פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער - יש לך שאלה?

בילדות הדחקתי הרבה מאוד אירועים טראומטים (ממושכים) שעברתי אבל ההדחקה ממש לא עוזרת לי היום כבוגרת אני סובלת מדיכאונות וחרדות כבר שנים השאלה שלי היא... האם שמעבירים את כל הדברים המודחקים והכואבים מהתת מודע למודע הבעיה ניפתרת ? או שצריכים לדבר עליהם ומה בעצם השלב הבא אחרי שהם כבר במודע הצלחתי לעלות על כולם או לפחות על רובם ואני כבר לא צריכה לבזבז את האנרגיות המיותרות על מנת לשמור עליהם שם אבל עדיין קיימים בי הפחדים יש ממש תקופות שלמות שלא זכרתי בהם כלום אבל אחרי כמה אירועים שהתחלתי להיזכר כולם התחילו לרוץ לי בראש והתחלתי להיזכר בכל הפרטים אבל אני לא מרגישה את מה שהרגשתי אז (כאב, חוסר אונים,עצב) ועוד שאלה האם הדחקה מוגזמת גורמת לחסימה רגשית? תודה רבה רבה וסליחה שזה היה קצת ארוך אני מקווה שזה בסדר

שלום רב רציתי לשאול האם נטילת תרופות נגד דיכאון יכול לגרום לפסילת רישיון בעתיד יש לציין שיש לי רישיון האם ידוע לך על אנשים שנוהגים בסטטוס שלי

במהלך חופשה באילת הבת שלי בת 9 וחצי קמה מהמיטה בשלוש בלילה פתחה את דלת החדר וירדה אל הלובי. אני התעוררתי כעבור מס' דקות וראיתי שהיא אינה במיטה.היא התקשרה אלי לנייד כעבור מס' דקות ושאלה אותי היכן אני , ואמרה לי שמכיוון שהיא לא ראתה אותי בחדר היא ירדה לחפש אותי. שאלותי הם: האם התופעה נקראת סהרוריות? מה ניתן לעשות בעתיד? איך אפשר למנוע תופעות כאלה בעתיד? אם מי אנ חנו יכולים להתיעץ בנושא? האם זה משהו פסיכולוגי?

אני גרושה עם ארבעה ילדים, הגדולה בת 14.5והבן בן 13. האחרים קטנים יותר, ואין שום בעיות איתם. הבעייה עם הגדולים היא שהחיים איתם בבית הפכו לגהנום של ממש. לבת אין חיי חברה בכלל. היא טיפוס מופנם לגמרי. והילד לעיתים רחוקות נפגש עם חברים. הם מרבים לריב ולהתווכח בינם לבין עצמם. ולהציק לקטנים. כל נסיון מצידי להתחיל בחיי זוגיות, נתקל מצידם בתגובות לעג וזלזול. הם מספרים עלי כל מני דברים שלא היו ולא נבראו לכל מי שרק מוכן להקשיב, ומנצלים את המצב כדי לסחוט אותי, רגשית וכלכלית. למרות בעיות בריאותיות שלי, אני נאלצת לעבוד בשתי עבודות מדי יום כדי לספק את רצונותיהם, וגם לזה יש להם טענות כנגדי על הזנחה וכו..... עלי לציין ששניהם אובחנו כבעלי בעיות רגשיות, הילדה מטופלת על ידי פסיכולוג בבית הספר, והילד מסרב לטיפול. הדברים הגיעו לידי כך שהבת סיפרה בבית הספר שהרבצתי לה, (מה שלא היה ולא נברא!!) ונפתח לי תיק במשטרה בעקבות כך. העניין הכניס אותי למשבר נפשי לא פשוט. אני כל הזמן רוצה לפצות אותם, על מנת שלא ירגישו חסכים, ואני יודעת בוודאות שהם מנצלים את העניין לטובתם. לדוגמא, אם אני מבקשת שיצחצחו שיניים לפני השינה, הם מאיימים שאם לא אסתום הם יתלוננו עלי במשטרה..... יותר מדי פעמים, ואני כותבת בכאב רב, המצב מביא אותי להרהורי חרטה אמיתית, בקשר להבאתם לעולם, כן, אני בפרוש מצטערת לפעמים. תחושת כפיות הטובה מצידם פשוט הורסת אותי. למה לא מצליח לי? איפה אני טועה? בבקשה עיזרו לי. תודה.

יש לי בעיה.... אני לא נהנית מכלום, אני כל הזמן בוכה, לא באלי לעשות דברים כיפיים, רע לי כל הזמן והסיבה היא שאני חושבת שגם ככה אני אמות מתי שהו אז מה זה שווה.. אני כל הזמן חושבת על מוות ואפיל שאני רואה אנשים בטלוויזיה אני ישר חושבת על הגיל שלהם ועל כמה שהם מסכנים שהם מבוגרים ושהם עוד מעט ימותו..(ואני כולה בת 14) פעם חשבתי על קרירה, ועכשיו אני לא חושבת על קרירה כי אני יודעת שכשאני אגדל החיים שלי יהיו יותר קצרים. כל הזמן יש לי כובד על החזה ואני מ-ש-ת-ג-ע-ת!!!!!!!!!! נימאס לי כבר לחשוב על מוות!! אני רוצה לחשב על החיים אבל אני לא מצליחה.. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי דברים. לדוגמא: אחותי אמרה לי "איזה באסה שנולדתי שמנה" ואני אמרתי לה "מצטערת שאני לא יכולה להבין אותך..." לא הצלחתי להבין אותה כי אני חושבת שגם ככה כולנו נמות בסוף... ופעם יכולתי להבין אותה ולתת לה עצות... תעזרו לי בבקשה.. מה אני יכולה לעשות בשביל לחשוב על החיים ועל העתיד שלי במקום לחשוב על הזקנה שלי ועל מוות... אגב, כל זה התחיל אחרי שאבי נכנס לבית חולים ועבר ניתוח ואני חושבת שקיבלתי מזה טראומה כי הכול היה מאוד פתאומי ונבהלתי. תודה מראש.

קרובת משפחתי בגיל ההתבגרות (בת 14). לפני כשנה נכנסה לאורח חיים "פריקי" צובעת את שערה בצבעים שונים ומשונים, כשביקשה מהוריה לעשות פירסינג והם סירבו, היא עשתה בעצמה 2 חורים בפניה!!! מעשנת מזה כשנה,הפסיקה ללמוד וגם לפעמים לא מגיעה כלל לבית הספר. כשלא הגיעה להסכמה עם הוריה ברחה מהבית למשך 36 שעות. עליי לציין שהוריה מאוד טובים ומנסים למצוא עזרה. הילדה לא מוכנה ללכת לשום פסיכולוג או פסיכיאטר, אומרת שלא צריכה עזרה ושמסתדרת לבד. הוריה חסרי אונים ולא יודעים לאן לפנות?! בבקשה תגיד לנו מה ניתן לעשות במקרה כזה? האם זוהי בעיה פסיכולוגית? למי עלינו לפנות (גרים באיזור חיפה הקריות). האם יש מקומות להכוונה הורית במקרים כאלה? תודה רבה מראש

שלום. אני בת 14 ואני מרגישה ממש רע עם עצמי, עם המראה שלי עם הכול. אני מרגישה שאף פעם אף אחד לא ירצה להתחתן איתי\לאהוב אותי. כי אני לא מצליחה להבין משהו,אומנם אני שונאת את המראה החיצוני שלי, ואני ממש אובססיבית לגבי זה. אבל אנשים,אפילו אנשים שלא מכירים אותי,אומרים לי שאני כ"כ יפהייפיה ועדינה וכו',אפילו בנים!אומנם אני לא מאמינה בזה,אבל בכול זאת. עכשיו,יש לי חברות שנראות ממש רע,ובכול זאת יש להן חברים(בנים)שאוהבים אותן. אני לא מחפשת חבר או משהו כזה,אבל אני גם רוצה שמישהו יאהב אותי,אפילו קצת. בנים תמיד נועצים בי מבטים,ולפעמים יש כאלה שאפילו מנסים לרמוז לי. אבל הם אף פעם לא יבואו ויגידו לי שהם מאוהבים בי,אף פעם! זה אף פעם לא קרה,למה?יכול להיות שאני ממש יצורה ואני ממדיינת?כי אני בטוחה שאני לא מדמיינת, זה ככה,זאת האמת.למה הם אף פעם לא ייגשו אליי? אפילו שהם כ"כ מקובלים ובנות אוהבות אותם והם כן יוצאים עם כול מיני בנות יפות. מה לפי דעתכם הבעיה בי? האופי שלי הוא כזה:אני קצת ביישנית,אבל אני לא נוטה לדבר הרבה,אני אפילו מרבה לחייך. אה ואני גם לא ילדה מופנמת,תמיד אפשר לבוא ולפתח איתי שיחה. ואני לא מקובלת בכלל.אני לא יוצאת למסיבות וכאלה,אני בקושי יוצאת החוצה. וזהו אני לא יודעת... אני מקווה שתוכלו לעזור לי\= תודה מראש.

נכדתי בת 14. בתחילת שנת הלימודים האחרונה התלוננה על עייפות. בבדיקת דם נמצא כי חסר לה ברזל. היא מקבלת ברזל עד היום. לפני 3 חודשים התלוננה שקשה לה להתרכז בלימודים. הפסיכולוגית של בית הספר המליצה על תרופות ארגעה. הילדה בלעה את כל תוכן האריזה בבת אחת, והובהלה לבית חולים. לאחר הטיפול שם הועברה לבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה, למחלקה סגורה. אחרי חודש וחצי שוחררה לביתה. לאחר חודש חתכה לעצמה את אמת היד מספר חתכים. היא אושפזה שוב. היא סיפרה כי היא לא רוצה לחיות ושהיא בדיכאון. מאז היא מקבלת כדורים נגד דיכאון. היא טוענת שזה עוזר לה רק לחצי יום. בזמן האשפוז לפני שבוע היא חתכה לעצמה את האמה שוב מספר חתכים. הוריה מחפשים לה בית ספר אחר לקראת השנה הבאה. היא מודיעה לנו שהיא תתנהג יפה מעכשיו כדי לחזור הביתה. ההורים שלה לא משתפים אותי בכל מה שקורה. השאלות שלי הן: 1. האם אפשר לסמוך על הבטחתה שלא תעשה שוב אותו מעשה? 2. יש לה אחות בת 16 האם היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי בעקבות המקרה? 3. יש לה אח בן 10 שלא סיפרו לו מה קורה האם צריך לספר לו ואיך? 4. איך אני בתור סבתא צריכה להתנהג עם הנכדה ואחותה? 5. הילדה מבקשת להגדיל את המינון של התרופה בטענה שהיא עוזרת לה רק לחצי יום ובערב היא נכנסת לדיכאון שוב. האם אכן הצעתה נכונה? 6. הוריה התחילו לקבל טיפול פסיכולוגי לפני חודש. האם הילדים צריכים להשתתף בטיפול? 7. האם כדאי לבצע בדיקת דם לגבי רמת B12 ? 8. מה אפשר לעשות כדי להחזיר את הילדה למסלול חיים תקין? 9. האם רצוי שאשוחח עם הרופאים במחלקה? ברצוני לציין שעד לפני 3 חודשים הילדה לא גילתה שום התנהגויות חריגות. היא היתה ילדה שמחה ופעילה חברתית ובצופים. בתודה מראש סבתא דואגת

עמותת דרור שאמורה לטפל בחולי נפש לאחר אישפוז, מדכה את החולים. לא להתקרב.

מהו אחוז הילדים/בני נוער המקבלים (חד פעמי או ממושך) טיפול תרופתי פסיכיאטרי? תודה רבה.

אני מאובחן כ a.d.d עם חוסר סבילות לריטלין,רציתי לדעת מהם הפרוצדורות לקבלת התרופה סטרטרה.תודה

Obsessive-Compulsive Disorder (OCD), usually begins in adolescence or young adulthood and is seen in as many as 1 in 200 children and adolescents. OCD is characterized by recurrent obsessions and/or compulsions that are intense enough to cause severe discomfort. Obsessions are recurrent and persistent thoughts, impulses, or images that are unwanted and cause marked anxiety or distress. Frequently, they are unrealistic or irrational. They are not simply excessive worries about real-life problems or preoccupations. Compulsions are repetitive behaviors or rituals (like hand washing, hoarding, keeping things in order, checking something over and over) or mental acts (like counting, repeating words silently, avoiding). In OCD, the obsessions or compulsions cause significant anxiety or distress, or they interfere with the child's normal routine, academic functioning, social activities, or relationships.
The obsessive thoughts may vary with the age of the child and may change over time. A younger child with OCD may fear that harm will occur to himself or a family member, for example an intruder entering an unlocked door or window. The child may compulsively check all the doors and windows of his home after his parents are asleep in an attempt to relieve anxiety. The child may then fear that he may have accidentally unlocked a door or window while last checking and locking, and then must compulsively check again.
An older child or a teenager with OCD may fear that he will become ill with germs, AIDS, or contaminated food. To cope with his/her feelings, a child may develop "rituals" (a behavior or activity that gets repeated). Sometimes the obsession and compulsion are linked; "I fear this bad thing will happen if I stop checking or hand washing, so I can't stop even if it doesn't make any sense."
Research shows that OCD is a brain disorder and tends to run in families, although this doesn't mean the child will definitely develop symptoms. Recent studies have also shown that OCD may develop or worsen after a strep infection. A child may also develop OCD with no previous family history.
Children and adolescents often feel shame and embarrassment about their OCD. Many fear it means they're crazy. Good communication between parents and children can increase understanding of the problem and help the parents appropriately support their child.
ראו המשך בהודעה הבאה

תודה על התגובה המהירה. ברצוני להוסיף שבני היה במעקב פסיכיאטרי הבמרכז לגיל הרך בב"ש, שם אובחן עם ADHA לקות למידה וקושי בהבנת סיטואציה חברתית והפסיכאטר ד"ר גל מאירי חשב כי לשלבו בבי"ס בכיתה רגילה יהיה נכון אם ילווה לו סיוע בעיקר לשעות ההפסקה שם נוצרת דינמקיה חברתית ושם הקושי שלו. כמובן שזה לא קרה כי מערכת החינוך לא מטפלת בבעיות אלה ובננו שולב בבי"ס רגיל ללא שום מענה לצרכיו. וכשהגיע לגיל 5.5 הפנו אותנו להמשך טיפול במגורינו אשקלון ושם רק לאחר שנה נפגשנו עם פסיכיאטרית שראתה את בננו מס' דקות וביקשנו אבחון לגבי מצבו היא סרבה בטענה שאין זמן וצורך ואנו התייאשנו וחשבנו שאולי הבעיה היא בנו ההורים ולא בילד והיא הוסיפה שאין צורך להגיע למעקב. מאז המצב נהיה קשה מאוד , הילד גדל ונו עושים כמיטב יכולתנו אך ללא ספק ישנם בעיות שאנו לא מסוגלים להתמודד איתם. אשמח אם תוכל להמליץ לי על פסיכיאטר ילדים , אנו רוצים לגשת אליו בדחיפות

בני בן 8 אובחן עם ADHD כבר מגיל 4.5 והחל טיפול ברטלין ובשנה האחרונה קונצרטה, בעקבות עיכוב התפתחותי בגיל הרך הושם בגן לחינוך מיוחד והחל לצמצם פערים השנה בעקבות הישגיו הגבוהים שולב במסגרת רגילה בכיתה א' רכש את הקריאה מצויין ובאופן יחסי הוא ברמת הכיתה. לאורך כל השנים ישנם קשיים רבים סביב מצבים חברתיים, והתנהגויות מוזרות. נראה כי הוא אינו קורא נכון סיטואציות חברתיות (מסוגל לפנות למבוגרים/ תינוקות בבקשה לשחק עימו, ומדובר באנשים זרים, או שהוא פונה לאנשים בשאלות מביכות, אינו קרא שפת גוף בכל מקום הוא "מסומן" אף אחד לא רוצה להתיידד איתו, וכל הזמן באים אליי בתלונות שהוא מרביץ בכל קושי חברתי הוא מרביץ ללא אבחנה ) יש לו חרדה מטלפון נייד במצב של רטט והוא לא ילך לישון אם לא יחזור 20 פעם על השאלה האם הטלפון בחדר שלו, יש לו התנהגות חזרתית, אם למד משחק מסויים או ראה סרט/תוכנית הוא מבקש לראות או לשחק בזה ללא הפסקה וקשה מאוד לשנות את דעתו ולעיתים יש צורך להכריח אותו ואז אותה התנהות חוזרת לגבי הדבר הבא. וכשהוא מבקש משהו הוא מסוגל לבקש כל הזמן כשזה מלווה בנגיעות בגוף ביידיים או במרפק שלי ולא מוכן להפסיק זורק כל דבר הבא ליד, אינו שומר כלל על חפציו, מסוגל לרדת עם כדור/ אופניים ולשכוח מהם לפעמים מופיעים מעין ."תיקים" או התנהגות מוזרה שחוזרת על עצמה אך היא חולפת לאחר מס' שבועות. הוא לא מתפקד באופן עצמאי, לא מתקלח לבד, זקוק לעזרה בנושא היגיינה, לא מודע לכך ומתקשה לפתח מודעות. זקוק כל הזמן למעין תיווך שלנו בתקשורת שלו בחברה, מתקשה לקבל סמכות אנו מאוד מודאגים ולא יודעים מה לעשות, באשקלון יש מרכז לילד ולמתבגר וחיכנו לתור מעל שנה ושם לא עשו שום איבחון אלא רק נתנו רטלין , אבל אני מרגישה שהמצב נהיה יותר גרוע מיום ליום והילד אומלל, מנודה חברתית, אנו כל הזמן כועסים עליו, לא הולכים איתו לשום מקום הומה אדם ונמנעים מלפגוש חברים כי יודעים שזה יהיה מאוד לא נעים אנא אימרו לי לאן לפנות ?

בני בן 5 וחצי, ילד מקסים וחכם עם הערכה עצמית מאוד נמוכה (קורה לעצמו קקי וכלום) למרות שאנו ההורים תמיד מפרגנים לו ואף פעם לא אומרים מילה לא במקום. הוא גם אמר לי פעם שהוא לא אוהב את עצמו. קשה לו מאוד להפסיד במשחק ( עד כדי כך שהוא כל הזמן מרמא) ולא מוכן ללמוד שום דבר מאתנו ההורים וטוען שהוא כבר יודע הכל. היחסים שלו עם אחותו הקטנה בת השנתיים וחצי אינם טובים. הם רוב הזמן צורחים אחד על השני. למי עלי לפנות? (האם פסיכיאטר ילדים או שפסיכולוג ילדים? ברצוני גם לשאול על הקטנה בת השנתיים וחצי שצורחת המון, רוב הזמן על אחיה או על ילדים אחרים. היו לה בעיות נוזלים באוזניים בעבר אבל זה מאחורינו ואנו לא מבינים את הדפוס הזה של הצרחות. (אציין כי אין צרחות אצלנו בבית) הצרחות האלה גורמות לכולנו תשישות וחוסר אונים. למי לפנות?