות את ההתפתחות ולהיות חלק פעיל בה,איך כל דבר משפיע..אבל כנראה ההתחייבות לא יודע למה או לתפקיד של הורה במצב של גירושים אין לי תוכנית מוגדרת עם מערכת של מטרות :במיוחד אם אני קרוב מידי או צריך לפנות לחלק של האדם שלא הורה,של השאיפות והרצונות כאדם אינדיווידואלי,אני יודע איזה סוג של הורה אני רוצה להיות אבל אני לא רואה שיש פירות מזה ממה שאני עושה,הוא פשוט אדיש בראותי.
באותה מידה,אני אדם עובד אבל האיכות של הקשר הקיים עם הבן לא ברורה לי....

האם יש בעייה

שלום רותי,
במאת שזה לא נכון ולאל אחראי לענות על השאלה הזו בפורום כי אין מספיק פרטים ואנחנו לא מכירות את הילד. אם את לא שקטה כדאי לשמוע פידבק מהגננת, ואם עדיין את לא שקטה את יכולה לפנות למכון להתפתחות הילד שעובד עם קופת החולים שלך.

שלום לך,
בודאי שכדאי ליזום סיטואציות, זה בחלט תואם את הגיל שלה וזה חשוב מאוד, אתם בעצמכם רואים שזה חשוב לה. מקובל בהחלט גם בגיל הזה להזמין ילדים מבגן וללכת אליהם וזו יוזמה של האימהות.