פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

לגבי החיפוש שלך אחר תגובה "אחת ולתמיד": ילדים נוטים לבחון גבולות. אני תוהה האם קיים מעשה אחד , בודד, שיגרום לילד להפסיק התנהגות כזו.
אני מאמינה שמסר עקבי זה דבר חשוב מאוד על מנת שילד יבין שזהו גבול שאסור לעבור עליו.
לגבי התנהגותו: יתכן שבמעשיו בנך מבטא את קנאתו, ואולי גם את הרצון לקבל ממך יותר תשומת לב (גם אם זה מגיע ב"תחפושת" של אמא אומרת לי לאאאאא!!! ורצה לכיווני).

שלום דידי.
ראשית, כפי שכתבת, כדאי להתייחס לשיוני המשמעותי שחל בחיי הילד שלך בתקופה האחורנה. מהאקסלוסיביות של היותו הבן היחיד, הוא נאלץ כעת להתחלק בזמן ובמשאבים עם אחותו הקטנה. אחת הדרכים למשוך אליו תשומת לב הינה "למשוך אש" וזה, כנראה, "עובד לו".
הייתי מציעה שבשעת רוגע תדברי עימו על כך שלפני שאחותו נולדה הייתם רק שלושתכם, ואתם שיחקתם רק איתו, והאכלתם רק אותו וקילחתם רק אותו וכו'. עכשיו, את צריכה לטפל באחות הקטנה, להאכיל אותה, לשחק עימה, לחתל אותה, ויש לכם פחות זמן ביחד. יכול להיות שהוא כועס ועצוב. הידיעה שלו שאת מבינה את המתחולל בעולמו הפנימי עשוייה להקל עליו מאוד.
לגבי גבולות:
להסביר ראציונאל
להיות עקבית, גם אם זה כולל עונש. לא חייבים לצעוק. אפשר למשל לקבוע שאם הוא זורק צעצוע ללול, הוא לא יוכל לשחק באותו צעצוע או בצעצוע שלו שאהוב עליו (או כל סנקציה אחרת מתקבלת על הדעת). לקחת בחשבון שהוא יבדוק את הגבולות שתציבו לו, ולהיות עקביים.
לתת אופציות אחרות: "אם נורא בא לך לזרוק דברים, בוא נשחק במסירות בכדור.נורא בא לי".
הרגשנות וחוסר הסבלנות שלך מאוד טבעיים, ואני בעיקר מציעה לך לסלוח לעצמך. זה יעבור במהרה, עם ההסתגלות של כולם למערכת המשפחתית החדשה.

שלום מיכל.
עקב הזמן הלחוץ, הייתי הולכת להתייעץ עם איש מקצוע, שיראה את הילד וינסה להבין את מקור הסירוב להיגמל. יכולות להיות כל מני סיבות (אמביוולנציה בין להיות גדול לקטן, פחד משלמות הגוף ועוד). נראה שאתם מנוסים בנושא ויודעים מה לעשות. לכן, אין לי הרבה מה לחדש. אם את גרה באזור הצפון, ואתם תהיו מעוניינים בייעוץ והכוונה, את מוזמנת לפנות אליי.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך.

שלום לילך.
יש ילדים שנולדים עם טמפרמנט סוער, מוכנים לכבוש את העולם. יש ילדים שנולדים מופנמים יותר, ולוקח להם זמן רב יותר להסתגל. זה בסדר. הייתי אומרת לבנך משהו בנוסח: "שמתי לב שכשאתה נמצא במקום חדש אתה מעט חושש ולא כ"כ יודע מה לעשות. זה בסדר. אולי אתה רוצה שנחשוב ביחד איך מתרגלים למקום חדש/מה אתה חושב שיכול לעזור לך להתרגל טוב יותר למקום חדש?". אפשר לכתוב ביחד סיפור על ילד שעולה לכיתה א' ועוד לא מכיר את הכיתה, ולא את המורה וגם חלק מהילדים יהיו לו זרים, ואיך לאט לאט המקום יהפוך מוכר יותר.
בקשר לאחיו הקטן: תגובה טבעית. גם פה כדאי לדבר עימו על התסכול שבהתחלקות עם אח צעיר בכם, בצעצועים, בזמן, במשאבים וכו'.
אם את חשה שהלחץ של בנך לא אדפטיבי, אולי כדאי לפנות לאיש מקצוע, על מנת שיראה את הילד ויציע לכם דרכים מתאימות להעלאת הבטחון העצמי ופיתוח יכולת הסתגלות טובה יותר. זה יכול להועיל רבות יחד עם ההסתגלות לכיתה א'.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום לך!
ראשית, פעמים רבות ילדי ביה"ס אינם מעוניינים להמשיך לעשות פעילויות בית ספריות בשעות הפנאי, לא כל שכן ביום שישי. אולי כדאי לנסות לשחק איתה משחק חופשי או משחק בחוץ. גם שם אפשר לשלב הרבה מאוד פעילויות מחשבתיות. אמנם, זה דורש יצירתיות, אבל עשוי להיות מאוד מהנה עבור שניכם. למשל: לנסות לגלגל כדור על כל מיני סוגי משטחים ולהבין מדוע הוא מתגלגל באופן שונה על סוגי משטחים שונים. יש עוד המון ואריאציות.
לגבי הטלויזיה - אני ממליצה בחום להגביל את זמן הטלויזיה של כל ילד. ניתן לקבוע שכל יום אפשר לראות 2-3 תכניות, וגם להגביל את הזמן ביום בו רואים טלויזיה. נראה לי יותר נכון לראות טלויזיה לקראת סוף היום, כפעילות מרגיעה, ולא בבוקר למשל, שאז כל המערכות עובדות בשיאן.
וכמובן, לתת דוגמא אישית.
ייתכן שביתך חווה את הרצון שלך לשחק עימה במשחקי מחשבה כמשהו מלחיץ, כמעין ציפייה שהיא צריכה לעמוד בה, והיא מאותת לך שהיא אינה מעוניינת בסוג כזה של קשר.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

אני מתקלחת עם בני בן השנה + 9 ח' וגם אני שאלתי בפורום זה אם זה בסדר, והתגובה היתה שעד גיל 4+ ילדים לא מודעים למיניות שלהם ואין עם זה שום בעיה שבתך רואה אותך עירומה, אז מכאן שהסירי דאגה מליבך דפדפי בדפים הקודמים ואולי תצליחי לראות את התגובה במלואה...

שלום עדי.
אין שום בעייה עם היותך ערומה ליד ביתך. היא עדיין לא יכולה לתפוס את המשמעות המינית של הערום. הסירי דאגה מליבך לכשלוש שנים.

שלום ריקי.
נסי לדבר עם ביתך על רגשותיה לגבי החברה.
לא נראה לי שיש הרבה מה לעשות.
היא תוותר עליה במשך הזמן, אם המצב יימשך.

שלום ריקי.
התופעה של "קריזים", צרחות ועצבים היא תופעה טבעית ונרמאלית לגיל שנתיים. (ולא סתם הוא נקרא גיל שנתיים הנורא). בגיל זה ילד מתחיל לתפוס את היותו יישות עצמאית ונפרדת ואת היותם של הוריו יישויות עצמאיות בעלות צרכים ורצונות משלהם, אשר אינם תואמים תמיד את שלו. בנוסף, הילד מתחיל לגלות את המציאות הכואבת של כוחו היחסי בעולם. את כל הנ"ל הוא בודק, בעיקר על ידי בדיקת גבולות. דהיינו, עד כמה הוא חזק ושולט, ועד כמה ההורים יילכו איתו או יעמדו על שלהם (עצמאות ונפרדות).
מילות "הקסם" לתקופה זו הינן הסבר; עקביות ומתן אופציות אחרות. בהעמדת גבול: לתת הסבר קצר מדוע את מעמידה את הגבול הזה. לאחר מכן להיות עקבית (גם אם זה מאוד קשה) ולא להישבר בתקופה של מס' שבועות למתן הגבול. (לאחר מכן ניתן להיותר יותר גמישים- אחרי שהגבול הושרש). בנוסף, אחרי שמעמידים גבול, כדאי תמיד לתת אופציות אחרות. למשל לגבי השינה: לומר לו שאת לא הולכת להיות עימו בחדר עד שהוא נרדם, כיוון ש....... ולאחר מכן להיות עקבית, אפילו אם הוא צורח לתוך הלילה. לדעתי תוך מס' ימים, הוא יבין שאת רצינית. לאחר מכן, אפשר לתת אופציות אחרות גון: את לא תהיי לידו, אבל אפשר לישון עם דובי או צעצוע אהוב אחר; אפשר להירדם עם קלטת של שירי ערש וכו'.
לגבי ביתך: על רקע הקורה עם בנך, טבעית ההתנהגות הרגרסיבית שלה. אין מה לדאוג בקשר לכך וזה יעבור.
ילדים שעוד לא רכשו שפה על בוריה, נוהגים לבטא את כל הקורה בעולמם הפנימי דרך הגוף, כיוון שאין להם דרך אחרת לבטא זאת. חשבי עלייך בארץ בה את לא יודעת את השפה, ולא יודעת איך להסביר את עצמך ולבטא את עצמך. עד כמה זה יכול לתסכל ולעורר זעם. זהמה שקורה לבנך. אין מה לעשות עם זה. בגיל שנתיים רוב הילדים עדיין לא רכשו מספיק שפה על מנת לבטא את עצמם. אבל מצאתי הרבה פעמים שזה מאוד עוזר לפחות להבין את זה.
אם את רואה שזה לא עוזר (ותני לעניין הגבולות זמן, זה לא קורה ביום אחד...) ואת גרה באזור הצפון, את מוזמנת לפנות אליי ואני אראה את הילד. נוכל לנסות להבין ביחד מה קורה איתו.
בהצלחה!
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום אביבה.
אני מסכימה איתך שייתכן שהסימפטומים שתיארת קשורים קשר הדוק ללידת האח. לפיכך, הייתי אומרת לה משהו בנוסח: "לא מזמן נולד X. עד שהוא נולד הייתי רק איתך, שיחקתי רק איתך, וכל הזמן שלי היה רק בשבילך. עכשיו המצב השתנה. אני צריכה לטפל הרבה באחיך הקטן והזמן שלנו ביחד מועט יותר. לפעמים ילדים מרגישים שהם מאוד כועסים ועצובים כשזה קורה להם. לפעמים, במקום להגיד שהם כועסים ועצובים הם כוססים ציפורניים...."
כתבת שאת נותנת לה לעזור לך (להרגיש את הרווח שבלהיות גדולה) וכן שאת בכלל נותנת לה חיזוקים חיוביים. כל הכבוד. זה נראה לי מאוד נכון.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
רציתי להגיב למספר דברים בפנייתך:
ראשית, לגבי בעיות קשב וריכוז: ישנם ילדים חכמים מאוד עם בעיות קשב וריכוז. לדעתי, כדאי ללכת לאבחון. איתור מוקדם של קשיים כאלו תוכל לסייע לבתך בהמשך לימודיה.
שנית, אני באופן אישי טיפלתי בילדים שהמורה /חשדה שמדובר !
אנא עיזרי לי, יש לי ילדה בכיתה א' שלדעת המורה יש לה בעית קשב וריכוז. זו ילדה מאוד חכמה שתמיד התפעלו מימנה כל הסובבים אותה ,
ואני היתי אמא גאה עים חיוך,כיום מאוד מוטרדת ממצבה של בתי
שאין לה רצון ללכת לבית הספר ולא להכין את שעורי הבית והכי גרוע בטחון עצמי ירוד ניסיתי את כל השיחות איתה .

אנא שלחי תשובה מהירה בתודה.

סליחה על התגובה הקודמת שלי, היא נכנסה לפורום טרם סיימתי, ולכן אחזור על הדברים ואמשיך:
.
רציתי להגיב למספר דברים בפנייתך:
ראשית, לגבי בעיות קשב וריכוז: ישנם ילדים חכמים מאוד עם בעיות קשב וריכוז, אין סתירה בין השניים. לדעתי, כדאי ללכת לאבחון. איתור מוקדם של קשיים כאלו (באם קיימים) יוכל לסייע לבתך בהמשך לימודיה.
שנית, אני טיפלתי בילד שהמורה חשדה שמדובר בבעיות קשב וריכוז, ולאחר סדרת מפגשים טיפוליים, הילד שינה את דפוס התנהגותו בכיתה, וחשד זה נשלל. אין כוונתי לומר שהטיפול עזר בבעיית הקשב והריכוז, אלא שהחשד היה מוטעה. אני מספרת לך זאת, מאחר ואני מאמינה שהאבחון יכול גם לשלול בעיית קשב וריכוז, ובמקום זאת להצביע על קושי רגשי.

לגבי אי הרצון שלה ללכת לבית הספר. נסי בעדינות לברר עימה אם היא לא אוהבת את השיעורים או אולי יש לה קשיים חברתיים, שיכולים גם כן להשפיע על המידה שהיא פנויה ללמוד ועל הדימוי העצמי שלה.

והערה אחרונה לגבי " ניסיתי את כל השיחות איתה" . אני מאמינה שאחת הדרכים לדבר עם ילדים בגיל הזה זה באמצעות משחק דמיוני. לעיתים "השיחה" המשחקית יכולה להתבצע על ידי ההורה ולעיתים על ידי איש מקצוע.

אם ברצונך לקבל פרטים נוספים לגבי משחק טיפולי עם ילדים את יכולה לפנות אלי
([email protected])

בהצלחה
רינת - מטפלת במשחק

שלום לך רחל.
במקרה זה הייתי ניגשת לאבחון פסיכודידקטי. כדאי לברר דרך פסיכולוגית ביה"ס מתי והיכן ניתן לערוך את האבחון. בד"כ ניתן לערוך אבחונים כאלה דרך ביה"ס.
קשיי קשב וריכוז הינם קשיים שניתן להתגבר עליהם באופן מלא דרך הוראה מתקנת, ריפוי בעיסוק, תרופות, טיפול אלטרנטיבי, שיטת אלבאום ועוד (לא כולם ביחד אלא לפי בחירה).
אני מציינת זאת כיוון שכשילד מתקשה ללמוד לא עקב היותו חסר יכולת אלא עקב הקושי הספציפי הזה, אשר ניתן לעזור לו מאוד איתו, יכולות להיות לכך השפעות עקיפות כגון ירידת הבטחון העצמי, מחשבות על היותו חסר ערך ו"לא שווה". בנוסף, היחס הן מצד הצוות של ביה"ס והן מצד קבוצת השווים יכול להיות בעייתי עקב הקשיים הללו.
חבל.
נסי לעמוד על מקור הקושי כמה שיותר מהר.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך ענת.
השלב ההתפתחותי בו נמצאת ביתך הוא שלב של התפתחות מוטורית דרמטית. אני משערת שביתך רכשה את כישורי ההליכה והיא מתרגלת אותם שוב ושוב. את הכישורים המוטוריים החדשים מלווה ההתפתחות הרגשית בה הילד מבין שהוא יישות עצמאית, נפרדת מהוריו. ידיעה זו היא ידיעה מאוד מפחידה עבור הילד. הילד מבין שהוא יכול להתרחק מההורה, וההורה יכול להתרחק ממנו. הילד עדיין לא מבין את כל משמעויות ההתרחקות (למשל, שגם אם לא רואים מישהו, זה לא אומר שהוא נעלם), ולכן כל התרחקות מלווה בחרדת נטישה ואובדן. אצל חלק מהילדים זה מתבטא באופן יותר חזק ואצל חלק באופן יותר חלש, וזה מאוד קשור לטמפרמנט של הילד.
על רקע זה, קודם כל הייתי רוצה להרגיע אותך ולומר לך שאחרי תקופה קצרה הצורך הזה יעבור. זה צורך טבעי ונורמאלי בגיל הזה, ובספרות המקצועית קוראים לו "תדלוק". דהיינו, הילד רץ ומתרחק, מרגיש נפרד ועצמאי, מתחיל לפחד, ובא לקבל חיבוק מאמא. לפיכך, הייתי נותנת לה את מה שהיא זקוקה לו עכשיו, על אף שזה לא פשוט.
בנוסף, אולי אפשר להסביר לה (לא פעם אחת) במילים פשוטות שאמא תמיד נמצאת, ולא הולכת, וגם כשאתן נפרדות בבוקר, את תמיד תשובי לקחת אותה וכו'.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

קודם כל כל הכבוד שבתך מרגישה נוח לספר לך זה מאוד יפה בעיניי וזה כבר מראה על קשר טוב ביניכן. דבר שני לגבי המשחקי דימיון לעניות דעתי כולם עוברים את זה זה חלק חשוב להתפחות שלהם.וטוב שלא הגבת בצורה דרמתית ושלא נתת לה להרגיש כאילו משהו לא בסדר.
דברי איתה ותלמדי אותה שזה הגוף שלה ושלאף אחד אסור לגעת בו אם איננה רוצה, ואם היא רוצה זה טבעי ביותר, היא מגלה את גופה ומה גורם לה להנאה, ילדים מדגדגים, מלטפים אחד את השני לפעמים גם באיזורים אינטימיים הם מגלים את עצמם וזה תמים וטבעי לחלוטין, כמו כן זהו גיל שהמון ילדים מאוננים, תסבירי לה על כך ותאמרי לה שמותר לה לאונן בפרטיות ולא לעיני כל שתדע לשמור על פרטיותה ושתבין שהיא המחליטה היחידה על גופה.וחוץ מזה זו דעתי האישית לחלוטין אינני בעלת מקצוע בנושא בכלל אני אמא לבן שנה +8 אני פשוט קוראת המון ויש לי ידע קצת בנושא, מקווה שעזרתי בכל זאת נקווה לשמוע את הדעה המקצועית כמובן.

שלום לך לנה.
אני מצטרפת לדעתה של הכותבת לפניי. ראשית, נראה שיש בינך ובין ביתך קשר חם ופתוח. נראה גם כי הנושא הגופני מטריד אותך, ובאופן אישי הייתי ממליצה לחשוב מדוע, על מנת להשליך על ביתך כמה שפחות ממטענייך האישיים בנושא. זאת, כי נראה שביתך חשה בנוח עם המשחק שהיא משחקת, נהנית ולומדת על עצמה ועל תפקידה בעולם. נראה לי כי הנשיקות הינן חיקוי למה שהיא או החבר שלה רואים בבית (נשיקות בין ההורים). עוד מעט יגיע הגיל בו תהיה התרחקות בין המינים והיא תשחק, בעיקר, עם בנות. כדאי לתת לה לחוות את מה שיכולה עכשיו. זה לא יזיק, ואף להיפך.
עם זאת, כיוון שזה מטריד אותך, הייתי מסבירה לה שוב, בצורה רגועה, נעימה ולא מאיימת, שהיא אמורה לחוש מאוד בנוח במשחקים עם החברים, ולעשות רק דברים שהיא אוהבת. אם היא אוהבת שמנשקים אותה בפה, אז בסדר. אם לא, אז היא צריכה למצוא מקום אחר שאפשר לנשק אותה וזה יהיה לה נעים. כתבת שאת מדברת איתה על כך, אז אני לא מרחיבה יותר. זה נראה לי מצויין הן שאת מסבירה לה את הדברים הללו, והן שאת עם יד על הדופק.
באמת לא לדאוג. המשחק שלהם מאוד טבעי ותמים. עם זאת, להמשיך להקשיב לה ולהמשיך לשמור.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך. סליחה שלא קיבלת תשובה מהירה.
נראה שבנך מאוד מאוד מוכן לגמילה ונמצא כעת בתנאים אופטימאליים לעשותה (הן מבחינת עונת השנה, אבל בעיקר מבחינת הגן בו הוא נמצא). יש לזכור שבתחילת תהליך גמילה למשך מס' שבועות!!!! כדאי ורצוי מאוד לשאול את הילד פעם בשעה לערך אם הוא רוצה ללכת לשירותים לעשות פיפי. זאת, עד שיתרגל.
לדעתי, אם ילד רוצה להיגמל ורוצה להיות "גדול", כדאי לעודד גדילה זו. זה יתרום רבות לערך העצמי שלו. מאוד מצא חן בעיניי מה שהגננת עשתה איתו. כל הכבוד לה!!!
לא לפחד ולא לשדר אמביוולנציה (שממילא נמצאת אצלו כחלק מתהליך הגמילה).
ויהיו פספוסים....(פיפי) אצל כולם יש.
בהצלחה רבה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

זה לא מוקדם מדי, מנהלת המעון אמרה שזה עדיין מוקדם לגמול אותו למרות שהמטפלת האישית שלו כן נותנת לו להתנסות באישור שלי כמובן.
אולי זה היה מקרה חד פעמי למרות שבשבת הקרובה הוא אמר שוב "קקי" והלך לבד לשירותים וכששמתי לו את הישבנון והושבתי אותו הוא סרב. אני ממש מפחדת לגרום לו לרגרסיה.האם להמשיך להציע לו את האסלה רק כאשר הוא מבקש או שלהוריד לגמריי את החיתול???

שלום לך.
סביב גיל שנתיים ילד מתחיל להיות בשל לגמילה. ישנם ילדים שמוכנים לגמילה בגיל שנה ותשעה חודשים וישנם שבגיל שנתיים ותשעה חודשים. איני חושבת שמבחינת גילו בנך מקדים את המאוחר. ייתכן ויש גורמים אחרים, כגון ילדותיות, חוסר התפתחות בשפה וכו', שהגננת מכירה, ולכן היא חושבת שבנך אינו בשל עדין לגמילה. כדאי להסתכל על כך יחד.
מלבד זאת, נשמע שאולי את עדיין לא מוכנה לגמילה של בנך ומאוד מפחדת מנזק שעשוי לקרות לו מגמילה מוקדמת. אולי כדאי שתבררי עם עצמך מדוע זה כך. זה יכול מאוד להקל עלייך.
ממה שכתבת אני לא מרגישה שאת לוחצת על בנך, ואת נשמעת לי מאוד מודעת למה שאת עשוה וזה נפלא. אולם, אם את חשה אפילו קצת לא בנוח, עזבי את העניין למס' שבועות וחזרי אליו כששניכם, והמערכת מסביב, תהיו יותר בשלים.

שרון תודה רבה על תשובתך ועל הסבלנות שלך.
את צודקת ייתכן ואני בעצמי לא מוכנה נפשית לגמילת בני כי הוא נראה לי צעיר וכל חברותיי אומרות תמיד שבנים נגמלים בסביבות גיל 3.
אני חושבת שבבית כרגע אמשיך להציע לו את האסלה ואציע לו גם פיפי בזמנים קבועים כפי שהצעת לי ואם אראה שיתוף פעולה מצד בני אז אתחיל את תהליך הגמילה בצורה אינטנסיבית יותר שמבחינתי זה אומר להוריד את החיתול לגמריי. דבר נוסף כיצד עליי לעודד את בני לשבת יותר זמן באסלה, כי כשאני מושיבה אותו כאשר הוא מבקש הוא מתחרט ורוצה לרדת מיד, וגם בסיר אין לו יותר מדי סבלנות לשבת למשך זמן הוא יושב כמה שניות וקם מה מומלץ לעשות בכדי לעודד? והאם כדאי לתגמל אותו בכל פעם שהוא משתף פעולה גם כשהוא מצליח וגם כשהוא מסכים לשתף פעולה, לתת מין מתנה קטנה, ארטיק או מדבקה? מה דעתך?האם יש לך רעיונות נוספים בכדי לעודד אותו לשבת יותר?

שבני מדבר יפה מאוד ומרכיב משפטים של בין 3-4 מילים (לפעמים גם עם מילות יחס) הוא ילד מבין וחכם מאוד מאוד, לגבי ילדותיות אינני יודעת לומר , כיצד אוכל לדעת הרי הוא ילד , אז התנהגותו נראית לי טבעית לחלוטין, מה שכן אני יכולה לומר לך שעוד מגיל צעיר מאוד אפילו חצי שנה כשלא ידע לדבר כלל היה מתקשר בדרכו שלו ויודע להביע את עצמו בדרכים אחרות, בואי נאמר שמעטות הפעמים בהם הייתי צריכה ממש לנחש מה הוא רוצה.

היי, בני נגמל מעט לפני גיל שנתיים לאחר שהוא החליט להוריד את הטיטול וסרב ללובשו.
את צריכה להיות שלמה עם כך, זה הכל.
ולהחליט ברוב גורף כי גמילה היא בגיל שלוש, נראה לי לא מדוייק מכיוון שרוב הילדים שאני מכירה נגמלו בסיבות גיל שנתיים פלוס עד שנתיים וחצי, תלוי בהורה ובילד (בעיקר בנוחות ההורה)
אז בהצלחה!

אפשר לתת לילד חטיף/קרטיב קטנטן כשהוא על האסלה או טוב יותר ספר או משחק קטן.

אהבתי את הרעיון של הספר, הוא מת על ספרים, אני אאמץ את הרעיון הזה ואספר איך הלך.
לגבי מה שכתבת על בנך, אצל בנך נראה לי שהוא היה אולי יותר מוכן כי הוא ממש ביקש להסיר את החיתול ובני עדיין לא עשה זאת הוא רק הולך לשירותים ואומר שיש לו קקי לאחרונה שמתי לב שהוא מתלהב והולך לשירותים גם כשאין לו באמת, בכל אופן אני אנסה לעודד אותו יותר ואושיב אותו על האסלה וכאשר אראה שיתוף פעולה מצידו אני אגמול אותו, במקרה הכי גרוע יש תמיד את חופשת אוגוסט בה אהיה איתו שבוע מלא רצוף ולאחר מכן אימי תהיה איתו לשבוע נוסף (אמא שלי היתה גננת אז כך שהיא מנוסה בתהליך הגמילה לא רק איתנו הילדים שלה)מה שנותן לי זמן של חודש וחצי בערך לדעת ולנסות לגשש יותר אם הוא רוצה לשתף פעולה.

את צודקת מאוד שאני חוששת להתחיל את התהליך הגמילה ואני כנראה אצטרך עוד קצת זמן בכדי להיות שלמה וללכת עם זה עד הסוף , כי אחרי הכל בפנים אני מרגישה שהוא מוכן ואין כמו האינטואיציות שלנו ההורים, כמו כן ייתכן ובני מרגיש אותי ומרגיש את החוסר ביטחון שלי .
אם אני יאמין שהוא מסוגל להיגמל הוא יגמל לכן זה כל כך נכון שזה תלוי הרבה גם בהורה מעבר למוכנות של בני להיגמל... תודה שוב...

שלום לך.
כל ילד נגמל בזמן שמתאים לו ואני מסכימה עם גל שהרבה בנים נגמלים הרבה לפני גיל 3!!! העיקר ששניכם תרגישו בנוח.
אם הילד לא רוצה לשבת הרבה זמן על הסיר/אסלה, אז לא להכריח. ייתכן כי הוא עדיין קצת חושש לעשות קקי.עם זאת אפשר להקריא ספר בנושא כשהוא יושב על האסלה.
שמרי את החיזוקים החיוביים (הפרסים) לעת שהוא יצליח לעשות קקי בסיר/אסלה. אז הוא יזדקק להם לתקופה קצרה.
נשמע שבנך מאוד מפותח, ולכן אני מאמינה שהוא ייגמל בקרוב. לעיתים קרובות, יש קשר בין ההתפתחות הקוגנטיבית לבשלות הרגשית הקשורה לגמילה, אם כי לא תמיד.
שיהיה בהצלחה!!!

אני מרגישה שאני לומדת ממך המון כמו כן גם מהתגובות של ההורים בפורום הזה.
איזה כיף להרגיש את האיכפתיות והעצות של כולכם.
אני מודה לך על הסבלנות ואני עוד אעדכן אותך על מה שיקרה בעתיד ואיך ההתקדמות עם הגמילה.
תודה רבה.

שלום לך לולי.
כפי שכתבת, כסיסת הציפורניים מעידה, בד"כ, על מתח נפשי.
כדאי לברר עימו מה קורה בזמן האחרון במסגרות בהם הוא נמצא ואתם לא נמצאים עימו. או לחילופין, האם הוא עומד או עמד בפני שיוני מהותי בחייו בזמן האחרון (מעבר דירה, אובדן, לידת אח וכו'). אם כן, יש לומר משהו על כך. בנוסח: "שמתי לב שבזמן האחרון התחלת לכסוס ציפורניים. אצל הרבה ילדים זה מראה שהם לא מרגישים כל כך טוב, או פוחדים שמשהו רע עומד לקרות. זה מוכר לך?". לפעמים זה עוזר לעשות זאת עם איש מקצוע.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום אדווה.
ראשית, אף פעם לא מאוחר.....
מעניין לחשוב על ההיסטוריה של האכילה של בנך. נשמע כי סביב האוכל מתבטאים קונפליקטים רבים, אשר אינם קשורים לאוכל בצורה ישירה.
באופן קונקרטי, הייתי חושבת יחד עם בן הזוג כיצד אתם רוצים שארוחה תראה. למשל: ישיבה סביב שולחן בשעות קבועות;, צלחת עם ירקות ופחמימות וקינוח בסוף; הגדרת זמן הארוחה וכו'. לאחר מכן לומר לבנכם כי החלטתם שמהיום לא אוכלים מול הטלויזיה, אוכלים באופן עצמאי וכו' (כל ההחלטות שעשיתם ביניכם). לשמוע מה יש לו לומר על כך. האם רוצה שינוי שמקובל עליכם. לאחר מכן לומר לו שזהו, ככה יראו ארוחות מעכשיו. לאחר מכן פשוט להקפיד על כך. חשוב מאוד לקחת בחשבון שבמשך שבועיים עד חודש הבן ינסה את הגבולות החדשים שהצבתם לו, כשהכי פשוט יהיה עבורו לא לאכול (זה עונש ידוע שילדים מענישים את הוריהם). אני רוצה לחזק את ידייך שאין אף ילד שמת מרעב כשהיה לו אוכל בצלחת. ייתכן והוא יאכל מעט או אפילו לא יאכל בכלל במשך מספר ימים. לא להתרגש. ייתכן והוא גם ינסה לא להגיע לארוחה ולהמשיך לשחק במקום זאת, או לבקש ארוחה לפני או בתום הארוחה שקבעתם. עוד פעם, לא להתרגש, ולעמוד במילתכם. כשהוא יבין שאתם רציניים - הוא יתחיל לאכול.
עצה נוספת שתמיד מאוד עוזרת, וזאת דווקא בנוגע למיני המזונות שהוא יכול לאכול - להציע לו להכין יחד את הסלט/ביצה; עוגה וכו'.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שאלתה של אדווה מוכרת לי מחברתי שמתמודדת עם בנה באותה הסיטואציה רק שבנה קטן יותר.ולכן שאלתי היא בשבילה:
מה קורה במצב שהילד מסרב לאכול בזמנים שקבעו לו, או אוכל מעט מאוד, וכאשר הוא במיטה אחרי מקלחת והכל הוא אומר שהוא רעב ורוצה לאכול?
לפי מה שאימו מספרת זה שהוא מנס למשוך את זמן השינה שלו ולהישאר ער ולכן זה סתם תירוץ. האם לתת לו לאכול ולהוציא אותו ממיטתו או שכדאי לומר לו שארוחת הערב מוגשת בשעה כזאת. ועכשיו זהו זמן לישון?

בעצמי על הבן שלי וכך זה עובד,הוא מדי פעם לא אוכל כמו שצריך בערב לפני השינה ואחרי המקלחת כמו שתיארת הוא מבקש לאכול ,הוא טוען שהוא רעב ועכשיו הוא יאכל הכל,אז אני פשוט אומרת לו שארוחת הערב הסתיימה(עם כל כאב הלב שבכך)והוא עכשיו ילך לישון ובבוקר כשיקום יאכל ארוחת בוקר.לפעמים הוא מסכים והולך לישון ולפעמים ההירדמות קצת יותר קשה אבל הוא כבר יודע שאוכל הוא כבר לא יקבל גם אם יבכה מאוד.זה קשה מאוד אבל אני משתדלת ומצליחה להתמיד והוא ממש ממעט עם ה"תרגילים"האלו.אז פשוט צריך להתעקש שהארוחה נגמרה ויאכל שוב בבוקר והכי חשבו:להתמיד ולא להיכנע לבכי הקורע לב שלהם.
וכך ילמד שלא יוכל לתמרן את אימו ויש זמנים קבועים לארוחות.בהצלחה.

מצד אחד יש את הרגשות אשם שלך בתור אמא ועם המחשבה שאולי הוא באמת רעב וקודם הוא לא היה רעב כל כך.
וקשה לחשוב על זה שאתה שולח את הילד/ה שלך לישון רעב/ה.
אבל אני חושבתעדיין כמוך ואני חושבת שככה הם למדים לאכול בזמנים קבועים וגם לא לעשות סנקציות בזמן ארוחת הערב כי הם מבינים שאחרי זה אין אוכל והולכים לישון בכל מצב והם מנצלים את ארוחת הערב ואוכלים.
תודה לך.....

שלום אדווה.
אני מצטרפת לדעות של האימהות למטה. אף ילד לא מת מרעב כשיש בבית אוכל!!!!! להציב גבול ולא לתת אוכל לא בזמן הארוחה. אחרי מספר פעמים, הוא יידע לא לבקש.

שלום מיכל
דברייך מובנים לי מאוד. אני חושבת שחשוב לדעת כיצד מרגישה ביתך בחברת החברה שלה? לפעמים מה שמפריע לנו כהורים, כלל אינו מפריע לילדינו. אם היא לא נהנית לבלות עם הילדה, אולי כדאי לצמצם לעת עתה את כמות הפגישות. או מאידך גיסא, אפשר לחשוב על פעילויות משותפות שיפחיתו את כמות האלימות כגון: הליכה משותפת לגן חיות/בריכה/מוזיאון וכו' - שם יש גירויים רבים מלבד היחסים הבינאישיים.
בקשר לחברה שלך - אם היא רוצה לדעת איך להתמודד, היא צריכה לפנות בעצמה לקבל עצה. אני חושבת שלא כדאי לך להתערב בחינוך ביתה (גם אם זה לא נראה לך). זה יכול לקלקל דברים יפים בחברות שלכן.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית