פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך.
אם תוכלי לדבר עם המטפלות בתינוקייה לגבי תחילת תהליך הגמילה, אני חושבת שזה הכי טוב. אני באמונה שכשמתחילים לגמול, מורידים את החיתול לגמרי (אולי לתק' קצרה משאירים בלילה), ולוקחים בחשבון פיספוסים. אם בתינוקייה מוכנים לעשות גמילה לילדים, הם בוודאי רגילים גם "לפספוסים" ולא נראה לי שהשד נורא כ"כ.
אולם, אם הם לא מוכנים לשתף איתך פעולה, תאמרי לילדתך שבבית היא הולכת להיות בלי חיתול, ולעשות קקי ופיפי בסיר ושבינתיים בגן, היא תהיה עם חיתול. כדאי להסביר לה את זה, על מנת לא ליצור אצלה בלבול. אם תוכלי למצוא ראציונאל לכך, מה טוב.
שיהיה בהצלחה.

תודה על התשובה.
אתמול והיום הורדנו לקטנה את הטיטול למשך כל היום. אתמול חוץ מפעמיים הכל היה פספוסים בלילה טיטול.היום היה ככה: בבוקר עשתה קקי חצי בסיר וחצי על הרצפה (לפי סדר זה), פיפי (לאחר שעה) בסיר, אח"כ פספוס שוב בסיר ופספוס, בסיר, כאן היה פספוס כי היא באה אלי ומשכה אותי ולא שמתי לב. בערב בשש נראה כי נמאס לה שמה את הסיר ליד השרותים של אח שלה התיישבה על הרצפה בסלון עשתה פיפי ויחד עם זאת צעקה לי: רצפה וסמנה באצבע (נו נו נו) ונראה כי עשתה זאת בכוונה.רחצתי אותה בשבע בערב ושמנו לה תחטול (פעם ראשונה שהסכימה לאורך כל היומיים)
היא שומרת על רווחים של שעה וחצי לפחות, משחקת בבובה שמה על הסיר כאילו עושה פיפי, כשיושבת על הסיר עושה פש... ומוחאת כפיים וקמה אם הצליחה. מסרבת לשבת על הסיר כשאין לה ומספר פעמים בקשה סיר ולא יצא.
לי נראה כי היה יום מעודד, אך חמותי טוענת שאני גורמת סבל לילדה ועד שהיא לא תדע לומר אני עושה קקי/פיפי בזמן שהיא עושה בטיטול אין מה להתחיל.
מה דעתך?
נ.ב בתינוקיה אמרו שהילדה צריכה להתרגל שיש סיר בגן וקודם הם יקחו אותה לעשות בסיר עם תחטול למשך השבוע נראה מה יהיה בשבת הבאה ואז נחליט מה הלאה. פשרה.
מצטערת על המגילה.

נשמע בסדר גמור.
בהצלחה!!!!

שלום לך עדה.
ראשית, שמחתי לראות את הבנתך העמוקה את ילדך, שהוא נמצא במצוקה. שנית, אני חושבת שמכות כדאי להפסיק בעודן באיבם, גם אם זה דורש להטיל סנקציה (למשל:אם תכה אותי, לא אוכל להרשות לך להפריח בועות סבון), ובו בזמן לתת אופציה כיצד ניתן לפתור את הקונפליקט (אתה יכול לאכול חצי מהארוחה, להפריח בועות ואז לחזור ולאכול את החצי השני, כשתהיה רעב).
אולי כדאי שבכל זאת תפנו לאיש מקצוע???? מישהו שיראה את הילד יחד אתכם????
אם אתם גרים בצפון, את מוזמנת ליצור איתי קשר.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

אני אאמץ את הרעיון שלך במקרה שיחזור ובכל מקרה אפנה אלייך דרך האתר,כנסי לשם בבקשה.

שלום לך.
עייפותך וחוסר סבלנותך מובנות וטבעיות מאוד!!!!!!!!!!!!!! החודשים הראשונים לאחר הולדת הילד השני הם חודשים עמוסים וקשים, הדורשים הסתגלות והתארגנות מערכתית לא פשוטה. דומה הדבר להגדלת מכסת העבודה במפעל ללא הגדלה בכוח האדם. לכן, תני לעצמך להיות בעומד והעייפות ודעי שזה משתפר עם הזמן.
לגבי ביתך הבכורה: גם עבורה השיוני לא קל. מהיותה הילדה האקסקלוסיבית שלכם היא הופכת לילדה שאמורה לחלוק בכם (ובעצם בכל שהיה רק שלה) עם ייצור שהיא עדיין לא קשורה אליו ולא אוהבת אותו. ראשית, הייתי מתייחסת לכך. הייתי אומרת לה משהו בנוסח: "פעם, לפני ש-X נולד היית רק איתנו. שיחקנו רק איתך, אכלנו רק איתך, קילחנו רק אותך וכו'.עכשיו אנחנו משחקים/ מקלחים/ מאכילים גם אותך וגם את X. לפעמים אנחנו לא יכולים להיות איתך כמו פעם כי X לא יכול לעשות שום דבר לבד. הוא לא יכול לאכול לבד, אז צריך לתת לו בקבוק, והוא לא יכול להתלבש לבד וגם לא להתקלח לבד ואפילו עדיין לא להירגע לבד ולשחק לבד בחדר ואנחנו צריכים להיות איתו הרבה. יכול להיות שזה גורם לך להיות עצובה וכועסת". הידיעה של הבת שלך שאת יודעת מה עובר עליה יכולה להקל עליה מאוד. ובנוסף, לתת לה אופציה לדבר על הכאב ולא "להתנהג" אותו.
לעצות נוספות וקונקרטיות הייתי ממליצה גם למצוא קבוצה לאימהות לילד שני לתמיכה, או להגיע למס' פגישות עם איש מקצוע, להבנה משותפת על המצב.
שיהיה בהצלחה רבה ומזל טוב.

אמא עייפה, ליבי ליבי אליך. עצם השם שבחרת לעצמך משקף את הקשיים שלך.
רציתי להתייחס לדבר אחד בפניה שלך: כתבת " היא גם לא מקשיבה לי כמה שאני מנסה לדבר איתה בנועם ולהסביר לה."
אני חושבת שלידת אח (בעיקר ראשון) הינו שלב נורמטיבי אך קשה בהתפתחות של כל ילד. שלב המלווה בהרבה רגשות (מודעים ולא מודעים) שלא לגיטימיים. ואז, כשהכל בבטן, הילד כמו מתנהג את הרגשות שלו. בתך מנסה, לדעתי, להעביר לך את הקושי שלה באמצעות התנהגותה.
אבל אני מאמינה שהדבר שיעזור לה אינו שיחה נעימה והסברים. אני חושבת שלאפשר לילדה לשחק את הרגשות, ובאמצעות המשחק הן לבטא אותם, והן לעזור לה למצוא דרך להגיע להשלמה של המצב, יכול לסייע לה מאוד.
אם תרצי פרטים נוספים, את יכולה ליצור עימי קשר [email protected]
רינת - מטפלת במשחק

שלום לך.
קשייך מאוד מובנים לי. אולם, ברצוני לומר לך שיש גם יתרונות באם עובדת. האפשרות של ילד להכיר אנשים אחרים, מרחיבה את עולמו ומאפשרת לו, פעמים רבות, לממש את המהות האמיתית שלו. במילים פשוטות, הרבה פעמים קל לנו יותר להיות "אנחנו" רחוק מהקרובים לנו. בנוסף, האפשרות להיות עם מגוון אנשים חושפת את הילד לעוד קשרים, עוד אופני התנהגות, עוד אופציות למגע פיסי וכך ההכירות של הילד עם העולם מתרחבת.
כיוון שאין לך ברירה, צאי לעבודה בהרגשה טובה, שימי את ילדייך במסגרות הכי טובות שאת יכולה לתת להם. בזמן שאת איתם, תהיה לך הרבה יותר סבלנות להיות איתם באמת וגם זה מאוד חשוב.
שיהיה בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

מנסיני אני יכולה לומר לך,
אני גם חששתי בדיוק כמוך לאחר חופשת הלידה לעבוד עד שעות מאוחרות הייתי מסיימת בשעה 17:00 לעבוד ולעיתים יותר. אבל בני היה נמצא עם בעלי משעה 17:00. הוא היה מגיע מוקדם יותר ממני.
אני יכולה לומר לך שהייתי נכנסת הביתה ב17:30 בערך וזה היה זמן שהוא פרופר עם בני עד 20:00 שהוא הולך לישון אלו 2.5 שעות איכותיות והיינו מספיקים המון.
כיום המשרה שלי התקצרה בגלל אותן סיבות ההרגשה שלי כאמא והרגשות אשם, למזלי זה לא פגע לי במשכורת והמנהלים שלי בעבודה היו מקסימים ואנושיים איתי. היום אני עובדת עד 15:00 ואני יכולה לומר לך שיש ימים שכשהייתי עובדת יותר הייתי מספיקה עם בני יותר, מכיוון שיש עכשיו הרבה זמן אז אני מתפנה במקביל גם לבית ובני ילד שיודע להעסיק את עצמו ואני מאפשרת זאת לפעמים מה שנותן לי את הזמן שלי לידו כמובן.
משפט חשוב מאוד שכדאי לזכור : " זה לא הכמות זה האיכות"

שלום לך מיכל.
הייתי שמחה אם היית יכולה להרחיב או לתת דוגמא מפורטת לגבי התנהגותו. למשל תני דוגמא לקונפליקט שיש בבית: מה מעורר אותו, מה הוא אומר ועושה, איך אתם מגיבים, מה קוה בעקבות תגובתכם. בנוסף לדוגמא, נסי לראות אם יש דפוסים שחוזרים על עצמם ולכתוב לי עליהם.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

הקונפליקטים הם בעיקר סביב משהו שהוא רוצה ולא יכול לקבל וכשאומרים לו לא. בנוסף הוא מתרגז במהירות כשמשהו מתקלקל לו או לא מצליח. התגובה שלו היא לקלל, לבעוט. לעיתים אני מנסה להרגיע אותו באמצעות מילה טובה או חיבוק ולעיתים אני מתעלמת מהזעם ונותנת לו להירגע. יש לציין שהוא נרגע די מהר ומתעשת. אבל ההיעלבויות והכעס יכולים לקרות בתדירות גבוהה. במצבים אחרים, כשהוא רגוע הוא יכול, להבדיל, לגלות בגרות יוצאת דופן.
אתמול, למשל, ילדה תפסה לו את הנדנדה והוא נכנס לקריזה והחל לבכות ולכעוס כמה דקות עד שנרגע (כי נתנו לו נדנדה אחרת). בגן הוא יכול לפגוע בילדים אבל כשהם פוגעים בו הוא מאד נעלב וכועס. באופן כללי הדפוס הוא שהוא יכול להיות ילד מדהים, עד שקורה משהו שלא לרוחו.
אני מנסה לחזק אותו בכל פעם שהוא מצליח להתגבר על הקושי וזה בהחלט עובד! קבעתי גם שיחה עם הגננת כדי שנראה לו שאנחנו הולכות באותו קו. הוא אימץ לעצמו דרך נוספת שהצעתי לו להעביר את הכעס לידיים למעוך אותו ולשחרר והוא מפתח את זה בעצמו בכל פעם. הוא מאד משתף פעולה ויחד עם זאת לפעמים זה חזק ממנו.

תודה,
מיכל

שלום מיכל.
עד גיל שנה וחצי-שנתיים לערך, ילדים תופסים עצמם ככל יכולים, כאומניפוטנטים. שום דבר לא יכול להם, והם לא מבינים את כוחם היחסי בעולם. החל מגיל שנתיים ילד מתחיל לתפוס את גודלו היחסי בעולם, ידיעה המלווה בכאב, על היותו קטן, חלש, ולא יכול לעשות כל מה שהמבוגרים יכולים. מתוך הידיעה הזו צומח הרצון לגדול ולהצליח. מסיבה כלשהי (אני מציעה לחשוב מהי) בנך מתקשה לקבל את המציאות הזו, וכשהוא נתקל במציאות שמראה לו שהוא לא כל יכול, לא הכי חזק, לא הכי שולט וכו', הוא לא מסוגל להתמודד עימה בצורה אדפטיבית.
כל הדברים אותם את עושה עימו בהקשר זה הם נפלאים!!!!! כל הכבוד.
הייתי מוסיפה איזשהו הסבר עבורו על המתחולל בעולמו הפנימי. משהו בנוסח: "לפעמים כשלא מצליחים משהו מרגישים לא שוויםנ מספיק/פחות טובים/חלשים/מפסידים (וכו') - איך הרגשת כשלא קיבלת את הנדנדה כשרצית?" (לפי הדוגמא שנתת). הידיעה שלו שיש מי שמבין את הקושי שלו מבפנים, עשוייה להקל עליו מאוד.
יכול להיות שיהיה כדאי להתייעץ בהמשך עם איש מקצוע שיעזור לכם, כמשפחה, להתמודד עם הקושי הספציפי ולהבין את המשמעות שלו.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

כשקראתי את מה שרשמת ליבי יצא אליך, אני חוויתי משהוא דומה עם חמותי רק שאני גרתי אצלה במשך תקופה של שנה,זה היה קשה מנשוא בתי אז הייתה בת 5 חודשים בתחילת דרכה בזחילה ולא הורשיתי לתת לה לזחול בטבעיות שמא תתקרר, לא הרגשתי אמא באותה תקופה הרגשתי שמשהו לקח לי את התפקיד וזה היה באמת ככה , החינוך שלה והדעה שלה הייתה שונה לגבי החינוך שאני ראיתי לנכון , את יודעת איך שאנחנו הצעירות קוראות לזה "חינוך של פעם" ואני באותה תקופה קראתי ספרים והדרך שלי הייתה אחרת גם אם היא לא הכי טובה אבל זה שלי ואף אחד לא צריך לקחת את זה ממני וזה מה שיפה בהורות ללמוד להשכיל ולפעמים לעשות טעויות שזה חלק מהעניין אין הורות מושלמת. רציתי גם שהבת שלי תהיה חופשיה אצלה אבל זה לא היה כך ,כול פעם שנגעה או הסתקרנה אז היא הוזיזה אותה שמא תהפוך וכו וכו, אני יכולה עוד לכתוב אלף ואחד קטעים שהיו שלא מצאו חן בעיני אבל לא אסיים.....לשורה התחתונה מה שלמדתי לחיים בכלל ......
תעמדי על העקרונות שלך ותהיי שלמה עם עצמך ואל תתני לאף אחד לערער או להגיד לך מה לעשות ומה לחשוב אל תתקפי רגשי מצפון לגבי אף אחד גם לא לגבי חמותך שתעשה פרצופים עד מחר,העיקר שאת בסוף יום יודעת שעשית מה שאת רוצה ,אוהבת (השיר של גלי עטרי) אך מצד שני תלמדי איך לתת לחמותך ספייס להיות עם נכדתך (פעם ב שאתם נפגשות היא לא "תקלקל" לך עקרון חינוך )כפי שהיא חושבת לנכון להתנהג אל תשכחי שהנכדים זקוקים לרגעים עם סבתות והילדים שלנו לא כול כך שמים לב להגבלות כמו שאנחנו מסתכלות על זה מהצד, את לא חיה איתה יום יום אם כך היה הדבר היית צריכה לפעול אחרת זה בסהככול ביקורים ומדי פעם, תעברי לה מסר חד וחלק אכבד אותך ותכבדי אותי והכי חשוב תהיה אמיתית עם עצמך ואיתה ואל תתבישי מדי פעם גם להעיר לה בכנות שלא מוצא חן בעיניך שהיא מבקרת אותך אין כמו להגיד תאמת מאשר לשמור בבטן. מקוה שתרמתי ובהצלחה.

קודם כל חשוב שחמותך תבין שלא מתפקידה לחנך את נכדיה, היא אמורה רק להנות איתם שזה הרבה יותר קל גם בשבילה.
לפעמים הורים מסתכלים על החינוך של היום ולא מסכימים איתו ומנסים לשנות אותו, את צריכה לשבת איתה לשיחה רצינית מלב אל לב.
ולהסביר לה שיש לך שיטת חינוך משלך ושאת מבקשת שלא תתערב, נקודה!!! ניתן לומר זאת בגישה חיובית יותר ולהוסיף שאת רוצה שהיא לא תתעסק בעניין החינוך ושתשאיר זאת לך ושהיא רק תהנה איתה תשחק איתה ותעשה איתה דברים כייפים כמו שסבא וסבתא עושים.
אני יכולה לספר לך שחמותי אישה מדהימה להפליא, לא מתערבת, נותת ספייס רחב ולא מתערבת בענייני חינוך כלל ואף שואלת אותי אם אפשר לתת לבני כל מיני דברים ואם זה מקובל עליי, אני מודעת לכך שיחסיי עם חמותי הם נדירים ויוצאי דופן, אנחנו מסוגלות לדבר גם על דברים לא נעימים ולהעביר ביקורת בונה אחת לשניה ותמיד ברוח טובה.
כמו כן יש תמיד את הדברים הקטנים שאנחנו כהורים לא מסכימים להם ואצל סבא וסבתא כדאי כן להסכים , כדי שיהיה משהו ייחודי ששייך להם.
לדוגמא בבית שלנו בני לא אוכל שוקולד כמעט בכלל ואצל סבתא הוא יודע שזה הפינוק שהוא מקבל (וגם לא יותר מדי).צריך להשאיר להם משהו. אבל בעניין החינוך אין זהו מתפקידה והיא חייבת להבין זאת, כדאי לשבת ולדבר.
למרות שבמחשבה שניה אם את גרה רחוק מאוד את לא צריכה לסבול את זה כל הזמן אז תני לה להנות עם נכדתה וכאשר היא עושה משהו שנוגד לחלוטין את החינוך, כמו להכריח לאכול , כל הקטע של המקלחת והשינה ,אל תתני לה לעשות זאת תעשי את זה את ותשתפי אותה ותאמרי לה שככה אתם נוהגים לקלח, להאכיל להשכיב לישון וכדומה, ותסבירי לה שאת רוצה שהיא תראה איך הנכדה שלה גדלה בצורה הכי טבעית.
לגבי הערות לגבי שיטות החינוך שלך, אני הייתי אומרת: "כל אחד מגדל/מחנך את ילדיו כמו שהוא רוצה ואיך שהוא מאמין" וזהו אני מאמינה שהיא תבין את עצמה.
דרך אגב איפה בעלך בכל הסיפור הזה, אני הייתי נותנת לו להילחם בעניין הזה כי זו אימו והכי טבעי שהוא יאמר לה את הדברים הלא נעימים מאשר שאת תאמרי אותם.תהיי חכמה ודברי עם בעלך ותאמרי לו שאת רוצה להנות בתקופת הביקור שלכם ועדיף שהוא ידבר עם אימו לגבי הכל ולא יתן לה להתערב, ותוסיפי בפני בעלך שחבל שאת ואימו תריבו עד שאתם באים לבקר ושלא תהני איתה, וחשוב לך להנות ושביתך תהנה גם כן והוא יכול למנוע את הוויכוחים המיותרים ואת התחושה הלא טובה שזה גורם לך.
בהצלחה.... ואל תשכחי לעדכן...

אני לא חושבת שצריך לבקש מהבעל ל"התערב" תאמיני לי מנסיון, אומנם אני לא מכירה את בעלה אבל אצלי זה לא עזר. זאת אמא שלו וזאת תהיה תמיד אמא שלו וככה הם מתייחסים גם אם הוא יכול להבין אותך, חוץ מזה חמות לא כול כך אוהבות להרגיש שהנה אשתו אמרה לו להגיד לי....הם רואות בזה כאלו מאחורי הגב
הקצר קחי את המושכות תהיה עם בטחון מלא במה שאת אומרת ומבקשת כמובן בנעימים וגם תאמיני לי בעלך יערך אותך פי 100, הגברים לא אוהבים שמערבים אותם בנושאים אלו הם יעדיפו שאנחנו החמה והכלה נסתדר לבד גם אם הם לא יגידו מפורשות
כך אני חושבת בכול אופן

יכול להיות שאני טועה לא יודעת אם את בעלת ניסיון , למרות שבני האדם שונים זה מאוד תלוי בבעלה, ולפעמים עדיף לא להתווכח ולהעיר לחמה כי לא מתפקידנו גם לשנות אותם, לכן הכל תלוי באילו אנשים מדובר, האם יוכלו לשמוע ביקורת בונה או לא. לכן עצה נוספת אתן לך, תקשיבי ללב שלך ולרגשות שלך את מכירה אותם הכי טוב ואת כבר תדעי כיצד לפתור את הסוגייה הזאת... בהצלחה...
אני באופן אישי כאשר יש לי משהו על הלב נגד חמותי (וזה לא קורה הרבה בכלל) אני מסוגלת לשבת ולדבר איתה , נכון שאין על האמת בפנים בשיחה רצינית ורגועה אבל השאלה שאת צריכה לשאולאת עצמך היא כיצד יגיבו והאם זה לא יגרום למתחים וויכוחים נוספים???
בהצלחה...

שלום חגית.
ראשית, מצטערת שלקח לי זמן לענות. איכשהוא נאבדה לי השאלה שלך בין שאר השאלות...קבלי התנצלות.
אני מציעה שלפני הביקור תשוחחי עם חמותך ותאמרי לה את כל שאמרת כאן בפורום, באופן רגוע. תסבירי לה שאת מנסה שהיא תהיה יותר עצמאית, אז אם אפשר לתת לה גם לשחק לבד; שנאוד חשוב לך הנושא של לא להכריח אותה לאכול ואת הרציונאל לכך וכו'. תגידי לחמותך עד כמה כייף לך שהיא אוהבת את נכדתה ושאת מבינה את געגועיה אליה, ושחשוב לך שביחד תחשבו איך היא יכולה להיות איתה ולנסות גם להתאים עצמה לחינוך שאת מקנה לילדתך.
אוסיף ואומר שגם אם היית חיה בארץ, לפעמים מה שהסבים והסבתות עושים עם הנכדים לא מוצא חן בעינינו. כשמדובר על ההורים הפרטיים שלנו זה יכול גם מאוד לכאוב לנו, כי הדברים הללו מרמזים על מה הם עשו איתנו כילדים. על חלק מהדברים כדאי להעלים עין. הילדים שלנו בד"כ מאוד אוהבים את הסבים והסבתות, ויש להם הזדמנות להרחיב את עולמם תוך היכרות עם דמויות משמעותיות אחרות. אני כן מחזקת את ידייך שבדברים העקרוניים לך לגבי ילדתך, תעמדי על שלך.
מקווה שזה יעזור.

נראה שהבת שלך אכן בוחנת גבולות. זה שלב שיכול להיות מאוד קשה להורים, אבל למעשה זה שלב התפתחותי חשוב.
אני מאמינה שכאשר אומרים לילד "לא" , חשוב מצד אחד להתעקש על כך ולא לוותר, ומצד שני לתת לו אלטרנטיבה. שילמד מה כן מותר לו. שיתעל את הרצון שלו, את הסקרנות שלו למשהו דומה שמותר.
מאחר שזה מאוד קשה להגיד לא, ולא ולא ולא כל היום, ולעבור ממבחן אחד לאחר, לדעתי חשוב למיין את הדברים ה"אסורים", ולהתעקש על אלו המהותיים באמת. אני מזמינה אותך לחשוב (עם עצמך ו/או עם בן זוגך) על כך.
אני כותבת זאת מאחר ובאותה הפניה הצגת שתי סיטואציות שונות במהותן. התעסקות עם חשמל וזריקת אוכל על הרצפה. לגבי שתיהן כתבת " היא עושה דברים שאי אפשר להתפשר עליהם" .
דעתי האישית היא שחשוב יותר להתעקש על הראשון מאשר על השני. יתכן מאוד שזריקת האוכל נעשית כתוצאה מהתגובה שלך לפעולה. אם לא תתיחסי לזריקת האוכל כלל, ותחזקי את הפעמים שהיא אוכלת יפה (מבלי לציין את נושא הזריקה), אני מאמינה שהיא תפסיק.
בהצלחה
רינת - מטפלת במשחק ([email protected])

בני בן שנה +8 ואני יכולה לספר שגם הוא אוהב מאוד לגעת בחשמל, זה מסקרן אותו מאוד החורים שם ובמיוחד בגלל שזה אסור לו אז הוא מנסה את גבולותיו. אני הייתי לוקחת אותו משם אבל מצאתי פיתרון אחר ישנם מכסים שנכנסים לתוך השקע ואז אין שום פחד רכשתי אותם וכאשר שמתי אותם (קשה מאוד להוציא אותם והם עלו לי 5 ש"ח ל- 6 שקעים) בני כבר לא התעניין בשקעים יותר, מעבר לזה הוא ממשיך לגעת בכל מיני דברים שאסור לו כמו כפתורים של הטלויזיה. אני מתעקשת ומזיזה אותו משם גם אם זה אומר 30 פעם אני אקח אותו ואסביר לו כל הזמן. לגבי הזריקה של האוכל גם בני היה עושה זאת , ובאמת שמתי לב שכאשר אני לא מתייחסת הוא מפסיק ואני משבחת אותו על כל ביס שהוא לוקח ואוכל יפה ומציינת תמיד שהוא ממש אוכל יפה ובנימוס עם כפית וכדומה. עוד רעיון מעולה, שימי שעוונית מתחת לכסא האוכל שלה וכך לא תצטרכי לטרוח ולהתעסק יותר מדי עם הניקיון של האוכל שהיא זורקת, ופשוט תשחקי אותה שזה לא מפריע לך ותתעלמי ואני מבטיחה לך שזה עובד.
פסיכולוגיה הפוכה....בהצלחה...

ערב טוב רותם.
ראשית, אני מתנצלת שחל עיכוב מה בתגובה שלי.
ביתך נמצאת בתחילתו של תהליך הספרציה-אינדיוידאוציה. הווה אומר: אם עד היום היא ראתה את עצמה ככל יכולה וכמרכז העולם ואתכם, ההורים, כשלוחות שלה, עם התפתחות הקוגניציה שלה היא מתחילה להבין את היותה יישות נפרדת והיותכם יישויות נפרדות בעל צרכים ורצונות משלכם. ידיעה זו מביאה עימה בדיקות חוזרות ונשנות של הכוח והיכולת שלה ושל הנפרדות שלה. בשפה עממית זוהי תקופה שנקראת "גיל שנתיים הנורא". הוא נחווה כנורא כי זו תקופה בה הקונפליקטים מועצמים, וזו תקופה שתחזור על עצמה, בוורסיה שונה בגיל ההתבגרות. עם זאת, לעניות דעתי, זו לא תקופה נוראה אלא דווקא תקופה מאוד חשובה. תקופה בה הילד מגלה את מקומו וכוחו בעולם וכן את עצמאותו ונפרדותו מהדמויות החשובות לו. אלו אבני יסוד לבניית חיים רגשיים תקינים.
ואחרי ההסבר הארוך, אפשר לתת כמה עצות, מתוך ההבנה של התהליך שעובר על הילד. עצה ראשונה היא לבחור את הגבולות שחשובים לכם, ולדבוק בהם בעקביות. מלבד דברים מסוכנים, לגביהם יש להיות עקביים ב"לא נוגעים....לא קופצים...לא לקוחים לפה..." הורים רבים בוחרים עוד גבולות בבית שלהם: לא אוכלים יותר ממתק אחד ביום; מצחצחים שיניים כל בוקר וערב וכו'. לגבי הגבולות הללו: להסביר לילד בשעה נוחה ושקטה, ללא קונפליקטים את הגבול ואת הראציונאל. למשל: אנחנו אוכלים כל יום רק ממתק אחד בגלל שממתקים זה מאוד טעים וכייף לאכול (ולכן ה-1) אבל זה לא בריא ומזיק לשיניים". אפשר גם לשאול את הילד לדעתו ולתת לו קצת לשאול ולדבר על כך. על כל גבול ששמים, יש לקחת בחשבון בדיקת גבולות ולכן חשוב מאוד להיות עקביים במשך תקופה מסויימת לפחות. גם אם הילד משתטח על הרצפה בסופר, מול כל השכונה כי הוא רוצה ממתק שני, לא לוותר. אם מוותרים, הילד"ילמד את השיטה" ויפעיל אותה בכל פעם שגבול אותו הצבתם לא ימצא חן בעיניו.
דבר שני שכדאי לעשות זה לתת אלטרנטיבה לאיסור: אני אל מרשה לשים את היד בחשמל כי זה מסוכן. אבל, נראה לי נורא כייף לחבר/להרכיב משהו למשהו, אז קניתי לך משחק הרכבה נחמד. או"אני לא מרשה לקפוץ על המטה כי זה גבוה ומסוכן, אבל בואי נקפוץ יחד על הרצפה. את יכולה גם על גל אחת?"
לסיכום:
גבולות
עקביות
אלטרנטיבות.
חשוב מאוד לזכור שילדים מחפשים איפה הגבול, וככל שהורים מותחים אותו יורת ומרשים יותר דברים, ילדים יחפשו את הגבול רחוק יותר (וזה לא תמיד יובי). לגבולות יש תכונה שומרת ומארגנת - וזה מאוד חשוב לילד.
שיהיה בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום לך.
הרגשתך מובנת לי מאוד. בעצם, למעלה משבע שנים השאלת את עצמך לאחרים: לילדים, לבית לבעל. אני מתארת לעצמי שאת רוב היום את ממלאת במילוי צרכים של אחרים, האהובים עלייך. לא תמיד "בא לנו", האימהות, להכין כריכים בבוקר, לשחק עם הילדים אחה"צ, להסיע לחברים ולחוגים, לעשות כביסה לבשל וכו', אך רוב היום שלנו מתמלא במטלות אלו. זה תהליך שוחק מאוד.
ראשית, הייתי מציעה לך לבחור פעילות שאת אוהבת (ספורט מסויים, מלאכת יד, חוג קריאה וכו')ולהקדיש לה שני בקרים בשבוע, אפילו אם "הבית מחכה". (הוא ימשיך לחכות תמיד).
בנוסף, הייתי ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע למספר פגישות ייעוץ, על מנת לנסות להבין ביחד מה קרה דווקא כעת שהשחיקה והעיפות עלו על פני השטח, וכיצד להתמודד עימן בצורה הכי טובה שניתן.

פניתי לעזרה דרך העיריה, יש לי פגישה רק בעוד חודש וחצי בערך..
העניין הוא שאנילא רואה פתרון ממשי לבעיה, אני תמיד אמא, אשתו, עקרת בית וכו'.
זה לא הולך להשתנות..
כמה שאני אוהבת את הילדים , אין ליכוח אליהם , לא מעניין אותי הסיפורים שלהם..
מבחינה חברתית שלי גם לא להיט.. ככה שבכלל אני נגמרת מבפנים.
ובעלי אם הוא רואה אותי עייפה אז הוא אומר לי שאני עייפה מלא לעשות כלום. הוא בעצמו ראוה בסופ"ש כמה זה קשה עם הילדים.
יש לנו מועד לפגישה זוגית גם דרך העיריה בעוד שבועים (הוא אמר שיסכים לבוא, אנימקווה)
בכל אופן תודה שניסית לעזור..

שלום לך לנה.
נשמע שביתך נמצאת כרגע בשלב טבעי של גילוי היישות העצמאית שלה, וזה מאוד חיובי ותואם גיל. בנוסף, אם היתך מתכוננת למעבר לכיתה א', ייתכן וכעת מתחיל תהליך של לינוי שיוצר אצלה מעט מתח, וזו התגובה שלה. חשוב להבין זאת, כי אפשר להגיד לה משהו על זה לדוגמא: "את כבר גדולה ובסוף הקיץ מתחילה ללכת לביה"ס. מאוד רציתי לדעת איך את מרגישה בקשר לכך". בנוסף, הייתי מציעה לך לספר לה איך את הרגשת כשהתחלת את ביה"ס. זה עשוי להקל עליה ולקרב ביניכן. הקרבה מאוד חשובה בתקופה של מתח.
באופן קונקרטי, הייתי יוצרת סיטואצית שיחה בשעת אחה"צ או ערב, שזו לא שעת "הויכולים" ואומרת לך משהו בנוסח: "בזמן האחרון הבקרים שלנו מאוד קשים לי. אנחנו מתווכחות על המון דברים בבוקר ואני מרגישה שזה לא נעים לשתינו. בואי ננסה לחשוב ביחד מה עושים כדי שהבוקר יראה אחרת". אני מציעה לך להקשיב לה לגבי הרצונות והצרכים שלה בבוקר. עצות נוספות שאת יכולה לתת בשיחה: שאתן תבחרו יחד בגדים בערב ותניחו אותם על כיסא, שהיא תבחר בערב מה היא רוצה לקחת לגן בתיק האוכל, ואת תכיני לה מה שהיא מבקשת; אפשר להתחיל את הבוקר עם הקראת סיפור או כל פעילות אחרת שחביבה על שתיכן וכו'.
השיחה אמורה להראות לביתך שאכפת לך מהיחסים ביניכם ושאת בהחלט רוצה שתפתרו את המצב. לא לעשות את היחה הזו בשעת דחק.
שיהיה בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לך.
אם הבנתי נכון את הודעתך, כתבת על התעניינותו של בנך בכת השטן. טבעי שילדים בגילו יתעניינו בכל מיני תכנים כאלו, גם (או בעיקר) אם בבית אין אוריינטציה לכתות ודת.
הייתי מציעה לך לקרוא יחדיו את התכנים באינטרנט, ולערוך עימו על כך שיחה או שיחות. כך, תוכלי לקבל מושג כלשהו לגבי התכנים שהוא סופג, לנסות להבין מה מושך אותו לתכנים אלו, וכן לסנן עבורו ולהסביר לו את התכנים הנ"ל.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

עדי, אני יודעת שהפנית את השאלה ישירות לשרון, ובכל זאת בחרתי לשתף אותך בדעתי ומניסיוני.
אני לא הבנתי בן כמה בנך, ולכן תשובתי היא כללית והדוגמא שבה אני משתמשת היא ספקולטיבית, ואת תוכלי להתאים את הדברים לגילו ולתחומי העניין שלו.
אני מאמינה גדולה במשחק הדמיוני של ילדים!
אם יש לך את הכוח, החשק והזמן הייתי מציעה לך לשחק עימו בצעצועים שלו, ותוך כדי משחק להציב אתגרים קטנים ולחזק את הדמות שלו (מתוך הדמות שאת משחקת) להתגבר עליהם.
לדוגמא, נגיד שהוא מתעניין במכוניות. את תתיישבי איתו על השטיח, הוא עם מכונית ואת עם מכונית. ואז תוך כדי משחק של הסעתם או כל פעילות שהוא רוצה לעשות איתן, תציבי מכשול קטן, נגיד שהמכונית צריכה לקפוץ ממנו. אם הוא נרתע מלנסות, אפשר אפילו שאת תקפצי קודם, ואז תעודדי אותו לעשות. תגידי לו כמה שאת מאמינה במכונית, כי היא מכונית חזקה, חכמה, וכו'. לאחר שיעבור את המכשול תחזקי אותו על זה שניסה והצליח. כך תשחקו מספר פעמים ולאט לאט המכשולים יגדלו.
אפשר אפילו שלאחר זמן מה את תשחקי כאילו את נמנעת מלנסות, ומתעצבנת, ולתת לו ללמד אותך איך להרגע, לא להתעצבן ולנסות להתמודד. אם הוא לא רוצה לקחת את התפקיד הזה, את יכולה לקחת מכונית נוספת, שתלמד את המכונית שלך להתמודד עם הקושי (למשל תגיד : תנשמי עמוק, תאמיני בעצמך...). אני מציעה שאת "ההדרכה" תפני אל עצמך ולא אליו. אבל חשוב שתחכי לרגע שהוא ישים לב למעשים שלך.
תזכרי, חשוב שיהיה לו כיף, שיהנה!!!
אם בתוך העולם הדמיוני הילד שלך ילמד להתמודד עם אתגרים, עם קשיים, ואפילו להתגבר על אי הצלחות קטנות, הוא לאט לאט יעביר את זה לעולם שבחוץ.
זה יכול לקחת מספר פעמים שבהם תשחקו. ולכן התחלתי במשפט "אם יש לך הכוח, החשק והזמן". אם אין לך או שאת מתקשה לשחק עימו כך, זה בסדר גמור וטבעי. לשם כך יש אנשי מקצוע שיכולים לעזור .
ועוד רעיון- ביומיום הייתי מציעה לתת לו לעשות דברים שהוא יודע, נגיד להתלבש - ואז לחזק אותו על כך שעשה את זה לבד, שהצליח כל כך יפה. זה יכול לגרום לו לרצות לקבל עוד חיזוקים, ומכאן לנסות דברים חדשים. חשוב לדאוג לחזק מאוד כל דבר חדש שהוא מתמודד איתו.

בהצלחה. אשמח להתעדכן, ואם יש צורך לענות על שאלות/ לתת רעיונות נוספים
רינת - מטפלת במשחק ( [email protected])

שלום לך.
אני לא יודעת את הסיבה בעטיה בנך הופנה לריפוי בעיסוק, אולם, אני מתארת לעצמי שבתחומים המוטוריים התגלו קשיים. ייתכן ועל רקע זה, בנך סובל מדימוי עצמי נמוך. דהיינו, הוא מודע לקשייו בתחומים מסויימים וחש לא בנוח עם כך מזה זמן. התמודדותו עם הקשיים היא בהימנעות, וזו התמודדות מובנת ושכיחה מאוד.
לכן, הייתי מדברת עימו ואמרת לו משהו בנוסח: "אתה יודע שאנחנו התחלנו ללכת לרפ"ע כיוון שקשה לך ב..... רציתי שתדע שאתה ילד מאוד חכם ויודע המון דברים ופשוט קשה לך בכך וכך...גם לי קשה ב....אנחנו הולכים עכשיו לרפ"ע כדי לעזור לך עם הקושי הזה. שמתי לב שכשקשה לך אתה מייד מוותר וחבל. אולי אתה ואני יכולים לחשוב על דרך אחרת מה לעשות כשקשה לך. למשל: אנחנו יכולים לעשות את (הדבר שקשה) יותר לאט. אנחנו יכולים לאכול משהו טעים לפני שאנחנו עושים אותו וכו'".
בנוסף, הייתי מתייעצת עם המרפאה בעיסוק שלכם לגבי אותה שאלה בדיוק. לדעתי, היא אמורה לספק לכם הדרכה בתחום זה, כחלק מתפקידה.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

בני סובל משנולד מאסטמה בעור וגם אני נאלצתי להשתמש במשחות עם סטרואידים במקרים חריגים בלבד. אבל הציעו לי משחה טבעית שנקראת "קלנדולה" והיא מאוד מועילה, והכי כיף שהיא טבעית וללא הגבלה בשימוש, נסי אותה היא עולה בין 50-60 ש"ח בכל חנות טבע ולפעמים קיימת גם בבית מרקחת רגילה עם הנחה של קופת החולים.
נסי זה עוזר.
צמח הקלנדולה שימש בעבר כעזרה ראשונה לכוויות קלות עקיצות ופריחות למינהם כך קראתי באינטרנט, לבני זה עזר מאוד מאוד.
בהצלחה....

שלום לך.
ראשית, הייתי מפנה את השאלה לפורום רופאים וכן הייתי מתייעצת עם רופאת עור. אכן, שימוש ממושך במשחה המכילה סטרואידים אינו מומלץ.
בנוסף, אם בעייתה של ביתך הינה ממושכת, הייתי ממליצה לנסות טיפול אלטרנטיבי, שבד"כ מאוד עוזר אצל ילדים עם בעיות עור.
אם את גרה באיזור חיפה, ומעוניינת, פני אליי. יש לי המלצה חמה.
,

אני גרה באזור תל אביב עדיין אפשר להתייעץ?או מבחינת מרחק זה מיותר?ואם כן איך?

שלום רותם.
אני אברר עם ההומואופתית הזו לגבי מישהו באזור ת"א. אני חושבת שהיא ממליצה על מישהו שהוא מומחה ספציפי לבעיות עור. אני אתן לך תשובה עוד מס' ימים.
לילה טוב.

לגבי עוצמת הקול של הבת שלך: לדעתי לא כדאי להעיר לה על קולה באופן ישיר. קודם כל, את יכולה לדבר אליה בשקט. ילדים מחקים את ההורים שלהם . כמו כן, את יכולה להציע משחק של קולות: לקחת צעצוע מסויים (נגיד סביבון או כל דבר אחר)., ולשחק איתה שזה כאילו הווליום. לתת לה להגביר ולהחליש את הקול שלך באמצעות סיבוב הצעצוע על צירו, או תזוזה למעלה ולמטה. ואז תתחלפו. וכשאת תחלישי את הקול שלה, (בהנחה שהיא תשתף פעולה), תאמרי לה כמה זה נעים לך, ואיזה קול יפה יש לה. כשתגבירי את הקול שלה תוכלי להגיד משהו כמו : "רגע, אבל אני כל כך קרובה אליך, אני בעצם לא צריכה שתדברי כל כך חזק. אני שומעת אותך מצויין" ואז שוב תחלישי את קולה. את יכולה להחליש את קולה גם עד הסוף ולהגיד כמה חבל שאת לא שומעת אותה, ושוב להגביר כשתמיד את מחזקת את עוצמת הקול שאת רוצה.
שיהיה לך בהצלחה, ואשמח לשמוע אם שיחקתן איך היו התגובות.
(רינת - מטפלת במשחק)

רעיון מעולה רינת, אפשר גם לשחק את משחק הלחישות......ילדים מתים על זה

אולי זה עניין של אופי והיא וותרנית אני לא ממש מנוסה בגיל הזה.
אבל אני לא הייתי מעודדת אלימות בשום דרך ולא הייתי אומרת לה להחזיר כאשר מכים אותה כי בכך את מחנכת שאלימות פותרים באלימות, אולי זה טוב שאת לא מתערבת.
איפה ההורים של האחיינים שחוטפים ומכים??? למה הם לא מתערבים??? דברי איתם ותאמרי להם שהבת שלך לא נהנית לבוא אליהם בגלל זה ואולי הם יוכלו לעצור את זה.
שאלה מעניינת נשמע מה המומחים שלנו אומרים....

בגן כאשר שאלו מי רוצה להוריד את החיתול ולעשות את צרכיו באסלה בני רצה וכאשר עמדו בתור לשירותים לבני ברח הפיפי ואחד הילד צחק עליו ובני ביקש בחזרה את החיתול.באותו היום אחר הצהריים ביקש להוריד את החיתול והיה 3 ימים ללא חיתול כי סרב.במשך שלושת הימים האלו היו לו יותר חוויות של כישלון ובסופו של דבר ביקש את החיתול בחזרה.ייתכן שבני הרגיש לחץ מהגן להיגמל ועדיין לא היה מוכן לזה נפשית? ייתכן ובני נעלב מאותו ילד שצחק עליו כאשר ברח לו והוא ניסה להוכיח שהוא כן יכול? ולכן החלטתי לעזוב את זה עד שיראה סימן ובאמת לאחר כשבועיים הוא ביקש והמשך הסיפור נמצא בשאלה הראשונה.(רציתי שתראי את התמונה בשלמותה לגבי המקרה בגן ולכן כתבתי שוב).

שלום לך.
גמילה היא פעמים רבות תהליך אמביוולנטי, המסמל את האמביוולנטיות בהפיכה מקטן לגדול ומלא עצמאי לעצמאי. (לפעמים לכולנו מתחשק להיות קצת קטנים ולא עצמאיים). לכן, לפי כל מה שכתבת, אני מציעה להוריד לבנך את החיתול לגמרי; כמו שכתבת - על מנת לא לחזק את האמביוולנטיות והבלבול, ולהתכונן גם לפספוסים. נשמע שהתהליך שלו יהיה מהיר וקל.
שיהיה בהצלחה.