פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בוקר טוב, בני הוא ילד מקסים בן 7 וחצי, לומד בכיתה ב, מעליו שתי בנות 15 ו- 13 ומתחתיו בן 3 וחצי. מאז ומתמיד היה ילד רגיש מאוד, אהב ונמשך יותר למשחקים השקטים יותר , ליצירות, ספרים, משחקים של כאילו מורה\ הופעות וכו', מעולם לא שיחק במכוניות או בכדורגל. גם מבחינת ילדים הוא נמשך יותר לילדים השקטים של הכיתה, מחובר יותר לבנות הטובות, החכמות ופחות ל"מופרעים" הן בנים והן בנות. מזמין כן חברים והולך כן לחברים אבל שוב מעדיף את החברה השקטה יותר. במהלך השנים לא ממש ייחסתי חשיבות לצורת ההתנהגות הזו אך בתקופה האחרונה הדבר מפריע לי ומעלה קצת שאלות. האם אני צריכה לדאוג? הוא לדוגמא הרבה פעמים רוצה דברים שקשורים יותר בבנות (שיהיה לו תיק רחצה קטן בתיק בית הספר, קונה יותר מכשירי כתיבה וקלסרים , רוקד בצורה קצת נשית וכן ההליכה שלו לא ממש גברית). השבוע ילד העליב אותו בכיתה ואמר לו שהוא מתנהג ממש כמו בת. לי זה מאוד מפריע ואני מנסה בדרכים מסויימות קצת לתת לו בטחון ולנסות לנווט אותו למשחקים אחרים נגיד כמו כדורגל, משחקי מחשב שהם "בנים " יותר אבל הוא לא נמשך בכלל. לציין שהוא מאוד מקובל בחברה ואהוב ושוב רגיש מאוד מאוד לילד בגילו. השאלה - האם זה מדאיג? (אני לא צריכה להסביר לאיזה כיוון הולך הפחד שלי.....) איך להתנהג? לעזוב אותו שיעשה מה שהוא מרגיש איתו נוח או בכל זאת לנסות קצת להפגיש אותו בעולם של בנים למרות שהוא לא ממש נהנה מזה? תודה

בתי ילדה מקסימה חכמה וחברותית. מדי יום כמעט היא נפגשת עם חברות. באופן עקרוני היא ביישנית, למשל בימי הולדת מעדיפה לשבת בצד ולהתבונן, וקשה לה להתערות בסיטואציות חברתיות רחבות וקולניות, אבל סך הכל בגן ובכיתה מתפקדת היטב וכאמור חברותית, יש לה מספר חברות והיא מוזמנת ומזמינה, ותמיד רוצה להיות בסיטואציה חברתית כלשהי. השנה עלתה לכיתה א', נראית מרוצה ללכת בבוקר, המורה שיבחה אותה מאד בפנינו והכל היה נראה תקין. לפני שבועיים גילינו במקרה משיחה עם אמא של חברה, שבתנו ממאנת לצאת החוצה בהפסקות, וזאת למרות שבית הספר מחייב זאת. היא מנסה לשדל חברות להישאר איתה בכיתה, וכשאלה מסרבות נשארת לבד. כשאנו שואלים אותה מדוע והאם מישהו מציק לה מכחישה בתוקף, ומציינת כי משעמם בחוץ, החצר בלי משחקים, והיא לא אוהבת סתם לצאת. כאשר אמרנו לה שלאור הכללים בבית הספר יש חובה לצאת, היא החלה לשקר לנו שהיא יוצאת, ורק משיחות עם הורים של חברות גילינו כי שוב נשארה בכיתה, וזאת חרף האיסור ותוך שהיא מתחבאה. רק במקרה אחד בו הכינה עם חברה משחק מסוים שהיא אוהבת, אכן יצאה החוצה ושיחקה עם חברותיה. כאשר אנחנו מנסים לדובב אותה לשוחח על הנושא היא מסתגרת, וכאשר אנחנו כועסים עליה ששיקרה, היא מספרת ששיקרה כי פחדה שנכעס עליה על כך שלא ירדה למטה, וממשיכה לשקר. המחנכת מצידה מתארת אותה כ"מדהימה בכל המובנים" וכלל לא שמה לב שיש בעיה. אני תוהה מה לעשות, הן במישור של ההתנהגות עצמה, והן מבחינת נושא השקרים. כל הנושא הפך למאד טעון בינינו לבינה, והדבר משפיע על כל האווירה בבית. האם עליי להגיב בכעס או שמא בהבנה? כל הסיטואציה מלחיצה אותי. האם בצדק? איך עליי לנהוג?

בתי בת 3 נפגעת מכל דבר ומתביישת בצורה קיצונית.כאשר אומרים לה שלום או שואלים שאלה (גם מכרים) מסתתרת מאחורי ואך מתחילה לבכות. מסתדרת הרבה יתר טוב עם מבוגרים מאשר עם ילדים (למרות שנמצאת במסגרת גן מגיל שנה) גננות מאוד מרוצות ממנה ,אבל בגן שעשועים היא תמיד עומדת בצד. האם כדאי לפנות לפסיכולוג? וכיצד ניתן למצוא פסיכולוג פרטי באזור ירושלים?

שלום האם תוכלו להמליץ על ספרים בנשא התמודדות הילד עם פרידה/גירושין? אם יש ספרים המתמקדים בגיל צעיר יותר (4-5) אשמח לדעת. הבן שלי (בן 3 ו-10 חודשים) אומר לעיתים קרובות שהוא עצוב או כועס על הפרידה ("אני עצוב שאבא לא גר פה יותר", "יש לי כעסות על אבא" "אני מרגיש כעסות בבטן שלי" "יחלמתי שילדים מרביצים להורים" )- אני מצד אחד רוצה לתת לו לבטא את זה, מצד שני לא רוצה להתעסק ולחפור בזה כל הזמן, כי הזמן יעשה את שלו בכל מקרה (זה כרגע ממש טרי). מה את ממליצה? איך אפשר לעזור לו לשחרר את הכעס בדרך "אפקטיבית" ולא הרסנית? חשוב לי לציין שבמהלך היום הוא גם במצב רוח טוב, מתנהג יפה בגן וכו' - עניין ההתפרצויות זה בא והולך תודה

שלום, ביתי בת השנתיים נרתעת ונסגרת כאשר אנחנו נמצאים במקום חדש עם אנשים שהיא לא מכירה. היא מפסיקה לדבר ויושבת צמודה אליי בשקט. אפילו כשמגיעים אלינו אוחרים הביתה היא לא מוכנה לשבת איתנו בסלון והיא מבקשת שנלך לחדר. כל צעצוע חדש מפחיד אותה,אפילו קולות שאני או בעלי משמיעים במהלך משחק איתה מפחידים אותה - היא מביעה את הפחד ע"י אמירה "אני מפחדת" גם בגן היא לא מדברת עם הגננות אלא רק עם הילדים, למרות שיש לציין שהיא תמיד אומרת שהיה לה כיף בגן. מה עושים? איך אפשר לטפל בחרדות האלו? והאם זה נורמלי או שיש מקום לדאגה ? תודה מראש

אני אם חד הורית מגדלת ילדה מדהימה בת 12 .. מושקעת ולא מחסירה ממנה מאום. לפני כשנה איבדתי את אבי ז"ל שהוא הסבא שלה וחודש אחר המוות היא טענה שראתה דמות שחורה כדמות מלאך שעף בשמים ורודף אחריה... לא ממש יחסתי לכך חשיבות וניסיתי להניא אותה מכך שזה כלוםוזה יעבור והיא מדמיינת.8 חודשים עברו מאז המוות ואתמול שוב התלוננה ....כשהיתה עם אביה בנסיעה חשה פתאום שאותה דמות שחורה צופה בה דרך החלון ועושה לה פרצוף ואף נגעה בה ברגל והרגל פתאום נעשתה חמה מאד. היא באה הביתה סיפרה לי ובכתה מאד והיתה מבוהלת ונשבעה לי שאכן ראתה ואני לא מאמינה לה שוב... כי אמרתי לה שהיא מדמיינת ואין דברים כאלה בארץ שלנו ולא תחשוב על כך. היא סיפרה שאפילו ניסתה לעצום עיניים על מנת להתעלם וכשפתחה שוב ... שוב הופיעה הדמות. אני מאד מודאגת ורוצה לדעת כיצד להתייחס לסוגיה הזו... למי לפנות.. ואם אכן אני צריכה לדאוג... הילדה הזו היא כל מה שיש לי בעולם. ואני רוצה רק את הטוב בשבילה בבקשה עיזרו לי מהאמא המודאגת בהקדם. ותודה.

בני בן 4.6, ילד נבון, חברותי ורגיש. תמיד אנחנו מחנכים אותו לכך שלא מגיבים באלימות, שאם ילד אחר מציק לו או אלים כלפיו שיעזוב את המקום ויפנה מיד למבוגר. זאת בתיאום עם הגננת שגם אינה סובלנית לאלימות והגבולות בגן מאד ברורים בהקשר זה. בתחילת השנה הצטרף לגן ילד צעיר יותר (בין קבוצה של ילדים צעירים יותר) שכמעט מדי יום מציק לבני- נושך, מכה, שורט. מדובר בילד, ככל הנראה עם עיכוב התפתחותי, שלדברי הגננת בעצמה אינו בשל להיות במסגרת. בני מספר לי מדי יום כמעט שהילד המדובר הציק לו, נשך אותו והבעיה היא כזו- כשהוא מחזיר לילד כגמולו הוא "חוטף על הראש" מהגננת ונענש על התגובה האלימה, בעוד הגננת אומרת לו- אנחנו לא מגיבים באלימות, הוא קטן, אנחנו צריכים ללמד אותו. אנחנו בבית מדברים איתו ומעודדים אותו להגיד למבוגר ולא להחזיר כי הילד ההוא צעיר יותר. בשבוע שעבר בני תאר את המצב הבא: הילד הצעיר נשך אותו, בני ניגש אל הגננת המחליפה ודיווח לה ותגובתה היתה: " לך תגיד ליוסי (שם בדוי כמובן) שלא נושכים". בשיחתי עם הגננת הקבועה היא טענה שהן מעודדות ילדים לפתור קונפליקטים בעצמם. אמרתי לה שכאן מדובר במקרה מיוחד של ילד שצריך התייחסות מתאימה יותר של אנשי הצוות ואולי גם צריך לחטוף מדי פעם מהילדים בחזרה כדי שיבין שזה לא משתלם להציק והגננת דווקא הסכימה אתי. אבל.... מה נכון לעשות? אני לא רוצה שיגדל להיות "חנון" שמרביצים לו והוא לא יודע או יכול להגן על עצמו, ומצד שני אנחנו מגנים אלימות. ניסיתי להסביר לו שכשמישהו מכה אותו מותר לו לעצור אותו ולשמור על עצמו אבל הוא לא הבין אותי. אז מה עושים? אודה על תשובות המומחים בפורום ועל תשובותיהם של הורים מנוסים...

יש לי ילדה בת שמונה וחצי שלאחרונה התחילה לסבול מחרדות בעיקר טוענת שמשהו רע עומד לקרות וזה מוות של אמא או אבא ; לעיתים אף סובלת מכאבי ראש עקב החרדה הזאת, איך אני יכולה לעזור לה אבקש לציין שלא היה אירוע חריג כלשהו (אסון, מוות וכו') במשפחה אודה לתשובתכם הדחופה.

שלום רב, בני בן שנתיים ושמונה חודשים, כיום הכי גדול בגן שלו (אחריו ישנו ילד בן שנתיים ושלושה חודשים, 4 ילדים בני שנתיים ועוד עשרה ילדים קטנים משנתיים). אני מתלבטת אם להשאיר אותו בגן בו הוא נמצא (כבר שנה שניה) או להעביר לגן עם ילדים בני גילו (גילאי שנתיים ורבע עד ארבע ורבע). יש לציין שטוב לו בגן הנוכחי וחוץ מענין הגילאים אנחנו מרוצים מאוד. השאלה שלנו עד כמה זה קריטי שהילד יהיה השנה עם בני גילו ועם ילדים גדולים ממנו ועד כמה זה יכול להשפיע על התפתחותו. תודה מראש

בתי הבכורה בגיל 3 , 3 חודשים בגן טרום חובה, לפי הגננת הילדה מדברת בקול נמוך מאד עד כדי כך שלא שומעים אותה, למרות שהילדה בבית ובמסגרת חברתית אחררת ביחד איתי תמיד במרכז העיניינים , יש לציין שהילדה אוהבת ללכת לגן , רציתי לדעת איך אפשר לשלב אותה יותר טוב בגן ולפתור בעעית הבישנות .

שלום! בעלי מקלח את ביתנו מגיל שנתיים בערך כיום היא כת 4.9 והוא ממשיך לקלח אותה גם בגלל שאני בהריון וקצת קשה לי. עד איזה גיל יכול האב לקלח את ביתו? יש לציין ששניהם נכנסים למקלחת הוא מקלח אותה ואחר כך הוא מתקלח. תודה

ביתי הגדולה בת 5.7 (הקטנה בת 1.8) . לפני שבוע הגדולה גזרה לעצמה את הפוני ואת השיער ל-5 ברביות שהיא אוהבת. בנוסף בחודש האחרון היא נלחצת מאוד אם כשיוצאים מהבית היא פתאום לא רואה אותנו לאו דווקא במקומות הומים, דווקא אם לרגע יצאתי מהאוטו או יצאתי משער הגן והיא עדיין הייתה בפנים. היא פורצת בבכי היסטרי ללא פרופורציות למה שקרה ( אופייני לה מאז שהיא קטנה לבכות בלי פרופורציות). ועוד דבר נוסף היא נותנת לעצמה סטירות אם היא אומרת משהו לא נכון , לדבריה. כלומר כשהיא מרביצה לעצמה היא מסבירה למה. כמובן שאנחנו אומרים לה להפסיק. שאלתי היא האם יש מכנה משותף ל3 ההתנהגויות האלו? האם צריך לטפל או לתת לזה לעבור? יצויין כי הכל תקין בבית אין חידושים שינויים והיא מקבלת אהבה אין סופית. תודה

מזה כ 3 שנים בתי בת ה 8,5 חווה מספר פעמים בשבוע פחדים בלתי נשלטים. היא רואה יצורים מפחידים שרוצים לתפוס אותה. היא נעזרת בנו ההורים כדי להתגבר על הפחד שאורך בערך 30 שניות ומלווה בדפיקות לב מואצות. יש לציין כי לא חוותה פחדים אחרים לפני זה ובדרך כלל היא מאוד אמיצה. היא ילדה מקסימה, מאוד חברותית, חכמה ומאוד שמחה. לא מצאנו שום גורם נראה לעיין שמשפעל את הפחדים האלה. כשהייתה בטיפול פסיכולוגי עד לפני מספר חודשים חלה הפחתה בתדירות הפחדים אך לא ירידה משמעותית. אישית, אני לא מכירה מקרה דומה ומאוד מודאגת מכל הנושא ומהעתיד הלא ידוע. ברצוני לשאול אם ידוע על מקרים דומים, מה הגורמים ומהן דרכי הטיפול. מודה על העזרה!

לאחרונה אני מוצאת את עצמי צועקת על בני (אחרי שמס' פעמים אמרתי לו את אותו הדבר ולא זכר) למרות שאינני רוצה בכך בכלל, כי אני יודעת על השלכותיהם של הצעקות. עד לפני כשנה הסתדרתי איתו והצלחתי להתקשר ללא הרמת קול, אך עכשיו אני מרגישה שכבר אינני מצליחה להשטלת על כך, גם אינני יודעת מה אוכל לעשות במקום. הבעיה שגם אלה הדברים שהוא אמור לעשותם ויודע שיש עליו לעשותם, אך איננו זוכר או חושב על כך, למשל שיעורים, בדקה ה-90 יעשה או עלול גם לשכוח, לסדר את החדר, לרוקן את הכביסה המלוכלת מחדרו, לקרוא בספר או להתאמן על הגיטרה, ורק לאחר שמסיים את מטלותיו אני מרשה לו להיות קצת במחשב כשעה ולראות טלויזיה. כנ"ל לגבי שעות ללכת לישון, תמיד מתווכח ומנסה למשוך את הזמן כדי להמשיך לראות תכניות טלוויזיה המשודרות אחרי 21-00 בערב. יש עוד אחות במשפחה בת שנתיים. איך אוכל לשפר את המצב? נראה ששום דבר לא מזיז לו ולא דחוף. אנא עזרו לי, תודה מראש.

שלום רב, בני בן שנה ושבעה חודשים. השנה הוא החל ללכת לגן, ההתאקלמות בגן היתה דיי קשה עבורו אך לאחר חודש וחצי בערך נראה היה שהוא התאקלם. הוא הפסיק לבכות בבקרים והיה משתף פעולה בגן. בזמן האחרון הוא שוב החל לבכות בבקרים , הוא לא משתף פעולה בגן ורוב היום בוכה.. בבית הוא החל להשליך דברים על הריצפה בכל פעם שהוא לא מקבל דבר שהוא רוצה או כשאני כועסת עליו. אני חייבת לציין שאיני צועקת או מכה אותו. לאחרונה הוא החל לתת לעצמו אגרופים בראש בכל פעם שכועסים עליו. התנהגותו זו מפחידה אותי מאוד אני חוששת שאולי הוא חווה אלימות בגן או תסכול נוראי שמתבטא בהכאה העצמית הזו. אשמח לקבל תגובה במהרה שכן אני מודאגת מאוד שעובר עליו משהו טראומתי. תודה מראש יונית..