פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

בתי בת שנה וחודש, הולכת למטפלת כבר שבועיים. בוכה כל פעם שאני הולכת, כאשר מגיעה לקחת אותה, נראה שטוב ל שם.

איך אדע שהכל בסדר, וזה קושי נורמלי?
כמה זמן עד שתשמח לראות את המטפלת?

תודה

בני בן שנתיים + 3 מפותח מאוד, ומדבר נפלא.
מגיל שנה וחצי מבחין ואומר שיש לו קקי ופיפי.
אנו ממלאים אמבטיה ומתקלחים יחד מדי ערב לאחרונה כמעט בכל ערב כאשר אני מפשיטה את בני להיכנס לאמבטיה שם נמצאת גם האסלה והוא מבקש לעשות פיפי באסלה (ישבנון), לפעמים יוצא לו ולפעמים לא אבל כל ערב הוא מבקש.
בני עדיין לא גמול לגמריי מבקבוק , והוא שותה אותו גם בוקר וגם ערב וכאשר הוא קם בבוקר החיתול ספוג למדיי.
אינני יודעת אם כדאי להתחיל בתהליך הגמילה מכיוון שחורף וקר עכשיו ואינני יודעת האם הוא מוכן?
ייתכן והבקשה לעשות פיפי בשירותים היא בכדי לדחות את זמן האמבטיה מכיוון שבתקופה האחרונה הוא מסרב להתקלח, גם לבד וגם איתי. היינו קוראים את סיר הסירים והוא היה מדקלם אותו, ובחודשים האחרונים הוא לא מתעניין בספרי גמילה .
לאורך שעות היום הוא איננו מדבר או מבקש לעשות פיפי או קקי, רק לעיתים רחוקות הוא מספר שהוא עושה בחיתול.
מה דעתכם? האם כדאי להוריד את החיתול בבית לגמריי? או שאולי הוא עדיין לא מוכן אני די מתלבטת האן ייתכן שאולי הוא כן מוכן וההתלבטות שלי מבלבלת אותו?

ביתי בת 7 בקרוב לומדת בכיתה א.הכנת השעורים הוא סיפור שנמשך שעות ארוכות אצלה. למעשה רוב הזמן היא עושה משהו אחר ואינ מרוכזת בשעורים כלל,. לדעתי ולדעת הורים רבים אחרים הם מקבלים המון שעורים, אבל ברורו לי שיש בעיה בהתנהלות ובארגון של הילדה.אני זקוקה לעיצה
איך להתנהל מולה מאחר שכל אחהצ הוא סיוט עבורינו.תודה

בתי בת 2.5, מפחדת מכל סוג של חיות. אם היא רואה כלב או חתול רצים לעברה, היא ממש נבהלת ואוחזת בי בחוזקה או בוכה. היא מוכנה רק להסתכל על חיות בתוך כלוב, ואף עשויה להתלהב מהן, כל עוד הן "נעולות". אני מאד מנסה לקרב אותה לחיות, לעיתים אני מחזיקה בידי איזה ארנב/צב וכו' ומתחננת אליה שתלטף אותו. לפעמים היא מוכנה, ומושיטה איזה חצי אצבע ונוגעת בו לשניה.
הפחד שלה מאד מפריע לי, במיוחד לאור העובדה שאני מאד אוהבת חיות.
האם אני צריכה לעזוב אותה לנפשה ולחכות שהפחד יעבור לבד או שאני צריכה להפגיש אותה כמה שיותר עם חיות, ולשכנע אותה לגעת בהן?

שלום לכולם,

בתי בת ה - 2.9 קמה כל לילה בתקופה האחרונה בין פעם לפעמיים ומגיעה לחדר השינה שלנו. היא יודעת שאני לא מסכימה שהיא תיכנס למיטה שלנו ולכן היא מגיעה לחדר ומתקרבת אלינו לאט ומחכה. בעבר היא היתה מתעוררת ומבקשת פיפי אבל היום אין לה סיבה מיוחדת.
מאחר ואני יודעת שלא כדאי להרגיל את הילד לישון במיטת ההורים אני לוקחת אותה למיטה שלה, יושבת לידה או שוכבת לידה עד שתירדם, או אפילו רק אומרת לה, "שאמא הולכת לישון עכשיו במיטה שלה ושהיא ילדה גדולה וצריכה לישון במיטה שלה", אבל אז אחרי כמה דקות היא צועקת לי "אמא בואי אליי, איפה את תשכבי לייידי" וכשאני עונה לה שאני רוצה לישון במיטה שלי היא אומרת "אז אני אבוא אלייך".

מרוב יאוש בעלי בימים האחרונים עבר לישון לידה במיטה נפתחת. השאלה שלי איך נגמלים ממהרגל הזה, וגורמים לה לישון כל הלילה לבד. אני רוצה לציין שאני אמורה ללדת אוטוטו ואני חוששת שזה רק יתעצם. האם זו הסיבה אולי לזה שהיא קמה כל לילה?

אודה על תשובתכן,
חגי

ד"ר שלום.

יש לי שני ילדים: הבכור בן 13, ילד מוצלח מכל הבחינות. הילדה בת 8.5 אך מבחינת הגובה ניראית כמו ילדה בת 11. חוץ מזה שהיא נחשבת שמנה בחברה והבטחון העצמי שלה ממש ירוד. הבנות בכיתתה ממש מתעללות בה מילולית, ואם קודם היא התנהגה בלוחמנות וענתה לכל מי שהתקיפה אותה, הרי שלאט לאט היא מאבדת מבטחונה, אינה מתקרבת אליהן ואינה עונה להצקות המילוליות שלהן כלפיה. הן מגלות עליה סודות, קוראות לה שמנה, אומרות האחת לשניה לא לשחק איתה, משתיקות אותה בכל דרך אפשרית ועוד ועוד. הילדה חוזרת לעיתים קרובות בבכי מר וכואב ואני ממש מתקשה לעמוד בזה. ניסיתי הכל מהתערבות בעצמי ושיחה קשה עם כמה בנות, ועד לשיתוף היועצת והמחנכת, אולם ללא תוצאות. ביתי אומרת שבוחנים אותה לפי המראה החיצוני שלה ולא לפי הפנימיות, ואף באה בטענות למה רק לה מגיע גוף כזה. ניסיתי אגב להכניסה למשטר דיאטה, אולם כמעט ואין מסגרות כאלה לגילה והיא גם מסרבת לשתף פעולה לאורך זמן. הנושא מדיר שינה מעיניי ומעיניה ואנו נתונים בצער רב. אנא, עזרי לנו.

שלום, לאחרונה בני בן השנה וארבעה חודשים החל לחוש שוב בחרדת נטישה, דבר המתבטא בכך שהוא אינו מוכן להתרחק ממני או מבעלי למרחק של יותר מארבע צעדים, לא מוכן לשחק לבד אלא אם זה ליד הרגליים שלנו.

חשוב לציין שתלות זו החלה לפני כחודש ומאז אין שיפור. לפני זה הוא היה משחק לבדו ומתרחק והולך לאנשים אחרים ללא כל פחד. האם יתכן שילד בגיל זה יפתח תלות כה חזקה בהוריו? איך אפשר לעזור לו להתגבר על חרדה זו?

בני בן 5 ורבע, התחיל השנה גן חובה. בשנה שעברה ובזו שלפני כן, היה בגן פרטי - מונטסורי. השנה עבר לגן עירייה יחד עם קבוצת ילדים קטנה מהגן הקודם.
ההתחלה היתה טובה מאד, הוא נראה מרוצה וגם הפרידות בבוקר היו מוצלחות. לאחרונה, חלה תפנית, והילד מתקשה מאד להיפרד בבוקר.
זה מתחיל בזה שהוא קם בחוסר חשק וכבר מודיע מראש שהוא עומד "לעשות בעיות". כשמגיעים לגן, הוא מסרב להיכנס, מתחיל לבכות ולהיצמד אלינו ועד שכבר נכנס הוא מתחיל להתפרע ולצרוח - רק שלא נלך.
חשוב לציין שבצהריים הוא עובר למסגרת של צהרון, שם הוא מרוצה מאד ומביע רצון לבלות שם כבר מהבוקר (במקום הגן). הבעיה התחילה למעשה בחנוכה, כאשר הוא בילה בצהרון במשך יום שלם ומאז החליט שהוא לא רוצה ללכת לגן, רק לצהרון.
כשניסינו לברר אתו מה הבעיה, הוא אמר רק שבצהרון הוא נהנה להיות (אולי כי זו מסגרת קטנה יותר והיחס שם אישי) ובגן לא. הגננות מספרות שאחרי שהוא נרגע מהפרידה, הוא מתנהג אופן רגיל לגמרי - מרוצה שמח ומשחק עם החברים. עוד נקודה חשובה - בני הוא ילד מאד חברותי ויש לו בגן כמה חברים טובים שהוא נהנה להיות אתם כך שאני לא חושבת שמדובר בבעיות חברתיות. עם זאת, הוא ילד סגור ומופנם (כלפי מבוגרים) וקשה לו לחלוק את הרגשות שלו - גם איתנו וגם עם צוות הגננות.
אשמח לכל עצה שתקל עליו ועלינו את הפרידה בבוקר.

ד"ר שלום.

יש לי שני ילדים: הבכור בן 13, ילד מוצלח מכל הבחינות. הילדה בת 8.5 אך מבחינת הגובה ניראית כמו ילדה בת 11. חוץ מזה שהיא נחשבת שמנה בחברה והבטחון העצמי שלה ממש ירוד. הבנות בכיתתה ממש מתעללות בה מילולית, ואם קודם היא התנהגה בלוחמנות וענתה לכל מי שהתקיפה אותה, הרי שלאט לאט היא מאבדת מבטחונה, אינה מתקרבת אליהן ואינה עונה להצקות המילוליות שלהן כלפיה. הן מגלות עליה סודות, קוראות לה שמנה, אומרות האחת לשניה לא לשחק איתה, משתיקות אותה בכל דרך אפשרית ועוד ועוד. הילדה חוזרת לעיתים קרובות בבכי מר וכואב ואני ממש מתקשה לעמוד בזה. ניסיתי הכל מהתערבות בעצמי ושיחה קשה עם כמה בנות, ועד לשיתוף היועצת והמחנכת, אולם ללא תוצאות. ביתי אומרת שבוחנים אותה לפי המראה החיצוני שלה ולא לפי הפנימיות, ואף באה בטענות למה רק לה מגיע גוף כזה. ניסיתי אגב להכניסה למשטר דיאטה, אולם כמעט ואין מסגרות כאלה לגילה והיא גם מסרבת לשתף פעולה לאורך זמן. הנושא מדיר שינה מעיניי ומעיניה ואנו נתונים בצער רב. אנא, עזרי לנו.

שלום, אני אמא לילד מקסים בן 3 ותשעה חודשים, אני מאוד רוצה להגיע לשלב המכריע...להיפרד מהמוצץ, בני לוקח את המוצץ אך ורק בלילה ולפעמים הוא "מתגנב" לחדר בכדי למצוץ אותו מעט וחוזר לעיסוקיו, כבר הכנו אותו בעלי ואני שבגיל 4 אנחנו נפרדים מהמוצץ, רציתי לדעת מהי הדרך הנכונה לעשות זאת?

שלום רב,
בני בן ה-7 ילד חכם ומבריק וער מאוד לקשיים שלו בתחומים מסויימים (פרפקציוניסט). בעבר טופל בטיפול ריגשי בגלל קושי להתמודד עם כשלונות ותחרותיות. היה לנו חשש מכיתה א' המעבר מגן לכיתה אבל הכול עבר מצויין ובצורה טובה. יש שיפור רב בהתמודדות מול כשלון במשחק עם חברים בעקבות הטיפול וגם בעקבות הבגרות שבאה עם הגיל. רשמנו אותו לחוג שחייה היום (שיעור ראשון) והוא הגיע "מרוסק" ובבכי רב בגלל שיש ילדים שיודעים לשחות והוא לא! הסברנו לו שבשביל זה רשמנו אותו לחוג ושאי אפשר ללמוד הכול ביום אחד, אפילו נתנו הרבה דוגמאות על עצמנו שלא בהכול מצליחים אבל איכשהו נראה כי הוא לא מבין זאת. אמרתי לו שאם החוג גורם לו לבכות מסיבות כאלו ואחרות אז אני אוציא אותו כי זו לא המטרה שהוא יצא מאוכזב. מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות ?

נ.ב.
הפסיכולוגית המליצה לנו על סוג של חוג שיעזור בהתמודדות עם תחרותיות, אבל הקורס שחייה נועד ללימוד שחייה לקראת הקיץ.
תודה.

שאלה לגבי ילדתי בת ה 11 : חברה שואלת אותה אם היא יכולה לבוא אליה מיד אחרי הלימודים. ילדתי באה אלי לספר לי (כולנו נמצאים ליד בי"ס באותו הזמן), אני שואלת את ילדתי אם היא רוצה שהחברה תבוא אלינו והיא עונה שלא. מכאן יוצא מצב של מה היא תגיד לחברה ובעצם אני עוזרת לה להמציא אמתלה שבעזרתה תוכל להתחמק מהביקור הלא רצוי. ילדתי מודיעה לחברה שאי אפשר מהסיבות שסיכמנו בינינו ובזה ניגמר העניין. ובמילים אחרות לימדתי אותה לשקר כדי לצאת ממצב לא נעים כיוון שלא הייתם מצפים מילדתי לומר לחברתה - שמעי- ממש לא בא לי שתבואי אלי עכשיו. זה די מטריד אותי כי זה קורה לא מעט. בדר"כ כשחברת מתקשרת בטלפון ורוצה להיפגש אז ילדתי באה אלי ושואלת אותי אם אפשר ובזאת אני מבינה שהיא לא מעוניינת ואני נותנת לה לפתור את העניינים בעצמה. (היא לא כזאת לא חברותית כמו שזה נישמע - היא אוהבת זמן איכות לבד, עם ספר או דומה). מה דעתכם על הסוגיה הזו. הסברתי לילדתי אח"כ שאי אפשר היה לומר לחברה את האמת כדי שלא תעלב . בינתיים בכל התהליך היתה נוכחת גם אחותה בת ה- 8. גם לה נתתי את אותו הסבר. רק מטריד אותי מאוד שאח"כ אני שואלת למה ילדתי בת ה 8 משקרת בכל מיני עניינים ואתם אומרים לי שאולי בבית משקרים. אז הנה התשובה. הכל נעשה תמיד בכדי לא לפגוע באחרים, זה לא קורה כל יום או על בסיס קבוע. מה עושים???

בתי כמעט בת 6. החל מגיל שנה נקשרה לדובי שהיווה עבורה חפץ מעבר מרגיע, שמשרה עליה שלווה והולך איתה לכל מקום. לפני כשנה, בגיל 5, החליטה על דעת עצמה (בעידוד שלנו) שהגיע הזמן להיפרד ממנו "ולקבור" אותו (הוא כבר היה קרוע, הסריח ואיבד צורה). מאז, כמעט מידי יום, היא בוכה מגעגועים (בכי קורע לב), מבקשת אותו, כמהה אליו בייחוד ברגעים שקשה לה.
אני מנסה להיות איתה, להבין שקשה לה, להסביר לה שהיא מתגעגעת, לחבק אותה, אך גם להיות מציאותית ולהגיד לה שהוא תמיד יהיה בלב ובמחשבות שלה, שהוא איננו ושהיא כבר גדולה ויכולה למצוא כוחות בדברים אחרים.
כמו כן חשוב לי גם להדגיש כי עדיין מוצצת אגודל
רציתי להתייעץ איך ניתן לעזור לה להתגבר על הכאב שלה ?

להתערב או לא? אני לא אוהבת בכלל משחקי מכות אבל הבנתי שזה מה שבנים אוהבים.
לבן שלי בן ה8 יש חבר טוב שגר קרוב ומגיע די הרבה אלינו, אני מציעה להם ממיטב משחקי הקופסה/מחשב שיש לנו, אבל כמעט תמיד מגיעים משחקי מכות (אוף).
איך הייתם מגיבים אם הייתם רואים את חבר של הילד שלכם יושב על הבן שלכם (ממש ככה) ושואל אותו אם הוא נכנע, והבן מנסה להשתחרר ללא הצלחה?
אני צריכה ממש להחזיק את עצמי שלא להתערב להם במשחקים המוזרים והכוחניים האלו. הבן שלי ממש שונא שאני מתערבת, הוא אומר שזה רק משחק ושזה בסדר.
אני מודה שאם הבן שלי היה יותר חזק אולי זה היה מפריע לי פחות, ככה זה...
היום אני מבינה יותר למה אני רוצה רק בנות:)

בני בן 2.6, ילד מאושר וחייכן, בגן מאוד פעיל,אהוב, אהוד ולא חסר לו כלום. נמצא בין ילדים רב שעות היום, גם בבית. אביו של הבן אינו שותף כלל בחייו, מתוך בחירה שלו בלבד. מכאן מתחילה "הבעיה". היה וברור לי שביום בהיר אחד הילד יבוא וישאל "איפה אבא?" . שאלה הזו הגיעה לא במצופה, לפני כחודש, כאשר הוא היה במיטתו, יום שבת בבוקר, לא היה דבר שיגרום לילד לחשוב על "אבא", ואז הוא שאל אותי "איפה אבא שלי?" לרגע נרתעתי ועניתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש "נסע". בכך נסתיימה הפרשה מבחינתו. ברור לי שהשאלה הזו תגיע שוב ושוב. שאלתי היא כיצד להתייחס, איך ומה לענות לילד שלא מכיר ויודע את אביו (בלי קשר, הילד רשום על שמו של האב), איך להעביר לילד את הנושא בצורה שהכי פחות תפגע בילד.