פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום רב ! רציתי להתייעץ לגבי גמילה מטיטולים. בני בן שנתיים וארבעה, פג קטן מאוד בעבר.(800 גרם..חודש 6).התחלנו גמילה בבית. הילד משתף פעולה, אומר פיפי אך לשירותים בא רק עם מלווה ולא ניגש לבד. לאחר חודש בערך בבית, ביקשתי גם בגן ,כשהוא עדיין עם טיטול, לנסות ולקחת אותו מידי פעם לשירותים שיתפנה ואז להחזיר לו את הטיטול בחזרה. לא היתה שום הענות וזה לא בוצע בגן גם לאחר מספר בקשות. כל הזמן טענו שם שהוא לא מוכן ללא פירוט אם זה רגשי, גופני או קוגניטיבי, רק שהוא לא אומר להם.אז ביקשתי שיקחו אותו כל שעה לשירותים בין אם הוא מבקש ובין אם לא.גם זה לא בוצע. לא נתנו לו סיכוי להצליח.לאחר זמן מה שלחתי אותו ללא טיטול ואז התחילו הטענות. לא לקחו אותו לשירותים והתלוננו שהוא מפספס ושהם מחזירים לו טיטול. אמרתי להם שיקחו אותו לשירותים וזה שוב לא בוצע.. מה אני עושה??הגננת אמרה שהם החליטו להחזיר טיטול אפילו בלי הסכמתי.ואפילו הפתעתי כמה פעמים והוא היה עם טיטול בגן.אני לא יודעת מה לעשות??להעביר לגן אחר? תודה !!!

שלום,
בשעה טובה נולדה לנו בת לפני שבועיים.
יש לנו גם בן 3 .
ילד טוב, מאוד רגיש, האוב של כל המשפחה.
חזרתי הביתה והתחיל בלגן.
ילד השתה מיקצה לקצה.
חוזר מהגן עם צעקות, אם אני מסבירה לו איך מותר ואיך אסור להתנהג לאחותו, מתחיל להרביץ. גם בגן סמו לב בשינוי בהתנהגותו.
לפני לידה כל בוקר, בן שלי היה נותן לי נשיקה ואומר שהוא אוהב אותי . עכשיו שאני מבקשת נשיקה הוא אומר :"לא רוצה".
רוצה לציין, שאני ובעלי נותנים לא תצומת לב כמו שזה היה לפני לידה.
היום הוא אומר שלא הואב את אחותו ורוצה שאנחנו נחזיר אותה.
מצב מאוד מתריד אותי. אני רוצה לראות את הבן שלי מאושר ומחייך כמו פעם.
תודה מראש.

שלום
יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים אשר עם אמי מטפלת בה כשאני בעבודה.
ב"ה בסוף ינואר אני אמורה ללדת ילד שני.

יש משפחתון שמצא חן בעיני שיוכל לקבל את בתי תהיה אז בת שנה וחצי רק במרץ כלומר חודש אחרי שיוולד לה אח.
האם כדאי להכניסה לגן לפני היווולדו של האח או שחודש אחרי זה בסדר?
האם זה יצור אצלה טראומה גם אח בבית חדש וגם "שולחים" אותי לגן?
תודה

שלום רב,
בני בן 2 ותשעה חודשים
איך להגיבואיך להתנהג כשהוא בא אליי ואומר לי שמרביצים לו
אני אפרט -
כשאנחנו הולכים להיפגש עם ילדה מהגן (לפעמים המפגש כולל 2 או 3 ילדים) הילדה מרביצה לו (מכה ביד) בלי סיבה. זה יכול לקרות בלי סיבה או כשהיא מנסה לחטוף לו צעצוע והוא לא נותן לה,היא גם נושכת.
אני מקפידה להשגיח ולהסתכל על איך שהם משחקים.אני הולכת ואומרת להם לא לחטוף, לשחק ביחד או שכל אחד בתורו,אם מישהו מזיז את היד של ילד מהמשחק אני עוצרת אותו עם היד שלי ואומרת לא לעשות את זה
כאשר הגישה של האמהות האחרות היא להיות בסלון ולא לקום עד שמישהו בוכה...
ברור לי שאני לחוצה מידי מהאפשרות שמישהו ירביץ לבן שלי כי אני יודעת שהוא ילד טוב והוא לא מרביץ
מה להגיד לו כשהוא בא אליי ובכלל איך להגיב בסיטואציה שאני רואה שמרביצים לו?
יש לציין שבד"כ כשהאמאות האחרות רואות שהילד שלהן מרביץ הן מעירות אבל זה לא משנה את ההרגשה הלא טובה שלי ואת הפגיעה של הבן שלי.
להפסיק להיפגש עם הילדה המרביצה?
לא להתערב?
אני לא רוצה ללנד אותו להחזיר למרות שלעמים נורא בא לי שהוא יחזיר כפליים
לא תמיד נעים לי להעיר לילד אחר ליד אמא שלו

שלום רב,

בתי בת כשנתיים וחצי,בשבועות האחרונים היא מתעוררת בכל לילה ומדמיינת כי אחת מדמויות הטלויזיה באה לחדר שלה ונושכת אותה.ומרביצה לה.
מדובר בדמויות מצויירות שהיא רואה כמעט בכל יום מגיל קטן ומאוד אוהבת.
מעבר לכך,בשעות אחה"צ,היא מציינת כי היא מפחדת לצאת החוצה למרפסת כי היא מפחדת מהעננים ומהירח כאשר עד לפני חודש בכל לילה היא הייתה מבקשת לפתוח חלון כדי שהיא תוכל להגיד לילה טוב לירח ולכוכבים.
היא מאוד נבונה כך גם מציינים בגן.
השאלה מאילו סיבות יכולים לנבוע המקרים הנ"ל.

אשמח לתגובתך בנושא,

תודה מראש,

עדי.

הי סמדר,
ברצוני להתייעץ איתך.
בני בן 4 וקצת התחיל השנה גן חדש כי עברנו דירה.
בסה"כ הוא ילד חברותי ואוהב חברה אבל לא הכל הולך חלק.
יש בגן קבוצת בנים לא קטנה שיחד כבר הרבה שנים וקצת מנדים אותו.
כלומר, מדי פעם משחקים איתו אבל יכולים גם להגיד לו בפרצוף (וליד אבא שלו) שהם לא רוצים לשחק איתו כשהוא רק נכנס לגן בלי שעוד היתה אינטראקציה איתו כלל.
ההרגשה לשמוע על זה היא איומה, הוא ילד שגם בוכה בקלות ונעלב מאד מהר (רגיש) אבל הפעם הוא לא בכה רק ראו עליו שהוא מאד רוצה לבכות. זה מעליב מאד לשמוע את זה כמובן, אפילו בעלי אמר שנעלב בשבילו, אך אמר לו שזה בסדר אם הם לא רוצים לשחק איתך אתה יכול לשחק במשהו אחר ועם ילדים אחרים.
מה לדעתך התגובה הנכונה שצריך להגיד לו?
אני מזמינה אלינו הביתה פעם בשבוע ,כל פעם משתדלת שזה יהיה ילד אחר, מהגן שלו ומנסה לחבר אותו עם ילדים.
הם משחקים מאד יפה, אבל התחושה היא שזה לא מתקדם לשום מקום מעבר לפגישה אחת או שתיים.
תמיד אני צריכה ליזום (זה היה גם בגן הקודם ככה) ונראה שלהורים אחרים פחות חשוב לחבר אחה"צ את ילדיהם עם חברים מהגן.
אני מרגישה שהכל תלוי בי ובאיך שאלמד אותו להתנהג עם ילדים אחרים.וזה קצת מלחיץ אותי.
הגננת שלו היא מסוג הגננות שלא חושבות שצריך להתערב ושצריך לתת לדברים לזרום ולקרות מעצמם. היא לא בעד לחבר אותו בגן עם ילדים באופן מלאכותי וכשהצעתי לה דרכים לעשות כך, לא נראה שהתלהבה במיוחד ורק לקחה אותי לרשימת הילדים והציעה לי עם מי לחבר אותו אחה"צ.
את חושבת ששיחה עם ]סיכולוגית הגן יכולה להביא לשיפור המצב או להבנה טובה יותר מה הם הקשיים החברתיים שלו ועל מה כדאי ואיך לעבוד איתו?
תודה

בן שנתיים ועשרה חודשים
איך להגיב כשהוא מילל?
אם הוא רוצה משהו הוא מבקש בקול מתבכיין
אם הוא משחק עם ילד אחר והילד הזה חוטף לו צעצוע, הוא בא אליי בקול בכייני ואומר לי - הוא לקח לי...
(ברור שזה לא בסדר שהוא חטף לו אבל זה עדיין לא אומר שהוא צריך לילל)
אנחנו אומרים לו לדבר בקול רגיל ולפעמיםזה עובד באותו רגע אבל בפעם הבאה שקורה משהו הוא שוב מיילל לפעמים בוכה

שלום
עברנו לפני שלושה חודשים לארץ אחרת. הכנו את ילדינו לפני כן על ידיי לימוד השפה עוד בארץ. והייתה לו מוטיבציה כי הוא מאד סבל חברתית בבי"ס בישראל. כשהגיע לארץ החדשה הוא היה מלא שמחה ומוטיבציה, זה החל בחופש של לפני הלימודים ובחודשיים הראשונים של בי"ס הוא היה ממש שמח והרגיש שהוא מתקדם חברתית וכמה זה שונה מהארץ(25 תלמידים בכיתה מעורבת 4/5/6+שתי מורות) והכיתה שקטה. המורות לא מלחיצות אותו והוא עובד בחלק מהמקצועות בתוכנית מיוחדת לו כי הוא עדיין חסר כלים מספיקים של שפה,אבל ממשיך להיות תלמיד טוב במטמטיקה ואנגלית כפי שהיה בארץ ויש לו חברים. לפני שבועיים בעלי נסע לארץ לצורך עבודה לשבוע ומאז התהפכו החיים. הילד לא מסוגל להכנס לכיתה. נחנק, בחילה. למרות שהוא חוזר ואומר שהוא אוהב את בי"ס ואת הילדים והמורה. הוא בוכה לילה לפני מהחשש ללכת לבי"ס ובבוקר. הוא לא יודע למה הוא לא יכול- אף אחד לא עשה לו שום דבר. הדבר היחידי שקרה היה ש"פתח" את הראש כחלק ממשחק - זה באמת לא היה נעים..טראומטי.אולי הוא מבין פתאום את גודל האחריות שלו והקושי האובייקטיבי של המעבר.קיבלנו שתי דעות: לתת לו זמן גם אם זאת שנה בבית(!)ולהעסיק מורים פרטיים - עד שיהיה מוכן.+ללכת לטיפול.האחרת אומרת - לעודד, לתמוך,להשאר אפילו בבי"ס איתו כל היום כדי שאם הוא זקוק לנו, אנחנו שם, למצוא לו "אח גדול"/"חונך" (הוא ילד יחיד) כדי שיהיה לו עם מי לדבר - אבל לא לוותר כי ככל שהוא לא מגיע לבי"ס "המפלצת" רק גדלה. מצב מאד לא פשוט...אנחנו אפילו חושבים לחזור לארץ שם יהיה קל יותר לטפל בו ואולי יחזור לו הבטחון- אבל אין לדעת.., ומצד שני אנחנו חושבים שזאת לא דוגמה טובה "כשיש קושי- לברוח" בנתיים אנחנו כבולים לבית. כמובן שהוא לא יכול להשאר לבד,לפעמים קשה לו אפילו כשאני הולכת להתקלח ואין עוד מישהו בבית.דווקא לישון הוא ישן יפה.המצב מאד לא פשוט ואין לנו הרגשה שיש כאן מצידו מניפולציה. מה דעתכם?

שלום , אני אמא לילד מקסים בן 3 ולתינוק חדש בן חודש וחצי .
הילד הגדול תמיד היה קשה ועקשן עוד בהיותו תינוק בן שלושה חודשים , לא רצה שירימו אותו או ינשקו אותו , היה רוכן את גופו לריצפה , כנראה רצה ללכת .
ההריון עימו היה מסורבל ובעייתי הוא נולד בחודש ה 8 במצוקה עוברית .
הוא הלך לאיבוד בבית הוריי שנאלצנו לגור שם לתקופה , הוא גדל שם כשנה וחצי מגיל שנה עד שנתיים וחצי .
לא היה לי חלק בחינוך שלו למרות שזה היה הכי חשוב לי בעולם , אך גם אם הבהרתי לו מה מותר ומה אסור במסגרת הגבולות שלו , אמא שלי בחלקיק השנייה הייתי מבטלת את החוקים האלה .שום שיחות עימה לא עזרו . וותרתי בטענה כשהוא יהיה רק שלי ורק איתי אני אכניס אותו למסגרת ואסדר לו את הראש .
הבעיה מן הסתם שילד " פרא " לא יכול לקבל פתאום את היותו " בכלוב " , נכון ?
יש לי עימו הרבה התקפי זעם והתנגדויות עקשניות מצידו לעמוד על שלו ולנסות לקבל את מה שהוא רוצה וזה אומר שהוא יכול לבכות יותר משעה ולא ניתן לפייס אותו בדרכי נועם ולא בהתעלמות .בכל פעם שאנחנו מתחילים משהו קדימה עם הילד הזה משהו קורה ומחזיר אותנו להתחלה .
הורדת חיתולים - פתאום שלשולים .
הורדת מוצצ - תינוק חדש בבית .
משמעת וחוקים - גן חדש , בית חדש ותינוק .

אני לא מרחמת עלין ומסירה ממני אחריות להפך חשוב לי שהוא יהיה שלם עם עצמו , אהוב ובטוח .
בעיה נוספת היא שאני מגלה סימנים מאוד בולטים של הפרעות קשב וריכוז , שאותם אני מכירה בברור מאחי הקטן , בנוסף להיפרקטיביות שלו היוצאת גם בגן ובכל מקום שאלין אנחנו הולכים .( במיוחד אם הוא נפגש עם הוריי , אחרי מפגש כזה יש לי מפלצת בבית )
לדעתי ההפרקטיביות שלו מפריעה לו להתרכז ובעיות הקשב מפריעות לו " להרגיע " את עצמו מבחינת תזוזה .
פסיכולוג ילדים היצע לנו לתת לו טיפות הרגעה שיעזרו לו לפחות ביכולת הריכוז והזעם .
אני מבינה את התסכולים שלו ואת המצוקה הנפשית שלו , אך אני לא מוכנה לגדל ילד מעורער בנפשו ולא נורא אם הוא נכשל לפעמים , אך בשל ההתנהגות החריפה הזו ובעיות הקשב שמתסכלות אותו , הייתי רוצה שיתנו לי דרך או היצע , איך אני יכולה לעזור לו .

בתי בת ה-3 הלכה השנה לגן ט''ט חובה בפעם הראשונה. כשהייתה בת 11 חודשים רשמנו אותה למעון אך לאחר חודשיים של מחלות הוצאנו אותה משם והיא הייתה עם מטפלת עד השנה. בספטמבר היה קצת קושי והיא בכתה קצת בבוקר ועם שכנוע קל היא הלכה לגן, אחר כך הייתה תקופה טובה שבה היא לא בכתה והלכה בשמחה לגן. לפני כחודש עוד פעם חלה "החמרה"- היא בוכה בבקרים בהיסטריה, אומרת שהיא פוחדת ללכת לגן, שהיא רוצה ללכת ל"חנות" במקום לגן. לאחר שכנועים היא מסכימה ללכת. מגיעים לפתח הגן והצרחות מתחילות. הגננת אומרת שאין לה חברים ושהיא בודדה. בגן יש קבוצות קבוצות של שכנים ומכרים וכפי הנראה היא באמת לבד. היום בבוקר כשהגענו לגן מאחורינו עמדה ילדה מהגן עם אמא שלה, היא אמרה לאמה:"הנה א'(הבת שלי) אני לא אוהבת אותה" האמא שאלה אותה למה והילדה ענתה "כי היא לא חברה שלי". כאב לי כל כך לשמוע את זה. בתי ילדה חכמה והאינטיליגנציה הרגשית שלה די גבוהה, האם היא מרגישה את זה? שהיא דחויה ושלא אוהבים אותה וזה מה שגורם לה להתנהג ככה? ממה היא פוחדת? האם אמור להדליק נורה אדומה?
אני אובדת עצות, אנא ייעצו לי משהו.
תודה.

שלום, בני הבכור בן 4 וחצי לא מדבר עם הגננת בכלל, מאוד שקט בגן ולא משתף פעולה בעת עבודה בקבוצה או כל פעילות אחרת בגן. הוא כן משחק אבל לרוב לבד ומדבר מעט עם ילדים אחדים בגן. כששאלתי אותו איך היה לו היום בגן הוא ענה לי, שהמורה לא נחמדה אליו כמו לשאר הילדים בגן והיא גורמת לו להיות קצת לחוץ. אני לא ממש יודעת מה לעשות, איך לעזור לו ,וזה ממש עושה אותי עצובה לדעת שהוא מרגיש לחץ ופחד בגן ולא מצליח להפתח אפילו לילדים בגן (הוא טוען שהם קולניים מדי ואגרסבים). בבית הוא ילד שמח, משחק ולא מפסיק לדבר, אבל בגן הוא ילד שונה לגמרי. לא יודעת מה לחשוב או איך לעזור לו....מה עושים??

הבת הקטנה שלי בת שנה ושמונה חודשים, היתה נרדמת לבד מגיל שלושה חודשים, לפני כחודשיים החלפתי את מיטת התינוק במיטת נוער, לקחו לה מספר ימים וגם בה היא נרדמה בכוחות עצמה מבלי שום התערבות מצידי.
בשבועיים האחרונים היא פשוט לא רוצה לישון, אני מתעקשת היא יורדת מהמיטה ואני מחזירה אותה במשך למעלה משעה ובסוף אני מתייאשת.
עד לפני שבועיים הייתי מצליחה להחזיר אותה ערה עד שבע וחצי לכל המאוחר, ניסיתי להזיז את שעת השינה, חשבתי שאולי היא כבר לא עייפה בשעה מוקדמת אבל גם זה ללא הצלחה.
אם אני כועסת עליה שתלך לישון אז היא מאושרת וצוחקת ולא הולכת לישון.
בסוף היא נרדמת או באיזה פוזה מוזרה על הריצפה, במגרה, מתחת לשולחן ועוד
(יש לי 2 בנות נוספות שישנות בחדר ביחד בנות 7,5 והן נרדמות לבדן)
יש לך רעיון איך אפשר לחזור להרגדלים הקודמים?

חשוב לי שהוא יקבל אומגה 3, מאיזה מקומות אחרים הוא יכול לקבל אותו? (הוא גם לא בולע כדורים).

היום נודע לי דרך ילדה מהגן של בני בן ה4 שכאשר בני מרביץ בגן לילדים אחרים הגננת והסייעת מבקשות מהילדים להחזיר מכות לבן שלי. זה בנוסף לכך שלפני חודש בערך נודע לי דרך בני שהסייעת אמרה לו אשים לך פלפל חריף בפה.{הוא אמר לי תשימי לי פלפל חריף בפה , נדהמתי ושאלתי אותו מי לימד אותך את זה ? מי אמר לך? הוא נקב בשמה של הסייעת}כשפניתי אליה עם זה היא טענה שהיא צחקה איתו
.אני רותחת מזעם . איך עלי לנהוג.? להתלונן בפני המפקחת?להתעמת עם הגננות?
איך גננות מאודדות אלימות בין ילדים במקום לסדר את העניינים?

שלום,

בתי בת ארבעה ושלושה חודשים, פיתחה איזו אובססיה לנעליים, כמעט כל נעל שהיא רואה אצל מישהו אחר היא רוצה שתהיה שלה, כשבאות חברות לשחק איתה היא מתעסקת שעות בלשכנע אותן להחליף עימה נעליים, וכשהן מסרבות היא מנסה כל מיני תחבולות ושיכנועים שכאילו תוך כדי משחק התפקיד שלה יצריך את החלפת הנעליים. היא מתלהבת ללכת אפילו אם זוג נעלי בית שלי מגומי (כמו של הסבתות מאוד מכוערות יש לומר) שקניתי אותן פעם כדי לא להחליק במקלחת של בית היולדות.
היא חושבת על נעליים, חולמת עליהן, שמחה עד הגג אם מישהו קונה לה זוג, ובמיוחד נעלי אצבע.

יש לציין מספר עובדות:
1. לפני כחודש נולד לה אח, לאחר הריון מאוד קשה, שבו עד חודש שישי לא תפקדתי בבית, והייתי בגדר אדם חולה
2. בקיץ 2009 היא קיבלה בפעם הראשונה 2 זוגות נעליים (לעומת זוג אחד שהיתה מקבלת הכל שנה): סנדלים ונעליים לשבת. לא הייתי מרוצה מהנעליים שקנינו לה, כי בדר"כ היינו קונים מייצרן גרמני (אלפנט), אבל לא היה למידה שלה. ולכן לאחר מספר חודשים חברים שטיילו בגרמניה קנו לה זוג שהיה אמור להיות מיועד לשנה שאחרי, אבל מכיוון שהיה מתאים בדיוק לגודלה הנוכחי, ומהנעליים שלא הייתי מרוצה היא כל הזמן נפלה כשרצה - הסכמנו לתת לה את הזוג הנ"ל. כך יצא שאישכהו הלכו ונערמו הנעליים, והיא לא ידעה איזה לבחור בכל בוקר
3. בכל אופן לאחרונה שחזרתי לעצמי, נעלמו חלק מזוגות הנעליים, אבל עדיין יש יותר מידי
4. אני ובעלי שני אנשים צנועים, לא אוהבים להתקשט או להתהדר, לשנינו יש זוג נעליים אחד או שניים שהם כבר איתנו קרוב לכמה שנים

מה שמפריעה הוא שבמקום לשחק עם חברים היא עסוקה בנעליים שלהם, ורוצה כמו שלהם, ואני לא יודעת מה לעשות?

תודה