פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

הילדים בכיתה מציקים ולועגים לו.לא להמין שילדים בגיל 9 מסוגלים להתאכזר כ'כ!
הוא פנה למורה שמשמש גם כיועץ-אך ממש לא נראה שהוא עושה משהו בנידון.
הילד פנה גם למנהל וביקש את עזרתו.המנהל נזף בילדים אך החריף את המצב כיון שהילדים מכנים אותו "מלשן".שוחחתי עם המנהל אך לא נראה שהוא מבין מה לעשות...מה עושים במצב כזה?
בעלי שוחח עם הילדים אך כשיצא מהכיתה הם ליגלגו עליו ושוב לא שינה כלום.
אמרו לי שילדים חדשים מתקבלים בצורה הזו וזה יכול להימשך שנים.
יש מה לעשות כדי להפוך ילד למקובל בכיתה?

שלום רב,
רציתי לשאול האם את מכירה פסיכולוג מאזור חיפה, אשר מתמחה בילדים עם הפרעת קשב וריכוז, אשר יכול לתת ייעוץ/הדרכה משפחתית, ואולי גם לעבוד עם הילד עצמו, שהינו בן 6 וחצי.
חשוב לי שיהיה מישהו/מישהי עם נסיון רב ותקשורת בינאישית חמה וגבוהה, מפני שיש לנו קושי מסויים בחשיפה.
כמו כן, האם את מכירה מטפל לנער בן 19, אשר לאחרונה התוודה כי הוא חותך את עצמו בזרועותיו ?
גם הוא, כמובן, צריך להיות מאיזור חיפה.
מודה לך על העזרה.

שלום רב,

לפני חצי שנה בני בן ה-10 אובחן כסובל מ-OCD בצורה חמורה ומאז הוא בטיפול של תרופות ו-CBT
פנתה אליי הגננת של בני בן ה-4 וסיפרה לי שאולי הוא זקוק לריפוי בעיסוק, שאלתי למה? והיא סיפרה שיש לו מצב שהוא חייב כל הזמן לשחק עם משהו בידיים וכשהוא עושה את זה הוא מאבד ריכוז ולא שומע אותה אפילו. בבית יש לו קטע שהוא כל הזמן מתעסק בפירוק הצעצועים שלו עם מברג ואני רוצה לייחס את כל זה להתנהגות שיחלוף ומתאים לגילו אבל חוששת שאולי גם לו יש OCD או שאני סתם נלחצת? אני לא מבקשת פה אבחון אבל האם לנכון לפנות לריפוי בעיסוק או לפסיכולוג?

בתודה מראש,
שירלי

בני בן שנתיים וחצי, כבר שנה בגן. השנה היו בן בהרבה ילדים הגדולים ממנו, בשנה הבאה התמונה משתנה לגמרי - הוא יהיה הגדול ביותר, כאשר מס' מצומצם של ילדים בגילו (6-7 ילדים הקטנים ממנו בחצי שנה בערך) וכל שאר הילדים (בערך 15) קטנים ממנו בהפרש משמעותי.

רציתי לשאול מה החשיבות של הפרשי הגיל - האם לא עדיף שיהיה בקב' שבה יש ילדים גדולים ממנו המהווים מודל לחיקוי ולמידה ? יש לו שני אחים גדולים והוא רגיל לחברת גדולים ממנו.
האם להעדיף מסגרת מוכרת עבורו או שהקריטריון של גיל הילדים בקב' חשוב מספיק כדי להעביר לגן אחר (הגן שבו לומד כעת נחמד והצוות אמין ומסור). ממה ילד בגיל הזה מורווח יותר - מלהיות "גדול" מכולם או מגיוון של הקב' (גדולים , שווים וקטנים ממנו).

שלום, בני בן 6 וחצי, נכון להיום הוא מסיים גן חובה ועולה לכיתה א'. בשנה וחצי אחרונה התברר
והתחדד לנו שיש לו בעיות קשב וריכוז -ADHD . הוא ילד עם שמחת חיים, חברותי ומקובל מאוד, בעל יכולת הנהגה , תחרותי , אוהב פעילות פיזית וכמובן "בורח" מה"לימודים".
הבעיה העיקרית שאנו מתקשים להתמודד איתה זה שלעיתים הוא מגיב בצורה מאוד אגרסיבית: או פיזית, או מילולית- (זה קורה בגן)- במקרים בהם משהו פוגע בו. הוא טוען : "מגיע לו שאחזיר לו!" וכשהוא "מחזיר"- זה מכל הלב- ללא ויתור. לטענת גננת- קשה לגרום לו לעצור את עצמו , לנשום רגע, לספור עד.... יחד עם כל האגרסיה הזו , הוא ילד מאוד רגיש.
בבית אני יודעת יפה מאוד איך לעשות זאת, מבלי שיגיע למצב ההתפרצות . אני מצליחה להרגיעו מהר וביעילות (בעזרת חיבוק ושיחה) . בבית ישנם חוקים ברורים מאוד.
בבית יש אח בן 10, כאשר האימותים הם איתו וזה על רקע תחרותי לרוב ( כמו בכל משפחה, המריבות הרגילות של בנים- אחים).
אשמח מאוד אם תוכלו לכוון אותי: מה הטיפול המתאים במקרה הזה? איך לגרום לו להבין שתגובת כעס שלו מוגזמת ויש מקום לתגובה מתונה הרבה יותר. אני די מפוחדת מכניסתו לכיתה א'!

שלום רב,
אני מפנה אליכן את השאלה אחרי שלא התייחסו אליה בפורום פסיכולוגיה לגיל הרך, מאוד מקווה שכאן אוכל לקבל תשובה, כי הנושא די דחוף לי :)
אני אמא לילד בן שנה ו-4 חודשים, שמגיל 10 חודשים נמצא במשפחתון ביתי עם עוד 3 בנות קטנות ממנו. בהיותו הבן היחיד והגדול מכולן שם הוא לא זוכה לשום התנגדות כשהוא לוקח להן צעצועים, למשל, ובכלל כל התקשורת איתן מאוד נעימה ועדינה, בעיקר נשיקות ופלירטוטים :)
בספטמבר הוא אמור להיכנס לגן חדש, לקבוצה של 20 ילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. אני קצת חוששת מהשינוי הזה, וחשבתי אולי להכניס אותו כבר עכשיו, ביולי (לאחר את מועד הכניסה אני לא יכולה). ההיגיון הוא שעכשיו הוא יכנס לקבוצה של 9 קטנטנים באותו גן, ששניים מתוכם ימשיכו איתו אח"כ לקבוצה שלו בספטמבר. ככה המעבר לקבוצה גדולה יהיה יותר הדרגתי, מ-4 ל-9 ורק אח"כ ל-20, ולא פתאום מ-4 ל-20, וגם הוא יוכל להתרגל לגן החדש לפני הבלגן של ספטמבר, בו כולם יבכו ויהיה עומס על המטפלות. עם זאת, מאחר ועכשיו הוא יכנס לקבוצה אחרת מזו של ספטמבר, המטפלות יתחלפו, וגם החדר, וגם רוב הילדים... וכמובן שאני חוששת מדחיפות, מכות ומחלות...
אני כבר ממש מבולבלת מהעניין הזה, כל יום מחליטה משהו אחר! אשמח מאוד לשמוע את דעתכן!
תודה רבה וסליחה על האורך...

שלום ,

ביתי בת שנה בדיוק, נמצאת אצל מטפלת שהיא מאוד אוהבת להיות אצלה ולאחרונה כשהיא לא מסכימה על משהו היא מרביצה לי/לאבא שלה.

כשאני תופסת לה את היד היא צוחקת ומנסה להצחיק אותי וכשאני עדיין במבט כועס היא "מעבירה נושא " ומנסה להסיח את דעתי. אני מסבירה לה שלא מכים ושזה לא נעים ועכשיו תלטפי את אמא , היא מתעקשת שלא לעשות זאת ויתרה מכך היא אפילו לא מסתכלת לי בעיניים.

ניסיתי "להעניש " אותה מספר פעמים והנחתי אותה על הרצפה והסברתי שאמא לא תרים אותה ולא תשחק איתה עד שהיא תפסיק להרביץ .היא בוכה בהיסטריה ולאחר כמה דקות אני מרימה אותה ואומרת לה יותר לא מכים .היא נרגעת עד לפעם הבאה שמשהו מרגיז אותה.

יש לציין שהיא עושה זאת לי , לאבא שלה ולאחותי הגדולה בלבד.

מה עושים????? אני לא מוכנה לקבל התנהגות כזאת בשום שלב של חייה!

תודה מראש וסליחה על אורך השאלה..

שלום וברכה! ברצוני להתיעץ בקשר לאחי בן 12,קודם כל אני מאוד אוהבת אותו והוא מאוד חשוב לי והוא באמת ילד נפלא רק שלפעמים הוא טועה ומאוד חשוב לי לעזור לו כי הטעויות שלו פוגעות בה ובקרובים אליו
המצב בבית שלי לא פשוט יש לי אמא שחולה נפשית וחוץ ממטלות הבית לא מקדישה לחינוך וכך נוצר מצב שכל אחד עושה מה שהוא רוצה ,ג'ונגל אמיתי! ובקשר לאבי הוא לא עושה דבר להשקיע בחינוך שלנו גם אם הוא רוצה והוא מעיר הוא לא עושה את זה בצורה הנכונה ונהפוכו הוא עושה יותר נזק אני אשית לא מרגישה שיש לי הורים שאוהבים ונותנים ודואגים, חוץ מכסף ואוכל ומטלות הבית הם לא שם כשאני רוצה לשתף הם לא שם לשאול מה עובר עלי איך עבר עלי היום כל אחד מהם עסוק בעולם שלו בבריחה שלו, אף אחד מאחי לא אוהב את הבית לא כיף לנו אנחנו ממורמרים
כי אנחנו לא מסתדרים ומאוד הייתי שמחה אם תיעץ לי אחרי תמונת המצב מה עלי לעשות כשאח שלי מקלל אותי ומתחצף ובעיקר לא מקשיב כשמבקשים מימנו לעשות משהו הוא גם מרים ידיים וכשהוא מקלל אותי אני בוחרת לא לדבר אתו וזה לא ממש עוזר איך עלי לנהוג כדי שיקשיב לי ויכבד אותי
אני יודעת שאני בסך הכל אחותו וזה לא תפקיד שלי אלא של ההורים אבל מה לעשות שאני סובלת ואין מי שיקח יוזמה ולכן אני מעדיפה לעשות זאת בעצמי תיעץ לי מה עלי לעשות בתור אחות בת ,18 בתודה מראש וסליחה על המגילה

שלום רב,

בני בן 6 . אנחנו עדיין סובלים מהרטבות לילה רציניות - כל בוקר קם רטוב מאוד. היינו בטיפול עם הפעמון כולל טיפול התנהגותי אך שום דבר לא עזר.

העניין הוא חוסר שיתוף פעולה מצד הילד. וזה לדעתנו העניין המרכזי. שמנו לב שהילד לא שותה מספיק במשך היום ובגלל זה גם לא מתפנה במשך היום. דווקא לקראת ערב הוא מחליט שהוא צמא - ולא מפסיק לשתות. אנחנו מסבירים לא ללא הרף את חשיבות השתייה במשך היום ואף ממש רודפים אחריו יום שלם שישתה ומסבירים לו שאם ישתה במשך היום ולא בלילה אז יקום יבש. והוא כאילו עושה דווקא. שאנחנו מבקשים שישתה במשך היום מסרב ומתעקש דווקא לשתות לפני השינה.
מצד אחד אנחנו יודעים שרוצה להיגמל כיוון שבימים שקם יבש, מאוד מרוצה ומתגאה בכך. מצד שני לא עושה שום דבר כדי לקום יבש ואפילו להיפך . נראה כאילו עושה בכוונה.

אולי אנחנו לא פועלים נכון בגישה שלנו לעניין והייתי רוצה עצה לאיך כדאי להתנהג במצב זה.

העניין מאוד מעיק ואנחנו רוצים שיגיע לסיום אבל לא רואים את הסוף במיוחד שנראה שלילד לא איכפת.

מה עושים???

תודה מראש
עינת

בני הבכור בן 5 בשנתיים האחרונות בערך לא אוכל הרבה - אוכל רק שניצל תעשייתי ופתיתים או פסטה. אני משתדלת לשים על השולחן אוכל מגוון אך הוא מסרב לנסות. לעיתים רחוקות בלבד הוא מפתיע אותנו ומנסה משהו חדש. אני באמת ובתמים דואגת לבריאותו. בהתחלה פיתחנו גישה בה איננו כופים עליו דבר - שמים על השולחן מה שיש ואם מסרב לאכול מקבל את השניצל שלו - בטווח המאוד רחוק לפעמים הניבה השיטה תוצאות טובות. אך לאחרונה אחותו הקטנה בת ה- 3.5 מחקה את התנהגותו ודורשת גם אוכל אחר (על אף שתמיד אכלה כל מה שהוגש לה בשמחה רבה). אני מתקשה להחליט כיצד להגיב - אם אגיש לבכור אוכל שונה תדרוש גם היא את האוכל שמקבל ומצד שני אין לי שום כוונה לשלוח אותו רעב. איני יכולה לדרוש ממנה לאכול את מה שיש כשהיא יודעת שאחיה הגדול מקבל דברים אחרים.
חשוב לציין כי לא מדובר במאכלים שטעם ולא אהב ואם אני ממש מתעקשת איתו הוא לפעמים טועם דברים חדשים אך הדבר דורש ממני טקטיקות שאני לא אוהבת.

שלום,

אני אמא לילדה בת 10 ולילד בן 7. כבר מספר שבועות בני מתנהג כאילו הוא מתקשה בנשימה. בכל מספר דקות הוא עוצר ולוקח נשימה עמוקה ומכווץ את כל גופו, כאילו הוא מתאמץ להכניס אוויר. בעבר הבחנתי בהתנהגות זו ולקחתי אותו לבדיקת רופא שהראתה כי אין לו שום קושי נשימתי פיסי, ומדובר, כפי הנראה, במשהו פסיכולוגי. התופעה חלפה מאליה ועכשיו חזרה שוב בצורה יותר ניכרת לעין. אינני יודעת איך לטפל בזה. אני מעירה לו על כך והוא ממשיך כאילו אין לו שליטה על זה. אני מנסה לחשוב מה יכול היה להוביל לזה, האם קרה משהו שהפריע לו לאחרונה, אך אינני מצליחה להעלות בדעתי שום דבר. ניסיתי לדובב אותו לשיחה אך אני לא מצליחה להגיע איתו לשום דבר, והגעתי למצב שאני פשוט מתוסכלת וכועסת כשאני רואה אותו מתכווץ ככה ומחפש אוויר. אני בטוחה שהכעס שלי לא עוזר לו ושזו לא הדרך להתמודד. מה עלי לעשות??????????????????

אני אמא ל-3 ילדים, ילדה בת 7, ילד בן 5 וילד בן 1.9 שנה.
ביתי הגדולה עושה לי המון בעיות עם שיעורי הבית, היא אומרת לי שיש לה שיעורים בחומר מסוים ושאני בודקת אני מוצאת עוד שיעורי בית למרות לשפני כן שאלתי אותה אם יש עוד והיא אמרה לי, שאין!!
או אם יש לה שיעורים ואני עוזרת לה, היא רוצה שאני יקריא לה מילה ומילה שלי ולא לפי איך שהיא רואה את זה, אני לא מעוניינת לחייב אותה, אני מאוד רוצה שזה יבוא ממנה, אז אני אומרת לה שאם היא לא רוצה לעשות את השיעורים אחרי שהסברתי לה בדיוק ואפילו קצת "גיליתי" לה, אני לא יכעס אם היא לא תעשה, והיא פשוט מחזירה את השיעורים לתיק ולא עושה אותם ומתיישבת בסלון כאילו השיעורים נעשו ואין לה עוד שום דבר לעשות.
מה אני צריכה לעשות? אני מאוד רוצה לתת בה אמון בשיעורים, ולא לבדוק וכשאני לא בושקת יום למחרת אני מקבלת במחברת שהיא לה עשתה שיעורי בית ואני צריכה לחתום לה.
לבדוק אותה? לא לבדוק אותה? לחייב אותה לעשות או לא לחייב? להעניש במקרה כזה...? אני לא רוצה לאבד את הקשר שלי איתה במיוחד שאני צריכה ללדת בקרוב מאוד ואני מאוד רוצה שהיא תהיה מעורבת.
מה שמביא אותי לשאלתי השנייה, יש ימים שאני מאוד מבקשת את עזרת שני ילדיי הגדולים בסידור הדברים האישיים שלהם, כמו בגדים, נעליים וצעצועים שיחזירו למקום אחרי שהם משתמשים, כי אני מאוד רוצה שילמדו לעשות זאת עכשיו (למרות שאני כבר תקופה ארוכה מנסה להכניס להם את הצורך לעשות זאת בעצמם) כדי שאחרי הלידה הם יוכלו לעזור לי אך ורק עם הדברים שלהם, האישיים שלהם.
הם לא כ"כ מעוניינים לעשות זאת עד הרגע שבו אני "מאיימת" עליהם, האם זאת הדרך הנכונה? ואם לא מהי?

הי,
לבני בן ה-6 יש בעיה ללכת לשירותים מחוץ לבית, בעיקר במתן צואה.
ניסינו להבין מה הסיבה ואנחנו מקבלים כל פעם תשובה אחרת : "אין נייר, שירותים מלוכלכים" וכו'.
ניסינו לתת לו פתרונות כמו לשים לו נייר טואלט בתיק ולהסביר לו להניח נייר טואלט על האסלה. כמו כן, ניסינו להסביר לו שאין בושה בדבר וכמה חשוב לא להתאפק.
כל ניסיונותינו לא הועילו והדבר הגיע למצב שבורח לו בתחתונים, לעיתים על בסיס יומי.
הוא העלה בפנינו לא פעם, כי "הוא לא הרגיש שיש לו וזה פשוט פתאום בא". האם קיימת תופעה כזאת?
כיצד ניתן לעזור לו? אנחנו מאד חוששים שהוא יגיע עם העניין הזה לבי"ס, שכן הוא עולה לכיתה א' בספטמבר הקרוב, ורוצים לעזור לו להתגבר על התופעה.

תודה,
אמא לשניים..

אני אמא לשלושה ילדים מקסימים בת 5 , בת 4, בן 2. לפני כשנה וחצי הבחנו בכך שלילדה בת ה-4 (כיום) יש בעיה בדיבור - היא כמעט ולא דברה ובנוסף לכך במעון היתה מעדיפה לשחק לבד.
ערבנו את המפקחת של המעון והיא טענה שמדובר בהתנהגות של ילדת סנדוויץ'. כאשר החלה השנה בהתיעצות עם הצוות החינוכי בגן פנינו לרופא התפתחות פרטי , הרופא נתן סדרה של בדיקות ואבחונים. באבחון קבלנו אישור לטיפול אצל קלנאית תקשורת והבת שלי כבר באמצע הטיפול. חזרנו אל הרופא והוא נתן המלצה לגננת שיח ולא לגן שפתי מאחר וניכר שיפור גדול אצל הילדה.
לאחרונה יש לי וגם לבעלי חששות האם אנחנו פועלים נכון,לילדה יש קושי בשליפה וכן יש לה קושי בהיגוי אותיות מסוימות כמו ר,ח..
לאורך כל התקופה מנקרת לי ציפור קטנה שיש לילדה בעיה נוספת (למדתי חינוך מיוחד) אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה.
יש לציין שכשהיתה בת שנה עברה 2 אישפוזים בעקבות דלקת בשתן ומאוד היה לה קשה שם. היא מאוד התנגדה לטיפולים ועברה תקופה לא קלה.
אין לי מושג מה לעשות, לאן לפנות מעבר לרופא ההתפתחותי ולקלנאית תקשורת והאם נכון לא לשלוח אותה לגן שפתי

שלום, אני אמא לילד בן ארבע ושמונה חודשים ולילדה בת כשנתיים לפני כחצי שנה עברנו מת"א למושב מקסים מלא בילדים והאוירה וכל המעבר ממש נפלא לכולנו. בני עד המעבר לכאן היה איתי בבית גם כי הסביבה שגרנו לא היתה משפחתית והגן שכן היה לא התאים לדעתנו. בני נולד פג במשקל של 1700 בשבוע 34 איך שהוא יצא לקחו אותו לטיפול נמרץ והוא היה בפגיה למשך כחודש עד שלקחנו אותו הבייתה. אנחנו ישנים יחד במיטה גדולה אחת מאז גם הילדה ובעלי כמובן. אוסיף גם שבני עבר שני ניתוחים - זמן קצר לאחר שנולד בקע ואשכים ולאחר שנה עוד ניתוח באבר המין (היפוספדיאס) הניתוח האחרון גרם לו לטראומה ומילמולי התינוק החמוד פסקו והוא לא אמר מילה עד לגיל שנתיים לערך. במושב כאן יש גן עירוני מאוד נחמד עם גננת טובה וילדים די נחמדים (כעשרים) חצר רחבה ... אך מאז שהגענו לכאן והוא הולך לגם מאוד קשה לו להפרד ממני בבוקר אין יום שהוא לא בוכה לי שלא בא לו ללכת, וכשמגיעים אז או שאני נפרדת ממנו בדלת או שאני נכנסת איתו לכמה דקות עד שימצא לו עיסוק בכל מקרה בסוף הגננת לוקחת אותו ומרימה אותו בכוח כשהוא בוכה ומתלונן. אני יודעת שלא מציקים לו והוא מסתדר ממש יפה ומשתתף אחרי שאני הולכת אבל אני פשוט לא יכולה יותר עם הקושי הזה כל בוקר, אני נעה מלרצות לקחת אותו הבייתה לחינוך ביתי או משהוא כזה עד ללכעוס עליו ולדחוף אותו פשוט פנימה ולסגור את הדלת ...