פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום סולי
אני מאמינה שהילד שלך מגיב כרגע, גם באופן סומטי (דרך הגוף) לשתי פרידות משמעותיות שחלו בסמוך. ההתנהגויות שלו מצביעות על חרדה ספציפית מפני פרידה. לפיכך, הייתי מתייחסת לנושא הן של הנסיעה לחו"ל והן של הכניסה לגן. אולי, עקב גילו הצעיר, כדאי לעשות זאת בנפרד. אפשר לכתוב לו סיפור על ילד שהוריו נסעו לחו"ל. כנ"ל לגבי "X הולך לגן חדש". כדאי לכלול בסיפור את העובדות, רגשות שיכולים לעלות בעקבות פרידה (חששות, עצב, תחושת בדידות) וכן את ההבטחה שאתם תמיד תחזרו - הן מחו"ל והן לקחת אותו מהגן.
לא לפחד לדבר איתו גם על הכעס והעצב שבעקבות הפרידה מכם. יקל עליו מאוד לדעת שאתם מבינים וגם מוכנים להכיל את המתרחש בעולמו הפנימי.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית לגיל הרך

שלום לך,

גם אני חוויתי את אותו הדבר לפני שנה לערך, ואני כ"כ מבינה אותך יקירתי את לא יודעת כמה.

כשהתחלתי הריון בני היה בן 1 וארבע .
בארבעת החודשים הראשונים לא יכולתי לתפקד, היו לי בחילות ועייפות עצומה. לא היה לי את היכולת להריח תסלחי לי את הצואה שלו שהיה עושה בחיתול כי הייתי הרי רגישה לריחות ובאופן כללי היה לי מין ריחוק מהילד כי לא התחשק לי פשוט לעשות כלום. ס-מ-ר-ט-ו-ט על הספה.
אני חושבת שכל אמא חווה את זה מתישהו כמובן אם הילד הבכור עודנו קטן.
בכל אופן הילד הרגיש שעובר עליי משהו והתגובה מצידו לא אחרה לבוא.
הוא התחיל להשתולל התקפות זעם ובד גבולות והיכה וכל דבר "לא"! כמו שאת מתארת .
ואני מדברת איתך על ילד שאפשר להגדיר אותו "מין סוג של מלאך.
תיראי אין ספק שזה עושה להם משהו. הם כ"כ מחוברים לאמא ברמות יוצאות דופן שכמה שתנסי לשדר שהעניינים כרגיל הם יודים בדיוק מה קורה איתנו.
ילדתך כרגע מנסה להבין כל הזמן האם אהבתך עדיין בתוקף , ובודקת אתכם כל הזמן ועליכם לשדר לה שהיא אהובה כל הזמן אפילו שאתם כועסים עייפים וכו'. לציין זאת והמון חיבוקים.
ואת צריכה להבין ולהפנים שאת ניכנסת לתקופה ממש לא קלה (מצטערת אך זאת האמת...) שבה ילדתך מתחילה להפנים שמצטרף/ת עוד ילד/ה למשפחה ושמקומה במשפחה שעד היום קיבל העדיפות על, מרכז תשומת הלב. אבא ואמא היו רק שלה ,פיתאום תצטרך להתחלק עם עוד מישהו וזה לא משהו שיתקבל מצידה בשימחה גדולה למרות שזאת שימחה מאוד גדולה רק שהיא עוד לא מבינה שההורים שלה מביאים לה מתנה גדולה מאוד לחייה אח/ות.
אל תשכחי שיחד עם זאת היא גם מבחינה התפתחותית בגיל שנתיים הנורא, שבו היא מפתחת את אני העצמי שלה , הרצון להיות עצמאיים ליראות איפה מקומם בעולם איפה הגבול ומתחיל ואיפה ניגמר וכו'.
אתם אם המון סבלנות ואהבה תוכלו אולי קצת לעזור לה במה שהיא חווה, אולי לשבת איתה, להסביר לה על התקופה הזו בקצרה ועיניינית (לא להרבות בהסברים מיותרים וארוכים בגיל הזה)
לקרוא לה ספרים על הנושא של אחים חדשים. ועם כל הקושי לנסות לתת לה המון תשומת לה אך לא לוותר על הצבת הגבולות שהיא כ"כ זקוקה לה. זה יעבור עם הזמן.
וגם שתלדי את צריכה לשתף אותה בגידול התינוק שתרגיש "האחות הגדולה" שתביא לך חיתול ומגבונים ושתרגיש שהיא עוזרת לך יהיה לה סיפוק ולא תרגיש שהיא מחוץ לעניינים.
מקווה שעזרתי.
ושוב זאת רק תקופה וזה עובר.
בהצלחה. מקקוה שעודדתי במקצת.
דידי

שלום ליאת.
הבטן המפתחת ותהליך ההיריון גורמים, באופן טבעי, לריחוק בינך לבין בתך, לעומת האקסקלוסיביות שלה בעבר. בנוסף, כתבת שהתנאים הפיסיים גרמו לכם להתרחק בשלושת חודשי ההיריון הראשונים. נראה לי שבתך מגיבה להיריון המתפתח, ושואלת, דרך ההתנהגות שלה, מה יהיה ביניכן (וכן בינה לבין בעלך) כשיגיע אחיה החדש (או אחותה). לכן, הייתי מתייחסת למצב זה. יש ספרים בנושא, ואפשר להתחיל לקנות. אפשר גם לכתוב ספר עליה ועל מה קורה לילדה כאשר מגיע אח חדש הביתה. הייתי מציעה להתייחס לכל קשת הרגשות: החלמאהבה ושמחה וכלה בקנאה, כעס ועצב. אולם, החשוב ביותר, לא להשאיר אותה בחוסר ודאות, אלא לספר לה בדיוק מה יהיה. זה יכול להקל עליה ולהכין אותה. והעיקר: היא תדע שהמקום שלכם בלב, ששמור רק לה, לא יקטן. פשוט הלב שלכם יתרחב לקראת קבלת חבר חדש למשפחה.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום נינט.
אני מאוד מבינה את הדאגה שלך. אכן המצב מדאיג. במקרה זה, כשאין בעייה רפואית (אולי כדאי לקבל second opinion) אין לי ברירה אלא לומר לך שאתם חייבים לקבל עזרה מקצועית. לפעמים צריכים להתגמש ולהתאמץ בשביל זה וזה לא פשוט. חבל שהמצב יימשך, כיוון שאתם סובלים אבל הילד בעיקר, וזה משפיע על כל תחומי החיים שלו.

שלום לך.
אני חושבת שכל מה שאתם עושים הוא מאוד נכון ומאוד מכיל. מצאו את "העונש שמתאים לכם ואתם מרגישים בנוח איתו. למשל: לתת לו להיות בחדר, אפילו לבד או כל דבר אחר ממנו ישתמע שמה שהוא עשה לא מקובל עליכם. לא הייתי מכבירה במילים. הסבר קצר ופשוט מספיק בגיל הזה. אם הילד שלכם עדיין לא רכש את השפה על בורייה (ואני מתארת לעצמי שזה המצב, עקב גילו הצעיר) הוא ישתמש בגוף שלו על מנת לבטא את התסכולים והמצוקות שלו. וזה לגיטימי מבחינתו. הייתי מנסה לתמלל את התחושה שלו באותו רגע. למשל: "עכשיו אתה כועס כי אמא לא הרשתה לך עוד עוגיה". לאחר מכן לתת הסבר קצר. לדוגמא: "קבענו שאוכלים רק ממתק אחד ביום, כי ממתקים זה לא בריא, ואנחנו רוצים גוף בריא". כתבת שאין לכם בעייה עם העקביות, אז רק אדגיש את החשיבות. בנוסף, לנסות תמיד לתת אופציה אחרת למשל: "אם בכל זאת מתחשק לך לאכול משהו מתוק, אתה יכול לבקש איזשהו פרי".
זכרי שלגבולות יש 2 פונקציות חשובות: תחושת השמירה וההגנה שהן מקנות לילד וכן הגדרה ברורה יותר על מקומו בעולם, ובכלל על המהלך התקין של ההתנהלות של העולם סביבו.
כתבת שהילד שלך נולד עם טמפרמנט רגוע ונוח. לכן, מילת עידוד - זה יעבור. זה שלב התפתחותי חשוב מאין כמוהו של השגת הנפרדות והעצמאות. תנו לו להיות בשלב הזה. הוא יגדל ממנו להיות ילד מקסים, נוח ונעים. בעיקר כי את נשמעת הורה מכיל, מבין שרוצה מאוד לעזור.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית לגיל הרך

תודה על תגובתך המהירה, אני פשוט לא מאמינה בעונשים זה פשוט לא עובד , אולי רק לטווח הקצר ואח"כ אצטרך למצוא משהו אחר, גיסתי למשל נוהגת לשים את בנה בחדר שלה ושל בעלה שם בנה נרגע עם דלת פתוחה ואף גם היא מספרת לי שזה כבר לא עובד עליו יותר ולא "מזיז לו" , השאלה שלי אליך האם את חושבת באמת שעונשים אכן עוזרים? ואיך?
אנחנו הורים שמצד אחד נותנים לבני המון חופש ביטוי ועצמאות אך כשצריך אנחנו מאוד חד משמעיים ויודעים לשים גבולות, איננו מתרגשים מבכי למרות שהוא ילד ראשון, כמו כן בני מתבטא מאוד יפה במיוחד לאחרונה הוא מרכיב משפטים בני 4-5 מילים (ללא מילות יחס) ומתקשר בצורה נפלאה, אפילו הצליח לספר שנשכו אותו בגן ואמר גם מי נשך אותו כיצד את מציעה שאנסה להרגיע את בני בזמן בו הוא משתולל.
לדוגמא כאשר הוא מכה אז אנחנו מרימים את טון הדיבור ואומרים שזה כואב ולא נעים לנו לשחק איתו כרגע וכשירגע נשחק איתו.
ומניחים אותו על הרצפה, ואז הוא מבין שפגע והכאיב ובוכה ובא להתנחם בזרועותינו ולמרות זאת אנחנו נותנים שיעברו כמה דקות עד שאנחנו מרימים אותו (כדי שיבין שאנחנו כרגע כועסים), אבל מה לעשות עם ההשתוללות ? האם מה שציינתי קודם הוא מועיל ונכון לעשות (לקחת אותו בידיים לחלל/חדר אחר ולנסות להרגיעו ע"י הסחת דעת?

האם הישיבה על הכסא בכדי להירגע או הישיבה בחדרו או בחדר אחר בכדי להירגע נחשב כעונש???
האם זה נחשב כעונש כאשר הילד מוצא את עצמו לעיתים תקופות יושב בכסא/ נכנס לחדר בכדי להירגע?

שלום לך שוב.
אני מרגישה שאת חשה מאוד לא בנוח עם המילה "עונש" או עם הטלת סנקציות או הצבת גבולות. כפי שכתבתי לך בפעם הראשונה, אני חושבת שגבולות עשויים לעזור לילד מאוד. אם לא נוח לך לשים את הילד בכיסא או בחדר, ניתן להשתמש בכל דבר אחר. חשוב שהילד ידע שאם הוא עושה מעשה "אסור" הוא "יפסיד" מכך. אם לשבת בכיסא או בחדר "לא מזיז לו" או מבהיל אותו - חשבו על משהו יצירתי אחר.

שלום שרית
אני חושבת שבנך בודק גבולות. אני מציעה קודם כל להתרחק פיסית ולא להמשיך להתכרבל. להסביר שזה לא נעים שהוא מכה אותך, וכיוון שהיה את לא ממשיכה להתכרבל איתו. לעמוד במילתך בכל פעם שעושה זאת ולתת אופציה של ליטוף/נשיקה/חיבוק במקום המכה (או כל אופציה אחרת).
למידע יותר נרחב לגבי גבולות בגיל שנתיים (הסבר התפתחותי) את מוזמנת להציץ באתר שלי: בהצלחה

שלום שירי.
2 דברים. ראשית, הייתי מנסה להבין מה קרה בזמן האחרון בו מעשה הקונדס התעצמו. ייתכן וזה על רקע העלייה לביה"ס. ייתכן וקרה משהו אחר. אם את מצליחה להבין מה קרה, הייתי אומרת לו משהו בנוסח:(אני אתייחס לעלייה לכיתה א') "עוד מעט אתה עולה לכיתה א'. זו מסגרת שאתה עוד לא מכיר, מורה חדשה, יהיו גם ילדים שאתה לא מכיר. הרבה ילדים, כשהם עולים לכיתה א', מרגישים שהם מאוד חוששים ופוחדים. איך אתה מרגיש?" זו יכולה להיות הקלה עצומה עבורו לדעת שאת מבינה את המתחולל בעולמו הפנימי וכן שהוא יכול לשתף גם בחוויות ורגשות שליליים. תני לו לגיטימציה.
שנית, אני דווקא חושבת שהצבת גבולות היא לא מילה גסה. נהפוך הוא. לגבולות יש את פונקציה החשובה של שמירה, שילד בגיל 6 מאוד זקוק לה. בנוסף, גבולות גורמים לעולם הסובב את הילד להיות יותר מוגדר וברור. וזו גם פונקציה חשובה, בעיקר על רקע שינוי. הייתי מסבירה לילד שלך בשעת רוגע, בשפה פשוטה, שאם יעשה כך וכך (בחרי מס' דברים, לא את הכל - למשל ההצקות לביתך הקטנה) הוא לא יוכל כך וכך. הסבירי לו את הראציונאל למשל "בבית שלנו אנו לא פוגעים אחד בשני פיסית ומילולית"). לאחר מכן - להיות עקביים. אם עושה משהו שאסור, להטיל סנקציה (אין סיפור בערב למשל). בנוסף, תני לו אופציה אחרת. למשל: "לפעמים אתה מאוד כועס/מקנא באחותך, ורוצה להציק לה. אולי כשאתה מרגיש כך, ננסה ללכת לחצר לשחק תופסת/לקפוץ 10 פעמים על רגל אחת (או כל פיתרון אחר). בקיצור: ראציונאל, עקביות ומתן אופציות. זה מאוד יכול לעזור לו להתארגן. ילדים זקוקים להכוונה חיצונית כדי לחוש בטוחים ולחוש שעולמם ברור ומוגדר.
בהצלחה
שרון באומל,
פסיכולוגית קלינית

שלום ליהיא.
ילדים שונים זה מזה במהותם. יש ילדים שחשים נוח בכל מקום ובכל מצב ויש כאלה שלוקח להם זמן להסתגל. יש כאלו שקל להם לעבור מסנדלים לנעלי חורף וכאלה שיילכו כל הסתיו עם סנדלים וגרביים. יש ילדים שמתחברים בקלות ויש ילדים יותר מופנמים וסגורים. אכן, היכולת ליצור אינטימיות ולהשתייך מבחינה חברתית היא יכולת חשובה, אולם גם ילדים מופנמים רוכשים חברים ומסוגלים לאינטימיות. אם את חשה שזה האופי של ילדך, בייחוד אם מישהו המשפחה מעט דומה לו, פשוט הניחו לו. הוא ילמד לפלס את דרכו החברתית עם השנים.
אני מרגישה מהדברים שכתבת שייתכן ולכם ההורים יש קושי עם הסגירות של הילד. ייתכן וזה נוגע בדיוק בנקודה כואבת אצל מישהו מכם. הייתה לי פעם מטופלת. אישה מדהימה, חכמה, יפה, בעלת מקצוע טובה, נשואה באושר ואמא למופת. בנה היה ילד מעט מופנם, וכל פעם שהיה מגיע למקום, אפילו מקום מוכר, הוא היה מתחבא מאחוריה, מתבייש ודורש זמן הסתגלות. היא הגיעה אליי כי היא לא יכלה לשאת זאת. בטיפול ראינו שהיא בדיוק כזו. גם ממרום שנותיה, כל יום כשהייתה מגיעה לעבודה, היא נדרשה למספר דקות של הסתגלות, התקשתה לומר שלום והתקשתה לבטא את דעותיה (היפות והחשובות - והיא ידעה זאת) בחופשיות. לאחר שהבינה שלא בילד טמונה הבעייה, כיוון שהוא היה ילד מקסים, עם חברים לרוב, חכם ומאושר, זה איפשר לה לעזור לו להתמודד טוב יותר עם הביישנות שלו.
אם בכל זאת את מרגישה שהמצב מאוד מפריע לילד שלך וגורם לו קשיים -אני כן ממליצה לפנות לאיש מקצוע שיראה את הילד וינסה לאתר את שורש הבעייה. לאחר הבנה כזו, תוכלו למצוא דרכים אדפטיביות לעזור לו.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום לך.
כדי שאוכל לענות לך הייתי מבקשת ממך לכתוב על ביתך יותר. לדוגמא: איך היא עם קבלת גבולות? איך היא יוצרת קשר? איך הקשר שלה איתכם? האם אתם מרגישים את השתלטנות גם איתכם? האם בזמן האחרון חל שינוי מהותי בחייה והיא מנסה להחזיר לידיה איזשהיא שליטה?
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

לגבי גבולות: מודה אני לא הייתי טובה בלתת לה גבולות עד היום אני מדיי פעם מוותרת.
היא הבכורה נולד לנו תינוק לפני ארבע חודשים.
אבל ההתנהגות הזאת הייתה לפנכן, היא גם עקשנית לגבינו ואוהבת לקבוע וכמו שאמרתי לא לטעות , היא גם אוהבת שלא מתקנים אותה והיא לא אוהבת לטעות, היא קיבלה פינוק והרבה כול הכבוד.
כשהיא הייתה בת שנתיים היא לא ידעה איך להתמודד אם חברים לדוגמה:אם בת דודתה שקטנה ממנה בא לשחק איתה והייתה לוקחת משחק מסויים אז ביתי הייתה ישר בוכה לא מנסה לקחת או להתנגד , כשהייתי צופה מהצד הרגשתי שהיא "חלשה " יותר ,גם אם היא הייתה באה לקחת מבתי משהו בתי ישר הייתה "נלחצת" וקוראת לי או בוכה פשוט לא יודעת לעמוד על שלה , כאלו מפחדת כזאת אם כול זה שהיא הייתה גדולה בגיל ובמימדים.
היום לגבי סטואציה כזאת יש לה קצת יותר בטחון אבל יש לה את הצד העקשן שאוהב לקבוע לחברות: "אל תגעי" אל תעשי" כמו מורה קטנה ואז אם לא עושים מה שהיא רוצה היא בוכה ואומרת "לא רוצה להיות חברה שלך" , גם לגבינו , ההורים כשאנו אומרים לה לא היא ישר בוכה.

מצטערת שככה אני מציפה אותך ....
אפשר לראות גם במשחקים שאני משחקת איתה
למשל שחקתי איתה היום משחק הזכרון והיא מתעצבנת שאני מצליחה ולא מחכה לתור שלה, ואם היא לא מצליחה היא מתעצבנת (ולא מדובר במשחק שלא מתאים לה מבחינת הרמה שלה)
איך שאני באה להפוך קלף והוא נכון היא ישר בתגובה: "אני ידעתי"
כ"כ הרבה ואני לא יודעת איך להתמודד....ומה להגיד

שלום לך שוב.
בסביבות גיל שנתיים מגלים ילדים 2 תגליות מהותיות על עצמם ועל העולם. אם עד אז הם חשבו שהם כל יכולים, הם מתחילים בגיל זה לגלות את כוחם היחסי בעולם. דהיינו, שהם קטנים, עוד לא יכולים לעשות הרבה דברים, חלשים. בד בבד, אם עד גיל שנתיים הם חוו את עצמם כחלק מהדמויות המקיפות אותם, ללא הפרדה ברורה, הרי שבגיל זה הם מתחילים לגלות את נפרדותם, ואת היות הדמויות הקרובות אליהם יישויות עצמאיות, עם רצונות וצרכים משלהן. הידיעות הללו הן מחד כואבות ומאידך מעוררות את הדחף הטבעי לגדול, להתפתח ולהיות גדולים, חזקים ועצמאיים.
מסיבה כלשהי, נראה לי שההתמודדות של ביתך עם המציאות בה היא לא כל יכולה, לא תמיד מנצחת, לא "הכי טובה" קשה מאוד. לכן, היא מתקשה לשתף, מתקשה לוותר, ומתקשה "להפסיד" (במשחק למשל).
הייתי מציעה לכם ללכת להתייעץ עם איש מקצוע אשר יראה אתכם ואת הילדה ויעזור לכם ולה למצוא דרכים אדפטיביות להתמודד עם הנ"ל. אני מאמינה שכאשר איש מקצוע יראה את הילדה באינטרקציה איתכם וכן יראה את התכנים המעסיקים אותה, הוא יוכל הן להבין טוב יותר את הסיטואציה, והן יעזור לכם למצוא את הדרך הטובה ביותר להתמודדות עימה. אני מאוד ממליצה על טיפול הורה-ילד, ולא על טיפול פרטני, הן בגלל הקושי הספציפי שלה והן עקב גילה הצעיר. זה אמור להיות טיפול קצר וקולע - מספר חודשים לכל היותר.
אם תהיו מעוניינים בהמלצות לגבי תחנות ציבוריות או פרטיות (בעיקר באזור הצפון - בו אני עובדת ולכן ומכירה) אשמח לסייע.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום לך שוב
אני לא כ"כ מכירה את אזור חדרה - את יכולה לברר דרך קופ"ח על תחנות להתפתחות הילד - שם יושבים כל אנשי המקצוע שעוסקים בקשיים התפתחותיים (גם רגשיים). בנוסף - התייעצי עם הגננת או חברות לגבי אנשי מקצוע פרטיים.למיטב ידיעתי, אין באזור חדרה מרכז פרטי להתפתחות הילד.

שלום דלית
אני מאוד מסכימה איתך. לא רק מצידם של ההורים. ילדים זקוקים לגבולות ומחפשים גבולות. לגבולות יש פונקציה חשובה של שמירה והגנה, וייתכן וההורה "החדש" לא מספק לילד שלו את הפונקציה הזו בצורה מספקת.

שלום נוי.
הייתי מציעה שבשעת אחה"צ רגועה תאמרי לבנך שכשהוא קם משינה ואת מגיעה אליו הוא לא רוצה לקום ולאחר מכן הוא מתחיל לצווח וזה לא נעים. עוד מוסיפה שהיית רוצה לחשוב איתו ביחד איך יהיה לו הכי נעים לקום? אולי הוא רוצה שתתכרבלי איתו קצת במיטה? שתשירי לו שיר של בוקר? שתקריאי לו סיפור מיוחד או כל דבר אחר. תני לו את אפשרות הבחירה, תוך כדי אמירה שאת לא מוכנה שהמצב הנוכחי יימשך.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום גלי.
פעמים רבות הפרידה מהקקי קשה יותר מהפרידה מהפיפי. תהליך הגמילה שזור בתהליך הנפרדות וקבלת העצמאות של הילד. חלק מהפרידה היא פרידה מפסולת גופו. לילדים אין את הכלים הקוגניטיבים להבין שהקקי היא פסולת שיוצאת מהגוף, והם חוששים מהעובדה שבכך שהקקי יוצא, הם מאבדים משהו מגופם. זוהי החרדה לשלמות הגוף.
לא הבנתי מדוע התחלתם את תהליך הגמילה, אבל אולי כדאי לתת לבנכם עוד מס' חודשים. אם זה בגלל הקיץ, דעי שיש ילדים רבים שנגמלים באופן מצויין בחורף.
אני חושבת שכאשר מורידים חיתול, יש להוריד אותו לגמרי, על מנת למנוע בלבול, כפי שהזכרת לגבי החיתול בשינה של בנך. לא ליצור הפרדה בין יום ולילה ובין הצרכים השונים. נשמע לי גם שלפי ההתאפקות שלו בגן, ייתכן כי בנך עדיין לא בשל. הוא גם מאוד קטן.
לגבי הקקי, אם בכל זאת אתם ממשיכים בתהליך: אחרי שהוא עושה קקי בחיתול, כדאי להוריד את החיתול עם הקקי, לשים את הקקי בסיר, תוך כדי הסבר מה זה קקי והסבר על כך שיש קקי כל יום, כיוון שקקי אלו הדברים שהגוף לא צריך (בדיוק כמו פיפי). כדאי לאפשר לילד להתבונן בקקי ולשאול שאלות. לאחר מכן לזרוק את הקקי לשירותים תוך כדי טקס פרידה קטן. אני מציעה לעשות זאת מספר פעמים ואז להציע לו לעשות ישר בסיר.
את מוזמנת להציץ באתר שלי www,sharonba.com לגבי עוד עצות על גמילה מחיתולים.
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום דניאלה
לרוב, דווקא כשלא מספרים משהו למישהו (על מנת למנוע ממנו צער וכאב) זה נתפס על ידו כהרבה יותר גרוע ממה שזה באמת. זהו עיקרון חוסר הוודאות. תמיד עדיף לדעת על לא לדעת, כיוון שאז ניתן למצוא דרכים להתמודד. כאשר לא יודעים "נגד" מה מתמודדים, לא ניתן להתמודד, וזה יוצר מצב קשה של חוסר אונים.
נראה שבנה של חברתך מבין פחות או יותר את סיבת הימצאותה של אימו בביה"ח, על פי שאלותיו. לילדים יש חיישנים מאוד טובים.
לפיכך, לא הייתי מסתירה ממנו את דבר שמירת ההיריון. הייתי אומרת לו משהו בנוסח: "לאמא יש תינוק בבטן. יש תינוקות שלא יכולים להישאר בבטן מכל מיני סיבות. עכשיו אמא מנסה לשמור על התינוק שישאר בבטן ובגלל זה היא בביה"ח. שם מנסים לעזור לה לשמור על התינוק בבטן".
אני מציעה לתת לו לגיטימציה לשאול שאלות, להביע דאגה וכו'. זה בסדר. הוא יידע איך להתמודד עם זה, ואני בטוחה שהוריו ומשפחתו המורחבת יעזרו לו באם יהיה צורך.
אני מאוד מקווה עבור חברתך שההיריון יעבור בשלום.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית

שלום ליאורה
בגיל שנתיים ההתפתחות השפתית עדיין אינה מאפשרת ביטוי מספק של העולם הפנימי עבור הילד. לפיכך, ילדים רבים משתמשים בגוף על נמת להביע את עצמם. ייתכן כי נכדתך מביעה דרך ההכאה כעסים ותסכולים שהיא אינה יכולה, כרגע, לבטא בדרך אחרת. אם זה אכן מוגזם, הייתי מציעה לפנות לאחת מהתחנות להתפתחות הילד שנמצאות בכל עיר, על מנת לעזור להורי נכדתך למצוא את מקור הקושי. ייתכן והקושי נובע מקשיי ויסות, ואז הטיפול הוא דרך מרפאה בעיסוק. אם המקור לקושי הוא רגשי, יפנו אותך לפסיכולוג וכו'. בתחנות להתפתחות הילד יש צוות רב מקצועי ולכן ניתן לטפל בבעייה בצורה הטובה ביותר.
במספר ערים בארץ יש גם תחנות פרטיות כאלו, כאשר היתרון שלהן הוא שאין תקופת המתנה.
אם בנך גר באיזור הצפון, פני אליי שוב. אני יכולה להמליץ לך הן על תחנות ציבוריות והן על תחנות פרטיות לגיל הרך.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך

שלום דלית.
אני חושבת שזה מאוד נכון לתת לילד לבטא ולהוציא החוצה את המצוקה שלו. אני מציעה שתרגישי מתי הוא זקוק להתמודד לבד עם המצוקה הזו ומתי הוא זקוק לך לצידו. גם מבוגרים, כאשר הם בוכים, זקוקים לצורות שונות של תמיכה. כך גם ילדים.
אני לא חושבת שצריך לדובב בכי בכל פעם. ילד אמור ללמוד שלבכות (וגם לכעוס, להתאכזב, לקנא וכו') הוא חלק מטווח רגשות לגיטימי ואינטגראלי מעולמו הפנימי. לא תמיד יש צורך בהרגעה.

שלום דלית.
אני חושבת שמה שאתם עושים הוא בהחלט נכון. יש להסביר לילד באופן כללי על הסנקציות שהוחלט עליהם לגבי דבר אסור. לא כדאי להתהלך כל היום עם אזהרות: "אם תעשה....אז לא תקבל....". אחרי הסנקציה כדאי לתת הסבר קצר לתזכורת.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית בגיל הרך