פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום עמרי,
אכן זיהיתם נכון, זהו תסביך אדיפוס. כדאי ורצוי להתייחס בהומור ולא להיעלב. מתי שמתאפשר להענות לו ולאפשר את ההתנהגות מתי שניתן ומתי שזה מפריע או מוגזם - לשים גבול. כמו בכל דבר אחר.

שלום עמרי,
נראה שחשוב לך מאוד להדגיש כמה הרמוניה ואוהבה יש במשפחתכם (בנך הבכור מאוד אוהב את אחיו, את היית איתו הרבה זמן בבית, אתם משפחה שמבלה הרבה ביחד ועוד) וכאילו יש שאלה שלא נשאלת כאן, איך זה יכול להיות שכל כך אנחנו משתדלים להיות נםלאים וחמים ולידל בכל זאת קשה? האם זה אנחנו או שקשה לו לחזור לגן? ובכן, לצערנו הרב גם אם אנחנו הורים ממש מושלמים אנחנו לא יכוים למנוע באופן טוטאלי כעס וכאב מילדנו. מאוד סביר להניח שבשלב מסויים בנך "קלט" באופן חדש מבעבר את המקום שתופס איו הקטן, וקשה לו עם זה. זה טבעי, ואם כולם יוכלו להכיר בכך שזה קשה ויאפשרו לו לעבור את הקושי, הוא גם יצא ממנו. נשמע לי בעיקר שקשה לך להכיר מכך כי את מרגישה אשמה שלא הצלחת למרות מאמצייך הרבים וכל מה שנתת לו, למנוע ממנו כאב. זוהי משימה בלתי אפשרית, את פשוט צריכה להניח כאן את האשמה ולקבל שבכל זאת כואב לו. למרות שהוא גם אוהב את אחיו.

על התשובה הרגישה ועל האבחנה הטובה

שלום תמר,
כאשר חלים שינויים משמעותיים ומורכבים בחייהם של ילדים, שמאלצים אותם לגדול וללהתפתח בצורה שקשה להם, הם יכולים לעיתים למצוא פתרונות שמחזירים אותם להיות קצת ילדים קטנים. יכול להיות שלעיסת החולצה זה הדבר הכי קרוב שהבן שלך מצא כתחליף למוצץ נניח, או למשהו רך להתרפק עליו. הוא נראה מרוצה ולא טורד כי הלעיסה מרגיעה אותו, אבל המעבר לכיתה א' כנראה כן קשה לו. כדאי להקדיש ו תשומת לב וללוות אותו בהסתגלות לבית הספר אולי בצורה קצת יותר קרובה ממה שנעשה עד עכשיו, וכן במעברים השונים במהלך היום - משינה לעירות ולהיפל מהבית הספר לבית ולהיפך וכוכ', לעזור לו חברתית על ידי תיווך עם הורי ילדים אחרים לקביעה אחר הצהריים ומעקב עם המורה כדי שתתייחס ותקל עליו.
בהצלחה.

שלום לך,
אכן ניחתה עליכם מכה קשה, לפני כ-4 שנים. לצערי אין דרך קלה או מיוחדת לספר זאת, אלא פשוט לספר את האמת, כמו שהיא. העבודה הקשה היא אחר כך, כמו שאת מתארת לעמוד בשאלות ובתחושות שבאות . כשהורים לא יודעים איך לספר משהו לילדים, אני תמיד שואלת איך הם קודם כל מספרים זאת לעצמם, ומה נשאר לא פתור אצלם. האם הסבא היה בדיכאון? האם דיכאון זה משהו שמוכר במשפחתכם? האם מכאן החשש שזה יעבור הלאה לנכדים? בכל אופן על פניו לא אמורה להיות להיות סיבה שהם יחשבו שזה מותר או יבצעו זאת בעצמם מתוך הזדהות. ובלי קשר עם הכניסה לגיל ההתבגרות יכולות לעבור עליהם תקופות של דיכאון, ועליכם להיות ערים ולהיות שם לצידם, כמו כל הורים למתבגרים.
בהצלחה.

שלום ירדנה
ילד בן שנתיים וחצי שמדבר ג'יבריש זה לא בנורמה. האם מדבר רק כך או שבמקביל גם מדבר מילים?
מה שאת מתארת אינו חרדת פרידה או נטישה אלא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.
את צודקת שהילד חווה הרבה מעברים. חשוב לעשות מאמץ ליצור עבורו, עד כמה שאפשר ,חיי שגרה במקום אחד רצוי עם דמויות קבועות.
זה בסדר שהוא לא רוצה לדבר בטלפון. הוא כועס וזה לגיטימי. סביר שכאשר החיים יחזרו למסלולם, יעבור לו והאמון בכם יחזור.
איפה שאת יכולה לשלוט במצב- עשי הכל כדי להקל עליו. הכל. איפה שאת לא יכולה לשלוט. קבלי את המצב כפי שהוא ובלי ייסורי מצפון. ככה זה . את כבר תמצאי דראך לפצות בהמשך.

העיקר שתהיי בריאה.

ליאת ג

שלום מירב
הייתי מנסה את המשפחתון החדש אבל לאט ובהדרגה. עוד לא להרים ידיים. אולי משהו היה בעייתי במשפחתון עצמו.אם זה ממש לא הולך ניתן לשקול מטפלת בבית.

בהצלחה

ליאת

היי מירב,

מי זו הרופאה שלה? רופאת משפחה? מה הסיבות שהביאו אותה לכך?
לאיזה מסגרת אחרת אתם שוקלים להכניסה, האם ההכנה לגן נעשתה בצורה מובנית ובריאה? האם הפרידה נעשתה בצורה הדרגתית?
אתם מוזמנים לקרוא מאמרים בנושא באתר שלי או באתר זה.
בדקו את עצמכם לפני כניסה מחודשת כדי לדעת היכן היתה הבעיה. הייתי בודקת גם אם אפשר לעזור לילדה בהסתגלות מחודשת לגן הנוכחי. אם לא- בדקו אם היא מתאימה כבר למסגרת כזו או עדיף שעדיין תהיה אצל מטפלת.

שלום ותודה על העזרה,
רופאת המשפחה של ביתי היא זו שהמליצה לי לא להכניס אותה למסגרת שוב, וזאת מכיוון שהיא לא אכלה כלום כל היום והיא טוענת שזהו גיל קריטי בהתפתחות הילדה.
ביתי היתה איתי בבית שנה וחודשיים ומכאן הקושי הרב.
בתחילת ספטמבר רשמתי אותה למשפחתון של העירייה עם 4 ילדים נוספים , ההסתגלות היתה בהדרגה, אך ביתי לא הפסיקה לבכות מהרגע שיצאתי איתה בבוקר מפתח הבית והיתה בהיסטריה מוחלטת. יש לציין ששאר הילדים היו רגועים ומאושרים. כמו כן כשראיתי שקשה לה הייתי איתה במשפחתון ימים שלים, כשהייתי איתה היא היתה מאושרת, שיחקה אכלה ולא רצתה ללכת הביתה, אך כאשר עזבתי אותה היא היתה נתקפת היסטריה.

חשבנו להכניס אותה למעון בו יש 10ילדים בגילה עם 2 מטפלות. האםהדבר מומלץ?

מירב

שלום יואב,
אכן נשיכות בגי הזה זה דבר שקורה, זה לא אומר שצריך לאפשר זאת. יש גם משהו באמצע בין להגיש תלונה במשטרה על ילד בן שנתיים לבין אדישות מוחלטת:-) אולי פשוט להעיר את תשומת ליבה של הגננת שתדבר על כך עם הילדים ותשים לב.

שלום דנה,
יכול להיות שמכות הן דר ההתבטאות של הילד והוא לא מכיר מספיק דרכים אחרות לבטא תחושות שהוא חש. את מציינת שכאשר יש התנהגות לא טובה הוא נענש, השאלה אם חוץ מעונש יש גם ניסיון להבין אותו, מה קרה לו, האם משהו מציק לו ומדוע הוא בוחר להגיב כך. יכו להיות שפשוט חסרות לו מילים להגדיר בהם את המצוקה (זה לא קשור לתבונה,הוא יכו להיות מאוד נבון). האם אצלכם בבית נהוג לדבר על מה שקשה ועל רגשות או ישר לעשות (להעניש למשל) . יכול להיות שהילד צריך ללמוד ואולי גם אתם להתבטא המילים ולא רק במעשים. אם זה כך, אולי נכון לפנות לייעוץ מקיף יותר, לא רק דרך האינטרנט כדי ללמוד איך עושים זאת.

היי
אני צריכה ייעוץ לבעיה זו
מקווה שלא שכחתם אותי!!!

ערב טוב לך אמא יקרה
מתוך מה שאת מספרת ,בנך מרגיש חסר בטחון להכנס לשירותים שהם לא בביתו,אני מאמינה שזאת לא הבחירה שלו בגלל שסתם כך הוא החליט,צריך לבדוק ממתי התחיל להגיב כך,וכמובן איזה חויה לא נעימה גרמה לו להרגיש כך,ולמצוא כלים על מנת להעניק לו תחושת בטחון ,מאחר וזה פוגע באיכות חייו ותפקודו ומקרין על הדימוי העצמי שלו בסביבה.

בכל דרך שתבחרי חשוב לצעוד איתו צעד אחר צעד עם איש/ה מקצוע שבנך התחבר אליהם על מנת שישתף פעולה לפתרון הקושי שלו.

בברכה
סימה וינטראוב
מאבחנת ומטפלת מוסמכת בפסיכותרפיה גופנית

שלום ענת
הרבה בנים בגיל זה מעדיפים את אבא כי איתו הם יכולים להזדהות ויש להם יותר שפה משותפת. הוא מתחיל להיות גבר קטן ומחפש להיות עם הגבר הגדול. בנוסף הוא מרגיש שהבת היא שלך ולכן הוא רוצה ייחודיות עם האב. זה לא בגלל שאת אמא לא מספיק טובה. ייתכן אפילו שבבפנים שלו, את דמות יותר משמעותית כי את לרב שם בשבילו.זה שמעדיף לבלות עם אבא לא אומר כלום עלייך או על האימהות שלך. באמת שלא.
אם לא תקחי את זה כביקורת - תוכלי להסתכל מהצד ולשמוח שיש לו אבא כזה ושיש בינהם קשר קרוב. לא כל הילדים זוכים לזה. תני להם לגיטימציה.תשחררי.
בדקי עם עצמך מה בך ובעברך גורם לך לחוש ככה.למה את לא בטוחה באימהות שלך ובעצמך?
אם זה לא מספיק, פני לייעוץ או טיפול קצר. יכול לעזזור המון.
חבל על המרמור. תשדמרי אותו לדברים רעים באמת...
אני יודעת שזה קל לדבר וקשה לשנות הרגשה, אבל זה שווה לנסות. המחיר שכולם משלמים כרגע ועלולים לשלם אם תמשיכי כך הוא גבוה.

בהצלחה
חייכי

ליאת ג
מודיעין

ליאת שלום
אני ממש מודה לך על התגובה, נתת לי פרספקטיבה חדשה שעוזרת לי, כמו כן מחשבה חדשה שזה לא חריג.
תודה רבה, ענת

שלום מיכל,
לא כתבת בשאלתך איזה דיאלוג היה לך עם הצוות בגן ומה הם ניסו לעשות כדי לשנות את המצב. אני רק יכולה לשער שבצהרונית יש פחות ילדים ולכן אולי מרגישה יותר נח. אולי גם הצוות בצהריים שונה ויש בו שמהו שמכיל אותה יותר טוב. כדאי להישאר איתה אולי יום אחד ולצפות ולראות מה קשה לה, איך מתנהל הגן ומה יותר קל לה בצהרונית. אולי יש דברים שהגננת או הצוות יוכלו לעשות כדי להקל עליה, להציע יותר תשומת לב, יותר מגע גופני, יותר הסברים שמותאמים לגילה. לא כתבת גם לגבי הגילאים של שאר הילדים והאם היא קטנה ביחס אליהם.

שלום שיר,
לא ברור מהתיאור שלך אם זו תופעה חדשה או שזה תמיד היה כך. אם זו תופעה חדשה, צריך לבדוק מה הטריגר שלה: מעבר דירה, גירושין או אובדן במשפחה חלילה או סיבה אחרת. במקרה כזה אולי הבכי הוא לא על דברים קטנים אלא על משהו גדול אחר.
אם זה תמיד היה כך, יכול להיות שמשום מה אין לה מספיק כלים אחרים להתמודדות עם מצבים, ו/או עד היום הבכי שירת אותה להשיג את מטרותיה ואין לה שום סיבה להפסיק אותו. במקרה ניתן לשוחח איתה בצורה רגועה, לתת יחד איתה שם לסיטואציה שקרתה ולמה שזה גורם לה להרגיש (נשבר הצעצוע, זה עצוב ומאכזב, בואי נראה מה אפשר לעשות: אפשר לנסות לתקן, אפשר לשחק עם בובה אחרת ולהוסיף לה קישוט כדי שתהיה יותר יפה, וכו') וללמוד לתת חיזוקים כל פעם שמראה התנהגות שמתגברת (הנה היום בכית פחות ומצאת פיתרון, כל הכבוד לך שאת מתמודדת) ולהפסיק לחזק על בכי שנראה ללא סיבה (תסבירי לי בשקט בלי בכי, מה קרה ונמצא ביחד פיתרון).

כרמי שלום,
הפחד של ביתך הוא נורמלי, היא הגיעה לגיל (בערך גיל 5 +-) שבו ילדים מפנימים את עובדת קיומו וסופיותו של המוות, וזה טבעי ונורמלי בהחלט. נשמע שהיא ילדה נבונה ויש לה שאלות נבונות. אין שום דבר לא נורמלי בזה. אפשר להגיד לה שעד יגיע זמנה למות יש עוד זמן רב ובינתיים יש הרבה דברים טובים אחרים שאמורים לקרות. זה פחד אופייני והוא אמור לעבור עם הזמן.

היי,

היא דעתנית וכך גם את. הבהירי לה בארוחת ערב וטפטפי זאת במהלך כל היום: את צריכה לאכול עכשיו את ארוחת הערב כי אם תהיי רעבה בלילה לא תוכלי לקבל בקבוק. אין אוכל בלילה, בלילה לא אוכלים. חזרי על זה כמו מנטרה. בלילה, אל תתעלמי מבכייה. חבקי ונשקי, לטפי, תהיי איתה, הציעי מים, אך בשום אופן אל תאפשרי לה לאכול. 3 לילות בהם תעמדי על שלך ובמקביל תהיי שם בשבילה וזה יסתדר. היא צריכה לדעת שארוחת ערב היא חשובה. את חייבת להיות עקבית, ולא- תחמירי את המצב.

בברכה,

נעמה.

אלי שלום,
המתבגרת לא מוכרת לי וקשה לענות באופן כללי. אבל נראה מאופן ניסוח השאלה שנורא רוצים לשפר אותה ולשנות אותה, והיא נעלבת מהביקורת (מה שגם נראה כמו ביישנות) ומסתגרת ומתנגדת עוד יותר. קודם כל כדאי אולי לשנות גישה ולהוריד ממנה חלק מהלחץ, שנדמה לי, מהפרטים המועטים שניתנו, שקיים עליה. ילדים רבים מתנגדים ללכת לפסיכולוג כיוון שהם מרגישים שזה אומר עליהם שהם לא בסדר. אולי כדאי לקחת חלק מהאחריות גם על ההורים, ללכת ולפגוש את הפסיכולוג לכמה פגישות מקדימות של הדרכת הורים ולבדוק מה חלקם במצב, ואז לראות אם יש צורך בטיפול גם עבור הערה, ואם כן מתוך הכרות עם המשפחה, איך משכנעים אותה, שהטיפול הוא למענה ולא בגלל שההורים לא מרוצים ממנה כמו שהיא.

ראשית תודה ונעדכן:
מדובר בטום בוי רצינית עד לפני שנתיים . השתנתה מאז בבגדיה אך נותרה קשוחה מאד ושתלטנית . נולדה כזו. זה בולט בפרט בהשוואה לאחותה שכמעט באותו גיל.
מדובר גם בביישנות רצינית עד כדי המנעות מלהביט בעיניו כמעט של כל אחד, למרות יופיה.
לאור זאת נבקש תשובות ספציפיות מעודכנות ככל שניתן במגבלות הפורום.
תודה

שלום אלי.
התשובה הבסיסית שלי לא השתנתה לאור הנתונים החדשים. אני מתרשמת שגם ההתנהגות הקשוחה היא סוג של הגנה והסתגרות. משום מה הנערה חשה כנראה שלהיות עדינה ויפה משמעותו גם להיות פגיעה. והיא מנסה להימנע, כך אני מעריכה מהחודרנות של הסביבה אפילו על מחודרנות שהיא רק במבט. זו רק השערה שלי, כמובן שצריך להכיר את המשפחה והערה כדי לדעת יותר. לא ברור לי גם למה אתם רוצים להפנות אותה לטיפול, האם היא סובלת או שאתם סובלים או לא מרוצים ממשהו? בכל אופן אם יש צורך בטיפול והיא מסרבת אני חוזרת על המלצתי לפנות להדרכת הורים או לטיפול משפחתי, שבו כל המשפחה מטופלת והמוקד הוא לא עליה.