פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום תמי.
הדבר החשוב ביותר בגמילה הוא שהן אתם והן בנך תרגישו טוב עם התהליך; דהיינו, תרגישו שזה הזמן המתאים.
באופן עקרוני לוקח לילדים זמן עד שהם מזהים שהם צריכים פיפי, ולפיכך, בתחילת תהליך הגמילה יש להציע לה לגשת לעשות פיפי כל חצי שעה-שעה לערך. זה בהחלט שכיח שילד מזהה את הצורך בקקי ולא בפיפי.
את מאוד צודקת שקיים קשר בין הליך הגמילה לבין ההתפתחות הקוגנטיבית, אך לא תמיד. ייתכן שעולמו הפנימי של בנך כר מפותח מאוד, והוא רק לא יודע עדיין איך לבטא זאת כלפי חוץ.
לכן, אני מציעה לסמוך על האינטואציה ולנסות "לזרום" עם הילד.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

התייעצנו בינתיים גם עם מנהלת המעון אליו הוא הולך והיא טוענת שהוא עדיין לא מוכן. לדעתה אם אנחנו רוצים אז אפשר להוריד לו את החיתול לשעה שעתיים בבית לשם המשך התהליך, אבל לא יותר מכך. האם דעתך שונה? האם לפעול בשיטת ה"הכל או לא כלום" ולתת לו להיות רק בלי חיתול?

שלום לך שוב תמי.
אני מציעה לפעול בשיטת "הכל או לא כלום" ועדיין לא להוריד לו בכלל את החיתול. אין צורך וזה רק יבלבל אותו. כשהוא יהיה מוכן, לא תהיה בעייה להוריד לו את החיתול לגמרי. את תהליך הגמילה אין צורך לעשות בהדרגה.

היי, גם אני התייעצתי כאן בפורום בעבר בנושא גמילה.
והנה חודש וחצי אחרי שהתחלתי עם הקטנה בגמילה היום בגיל שנה ושבעה חודשים היא גמולה ביום כמעט לגמרי (פעם בכמה ימים יש פספוס עדיין)
אז חזקי ואמצי ובהצלחה לשניכם!

שלום אמא של איתמר.
אני מתארת לעצמי שישנה סיבה לכך שבנך התחבר עם הילד "השובב". את מתארת את בנך כנעים ושקט. ייתכן שהוא זקוק לחבר החדש שיעזור לו לבטא חלקים אחרים, יותר יצריים, שקיימים בתוכו ושהוא מתקשה לבטא אותם כלפי חוץ. לכן, לא הייתי פוסלת על הסף את החברות הזו, כיוון שייתכן והיא באה מתוך צורך חשוב של הילד שלך. הייתי מציעה לשאול אותו על החברות החדשה הזו: מה הוא עושה עם אותו ילד בגן; במה הם אוהבים לשחק ביחד; האם הוא משחק איתו כל היום או רק חלק מהיום.
הייתי, בנוסף, מדברת איתו (אפשר גם באמצעות משחק) על דרכים להתמודדות כאשר הוא נתקל בדברים שהוא לא אוהב לעשות עם הילד הזה או ילדים אחרים.
אני מאמינה שכשהצורך הפנימי של בנך יחלוף, תחלוף גם החברות הוא שהקשר ייחלש. לא הייתי דואגת לגבי שנה הבאה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום דידי.
בגיל בו נמצא בנך מתחילים לצוץ פחדים הקשורים לפרידה, כאשר הלילה מסמל את הפרידה האולטימטיבית. ילד עדיין לא מסוגל להבין את המחזוריות של עוררות שינה, וההרדמות יכולה לעורר חרדה מסוג של הוא לא יקום יותר (חרדת מוות). כתוצאה מכך, בגיל זה וקצת הלאה מתעוררים פחדים הקשורים לחושך, מפלצות וכו'. כלהנ"ל קשורים לפרידת הלילה.
לפיכך, הייתי מתייחסת לחוסר הרצון שלו לישון בהתאם. יש ספרים מצויינים בנושא מפלצות והתגברות על ה]חד מהם, כאשר הם גם יכולים לעורר שיחה בנושא. לא חייבים לקרוא אותם לפני השינה, אבל כדאי לדבר איתו על הפחדיםשלו דרך הספרים.
בנוסף, הייתי מציעה לומר לו משהו בנוסח "שמתי לב שאתה מאוד לא רוצה ללכת לישון בזמן האחרון. יכול להיות ששאתה פוחד מהחושך, לא נעים לך לא להיות אתנו יותר וכו'". הידיעה שלו שאת מבינה את המתרחש בעולמו הפנימי יכולה להקל עליו מאוד.
בנוסף, הייתי מנסה להסביר שאחרי כל לילה מגיע יום. שאחרי שינה מגיעה ההתעוררות. אולי כדאי להציע לו לישון עם דובי או עם אור קטן בחדר - משהו שהוא ירגיש ששומר עליו בלילה.
בהצלחה.

שלום דידי.
תודה על המחמאה. ובנוסף, איזה כייף לשמוע שיש הורים שמתנהגים באופן כ"כ מקסים לילד. אבל, זה לא יכול להימשך לנצח, וגם טוב שילד יתחיל להכיר לאט לאט במציאות, כאשר גיל שנתיים הוא הגיל המתאים לכך.
אני חושבת שמה שאפשר לעשות, בעיקר, זה לתת לו לגיטימציה להיות מתוסכל. למשל, כשלא מגיע לו כל הכבוד, לא לומר לו וכשהוא דורש זאת ולא מקבל אפשר להגיד לדוגמא "נורא רצית שנתפאל עכשיו ממה שבנית, אבל אתה יודע, ראיתי שלא התאמצת כ"כ". הבן שלך בוודאי יהיה מתוסכל וימחה, ואני מציעה פשוט להיות איתו ולתת לו למחות/לבכות/לצעוק וכו'. הייתי נותנת לו להיות מתוסכל על דברים שהוא לא התאמץ, או על דברים שאתם לא מרשים לו לעשות (גבולות) ולא על דברים שניסה ולא הצליח כ"כ טוב. אם ניסה והתאמץ, כדאי לתת חיזוק חיובי.
מלבד זאת, קחי בחשבון שככל שעולה גילו, הוא ייחשף יותר ויותר לדמויות התקשרות נוספות, אשר לא ישבחו אותו כל הזמן, וילמד מתי כן ומתי לא. אני חושבת שעבור ההתפתחות התקינה של ילד, הוא צריך להרגיש שהוא הכי הכי בשביל ההרוים שלו. לכן, השינוי הוא קטן.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=125 id=link]הורים ומתבגרים[/a].

שלום עדי.
אני ממליצה לך קודם כל לברר סיבה רפואית.
זה לא נראה לי כ"כ חמור בגיל 6. קורה. אבל כדאי לשלול בעיות רפואיות.
אם יש ביטוי לפחדים לא תואמי גיל, אנא כתבי לי ואנסה לעזור.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

ההתנהגות שתיארת מאפיינת את גילו של בנך.
הנה כמה רעיונות מעשיים בשבילך:
לגבי התקפי הזעם: שקלת פעם את התגובה - לא לתת לו יחס כאשר הוא בהתקף זעם? יש ילדים שבאמצעות התנהגות כפי שתארת מצליחים להשיג את מה שהם רוצים. לעיתים זה משהו ממשי שנמנע מהם ולעיתים זה תשומת לב ההורה (אני יודעת שזו דרך מוזרה ביותר לקבל תשומת לב).
אחת התגובות שקשות מאוד לביצוע הן לא להתיחס. להגיד לילד בקור רוח "אני כאן. כשתרגע נוכל לדבר/ לשחק/ לאכול..." , ולהתרחק מהילד. לא להביט בו. לא לענות לו. לא להרים אותו. לא להכנע לדרישותיו!
אני מאמינה שאחרי מספר פעמים (שסביר להניח שההתנהגות שלו תחמיר באותן הפעמים), הוא יבין שזו לא הדרך להשיג דברים.
חשוב שכשעושים את זה, צריך מנגד לחזק את הפעמים שהילד משתף פעולה, מדבר יפה וכו'.
לגבי ה"לא": לפעמים אנו, כהורים, שואלים את הילד יותר מדי... במקום לשאול, אפשר להציע לו שני דברים שמקובלים עליך, והוא צריך לבחור. כך הוא מרגיש שהוא עצמאי, ואת משיגה שיתוף פעולה.
שיהיה לך בהצלחה, ואשמח להתעדכן.

למעשה, אני נוקטת ב- 3 הדרכים שתיארת. גם לא תמיד מגיבה, גם מחזקת את הדברים החיוביים, וגם מציעה בפניו 2 אלטרנטיבות לבחירה. הבעיה מתעוררת כשההתקפים חוזרים על עצמם ואני מגלה שהסבלנות שלי פוקעת. הוא יודע בדיוק על אילו נקודות ללחוץ, ומה לעשות, אחנו בני אדם והסבלנות לא תמיד מגיעה באותם מינונים מבוקשים...
הייתי שמחה לקבל יותר טיפים איך להירגע בעצמי, איך להגדיל את מרחב הסבלנות וכוחות ההתמודדות (וכבר ניסיתי את הספירה עד 10, אני קוראת ומרחיבה את הדעת והמודעות אבל...)
אשמח לשמוע תגובות.

שלדעתי קשה מאוד למצוא פיתרון להרגיע את העצבים. כאשר אני עצבנית בצורה חזקה אני משתמשת בטיפות רסקיו והן עוזרות מאוד אלו טיפות מרגיעות מאוד וטבעיות, מוכרות מצמחי המרפא של בך אבל שוב זה משפיע לאחר כ10 דק' בערך ומה עד אז תתפוצצי???
אני הייתי ממליצה לך באמת לנשום עמוק, לשתות "מים קרים" כמו שאומרים" ולנסות להירגע כי אחרת אפשר לצאת מטומטמים. לי יש ילד בן שנה +9 והוא הקדים את השלב של גיל העקשנות וכשאני מתעצבנת ממש זה מה שאני עושה.
דרך אגב אני חושבת שאני מכירה אותך, את גרה ביישוב ליד ירושלים???

אני לא גרה ליד ירושליים.... בכל מקרה תודה על הטיפ וחזקי ואמצי!

שלום קרני
אכן, גיל שנתיים הוא גיל קשה להתמודדות. ילדים בודקים גבולות, מגלים עצמאות, מנסים להוכיח לעצמם ולסביבתם שהם "השולטים" וכו'. זהו חלק מההתפתחות הטבעית.
כיוון שנראה לי שאת מנסה לעשות את כל הנדרש למענו, אני אתמקד דווקא בך. לעבור את הגיל הזה כהורה יחיד זה תהליך קשה. לכן, הייתי מציעה לך לנסות לקחת מרחב. במרחב הזה ניתן יהיה להתבונן במה שקורה ביניכם ולחשוב כיצד להתמודד עם מה שקורה בצורה יותר אדפטיבית. איך לוקחים מרחב?
הייתי מציעה לך פעם בשבוע ללכת למקום שאת אוהבת. זה יכול להיות לחוג יוגה, לים, לקניות, לקבוצת עיסות נייר, או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות עם עצמך. אני מתארת לעצמי שיציאה כזו כרוכה בקשיים: בייביסיטר. אולם, אני חושבת שזה יכול להיות יעיל מאוד שתשתחרר קצת מהילד. שיהיה לך מקום משלך. כך תוכלי לחזור אליו עם כוחות מחודשים, ועם "עצמי" מחוזק. בנוסף, הייתי מציעה לך למצוא קבוצת הורים חד הוריים, שם תוכלי לקבל את התמיכה והכוונה שאת זקוקה לה. מגיע לך. בקבוצה כזו אפשר לחשוב ביחד על דרכי התמודדות, וכן להבין שאת לא לבד. גם זה מגיע לך.
לקיחת מרחב, שהרבה פעמים הוא פשוט קודם כל לקיחת מרחק פיסי, יכולה להקל על עצבייך המרוטים.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
לפי מה שכתבת, הקושי של הילד שלך מתמקד באחותו. זאת כיוון שהוא מקבל מרות ממך בעניינים אחרים. נשמע לי שהוא כועס מאוד על משהו אצלה או במשפחה וזו הדרך שלו לבטא זאת.
הייתי מציעה לך בנושא זה לערוך בירור יותר מעמיק, רצוי עם איש מקצוע. את יכולה לומר לילד ששמת לב שהוא מרביץ לאחותו כל הזמן, וזה יוצר מצב מאוד קשה בבית ואת היית רוצה לברר איתו למה? אולי הוא מקנא בה; אולי חש שלא מקבל מספיק תשומת לב; אולי פורק אצלה את התסכולים שלו מהגן.
אם את גרה באזור הצפון, ומעוניינת, את מוזמנת לפנות אליי שוב.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית בגיל הרך

שלום טלי.
לא יודעת מה לענות לך. באילו טיפולים הוא היה?

אולי כדאי לך להתייעץ עם רופא משפחה או רופא נשים?

שלום תמי.
חבל להפסיק אינטרקציה שנשמעת חיובית. אם זה מאוד מפריע, אפשר לנתב את ההשתוללות לאפיקים חיוביים: התעמלות ביחד, משחקי כדור, בועות סבון, רכיבה משותפת על אופניים וכו'.
לזכור שהם ילדים וזה הזמן שלהם להשתולל.

שלום דורית.
אכן מצב סבוך.
מה קורה סביב גיל שנתיים? ילד מתחיל להבין, באמצעות הכלים הקוגנטיביים והמוטוריים שלו, את הנפרדות שלו. דהיינו, שהוא יישות בפני עצמו, ושהוריו, שנתפסו בעבר כשלוחות שלו, הינם יישויות בפני עצמן, עם צרכים ורצונות משלהם. הידיעה הזו היא בד בבד מספקת ומפחידה. מדוע מפחידה? כיוון שילד מתחיל להבין, באותו גיל, את כוחו היחסי בעולם, ומבין שללא מבוגר, הוא יחסית קטן וחלש.
אני חושבת שזה מה שקורה פחות או יותר, לביתך, לפי מה שכתבת.
אפשר לנסות להסביר לה, גם תוך כדי משחק, שגם אם אמא היא רק ליד, ולא צמודה ועושה בדיוק את מה שהיא עושה, היא שם כדי לשמור ולהיות איתה. אפשר גם לנסות לפתוח מרווח. למשל: כשאת מבשלת במטבח, להציע לה להיות לידך עם כלי האוכל שלה. כשאת מקפלת כביסה, להציע לה לקפל בגדים של הבובות וכו'.
בנוסף, גיל שנתיים הוא גיל מצויין להתחיל להיפגש ע חברים. המטען הרגשי, בעת הפגישות הללו, יעבור ממך לחבר.
לגבי הלילה, אותו דבר: לומר לה שלאחר טקס השינה, את רק יושבת לידה בשקט, בלי מילה, עד שתרדם. לאט לאט כדאי להרחיב את המרחק הפיסי ביניכם. בנוסף, אפשר להציע לה לישון עם בובה שתשמור עליה כל הלילה וויסא וורסא.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית בגיל הרך

שלום נאווה.
כפי שכתבת, בתובנה רבה מאוד, הילד שלך מקשר אוכל למשהו שלילי (מלחמה). אפילו שלילי מאוד ולכן לא מוכן להכניס את הדבר השלילי הזה לפיו. אני גם מאוד מבינה את דאגתך.
הייתי מציעה להתחיל לאכול במקומות אחרים ולא בכיסא האוכל שלו. למשל: לעשות פיקניק בגינה בערב, ללכת לאכול בפיצריה או כל דבר אחר שייתן לו תחושה שאוכל יכול יכול להיות כייף. בנוסף, הייתי משתפת אותו בהכנת האוכל. אני מציעה לשים אותו לידך על השיש, ולתת לו תפקידים קטנים כגון: להוציא את עגבניות השרי מהקופסא, אפשר לנסות לתת לו קולפן וכו'. פעמים רבות, כשילד משתתף בהכנת האוכל, הוא שמח יותר לאכול אותו.
כמו-כן, הייתי מנסה לכתוב עימו יחד ספר על ילד שלא רוצה לאכול, ואז ביום הראשון הוא אוכל עגבניה אחת, וביום השני שני מלפפונים וכו' - או כל ואריאציה אחרת של סיפור. הילד שלך עדיין אניו נמצא בגיל של משחק סימבולי, לכן אני לא מציעה לשחק את הסיטואציה.
לקחת בחשבון שזה יהיה תהליך ארוך, ואני מתארת לעצמי שלא ייגרם לו נזק. אולם, אם את חוששת, גשי להתייעץ עם רופא. התהליך של שינוי "ההתניות" דהיינו, אוכל=משהו חיובי הוא תהליך לא קצר.
שיהיה בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום מירי.
אכן הגננת צודקת והמיניות שמגלה בנך היא טבעית לגיל. עם זאת, כדאי להסביר לילד באופן מפורד שלכל אחד יש את הגוף שלו, ושאם רוצים לגעת בגוף של מישהו, גם בשלו, צריך לבקש רשות. לפעמים זה נעים שנוגעים כמו ליטוף על הלחי או חיבוק ולפעמים זה לא נעים ואז אומרים "לא". כדאי לומר שגם הוא, לפני שנוגע במישהו, יש לבקש רשות.
בנוסף, אני חושבת שכדאי ליידע בגן על הליך הגירושים, שהוא הליך כואב ומבלבל עבור הילד. גם בגן יוכלו להתייחס לכך בהתאם. אני מציעה שתחשבי גם מה לעשות בבית, על מנת לתת לילדים שלך אפשרות לדבר על מה שקורה.
אם את מעוניינת בייעוץ בקשר לכך, את מוזמנת לפנות אליי.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

ומה אם אותה ילדה מאפשרת לילד להשתחשך בה? מה הם לאפשר זאת? זה נראה לי מוזר לא?

היי עדי, אני כותבת אלייך כמורה לכיתה א' אבל של החינוך המיוחד.
אני במקומך הייתי מתייעצת עם יועצת ביה"ס והפסיכולוגית ביה"ס שלהן נסיון רב יותר ון יודעות איך לדבר עם הורים בסיטואציות שונות שההורים לא יאהבו את התערבות המחנכת.
מכיוון שהשנה מסתיימת אין ביכולתך לעשות הרבה,אם המצב ימשך בשנה הבאה חשבי על הפנייה לתראפיה דרך תראפיסטיות של המת"יאות הפועלות בביה"ס או בהתפתחות הילד.
מקווה שעזרתי במעט

שלום עדי.
הרטבה עשוייה להיגרם הן מגורמים רגשיים והן מגורמים ביולוגיים. אני מציעה לפנות להורים ולספר להם את הקורה את בנם, ולשאול אותם איך הם מבינים זאת. כדאי קודם כל לשלול גורמים רפואיים כגון דלקות בשלפוחית השתן או כל סיבה רפואית אחרת. אם הסיבה להרטבה נעוצה בגורמים רגשיים, ואני מאמינה שיהיה רמז לכך בשיחה עם ההורים, כדאי מאוד להפנות אותם לייעוץ, גם דרך ביה"ס או באופן פרטי.
אני לא מציעה לדחות את העניין, כי יש לו השלכות רבות, ולהפנות אותם מייד לבדיקות וייעוץ.
נעים לשמוע על מורה כ"כ אכפתית.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית