פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום ליאת,
אולי קודם כל לדבר איתו על כך שקשה לו שאחותו לוקחת תשומת לב, ושאתם עדיין אוהבים אותו מאוד מאוד . חשוב גם להראות לו את זה ולתת המון תשומת לב חיובית ולא רק שלילית סביב עונשים וכו'. צריך לזכור שהוא ילד קטן מאוד וקשה לו לשלוט ברגשות העזים שמציפים אותו. וזה דורש ממכם להשגיח טוב טוב על אחותו עד שהוא קצת יגדל ויבין יותר:-)

שלום אייל,
אולי כדאי לנסות לחשוב יחד איתו וגם לתת דוגמאות ממך כשהיית בגילו אם אתה זוכר, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלבכות. כלומר לתת לו כלים נוספים. לברר איתו למה הוא בכה, ואיך אפשר אחרת. הוא בוכה בגלל חוסר אונים מסויים שלא בטוח שהוא מוצדק. תחזק אותו גם על כך שפנה אליך בעניין, זה כבר מראה על תושייה ומוטיבציה ועל כך שהו א לא חסר אונים אלא מחפש פתרונות.

שלום מיכל.
בנך כנרה חרד ולכן הוא נוקט בפעילות כפייתית מתוך נסיון להקטין את החרדה. לא צריך להיבהל, כדאי לשאול אותו האם יש לו פחדים. יכול להיות שאם יש פחדים והם ידוברו הפעילות הכפייתית תקטן. אם זה לא עוזר, בהחלט כדאי לפנות לטיפול, כי התופעה יכולה להתרחב ולפגוע בתפקוד.

שלום שני,
מדובר בילדים קטנים מאוד. אני חושבת בסיטואציה כזו מתפקידך להגן על בנך. ואת זה אני מבינה שעשית, וטוב שעשית. אני מבינה שהסיטואציה מבהילה אותך, וזה קשה שיש דברים מקוממים שאין לנו עליהם שליטה. אב אני לא חושבת שיכולת לעשות מעבר לזה. לטעמי זה לא מתפקידך לחנך את הילד השני אלא רק למנוע את המשך הסיטואציה. אם היהי מדובר בילדים גדוים יותר שאמורים כבר לדעת שלא מרביצים, ומשחקים לבד בלי שמירה של ההורים היהי חשוב ליידע את ההורים של הילד השני שיש בעיה. כרגע אין ממש בעיה אלא ילד קטן שעוד לא מבין, וזו החלטה של אמא שלו מתי היא רוצה ללמד אותו ואיך.

שלום דליה
נהדר שפנית כי את מתארת משהו מוכר , בעל השלכות שונות שחשוב להכיר, ובדר"כ בר טיפול. הוא לא עושה לך דווקא.כנראה יש לו "רגישות יתר תחושתית". מי שמומחה לבעייה זו הם מרפאים בעיסוק. ממליצה לפנות , אפילו דרך קופת החולים, לאבחון וייעוץ אצל מרפאה בעיסוק. בינתיים תקראי מעט על הבעייה באינטנט...

בהצלחה

שלום ליאת,
למרבה הצער אין אפשרות שילדייך לא ייפגעו. הם ייפגעו, נקודה. אפשר להקל עליהם, בתשומת הלב שהם מקבלים, בהתייחסות ריגשית בהסברים על המצב החדש (עבור מי שנמצא בגיל של הבנה).עצם השינוי והמעבר במקום המגורים גם הוא קשה, היא מתגעגעת, צריך הרבה סבלנות לשלב הזה, אין אפשרות באמת למנוע אותו. הסידור עם האב נשמע לי נכון, כמובן אם הוא לשביעות רצונם של כל הצדדים.
דבר נוסף שחשוב הוא איזה תמיכה אתם מקבלים במשבר שלכם. ככל שלכם, ההורים תהיה תמיכה ותהיו יותר רגועים גם תהיה לכם יותר סבלנות ופניות ריגשית עבור הילדים והם ייפגעו פחות.

שלום נועה.
קודם כל באמת עוד לא ברור אם הסיבה היא פיזיולוגית או פסיכולוגית. דלקת היא לא האופציה היחידה שיש, וכדאי לכסות טוב טוב את הכל האפשרויות.
מבחינה פסיכולוגית יכולות להיות כל מיני משמעויות לבעיות שליטה בשתן. יכול להיות שהדבר קשור למעבר לכיתה א', שמחייב אותה להיות ילדה גדולה ובשליטה ואז היא מרגישה שהיא לא יכולה להחזיק את השליטה יותר וזה משתחרר בצורה רגרסיבית ותינוקית דרך אובדן השליטה על השתן. יכו להיות שהיא צריכה קצת יותר תמיכה ריגשית סביב המעבר לכיתה א'. אולי היא מרגישה לבד עם זה מדי, והיא לוקחת מקום, באופן לא מודע, דרך לחזור להיות תינוקת. (מצד שני זה גם מפריע לה ולכן היא הולכת לשירותים, היא בכל זאת מתביישת ברצון להיות תינוקת).
זו כמובן רק השערה, והייתי ממצה ובודקת את העניין הרפואי.

שלום שירן.
ראשית, אין דרך למנוע מהילדים את הסבל בסיס הגירושים ואין ספק שקיים כאן קושי וסבל גם אם זה עדיין לא נראה כך. מה שכן אפשר זה להפחית סבל.
אני מסכימה איתך שאין טעם לקחת את הילד לפסיכולוג. יחד עם זאת נראה לי שנכון שאתם תפנו למישהו מקצועי לקבל הדרכה והנחייה על הדרך לסייע לילדים להתמודד ואיך עושים הורות בנפרד.
בנוסף נראה לי חשוב לקבוע יומיים קבועים בהם האב לוקח אותם לביתו, מבלה איתם, מסביר להם וכו. אל תחכי שהם ידברו על זה וישאלו. כנראה הם חווים ממך מסר לא מודע שהכל ממשיך כרגיל ושלא מדברים על הפרידה. זה לא נכון. לא הכל רגיל. אם תדברי על זה, ותתני להם לגיטימציה לעשות זאת, תאפשרי להם לעבד טוב יותר את החוויה. חשוב לא לדבר על ההקלה שלך אלא על הקושי שלהם ועל הצורך של כולם להסתגל למצב החדש.

בהצלחה

שלום יהודית
ראשית תודה על התודות.
לגבי שאלתך, עולים בי שני קווי מחשבה.אולי סותרים.
הראשון: שהיא עדיין לא מאמינה לך ולכן זקוקה לאישורים תדירים. אם כך, בדקי מדוע חשה לא אהובה. הקפידי אמר לה כמה את אוהבת אותה גם כאשר אינה שואלת. תני לה תחושה שאת נהנית מאד בחברתה,ו דאגי לבלות איתה זמן איכות נעים לשתיכן. בדקי אם יש בך איזה כעס או בעייה איתה בה היא חשה באופן לא מודע. אם כן, כתבי לנו ונחשוב מה עושים...בנוסף, בגיל זה אין יכולת להכיל תחושה שכועסים לארורך זמן.ולכן גם שכאת כועסת, אל תמשכי את זה לאורך זמן.
הקו השני הוא שהיא משתמשת בשאלה כסוג של מניפולציה כדי להפחית את כעסך ולזכור בסליחה מהירה. היא למדה שזה עובד ולכן ממשיכה. לכן אם היא שואלת בזמן שאת עוד כועסת, תאמרי בלי יותר מידי רגש שברור שאת אוהבת אותה אבל זה לא קשור לעניין. ורק אחרי 5-10 דקות, באופן לא בהכרח קשור ,יש מקום לחיבוקים ואהבות.

מה דעתך?

תודה רבה מאוד אני מתחברת יותר למחשבה הראשונה שלך יש לי כל הזמן תחושה עם הילדה שכאילו היא רוצה ממני משהו אבל מה שאני מנסה זה לא משתפר...ואני לא יודעת מה אז שוב מה אני כן יכולה לעשות למענה שתרגיש יותר טוב איתי?

שוב שלום
מבלי להכיר אותך ואת בתך קשה לי לענות על שאלתך מעבר לעצות שנתתי.
יש לך איזו תחושת בטן לגבי סיבת הבעייה?
למה תחושת הבטן של הילדה היא שאת לא אוהבת מספיק?
איזה מין ילדה היא? כמה היא מוצלחת? איך הולך לה בגן? עם חברים?
כמה את כועסת? על מה ? מה את עושה כשאת כועסת?
האם היא מפחדת ממך?
האם היא מבולבלת ממך?
יש צורך להבין הרבה יותר לעומק מה קורה בקשר בינכן. הכי נכון לפנות לשיחה עם איש מקצוע פנים אל פנים, אבל את מוזמנת לענות על שאלות אלו כאן ולבדוק אם זה מקדם אותך.

ליאת ג

שלום מיכל.
לא ציינת איך הוא בבית וואיך והאם הוא מראה את התוקפנות שלו. בעיקרון ההשערה של הגננת בגן היא בהחלט הגיונית. בנוסף יכול להיות שמסיבה כלשהי מצטברים אצלו דחפים של תוקפנות שהוא לא מסוגל להכיל, וזה יכול להיות קשור ליחס לתוקפנות בבית. איך והאם את מאפשרת תוקפנות מתונה בבית, מה עם אבא של הילד? האם גם הוא משחק איתו, האם כשאתם משחקים עם הילד יש מקום לתוקפנות ואפשר להפוך גם אותה למשחק?
אם כל מה שעשית לא עוזר, וזה נראה לי שכיסית את כל האפשרויות, אולי כדאי להרפות מהעשייה ולנסות להבין יותר לעומק.
תוקפנות אצל ילדים ואצל כולנו היא דבר חיובי, היא דחף החיים. הדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו לא מצליחים לווסת אותה.
יכול להיות שהילד שלך רוצה לקבל הכרה לתוקפנות החיובית שלו וזה מה שלא מצליח לו. תנסו בבית לעשות מזה משחק - מלחמת כריות, משחק עם נחום תקום וכו', ובמקביל כדאי לנסות לחשוב מה היחס לשכם לתוקפנות שלכם ושל אחרים, האם אתם חיים איתה בשלום ומה מתוך זה אתם משדרים לילד.

תודה על התגובה המפורטת. היחסים בבית נורמטיביים לגמרי. אין אלימות , לא צועקים ומקבלים תוקפנות מתונה בכל רגע. בתור מישהי שלמדה פסיכולוגיה אני מאוד מודעת להכל ולכל התנהגות (יכול להיות שפה הבעיה). בבית משחקים המון ומשתוללים (בעיקר עם אבא) ואין דחיפות וכפכופים כאשר נמצא בבית אלא רק עם ילדים (שלא מתייחסים אליו). יש לציין כי הדחיפות והכפכופים הינם מעין משחק, אותו הילדים בגילו לא מבינים. הילדים נעלבים ומתחילים לבכות מה שגורם לאחרים לראות את ההתנהגות כאלימה. הוא מכפכף אותם ומסתכל אלי בחיוך.

מה עושים

תודה

שלום מיכל,
קודם כל לא הייתה לי כוונה לרמוז שהיחסים לא נורמטיביים ושיש אלימות בבית, אלא דווקא בכיוון ההפוך. עם זאת את מפרטת עכשיו נתונים נוספים, יש השתוללות עם אבא וכו'. אז יכול להיות שבנך לא יודע איך כן ליצור קשר עם ילדים בגילו. האם חוץ מהכפכופים יש עוד אופנים שהוא מתקשר עם הילדים האחרים? האם מצליח לשחק איתם? אם כן - כמה זמן, האם הוא יוזם או נגרר, האם נהנה או שזה מסתיים תמיד בתסכול? יכול להיות שהוא רוצה ליצור קשר אך לא יודע איך. יכול להיות שהוא מבין הרבה מילולית אך ההבנה הריגשית עוד לא שם באותה רמה, וצריך לעזור לו לעשות את החיבור, כמו למשל" "זה מכאיב, הילד בוכה, כואב לו עכשיו, אולי הוא עצוב, מה קרה לו?" ו"אולי נשחק עם הילד בכדור? הנה בוא נמסור לו, הופה, הוא תפס, איזה כיף".
תראי, כ הדברים האלה הם רק השערות, קשה לדעת במדיוםן הזה בצורה יותר מפורטת, אם את רואה ששום דבר לא עונה לך בצורה מדוייקת, וכל הדברים שמוצעים לך כבר ניסית (בהתמדה ועיקביות) ולא הצלחת, והבעיה נמשכת אולי כדאי לגשת איתו לכמה פגישות של תצפית אצל מטפל שיוכל להתרשם מהבעיה במקום.

אתי שלום,
קשה להעריך את עוצמת ההתנהגות של בנך ללא היכרות עמך. בגיל 4-6 בנים רבים מגלים חיבה עזה לאם ורצון מוגבר בקרבתה, על חשבון דמויות אחרות. זוהי תופעה מוכרת ונורמטיבית שהיא חלק מההתפתחות. האינטנסיביות שלה נחלשת עם שנות ביה"ס.
ההתנהגות חורגת מהמוכר כאשר התנהגות הילד נחווית כמוגזמת ומופרזת על-ידי ההורים והסביבה, וכאשר החיבה לאם באה יחד עם הימנעות מיצירת קשרים עם דמויות אחרות, גם בתוך המשפחה.כמו כן, הציפיה מילד בגילו היא להצליח לעשות דברים רבים ללא העידוד והתמיכה הישירים של הסביבה, אלא בכוחות עצמו ומתוך חיזוקים פנימיים. נראה לי שהתנהגות הילד שלך היא הזדמנות עבורך להסתכל על הקשר שלכם מהצד - כיצד את מגיבה לחיבה שהילד מרעיף עלייך, האם הוא מבטא רגשות יותר ממך ולך קשה לומר לו מילות אהבה, האם את מצפה מבנך שיהיה "גברי" ויבטא פחות תלותיות ונזקקות, וכדומה.
אם את חושבת שהתנהגות בנך היא אכן מאוד חורגת מהרצוי או מהמידה עמה נוח לך, את יכולה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג/פסיכותרפיסט ילדים.
שירי

שלום דנה,
אני חושבת שאת מאוד צודקת. בכל בית נהוגים הרגלים אחרים לגבי טלוויזיה שתלויים בהשקפת העולם והגישה החינוכית של ההורים. זה הבית שלך ואת רשאית להנהיג בנושא הזה מה שאת מאמינה.
הרבה פעמים מתפשרים גם מה עם שריאלי לבצע בהתאם לגיל של הילד, לעובדה שיש בן זוג בבית שרוצה דברים אחרים, לעובדה שאתם בעצמכם רוצים לראות לפעמים חדשות כשמשהו מיוחד קורה, וכו'.ואז נראה לשקבוע כללים זה אבל המציאות מכתיבה דברים אחרים...

שלום סיגל,
אולי נכון קודם כל לנסות להתמודד. בדיוק כמו שציפיתם ממנה להתמודד עם בעיותיה הלימודיות, כדאי לחפש דרך להתמודד עם ענייני הכלב, ורק אם זה לא מצליח למסור חזרה. יכול להיות שהזמנת מאלף הבייתה לביקור או שניים בעלות לא מאוד גבוהה יכולה להקל מאוד על הבעיה וללמד אתכם איך מחנכים את הכלב ופותרים את העניין.

תודה על התשובה המהירה,
קבענו פגישה עם מאלפת לשבוע הבא,
גם אני חשבתי שזו הדרך שלנו ללמד אותה להתמודד עם בעיות, אך החשש שלי שככל שיעברו יותר ימים, ובכל זאת נחליט להחזירה היא תתרגל יותר ויהיה לה קשה,

האם תקופה של כ- 3 שבועות עם הכלבה יכולה להשפיע על בתינו?

העניין הוא שכשהכלבה נובחת ומנסה לנשוך אני מתחילה לפחד , והיום זה קרה הרבה,
עשינו איתה שיחה קשה מאוד , והודענו לה שאנחנו מחזירים את הכלבה, אנחנו בדילמה מאוד קשה.

שוב תודה על ההיענות המהירה, זה חשוב לנו מאוד.

תודה על התשובה המהירה,
קבענו פגישה עם מאלפת לשבוע הבא,
גם אני חשבתי שזו הדרך שלנו ללמד אותה להתמודד עם בעיות, אך החשש שלי שככל שיעברו יותר ימים, ובכל זאת נחליט להחזירה היא תתרגל יותר ויהיה לה קשה,

האם תקופה של כ- 3 שבועות עם הכלבה יכולה להשפיע על בתינו?

העניין הוא שכשהכלבה נובחת ומנסה לנשוך אני מתחילה לפחד , והיום זה קרה הרבה,
עשינו איתה שיחה קשה מאוד , והודענו לה שאנחנו מחזירים את הכלבה, אנחנו בדילמה מאוד קשה.

שוב תודה על ההיענות המהירה, זה חשוב לנו מאוד.

שלום סיגל,
אני מתנצלת על המענה המאוחר יחסית רק עכשיו את ההמשך לשאלתכם. אני מבינה שלמעשה ההחלטה כבר הוחלטה, ואולי גם בוצעה ועכשיו נשארה רק תחושת האשמה.
כל דבר שאנחנו עושים משפיע על הילדים. זה ישפיע עליה בודאי. יחד עם זאת זו ההחלטה שלכם, אחרי שכאנשים מבוגרים עשיתם שיקול של נזק מולה תועלת והגעתם להחלטה הטובה ביותר שיכולתם לקבל. היא בודאי תרגיש כאב, וזה בסדר. אתם יכולים להסביר לה את השיקולים כמיטב יכולתה להבין, ולנחם אותה כמיטב יכולתכם.

טלי שלום,
יש תקופה לפני גיל שנה בה יש חרדת זרים, אולם חרדה מסוימת ממצבים לא מוכרים ומאנשים זרים מלווה אותנו לכל אורך החיים, וטוב שכך. הרי לא היית רוצה שאחייניתך תרוץ לכל אדם שאינה מכירה, זו התנהגות שעלולה להיות מאוד מסוכנת עבורה. כדאי לאפשר לה להיצמד למבוגרים המוכרים, ו"להפשיר" בהדרגה עם האורח. נכון שמאוד לא נעים לנו כמבוגרים כשהילדים אינם "ייצוגיים", אבל עלינו לקבל את התנהגותם בהבנה.
שירי