פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום נעמה,
אני לא מספיק מכירה אתכם כדי לדעת למה זה קשור. אני לא יודעת כמה זמן הוא לוקח ריטלין, האם הריטלין זה דבר חדש? כי אם לא אז למה דווקא עכשיו הוא מגיב כך? אלה שאלות שאת צריכה להפנות לרופא שלו.
אני לא יכולה להגיד לך, בגלל שאין לי הכרות מוקדמת איתכם מה לעשות באופן כללי בכאלה מצבים. אני כן יכולה להגיד שההתרשמות שלי היא שבמקרה הזה, ניסית מאוד לשנות את ההתנהגות שלו כדי שתתאים לנסיבות ולא ניסית (או לפחות לא כתבת שניסית) לשמוע אותו ולהבין רגע, ברוגע מה קרה לו. יכול להיות שהוא קינא נורא שאת עדיין בבית הספר אבל הוא מפסיד אותך. יכול להיות שבזמן הפעילות המשותפת את היית איתו אבל הראש שלך היה אולי עסוק בתפקיד שלך בועד. אולי הוא הרגיש שהוא בכלל לא היה במרכז מעיינייך באותו יום, למרות שאולי הוא מאוד חיכה ליום הזה, הוא מאוד גאה בך ואוהב אותך ורצה שגם את תהני להיות איתו ולהיות אמא שלו ליד כולם. ואולי (אולי) מה שהוא קיבל זו אשה מאוד חשובה ומאוד עסוקה, אבל לא בו. לכן אולי היה צריך כמה דקות של תשומת לב אישית ממך, לבד בלי כולם, בלי נוקשות, בלי כעס, בלי אוירה של בושה שהוא מתנהג רע אז לוקחים אותו הבייתה כי הוא נורא מאכזב, אלא כמה דקות להירגע ולהקשיב לו, לצייר איתו בצד ואחר כך שיחזור לכיתה. קצת גמישות והקשבה אולי הייתה עוזרת לו. יכול שבשבילו הכל היה נוקשה ולחוץ מדי.

תודה על תשובתך,
הוא לוקח רטלין בערך 4 חודשים ותמיד כשאני מגיעה לבית הספר קיימת אותה התנהגות מצידו.
אני מקדישה לו המון תושמת לב בעת שהותי בבית הספר וכאשר הוא קורא לי אני עוזבת הכל ונמצאת איתו. זה לא פעם ראשונה.
ניסיתי לספר את הסיפור בקיצור ולא פירטתי לפרטי פרטים, אז להערותייך -
ברגע שזה קרה המורה היתה מאוד אמפטית ונתנה ללו אפשרות שאני אשאר שם בתוך הכיתה , הוא לא היה מוכן. נשארתי איתו עוד שעה בחוץ במסע הבנות ושכנועים וגם זה לא עזר. ניסיתי להבין אותו, לשאול אותו לדרבן אותו. הוא נכנס פשוט לבכי ולא היה מוכן להקשיב בכלל. אני לא רוצה להגזים ולאמר אבל זה נראה כמו מישהו שנכנס לקריז. אחרי שהלכנו מבית הספר עוד שעה וחצי הוא היה במצב הזה וברח לאמצע הכביש.
חבר של הוריי ניסה להרגיע אותו, ואחרי כחצי שעה הוא בא איתו הביתה ושוב הוא ברח.

איך אפשר להתמודד עם דבר כזה? האם עליי לתת לו לצרוח ברחוב? הוא היה כמו בעמוק.

נעמה

שלום נעמה,
משהו אחד נשאר לי לא ברור בפרטים שאת מתארת. אם בלאו הכי נשארת איתו בחוץ ל"מסע שכנועים והבנות" אז למה לא נשארת כבר וציירת איתו כמו שהוא רצה? לא ברור לי מה פירוש שלא מצאת טעם להישאר איתו בבית הספר ולצייר בחוץ - הטעם הוא שזה מה שהוא ביקש, למה אי אפשר היה להענות לזה לרבע שעה עד שיירגע? זה נשמע שנהיה מאבק כוח- או שיקבל מה שאתם מציעים לו או שלא יהיה כלום, ולא ברור לי למה כל כך עקרוני היה לא להתחשב במה שביקש.
גם המצב שבו את בבית הספר עסוקה בדברים אחרים והוא צריך לקרוא לך כל פעם, הוא מצב לא פשוט, אפילו אם את נענית לו פיזית מייד, זה מעמיד אותו כל פעם במצב שהוא צריך לקרוא לך ושלא מובן מאליו שאת איתו. (אם הבנתי נכון את הסיטואציה ביום ההורים והילדים שאת מתארת).
ברור לי שעצם העובדה שאת בועד ההורים נובעת מהשקעה רבה שלך ואיכפתיות שלך כלפי הילד. עם זאת הוא רק בן שמונה ועדיין לא יכול להבין את זה, מבחינתו אולי הוא צריך שאת תהיי לידו בזמן פעילויות ההורים והילדים, שהוא לא יצטרך לקרוא לך כל הזמן כי יש לך עיסוקים יותר חשובים, ובזמן שאתם ביחד הראש שלך יהיה באמת איתו, ולא תדברי מעל לראשו עם מישהו אחר בקשר למשהו קריטי שצריך לארגן. ואם אין ברירה ובכל זאת מישהו צריך לארגן ולא יכולת להיות נטו רק איתו, אז לפחות לתת לכך הכרה שמבחינתו זה לא מספק ולשבת איתו כמה דקות בחוץ ולצייר איתו.
בכל אופן לשאלתך האם לאפשר לו לצרוח באמצע הרחוב - ואיך תמנעי ממנו,?לא נשמע מהתאור שלך שנמצאה דרך להשתלט עליו במצב הזה.
בעיני לצרוח זה פחות גרוע, לסכן את עצמו את באמת לא יכולה לאפשר לו.
נראה לי שאם הילד מגיע למצבים שמסכנים אותו, כדאי לפנות לטיפול ולהדרכת הורים מסודרת. ובהקדם.

מתשובתך ניכר כי עליי לבצע כל מה שהוא מבקש. זה מה שעשיתי עד עכשיו וזה לופ שקשה לצאת ממנו. אני חושבת שזה קצת מוזר לשבת מחוץ. לכיתה עם אמא ולצייר. אני נותנת המון תשומת לב לבני, עד כדי שאחרים אומרים שאני מבצעת כל מה שהוא רוצה.. נראה לי שתוך כדי כתיבת דברים אלו הגעתי לתובנה שהוא פשוט רגיל לכך שאני עושה כל מה שהוא מבקש ופתאום היה לו מוזר שאני לא נהנית לו וזו הבעיה. קשה היה לי לראות אותו במצב הזה והוא התחיל להכות בי ולשבור דברים.
לדעתי ילד לא צריך גם לקבל דברים שאני לא מסכימה איתו בהם ולא להגיב כמו שהגיב. יכול להיות שטעיתי בתגובתי אך עדיין לדעתי תגובתו היתה חריגה מאוד מהתנהגות של ילד מאוכזב, או מקופח או חסר תשומת לב ביום ועד ההורים. עובדה שכל ההורים הלכו ורק אני נשארתי ואף אחד לא הגיב בצורה הזו.

שלום נעמה,
אני ממש לא חושבת שאת צריכה לעשות כל מה שהוא מבקש. אני חושבת שיש משהו באמצע בין לעשות מה שהוא רוצה לבין להתנגד לו בעקשנות רק כדי שזה לא יצא שהוא מקבל את מה שהוא מבקש.
כמו שציינתי בתשובתי הראשונה, אני לא מכירה אתכם מספיק, ולמשל לא יכולתי לדעת שיש לך דפוס של קושי להציב לו גבולות. רק בגלל זה כדאי שתיגשי להדרכת הורים.
אני חושבת שבכל מקרה עשית מה שהוא ביקש, נשארת איתו בחצר שעה, את אותו זמן היה אפשר להעביר בצורה נעימה יותר, אם כבר בלאו הכי נשארים שם.
נוצר כנראה מצב שאו שאת נכנעת לו או שאת נלחמת בו, ובשני המקרים נראה לי שאתם לא ממש נהנים זה מחברתו/ה של זה.

תודה רבה על תשובתך המורחבת

נעמה עם המערכת תפרסם את ההודעה ,אז זה בסדר
נעמה קראתי מה שכתבת ,ותרשי לי
1] הילד מכה אותך [מה הוא רואה בבית ??]
2] כל ההורים הלכו ואת נשארת איתו . [אז את יכולה לראות את הבעיה ,מי יוצא דופן ??]
הילדים תמימים והם לא אשמים בכלום
כי לא לימדו אותם
הייתי מציאה לך ,ללכת לקורס של גידול ילדים
ולתת לו דוגמא טובה בבית
ולא להתווכח ליד הילד
מקווה שלא פגעתי בך
את כמו יהלום שקצת צריך ללטש אותו
שהיה בהצלחה

שלום רוית,
בהחלט לא להתעלם. נראה שמרוב רצון לא ללבות את החרדה של הילד, יצרתם מצב שלא מכירים בכך שמה שקרה היה מפחיד.
הילד זקוק להכרה בחוויה שהוא עבר. בכך שתכירו בה לא תיצרו אותה, היא כבר קיימת.
צריך לדבר איתו ולהגיד לו שכרגע הוא פוחד בגלל שכבר קרה לכם בטיול שבאמת נעלמתם אחד לשני, ובטח הוא מאוד דאג וגם אתם דאגתם. צריך לעשות לו את החיבור הזה כדי שהוא יוכל להכיל את הפחד. ואז, אני מקווה הוא יוכל לבכות ולהוציא קצת את מה שהיה ולשאול שאלות ולהיות לא רגוע. לא מייד זה יעבור, אבל לפחות אפשר יהיה לדבר על זה ולעשות לזה עיבוד כלשהו.
אחר כך אפשר להסביר מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, איך שומרים אחד על השני בטיולים.
עכשיו אתם לא בטיול, אתם בבית ואתם נמצאים לידו כל עוד לא הודעתם שאתם הולכים. צריך להגיד לו את זה. יכול להיות שזה לא מייד יעבור אבל לטווח הארוך זה אמור להקל.

קראתי את השאלה והתשובה ,ומעניין אותי ,אילו ההורים היו חווים עם הילד ברגע שמצאו אותו
בצורה של דאגה ,געגוע ,שימחה ,או אפילו דמעות של אושר שמצאו אותו
אז הילד היה עובר את זה יותר טוב ??
כי זה נראה כאילו הוא פיספס את הרגע[כי אימו הפכה את הרגשות לא למציאות ],אבל זה חוזר לו ,בגלל שהוא לא עבר את זה ??
תודה ,וסליחה עם זה לא מכובד לשאול
יונית

שלום יונית,
כן, בעיקרון מה שאמרת הוא בכיוון הנכון. זה לא בדיוק שזה חוזר לו בגלל זה אלא שזה כל הזמן היה, ואם היה אפשר לתת לזה מקום אז אפשר היה גם להרגיע את זה. אבל מה שכאילו לא קיים, אי אפשר גם להרגיע.

שלום סנדרה,
אני מבינה משלושת סימני הקריאה שהשתמשת בהם שעצם האופציה שילדה קטנה מרביצה לאמה ממש מזעזעת אותך. אני חושבת שהזעזוע לא עוזר לכן להתמודד והוא קצת מוגזם. ילדים עושים כל מיני דברים כדי להביע את עצמם, זה לא אומר שצריך להסכים לזה, אבל תגובות כאלה יכולות להתפרש על ידי הילדה כהיסטריה וחולשה ורק ללבות את המשך ההתנהגות ולהגביר אותה. אני חושבת שאת עושה נכון כשאת מפסיקה מיד את ההתנהגות, ומחבקת חיבוק דב. משום מה כאן את נעצרת ומאוד מתפלאת כשזה מעצבן אותה יותר. בודאי שזה מעצבן אותה יותר, אז מה?
כאן את צריכה להיות חזקה יותר ממנה, פיזית ונפשית ולהמשיך להחזיק עד שהיא שהיא מתעייפת ראשונה.
בנוסף, את צריכה להיות מאוד עיקבית. כל פעם שהיא מתנהגת כך אסור שהיא תקבל את מה שהיא רצתה. היא ממשיכה את ההתנהגות הזו כי כנראה לפעמים היא בכל זאת משתלמת לה. לפעמים כנראה אין לך כח ואת מוותרת. לא צריך להעניש, פשוט לא לתת את מה שהיא רצתה. העונשים לא מרשימים אותה כי היא יודעת כנראה שהם זמניים או שלא תעמדי בהם. לכן חשובה העיקביות.
גם לא הייתי שולחת אותה לחדר, זהו עונש שיש בו דחייה רבה והוא גם לא עובד, בעצמך ראית.
בהצלחה.

יעל שלום,

נכון היה לתת לילדה לישון מחוץ לבית במהלך ההריון כדי שהחוויה תהיה הדרגתית וכך גם הקושי.

כעת, הבטיחי לה שלא תלכי מבלי ליידע אותה.

תבחרו יחד דובי שיוכל לישון איתה ולהרגיע אותה.

קראי לה סיפורים רלוונטים כמו: פילפילים והאח החדש של איתמר.

בהצלחה,

נעמה.

שלום לך
אני מסכימה איתך. עם זאת אני לא מספיק מכירה אתכם כדי לדעת מה גורם לזה. ייתכן שבלי לשים לב אתם מייצרים שבו הילד מתרגל להראות בגרות מעבר לגילו ומוותר על צרכיו הריגשיים. כמובן ללא כוונה. שימו לב לציפיות שלכם ממנו. כמה אתם סבלניים כלפי גילויי התנהגות מצידו שלא נוחה לכם, איך אתם מגיבים לגילויי תוקפנות ותסכול מצידו, וכו'. טוב את עושה שאת מנסה להקדיש לו זמן משל עצמו. תנו לזה זמן וראו איך זה מתפתח ובמקביל שימו לב לציפיות שלכם ואיך אתם משדרים אותן, גם אם זה בלי מילים.

שלום שירה,
אנא פנו לעמודת "שאלות נפוצות" לתשובה הרלוונטית.

שלום יעל,
אם זה לא מפריע לכם אז אין שום בעיה. הילד אמור להיות תינוקי, הוא עדיין תינוק.

שלום לך,
אני לא מכירה, תנסה לקבל המלצה מפסיכולוגית הגן.

שום עינת,
האם הילדה מסבירה מדוע היא לא מוכנה להיכנס לכיתה המקבילה?
יכול היות שלמרות שהיא כביכול הסתגלה להמון מעברים ושינויים בחייה (לנו זה לא נראה המון, אבל לילד זה יכול היות קשה לעבור מהגן לצהרון, מהגן לבית הספר, מבית הספר לצהרון, וכו') בפנים היא לא הסתגלה, והיא זקוקה לקביעות והמשכיות, ומעבר הכיתה באמצע היום דורש הסתגלות - שוב צריך למצוא מקום לשבת, ליד מי, וכו', וזה קצת יותר מדי בשבילה.
אולי את חושבת שאת לא רואה אותה סובלת, כי היא לא בוכה וצורחת ונראה כלפי חוץ שהיא מסתגלת, אבל כדאי להקשיב גם למה שהיא אומרת.
אחרי שמקשיבים לה ומבינים אותה ולא דוחים את ההרגשה שלה כי "נראה שהיא סובלת" אפשר לחשוב איתה ביחד על פתרונות, מה בדיוק קשה במעבר לכיתה, האם הייתה רוצה שהמדריכה תלווה אותה לשבת, האם יש לה חברה טובה שהיא בדרך כלל יושבת לידה? האם יש לכם אפשרות לוותר על הצהרון בכלל? וכו'.

עדי שלום,

בדקו אם ישנה בעיה של חלימה או פחדים.
אולי הוא חלם משהו, אולי שמע סיפור על מפלצות. כדאי לבדוק מה זה יכול להיות ולתת לכך הסבר הולם.

נסו לגלות זאת תוך כדי שיחה או הצגה.

בהצלחה,

נעמה.

ניסיתי לברר האם הוא מפחד ממשהו, אך לא עלה משהו ספציפי.
האם יכול להיות שזה קשור לתהליכי גמילה?

שלום עדי,

יכול להיות קשר לגמילה, בהחלט או צורך רב יותר להתפנק. האם אתם נמצאים איתו פחות מהרגיל?

נעמה.

משום מה דילגתם עליי .... אודה לתשובתכם

שלום עידית
משחק מכות כזה בין בנים הוא נורמטיבי ותקין. לכי תביני למה הם נהנים מזה אבל ככה זה.
כל עוד המשחק הוגן ושניהם נהנים ממנו, וכל עוד הם לא גורמים לנזק בלתי הפיך, אל תתערבי. גם אם מישהו יקבל מכה פה ושם זה לא נורא... זו מעיו דרך להתאמן לחיים בעולם הגברי הקשה שיש בחוץ.
אם באופן קבוע אחד מנוצל באיזה שהוא אופן, או אם קיימת סכנה לנזק ממשי - חשוב להתערב ולהפסיק את זה.
בינתיים אל תתרגשי...

שלום נועה,
ההחלטה אם יש צורך בטיפול או לא קשורה גם לעד כמה התופעה מפריעה לשגרת החיים ולהתפתחות התקינה של בתך. וכאן תצטרכי להפעיל שיקול דעת משל עצמך.
לגבי אם הייתה טראומה או לא, יש כל מיני סוגים של טראומות, לאו דווקא משהו מאוד דרמטי. עבור ילדים קטנים יכולה להיווצר טראומה מתמשכת מכל מיני דברים שלנו יכולים להיראות נורא פעוטים שאנחו לא מבינים בכלל כמה הם משפיעים ואנחנו גם לא תמיד יכולים להיות אובייקטיביים לגביהם.לגבי הבת שלך, אני לא יודעת עליכן מספיק, אבל ממה שכתבת עולה אצלי ההשערה שיש ציפיות מהילדה הזו להיות בוגרת ורציונלית, וכשהיא יוצאת מהשורה, זה נראה לא ברור, לא מקובל וללא סיבה. יכול להיות שהרבה פעמים את לא שמת לב שהיא זקוקה להרבה יותר הגנה וויתורים ממה שנתת, לא בהכרח מניפולציות וסוכריות, אלא משהו אחר שקשה לי להסביר פה כי לא נתת דוגמה מובהקת. תנסו לשים לב ביניכם לבין עצמכם האם ייתכן שיש ממש בהשערה הזו, ואם יש טעם לחשוב עליה יותר, או לבד או בהדרכת הורים.

שלום שחר,
לא בכח וכמובן לא להפסיק לרחוץ. תנסו לרחוץ אותה בגיגית קטנה יותר ולא באמבטיה עצמה, וגם לתת לה קודם לרחוץ את הדובי למשל. אם לא הולך אז פשוט העביר עליה ספוג כשהיא בחוץ. אי אפשר לא לרחוץ לגמרי.
מעניין מה היה לה כל כך קשה אחרי שעשתה את צרכיה באמבטיה. האם תגובתכם הייתה קשה? זה מאוד טבעי שילדים עושים את צרכיהם באמבטיה, המים החמים מגרים את פי הטבעת, במיוחד לגבי ילדים בגיל כה קטן שאפילו לא אמורים להיות גמולים.

לדעתי מה שהיה לה קשה זה הקטע שלפני שהיא עשתה כשהיא התלבטה האם לעשות או לא נלחצה מכך והתחילה לבכות, בשלב זה לא ידעתי מה מציק לה ולפיכך לא עודדתי אותה להשתחרר, ואז כשהיא עשתה היא נכנסה להיסטריה.

שלום שחר,
זה באמת קשה לחשוב איך עוזרים לילדה כל כך קטנה שבטח לא מדברת וגם לא ברור מה היא מבינה. היא נלחצה כנראה מאובדן השליטה על חלק מהגוף שלה. בדרך כלל כשהיא עושה את צרכיה הם נמצאים אסופים בתוך הטיטול וצמודים אליה, עד שמחליפים לה.
יכול להיות שכדאי לשטוף אותה לא באמבטיה, ולא להפשיט אותה לגמרי אלא כל פעם חלק אחר ולנקות אותו, כך שתרגיש פחות חשופה ויותר בשליטה. או להושיב באמבטיה עם הטיטול ורק כמוציאים אותה להוריד אותו ולנקות שם בעמידה. אחר כך בהדרגה להוריד אותו בשלב יותר ויותר מוקדם עד שהפחד יתפוגג.

נעמי שלום,

גיל חצי שנה זה בדיוק הגיל בו נכון לעשות שינוי ולהקפיד על הרגלי שינה.
השתדלי לעשות את הדברים בצורה הדרגתית. לא להרדם שוב בטיול, אלא בחדר. לתת לה להרגע בידייך, ולהניח אותה רגועה.
השתדלי להכניסה למיטה גם במהלך היום, רק כדי שתתרגל למיטתה. לפני שינה, הכניסי אותה לפני שהיא שפוכה לגמרי כי אז הכל יותר קשה.
את מוזמנת להכנס לאתר שלי ולקרוא על כך מאמרים.

בהצלחה!

נעמה.

אני מאוד מאוד זקוקה להתייחסת