פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לך.
את ומשפחתך נמצאים כרגע במצב חדש של הסתגלות, וממה שכתבת נראה לי שאת עושה דברים נכון ויפה!!!! התגובה של ילדתך להליכה לגן היא טבעית מאוד. היא מקנאה שאת נשארת עם האח הקטן בבית בזמן שהיא בגן. לכן, הדבר הראשון שהייתי אומרת לה הינו את זה. משהו בסגנון: "עכשיו יותר קשה לך ללכת לגן כי את יודעת שאני נשארת עם האח (שם) בבית ואת גם רוצה אותי". משפט כזה מראה לילדה שאת מבינה מה קורה בעולמה הפנימי והיא לא לבד עם הכאב. באופן עקרוני הייתי מרחיבה גם בסיטואציות אחרות לגבי הרגשות הכואבים שעולים בה עם האובדן של האקסלוסיביות שלה איתך. לא לפחד מזה. זה לא מכניס לה רעינות לראש.
ספציפית לגבי הגן, הייתי מציעה לך קודם כל להשאיר אותה יום אחד בבית. שתראה שזה לא הכייף הכי גדול כרגע. אני מציעה שאת תקבעי את היום, ותאמרי לה שכיוון שאת רואה שהיא לא רוצה ללכת לגן כבר הרבה זמן, החלטת להסכים שהיא תישאר איתך יום אחד בבית, ביום רביעי, ותראה מה קורה בבית בזמן שהיא בגן. להדגיש לה שזה יהיה רק יום אחד.
בנוסף, הייתי מכינה איתה משהו לגן, שהיא תביא לכבוד האח החדש: עוגה, עוגיות שאתן תעשו ביחד. (גם אם כבר עשיתן כשהאח נולד).
מלבד זאת, לא לפחד להיות תקיפה, ולדעת שכל הקנאה ו"הסצנות" - הכל יעבור!!!!
שיהיה בהצלחה!!!!

האם הילד נגמל מטיטולים? האם החלומות קורים בעת בריחת השתן בלילה? מה קורה במשך היום? האם בדקת אפשרות למתן שתן וצריבה מה שילדים רבים מפרשים כעונש?
כתבי לי עוד פרטים בבקשה.

שלום לך.
מדברייך, נראה כי השימוש בטרמינולוגיה הנוכחית בחלום מבטאת חרדות טבעיות ונורמטיביות בנוגע לגמילה.
הילד שלך בן ה- 3 נכנס כעת לתקופה האדיפלית. בתקופה זו, הבן "מאוהב" באימו ורוצה שתהיה האישה שלו. אל מול הנ"ל נמצא בד"כ אב, בן הזוג של האם, ולכן הילד גם פוחד מהפנטזיה שלו - כי האב חזק וגדול ממנו ובעגה הפרוידיאנית עלול "לסרס" אותו. בנוסף, הילד אוהב את אביו ולא רוצה לגרום לו לעצב ולנטישה. לכן, הפיתרון לפנטזיות האדיפליות מגיע בד"כ דרך ההזדהות עם הדמות הגברית (if you can not fight them, join them). לכן, נראה לי שהחלום מבטא גם חלק מהפנטזיות האדיפליות של בנך. בכל זאת, המצב כרגע יותר סבוך עבורו, כי, בעצם, אין לו אבא שהוא בן הזוג של האמא. זה עשוי לעורר אצלו חרדות לגבי הכוח שלו: מבחינתו, הפנטזיה שלו הצליחה. ייתכן כי הפחד "מהעונש" (חרדת הסירוס) כרגע, לנוכח המצב שלו, גדול יותר.
הייתי מתייחסת לחלום משני האספקטים הללו.

ראשית הרבה תודה לשרון ולענת.

בנוגע להסבר האדיפלי , יש בו משהו מרגיע אך גם מאוד מטריד - ובעיקר רוצה לשאול איך אני יכולה לתמוך בו במצב הזה? כלומר, אם אכן הוא חווה את הכוח שלו כביכול בהשגת האם וחושש מסירוס - מה במציאות אני או אביו של הילד יכולים לעשות כדי שלא יחווה את הפחד הזה בעוצמה כזו?


בנוגע לשאלות שעלו - הילד גמול בשעות היום וניכר כי עד היום היה גמול גם בשעות הלילה עד כדי הליכה עצמאית לשירותים באמצע הלילה. אולם, רק אתמול הוא הרטיב בלילה ונראה שהיה מוטרד מזה. החלומות האלו הופיעו פעמיים או שפעם אחת והוא סיפר פעמיים - בכל אופן לא היה להם ציון זמן ברור "חלמתי". הוא לא ידע לזהות מי "חותך את הפיפי" וכששאלתי למה מישהו רצה לחתוך לו את הפיפי בחלון הוא אמר כי הוא לא רצה שאעשה קקי ואחר תיקן את עצמו ואמר פיפי. לאחר מכן לא שיתף פעולה עם ניסיון לדבר על הנושא. כמו כן, לא ציין צריבה כלשהיא. מה שכן הבוקר לאחר שעשה פיפי והלך שאלתי למה הוא לא מוריד את המים (מה שהוא אוהב דווקא לעשות) והוא אמר "אבא אמר לי לא להוריד את הפיפי" היה ברור שהוא מבין שאני מתכוונת להורדת המים אולם נראה כי הטרמינולוגיה משקפת את מה שקורה מתחת - מה דעתכן?

אציע לך כמה רעיונות שיכולים לעזור לפחדי ילדים וחלומות בכלל ולמצב שתארת בפרט:
הדבר הכי מפחיד בשינה - חוסר שליטה.

החלום נתפס כמציאות ואין הבדל בחוויה.

הילד מרגיש את החלום כמציאות ולכן ההפרדה מאוד קשה לו
במקומות כאלה הייתי פועלת על ה ב ה ר ה: כלומר לחזור ולהדגיש את הדברים שקורים באמת ואלו שלא אמירות כגון:

"זה היה רק חלום,"
"אף אחד לא היה כאן"
"אף אחד לא חותך לאף אחד את הפיפי"

וזהו.

ילדים מרגישים מתי הורים מגיבים להתנהגות - והעניין הופך למרכזי - ובדיוק להפך ("אמא אמרה לי שזה רק חלום אין לי ממה לפחד" - כמו מנטרה)

כדי לגרום לילד לתחושת שליטה אני ממליצה בחום רב לצייר חלום בהזמנה.
לפני השינה, כשהילד כבר במיטה - לתת לו דף וכמה צבעים - מצע קשיח ולבקש מהילד לדמיין על מה הוא רוצה לחלום היום.
את החלום לצייר
להניח מתחת לכרית.
אנחנו חולמים גם על חויות היום יום - כך שהסיכוי שהילד ירגע ויחווה לפחות פעם את שצייר - גבוה. שווה לנסות. זהו אמצעי שליטה מספר 1
השני - שרביט הקסם!! קני לו בחנות צעצועים (בלעדיו!!) שרביט של מלך - ארזי בצלופן ותגידי לו שקנית את השרביט בחנות של חלומות - כל פעם שיהיה לו חלום מפחיד שישתמש בשביט לגרש אותו. את השרביט הוא יניח איפה שיבחר!!

אני מאמינה שתוך זמן קצר הדברים יסתדרו.
אשמח אם תעדכני
בהצלחה!!

שלום לך שוב.
בנוגע לגירושין: נשמע לי שבנך זקוק לרענון בנושא. לפי מה שאת כותבת, נשמע שאת משוחחת עם בנך ופתוחה עימו וזה נפלא, לכן אני בטוחה ששוחחת עימו על הגירושין. אולם, על רקע החלומות, הייתי עושה מס' שיחות נוספות. בשיחות הייתי מדגישה שאת ואבא (!!!!!!) החלטתם לגור בבתים נפרדים כי אתם (!!!!!) לא הסתדרתם. ובנוסף, שעובדה זו אינה גורעת מאהבתכם אליו וששניכם מאוד אוהבים אותו ורוצים להיות איתו.
בנוגע לחלומות: הייתי מסבירה לילד, בשפה פשוטה, על מהות החלומות. משהו כמו: "אנחנו חולמים על כל מיני דברים שקשורים אלינו, דברים שמשמחים אותנו, דברים שמכעיסים אותנו ודברים שמפחידים אותנו. נשמע לי שאתה קצת מפחד שיחתכו לך את הפיפי. זה בסדר. הרבה ילדים מפחדים מזה. גם אני מפחדת מ....(תני לו דוגמא או שתיים)". ראשית, הסבר כזה נותן לגיטימציה לחרדה וגם נותן לה שם, וזה מאוד מקל. לאחר מכן הייתי מוסיפה את ההרגעה שלעולם לא תתנו, לא את ולא אבא שמישהו יעשה לו דבר כזה ושתמיד תמיד תשמרו עליו.
שיהיה בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

שרון וענת,

נתתם לי הרבה מאוד כלים להתמודדות על החלום הספציפי ואני מתכוונת להשתמש בהם. המון המון תודה! אגב, מרגישה שהלב שלכן מאוד פה ועובר דרך המילים - מודה גם על האמפטיה. ללא ספק נחוצה בימים אלו.

יכולה לשתף בשביל הקוראים/ות ובשביל הפידבק כי מידי לילה מאז שהילד בן שנה אני מקריאה לו סיפורים לפני השינה. משהו כמו שניים עד ארבעה. לפני מספר חודשים בעצת חברה התחלתי לספר לו "סיפור בלי ספר". זה סיפור שנסוב עלי, על היום שחלף שאמור לעודד אותו לספר לי גם על עצמו ועל הרגשות שלו. הוא התרגל מאוד לסיפור הזה ודורש אותו תמיד . שמתי לב שהוא מאוד מאוד קשוב ומתעורר כשאני מדברת על דברים שקשורים אליו. כמובן, שזה סיפור מסונן מאוד שלא נועד לפרוק את רגשותי אלא רק להראות לו את המנעד ולארגן לו את היום אחורנית דרכי (אספתי אותך מהגן.. הלכנו ל.. שמחתי ש...) ולעיתים נדירות אני זוכה לשמוע את הסיפור שלו - אבל בכל מקרה זו חוויה מאוד אינטימית ומקרבת - ממליצה בחום.
על רקע הדברים שכתבתן אנסה לשלב את השיחה איתו על החלומות וגם לחזור שוב על מנטרת הגירושים המארגנת כדי לאפשר שחרור של הרגשות ובהחלט הולכת להשיג מטה קסם לחלומות . לצערי הוא ממש לא אוהב לצייר אבל אולי זה יהיה דווק תמריץ מעניין. (-:

אז זהו - מבטיחה לעדכן ושוב - תודה.

יופי של רעיון הסיפור האישי!!
תודה על הפירגון
נשמח לשמוע ממך בהמשך
בהצלחה!!

"השילוש הקדוש" - כך קראו בהצגה החברות הכי טובות , להורות....
קשה מאוד להיות אמא מושלמת.
אולי נוותר?
את עושה את המאכסימום עם שני תינוקות, שאחד - הבכור עוד לא ממש צבר פז"מ.... אנא ממך, אל תלקי את עצמך "עשיתי לו אח" נתת לו מתנה מדהימה והוא יזכור את עצמו כמי שגדל תמיד עם אח. בגיל הזה הם לא זוכרים מה היה קודם. מבחינתו - זה המצב שאליו הוא גדל.
אני רוצה לייעץ לך כמה דברים:
1. תחליטי שאת מתמודדת כל יום עם מה שיקרה בו. בלי לחשוב על מה היה אתמול/לפני שבוע ובלי להתעסק עם מה יקרה מחר... כל יום עם המשימות שלו. לאט לאט תכנסי למסלול של שיגרה, הקטנצ'יק ירגע ולך יהיה יותר בטחון.
2. תינוקות נבדלים זה מזה בטמפרמנט המולד. אחד רגוע שני "קצבי" שלישי עצבני ורביעי רגיש, כל תינוק יוצר איתנו דואט חדש. את עדיין לומדת את הקטן. אל תמהרי להגדיר אותו כילד קשה או קל, תני לו להתרגל לעולם, לשיגרה, תני לכאבי הבטן לחלוף, תנסי לדבוק באמפטיה - זה נורא קשה להיות כלוא בתוך גוף קטן בלי יכולת להסביר את המצוקות. ממקום כזה יהיה לך קל יותר להכיל אתו עם הקושי.
3. קחי עזרה - סבתא דודה או אפילו מישהי בתשלום - פעמיים שלוש בשבוע - ותצאי רק עם ה"גדול" לסיבוב , לגלידה, לגן שעשועים לא חשוב לאן - שעה שלך איתו נטו. זה יתן לכם ספייס ביחד.
4. קחי את עצמך פעם בשבוע לקפה עם חברה - תתאווררי! זה הכי חשוב. לילדים תהיה אמא שיש לה גם אפשרות לדבר עם גדולים ולפרוק קשיים.
ב ה צ ל ח ה!!!

כבר כתבתי על הבכור שלי אבל עכשיו אני רוצה להתמקד על התינוק. היתה לי לידה מאוד קשה . בביח זועה (לא בארץ) שהתיחסו אלי ואל הילד כמו פרה שהמליטה (לא היה לי בטוח וזה ביח ממשלתי)
בהתחלה שהילד נולד הוא היה ילד טוב ושקט אבל לאט לאט הוא נהיה יותר עצבני ולא רגוע
האמת היא שגם מבחינתי לא התיחסתי אליו מספיק אחרי הלידה. דאגתי מאוד לבכור שלי שלא יפגע מהתינוק החדש . לא נתתי לעצמי לאהוב אותו( גם היום די קשה לי..בגלל ההתנהגות שלו . אבל אני משתדלת) בהתחלה בקושי הרמתי אותו על הידים אבל היום הוא לא אוהב כלום לא ידים, לא נדנדה, לא כלום
חוץ מזה שבגיל חודש הפסקתי להניק אותו .ועברתי לפורמולה אולי גם זה מציק לו
אם ארצה לתאר אותו הוא רגיש מאוד לסביבה כל רעש מקפיץ אותו. הוא לא יכול להיות רגוע ולהעסיק את עצמו רק בוכה ועצבני יש לו הרבה תנועות לא רצוניות חזקות כאלו פתאמוית שהרבה פעמים הוא כמעט נפל לי מהיד כמה דקות הוא שקט ואז כמו משהו פנימי מפריע לו והוא מתחיל לזוז בתנועות לא רצוניות ולבכות
בגיל חודשים הוא כמעט לא מחייך
עלי לצין שלפעמים אני מדברת אליו ואז הוא נהיה רציני מרוכז בי מאוד . ולפעמים הוא מחיך חצי חיוך אבל רוב הזמן הוא רציני מאוד
האם זה נורמלי?
מה אני צריכה לעשות כדי לשפר את המצב?
האם כל הארועים שצינתי למעלה גרמו לו להיות במצב כזה?
ואם כן האם זה כבר נזק בלתי הפיך?
האם כבר הורדנו לו את הבטחון שהעולם הוא עולם בטוח?
אובדת עצות..

כמה קשה לך!! נוגע ללב לראות איך לקחת את האחריות על כל העולם על הכתפיים שלך. את רק בן אדם. תרגעי.
הורות מתוארת כחוויה מדהימה משנה עולמות הופכת הכל למושלם.
זאת לא המציאות.
הורות זו אחריות ולחץ לפעמים שיעמום המון פעמים תסכול ורגשות אשם. ו..כן, בהחלט יש שם אושר אבל הוא לא כמו שמתואר. הוא מגיע ברסיסים ברגעים בשניות שכל חדרי הלב מתמלאים באושר ומהמקום הזה - יש הנאה.
אני מייעצת לך - בשבילך לגשת לכמה שיחות ייעוץ. לדעתי, צריך לחזק אותך. איני יודעת היכן את מתגוררת - אם באזור המרכז את מוזמנת ליצור איתי קשר אני אפנה אותך.
ועל קצה המזלג:
יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להתרגל לחיים מחוץ לרחם.
ג ם אלו שנולדים בתנאים הכי משופרים
זה לא ימשך לנצח.
אני מאמינה שאם את תצליחי להרגע מסופת הטורנדו שמתחוללת בתוכך - הילד יצליח להרגע אף הוא - אני מרגישה בין השורות שהילד מגיב לך. קשר סמביוטי , קוראים לזה - לחבל הטבור הוירטואלי שמחבר בין התחושות שלך לשלו.
בהצלחה

שלום לך.
לגבי שני המכתבים שלך, שמאוד נגעו לליבי, אני מצטרפת לעצתה של ענת ללכת לפגישות ייעוץ ותמיכה. אין כזה דבר נזק בלתי הפיך, ובטח לא בגיל הצעיר של בנך הקטן. אולם, נשמע שיש לו ולך קשיים אובייקטיביים ולי דווקא כן נראה, מתיאורך, שהוא נמצא במצוקה אמיתית מכל מיני אספקטים (חוסר ויסות, החיוכים הראשונים שבקושי קיימים וגם קושי מסויים בהתקשרות ביניכם). אני חושבת שפגישות ייעוץ פרטניות יקלו עלייך ויעזרו לך להתארגן במצב החדש.

אין מקום לדאגה
ילדים עד גיל 3 - 4 אינם מודעים למיניות
וגם אז לא בהכרח חייבים להפסיק
לקראת גיל 5 כבר מומלץ להקפיד על פרטיות
תהנו
בזהירות
ענת זפרני

וואי תודה רבה , באמת דאגתי שמא לא נהגתי נכון, אני מודה על התשובה ושמחה מאוד לשמוע את הבשורה.ואנו נמשיך להנות.....

שלום ליאת.
נסי לחשוב ולכתוב לי על דברים שהשתנו אצלו בזמן האחרון. בנוסף, הייתי שמחה אם היית מפרטת כיצד הגיב כשאחיו נולד. ייתכן וזו תגובה מאוחרת לקבלת האח החדש.
נהיה בקשר.

ילדים רבים בני שנתיים - שלוש חווים פער בין היכולת המחשבתית לבין יכולת הביטוי.
תחשבי על עצמך כעולה חדשה במדינה שבה את מבינה את השפה אבל לוקח לך זמן להתבטא.
כדי לפרוק את התסכול - הם לפעמים צועקים מתעצבנים וגם מכים. כמו שירון לונדון פעם אמר "במקום שבו נגמרות המילים מתחילה האלימות", הוא מוציא את הזעם במקומות הכי קשים שלו. בגן, מול הרבה ילדים, ובבית - מולך ואחיו הצעיר.
כשאת מנסה ומגיעה לאלימות - הוא מפנים שאלימות זו שפה!! ואת זה אנחנו לא רוצים. לא את לא הגננת ובטח לא החברים.
כדי לעזור לו להגיד את מה שהוא רוצה צריך ממש בעדינות לעקוף את מכשול התסכול. לדוגמא: כשאתרואה שהוא נכנס ללופ של הכעס תתכופפי אליו תחזיקי אותו בכתפיים ותגידי לו :"אני מבינה שאתה כועס/רוצה להסביר לי/וכו'" ותקשיבי לו.
אחרי פעם או פעמיים תראי איך עוצמת התגובה תפחת.
בהצלחה
ענת זפרני

שלום לך
אני שמחה שפנית אלי, יש לי כל כך הרבה לענות, שנתחיל?:

לעבור דירה בגיל 9, כיתה ג' זה קשה נורא. אבל, פחות קשה מאשר כיתות בוגרות, לכן - הנתק של החברה פחות משמעותי. החרם לעומת זאת = אלימות!!!!
אני עוברת בבתי ספר יסודיים עם תוכנית שנקראת "להחרים את החרם" הנושא בדמי!! אנשים שהחרימו אותם בבית הספר היסודי והם היום בני 50 עדיין זוכרים את הצלקת שהתקופה האיומה הזו השאירה בקירבם. אין לזה שום תרופה. הבת שלך סבלה, ובדרך מסוימת עדיין סובלת ממתקפות בלתי ישירות וישירות של דחייה. זה קשה מנשא, כהורים - הקושי מלווה גם בחוסר אונים של שאלות כגון:"מה אני צריכה לעשות?" "עד כמה להתערב" וכו'.
לפני שנה וחצי היה אצלי ילד בהתייעצות, ילד בן 11.5 שסבל מחרם טוטאלי של כל הילדים (בנים ובנות) בכיתתו, הוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום :"הייתי מעדיף להיות גרגר אבק ולא בן אדם, כי אבק לפחות מנגבים, אותי אף אחד לא רואה"!!!!!!!!!! תגידי לי את יש זעקה חזקה מזו??
מחריד בעיני.
הבת שלך צריכה אותך שם בשני אופנים:
1. לחזק אותה - לדעתי, הילדה השניה רואה בבתך כוח. מישהי שמאיימת עליה, ולכן היא כל כך עסוקה בהלהקטין אותה להעליב אותה ולהשפיל אותה. חשוב שבתך תבין שהמסע הזה הוא בדיוק בעוצמה של האיום. ההבנה תחזק אותה.
2. בהחלט יש מקום לדבר עם האמא השניה, לא בתוכחות אלא שיחת הבהרה משהו בסגנון:
נראה לי שיש אי הבנה בין הבנות, בזמן האחרון אני רואה שהן לא נפגשות מדברות וכו', יש לך מושג מה קורה בינהן?" שיחת גישוש ראשונית ודרכה תבדקי אם יש דברים שאת לא יודעת ואיך אפשר לקדם את הקשר ולא לריב.
בגיל שלהן, האמהות בהחלט יכולות להתערב (בכיוון של בניית קשר ולא הרס) ולווט לכוונים טובים.
בנוסף-
צרי לבתך מעגלי שייכות שונים: חוג(אפילו קצת יותר רחוק ממקום מגוריכם) שתתאמן בכישורים החברתיים בעוד מקומות ותספוג חוויות נעימות.
3. קחי את בתך פעם בשבוע לשעת הליכה משותפת ותספרי לה דברים על עצמך. אל תתחקרי או תשאלי עליה, ממש תשתפי אותה בעולמך - מהר מאוד תתפתח בינכם שיגרה של "שעת איכות" ואת תלמדי עליה דברים שביום יום אנחנו לא מספיקים.
בהצלחה
ואשמח מאוד מאוד אם תעדכני .
ענת זפרני

שלום לך.
ציינת בסופה של הודעתך שלפני חצי שנה קרו שני אירועים משמעותיים בחייה של ילדתך: לידה וכניסה לגן. לפי דעתי התגובה שלה קשורה לכך. אם היא לא הגיבה כשנולדה אחותה, הייתי אומרת שזו תגובה מאוחרת ללידה. אם כן הגיבה, הרבה פעמים לקראת גיל חצי שנה- שמונה חודשים, כשהתינוק "מקבל צורה של בן אדם" הילד הבכור מגיב בשנית. כך, בשילוב עם המעבר לגן, ילדתך מרגישה שבעקבות הגעתה של אחותה, את כבר לא רק שלה ולא רק איתה והיא כועסת. לכן, הייתי מתמללת את רגשותיה ואומרת לה שעכשיו, כשיש להאחות, זה לא כמו פעם. פעם היית רק שלה ורק איתה. ביליתן את כל הימים יחד. היום את נמצאת עם האחות הקטנה שהיא בגן, וגם אחה"צ היא צריכה להתחלק בך. ייתכן והיא חשה כועסת, בודדה, עצובה וכו'. אני חושבת שאם תאמרי לה זאת (בשפה יותר פשוטה כמובן), תראי לה שאת מבינה אותה וזה מאוד יעזור.
בנוסף, ביתך נמצאת כעת בגיל המכונה "גיל שנתיים הנורא" בו ביטויי תוקפנות ועצמאות הם מאוד שכיחים. תני לה: זו תקופה המהווה בסיס לנפרדות ולעצמאות שלה בהמשך.
אני מבינה אותך מאוד שקשה לך. אבל זכרי: עוד מס' חודשים וזה יעבור: גם הגיל וגם ההתרגלות לאחותה הקטנה.

שלום לך.
ראשית, ברצוני לומר שאת מתמודדת באופן ראוי להערכה עם הפחדים והחרדות של בנך. המשיכי כך. הורים רבים פוחדים להתעמת עם הנושאים הללו.
נשמע כי בנך זקוק עדיין לאובייקט חיצוני, גברי, שיגן עליו. ילדים בגיל שלו הפנימו, לפחות באופן חלקי אובייקט כזה, ולכן יכולים להתמודד באופן עצמאי עם חלק מהחרדות. הייתי מציעה להמשיך ולשוחח עם בנך על הפחדים. לדוגמא: כשאביו לא היה בבית הייתי אומרת לו שאת מבינה שהוא חש יותר בטוח כשיש דמות גברית בסביבה. אולי הוא חווה את הדמות הנשית כלא מספיק able להתמודד עם סכנות. בנוסף, באמת כדאי לנסות למצוא יחד עימו דרכי התמודדות והתגוננות מפני הדברים שהוא מפחד מהם. אני מציעה ממש לשבת ולדבר על כך.
הצעה נוספת, חשובה לא פחות היא להציע לו להשתתף בחוג לאומנויות לחימה. יותר משחוג כזה אכן עשוי לסייע לו בשעת משבר, הוא יגביר את בטחונו בכוח שלו. אפילו חוג התעמלות או כל חוג שקשור לפעילות פיסית ופיתוח היכולת הגופנית יכול להעלות את בטחונו בכוח שלו.
את מוזמנת להתייעץ עימי שוב, אם לא יחול שיפור.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית

תודה רבה,

1. בני נמצא שנה שלישית בחוג טאקוונדו מקצועי והוא גם מאד טוב בזה משום מה העובדה הזו לא מריגיעה אות, הוא לא מקשר בין היכולת שלו והידע שלו בהתגוננות עם מצב בו יש צורך להתגוננן
(מקווה שהוא לעולם לא יזדקק)

2. אשמח לדעת מזה הזדהות עם אובייקט חיצוני אין לי מושג וזה פעם ראשונה שאני שומעת על כך
אני מכירה אוביקט מעבר אבל עברנו זאת, אשמח אם תוכלי להרחיב ואיך "משיגים" אחד כזה

תודה

שלום שוב.
אני מתנצלת שהשתמשתי במושג לא ברור.
אובייקט הזדהות הוא המטפל העיקרי של הילד, דהיינו האם בד"כ. ככל שעולה הגיל מתרבים האובייקטים הללו וכוללים דמויות משמעותיות מחיי הילד: אבא, דוד, מורה וכו'. חשבי על התחלת החיים של הילד שלך, בה הוא היה זקוק לך על מנת להירגע, על מנת לשבוע, על מנת להשקיט תגובות גופניות קשות וחרדות גם כן. ככל שעולה הגיל של הילד, הוא לוקח פנימה את הפונקציות של אובייקט ההזדהות. למשל: כשהוא נסער, הוא חושב על הפעולות שאמא עשתה לו כשהיה נסער, ויכול לעשות אותן בעצמו. כך לגבי פחדים, כאב נפשי וכו'.
מהדברים שכתבת נשמע היה לי שאצל הילד שלך קיימת עדיין תלות בגורם חיצוני על מנת להשקיט את הפחדים. זה בסדר. אולי כדאי לדבר עם המורה לטאקוונדו שישבח אותו על ביצועיו מידי פעם. אגב, גם המורה הזה יכול להיות דמות הזדהות מופנמת. אולי כדאי שאביו (בעלך) ידבר עימו על דרכי התמודדות עם סכנות וכן שיחזק אותו לגבי היכולות שלו להתמודד עם הסכנות הללו.
וחוץ מזה, לפחד זה בסדר. זה מאוד הישרדותי.
שיהיה בהצלחה.

שלום לך.
כתבת שילדך הינו בעל כישורים חברתיים ובעל יכולת להיות אהוד, וזה דבר מאוד חשוב בעיניי. העובדה שהוא מעדיף לשחק עם בנות אינה מראה על דבר ואינה מרמזת על נטיות עתידיות. יש בנים אשר הפיסיות הגברית אינה מדברת אליהם. אוסיף ואומר שאני חושבת שהחברה שלנו הולכת לקראת "הגבר המטרוסקסואל", בעל העולם הרגשי המפותח והיכולת להתחבר לצדדים, הנחשבים באופן סטריוטיפי, ל"גבריים".
אני חושבת שבעיקר לא כדאי להראות לילד שלכם שאתם לחוצים, ולא לתת לו להבין שהוא "חריג" בעיניכם. חשוב עבור התפתחותו התקינה, שתקבלו אותו כמו שהוא ותעודדו את הצדדים החזקים שלו ואת תחומי העניין המהווים את המהות שלו.
אני בהחלט מבינה את הדאגה, אבל הסירו אותה מליבכם, לפחות כרגע.

כיף שיש אנשים כמוך שיודעים לתת חיזוק
תודה לך!!
ענת זפרני

וגם נותן מוטיבציה להמשיך בדרך זו!!

בגילאים צעירים לילדים יש פחד שכשאמא מדברת בטלפון היא בעצם לא זוכרת שאני קיים. אז אני מזכיר לה.....
חשוב לתת הסבר בשיחה קצרה
אני עומדת לדבר בטלפון, אני מבקשת שלא תפריע לי אתה יכול להיות לידי ואני אחבק/אלטף אותך.
המון פעמים המגע הפיזי ממחיש לילד שהוא עוד שם בשבילך....
בהצלחה
ענת זפרני

לפי תיאוריות ומחקרים עדכנייים מומלץ שהילד יזכה לטיפול של "אחד על אחד", דהיינו מטפלת עד גיל שנתיים.
ההסברים כוללים דמות התקשרות אחת המאפשרת לילד בסיס ביטחון להתפתחות.
אבל
ישנם גורמים נוספים אותם צריך לקחתבחשבון:
מצב כלכלי
התפתחות הילד
תחושת בטן של ההורים בנוגע להסתגלות למסגרת חדשה.

שיהיה לך בהצלחה
ענת זפרני

הייתי שמחה אם היית מפרטת קצת יותר לגבי התנהגות הילדה שלך. ממכתבך לא ניתן להבין מה מפריע לך שם.

האמת שהרבה דברים.....
אבל הדבר העיקרי שמפריע לי בזמן האחרון זה שהיא לא שמה על אף אחד:

היא עושה מה שהיא רוצה- למרות שמדברים איתה, אני צרוכה להגיד לה לעשות משהו 20 פעם וגם אז עד שאני לא מרימה את הקול היא לא זזה.

היא מתייחסת לאנשים אחרים (למשל החברה הכי טובה שלה) בצורה לא יפה- למשל לא מרשה לה לגעת בדברים שלה, לא מחכה לה ביציאה מבית הספר אפילו ששתיהן נוסעות עם האמא של החברה או איתי (ומהצד השני כלומר החברה שלה מאוד מתחשבת בה ונעלבת ממנה לפעמים).

המורה בכיתה מעירה לה שהיא מפטפטת, והיא קמה ומדברת בצורה לא מנומסת למורה, כמו- "את בכלל לא רואה מי מדבר, סתם את מאשימה אותי" וכו'.

בגדול, ההתנהגות שלה מאוד מתריסה ולא אכפתית כלפי כולם.

שלום לך
הייתי רוצה להציע לך להתאמן בלהתפעל מהבת שלך. היא "גדולה" - כולה בת שמונה (יש לה ברזומה 8 חופש גדול....) היא נראית לך גדולה אבל היא בסך הכל ילדה.
ילד מעופף יכול להיות ילד עם עולם פנימי עשיר ורחב, בעל קצב פנימי אחר, עם יכולות יצירתיות מאוד גבוהות. מדוע לכעוס? תני לעצמך את ההזדמנות להנות מהיתרונות של קצב אישי מתון, של אדם שנינוח עם עצמו - זה הרבה יותר קל בחיים מאשר לרדוף אחרי הזנב של עצמך.....
לגבי מטלות שצריך לעמוד בזמן - עליהן תעמדי (בית ספר שיעורי בית חוגים וכו') כל היתר - תניחי לה ואפילו היפכי זאת בעינייך לסוג של הערכה.
בנוגע לחברה - אנא ממך, אל תתערבי. תני להן להגיע לאיזון בינהן. הבת שלך צריכה ללמוד בדרך שלה שלהתנהגויות מסויימות יש מחיר. את לא צריכה להיות השוטר שבינהן. הסקת המסקנה צריכה להיות שלה ורק שלה.

(נקטעתי באמצע...)
לדעתי הבת שלך צריכה לשמוע אותך מתפעלת ממנה.
חפשי השבוע שתי הזדמנויות כשהיא באזור ותדברי בטלפון עם אמך או חברה ואמרי משהו חיובי עליה:
עדי מציירת מדהים
או
כשעדי מחליטה שיהיה כיף בבית - כולנו נשפכים מצחוק..
תוך דקה
כמו קסם
הילדה תהיה קשובה לך ברמות שקשה לדמיין.
נסי
ועדכני אותי
בהצלחה
ענת זפרני

אני מאוד מאוד מודה לך על התשובה.
אני חושבת שאני מאוד מושפעת גם ממה שאומרות לי חברות.
ואני אנסה לשבח אותה (אני באמת לא עושה את זה....) ואעדכן אותך על ההתפתחויות.

שלום לך.
נראה לי שבנוסף לאופייה ולמהותה הטבעית של ילדתך, כפי שציינת בדברייך, התנהגותה מרמזת על תגובה להיריון שלך. ייתכן כי היא משחזרת את "איבוד הבכורה", או פוחדת שתאבד אותך לגמרי. לכן, הייתי מנסה לקחת אותה לשיחה אישית ואומרת לה שאת לא יודעת איך היא מרגישה לגבי ההיריון שלך. הייתי מוסיפה שהיא בוודאי חוששת שלא יהיה לך זמן עבורה ושיהיו דרישות חדשות ממנה בתור "הגדולה". דווקא עכשיו, לפני שאת מרחיבה את משפחתך, הייתי מנסה לקרב את הילדה שלך אלייך. לומר לה עד כמה היא יקרה לך וחשובה לך. לומר לה שאת מבינה שזה קשה "לאבד" פעם שנייה את האקסקלוסיביות האימהית לטובת תינוק חדש. הייתי מציעה קצת "לרדת" מההערות כרגע, ולנצל את הזמן לחיזוק הקשר ביניכן, בעיקר עכשיו. אני חושבת שבעקיפין יושגו התוצאות הרצויות: התנהגות טובה יותר כלפי החברה וגם בבית.
שיהיה בהצלחה.

אני חושבת שזה ממש בסדר לתת לתינוק פאזלים בגיל שנה וחצי וכן לאתגר אותו ברמה שאמורה להיות למעלה מרמתו. את נשמעת לי עם היד על הדופק, ומודעת לכך שהתחום הזה חשוב לך. לכן, אני מאמינה שאת תדעי לא ללחוץ עליו כאשר לא ירצה. יש גילאים בהם משחקי קופסא פחות מעניינים ילדים (גילאי 3-5, כאשר מתחילים משחקי דימיון), כחלק מהשלב ההתפתחותי התקין. קחי את זה בחשבון.

שלום רינה.
אני חושבת שזה מקסים שאתם מקפידים לשמר את הקשר המשפחתי. כמו שאת כותבת, האחיין שלך נמצא בדיוק בגיל בו הוא אמור להתפרע ולעמוד על שלו, ואמור לחטוף צעצועים וכו'. זה חלק מתהליך הנפרדות וקבלת העצמאות שלו וזה תקין לגמרי. אני חושבת שזה נכון שאת לא מתערבת בחינוך שלו, כי זה רק יכול ליצור סכסוכים. לבנך יש עוד זמן עד שיגיע לשלב הזה, ולכן הוא נראה לך וותרן. בגיל שנה וחצי ילדים נוטים "לוותר", מתוך אי בשלות להבנת הסיטואציה כפי שאנו רואים אותה. או במילים אחרות, הם לא מבינים שזה ויתור. זו נראית להם הדרך הנכונה להתנהג. אני מבטיחה לך שהיוצרות עוד יתהפכו (בעוד כשנה). מה שחשוב הוא שכשהם יגדלו, ישארו להם זכרונות טובים של קרבה והדדיות והם יוכלו להיות חברים טובים.