פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער - יש לך שאלה?

יש לי ילד בן 12 עם הפרעת קשב (ADD)
הוא סובל מבטחון עצמי נמוך.
אני חושב לטפל בו אצל אורה גולן.
משהו עשה ויכול ליעץ? קראתי המון תגובות לכאן ולכאן אבל לא מצאתי לגבי ילדים

בני בן ה-12 נוטל את התרופה בחצי השנה האחרונה עקב בעיות התנהגותיות. בתקופה זו חל שינוי משמעותי בהתנהגותו והילד טוען כי מרגיש רגוע יותר עם נטילת התרופה.
רציתי לדעת האם שימוש בתרופה לתקופה ארוכה אינו יכול לגרום לנזק כלשהו? האם כדי להמשיך להשתמש בתרופה יש צורך מידי פעם לחזור לרופא לאבחון מחדש? האם אדם שמתחיל ליטול תרופה זו יהיה חייב להשתמש בתרופה באופן קבוע ללא יכולת להפסיק?

בתי בת ה- 20 אובחנה בהיותה בצבא ע"י פסיכיאטרית באופן פרטי עם בעיית הפרעה נפשית גבולית.
שוחררה מהצבא כי לא היתה מסוגלת להתחבר למסגרת הצבאית.
כיום יושבת בבית ואין לה שום מוטיבציה לצאת לעבוד.
ואינה משתפת פעולה לקבלת טיפול .
אותי זה מאד מתסכל כאמא.

מקללת את אחיה ומתנהגת בצורה שמטריפה את כל הבית.
איני יודעת לאן לפנות והאם היא מוכרת בביטוח לאומי לקצבת נכות

בהיותה בצבא פתחה חשבון בנק ועשתה עיסקה עם פרטנר.היום אין באפשרותה לשלם את החובות ובאים אלי הבייתה.

מה אני יכולה לעשות?
גם לי קשה מבחינה כלכלית כי אני פרודה מבעלי ובהליכי גרושין.
איך אוכל לקבל עזרה?

שלום!
רציתי לדעת אם יש איזה שהוא מאגר מידע של מקומות טיפול (טרום אישפוז) לילדים (גיל 13)

איפה אני יכולה למצוא מסגרות טיפוליות?

שלום רב,
יש לי נכד בן 11 לצערי 2 הוריו חלו בסרטן,
הילד לאחרונה סובל מכאבי ראש מאוד חזקים שבאים בעיקר בבוקר ובערב
וגם מתוך שינה,
אושפז בבית חולים לבדיקות נרולוגיות נעשו גם בדיקות הדמיה והכל תקין,
הרופאים אומרים שזה כניראה על רקע פסיכולוגי,
השאלה אם זה באמת יתכן? מאחר והכאבים בעיקר מופעים רק בשעות הבוקר והלילה
ומה היא המלצתך בנושא.

תודה מראש

הי,
אני בת 17 עוד מעט ואני סובלת ממשהו שקשה לי לאבחן אותו אבל הוא מאוד מציק לי.
בערך מכיתה א' עד ט' סבלתי מילדים שכבה מעליי,שלי או מתחת שפשוט הציקו לי בצורה קשה ביותר והתעללו בי אם זה בנידוי,קללות או הצקות שונות(לא התעללות פיזית) וכל זה רק מפני שהייתי תלמידה טובה...
לאחר שעברתי לבית ספר אחר (בלי קשר לאירועים) פגשתי בשנית לצערי אנשים אכזריים ומגעילים,גם שהייתי ברחוב והם ראו אותי הם העליבו אותי,דאגו לצחוק עליי ואני לרוב השתתקתי וזה כמובן עודד אותם להמשיך.
הפתרון העצוב שלי לעניין הוא פשוט לכלוא את עצמי בבית. כלומר חוץ מבית הספר ואירועים שאני עם אנשים מוכרים ואוהדים אני לא יוצאת מהבית... עד היום ..
בחופש עברה עליי תקופה קשה מאוד בעקבות אירועים לא נעימים התחלתי להתנתק מאנשים שהיו חברים שלי ולשקוע בעצב שלי,כך זה היה בחצי שנה האחרונה עד שלפני כחודשיים התאוששתי והחלטתי לחזור למעגל החברים שלי... למרות שזה קשה מאוד עכשיו.
אותם חברים הרחיבו את המעגל החברתי שלהם לעוד אנשים שאני לא מכירה,ולצערי גם מפחדת להכיר כי אני מפחדת שהם יתעללו בי ויכו אותי,לפעמים גם שאני נוסעת באוטובוס נניח אני מפחדת שמישהו זר יכאיב לי או יתעלל בי,אני מפחדת לפגוש קבוצה של אנשים מהעבר שלצערי פגשתי לא מזמן (ואותו היחס מצידם והתגובה האילמת מצידי חזרו),אני כל הזמן מחשבת אם פוגעים בי או לא,מפחדת שיחטיפו לי,גם עם חברים אני לא מצליחה לדעת מה אפשר להתיר ונחשב לנורמלי ומה לא.
חשוב לציין,הלכתי לייעוץ כמה פעמים ועל בסיס המבחן שעשיתי וע"פ מה שסיפרתי אמרו שאני סובלת מטראומות.
אני לא יכולה כבר לסבול את המצב הזה... אני לא יכולה גם ללכת נניח לחוגים או תנועות נוער בדיוק מאותה הסיבה... אני מפחדת שיתעללו בי (גם נניח לחוג של הגנה עצמית),אני תמיד צריכה ליווי של אמא שלי (לרוב),לא יכולה ללבוש בגדים בצבעים עם נוכחות כמו אדום,ותמיד רוצה להיבלע עם הנוף.
כמו כן שמתי לב לדפוס מסויים אצלי שהוא שאני לא יכולה להתבלט בשום דבר,או לעשות לעצמי משהו טוב כמו לדוגמה להקפיד על אכילה נכונה על מנת לרדת במשקל, אני מתחילה טוב ואז אני חייבת לדאוג להרוס לעצמי,כי אני לא יכולה לגרום לעצמי אושר.
אני בת 17 ולא חיה את החיים שלי בתור אדם חופשי,לא מממשת את הזכות שלי לחופש וחירות.. זה כואב לי נורא,כואב לי להיות פגיעה כל כך....
אשמח אם תעני לי במהרה.

אין פה ספק בכלל ,אני מרגיש שונה מהנורמה,בהמון דפוסים,אבל בעיקר בקטע החברתי.
לפני שבוע בערך הובחנתי כADHD,אבל אני יודע ב100% שהבעיה מלווה אותי מגיל ילדות צעירה מאוד ופשוט הוזנחתי מבחינה טיפולית.עם הADHD אני עם הפרעה רגשית מגיל קטן מאוד ,אמי הייתה מתארת אותי כמרדן ו"בעל אופי לא טוב" כל הזמן.זה התחיל מכך שעם היא לא הייתה אומרת איזה מילה מסויימת שאני רוצה שהיא תגיד,למשל יצאתי מטיפול שיניים ואמרתי לה שתגיד את "המילה" אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר..אז עד שהיא לא אמרה את המילה שהתכוונתי לא נתנתי לה להמשיך ללכת.כמובן שאני התכוונתי למילה כל הכבוד,וכך היא הייתה מתעצבנת ולא מבינה מה קורה איתי והייתי פשוט בורח ואחרי כמה דקות חוזר בוכה..אני בכוונה הולך אחורה כדי שתקבל תמונת מצב כללית.דוגמת המקרה הזה היא לגיל 7-8 בערך ואני אתן עוד דוגמא.באותם גילאים בערך 6-8 ,עם אמא שלי הייתה הולכת עם חברה שלי ואני הייתי איתן,הייתי רוצה שהיא תקשיב רק לי שאני מדבר ועם זה לא היה ככה הייתי מתחיל לבכות .וכל מיני דברים כאלו שהיו קוראים.אמא שלי עברה המון סבל בחיים עד לשלב שהייתי בגיל 6 ואחרי 4 ילדים לא היה לה ממש כוח נפשי להתמודד איתי ועם כל הבכי ה"לא מוסבר שלי" ..שהייתי בגיל 10 בערך כל פעם שהייתי בוכה בבית היא הייתה מאיימת "אני יביא עליך את אחיך הגדול" ..וזה ממש לא שאמא שלי אמא רעה,היום אני מדבר עם אמא שלי על הכל וכל הזמן אמא שלי הכי דואגת לי שאפשר.פשוט בגלל שאבא שלי היה נרקומן ובכמה שלבים בחיים שלי הוא היה בכלא,ובכמה שלבים היה בבית..כנראה זה גם הוסיף לבלבול ,אבל קיבלתי דמות אבהית מאוד רעה,שרק לפני שנתיים אמא שלי החליטה להיפרד ממנו ולא עשתה זאת כל השנים בגלל פחד.בכל מקרה,ככל שעברו השנים והגעתי לגיל 10-12 ,נהייתי יותר רגיש לכל דבר,כל יום שהייתי חוזר מהבית ספר הייתי עושה בדק בית בראש וחושב מה לא היה בסדר ונכנס לעצבות מי זה,וזה עוד ביום שנחשב לטוב,ביום שקרה ממש משהו כמו -מישהו ניסה לרדת עליי,הייתי כל הזמן חושב על זה בבית וזה היה מכניס אותי למצב רוח לא טוב..וככה כל יום.בקתופת הבית ספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין ונחשבתי על ידי המורים כחכם הרבה מעל הממוצע.אבל הייתי הילד כמעט הכי לא מקובל.היו לי 2 חברים בערך ,והייתי מעביר את היום במחשב ובטלוייזיה ולעיטים בלימודים,(אף פעם לא היה לי כח ללמוד בבית).
בתחילת תקופת החטיבה קיבלתי קצת עזרה חברתית והצלחתי לפתח תדמית מקובלת אבל עם זה באה הירידה בלימודים שלי,ואחרי שנה שנתיים התדמית המקובלת ירדה,כי היא לא באמת הגיעה לי,לא ידעתי איך לתפקד חברתית מאז ומעולם ומהר מאוד עלו על זה.עם מישהו מנסה לרדת עליי,לעקוץ אותי,אפילו ממש בצחוק ,האדם היחיד שלא יראה על הפנים שלי שאני נפגע זה עיוור.כל הזמן אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לרדת עליי אני יגיב בתוקפנות ,וגם עם אני מחזיר ירידה שתיים שלוש ,הכוח נפשי שלי יורד ואני עומד לבכות.היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד....

שלום אני בן 17 וקיבלתי מרשם מהרופאה לקלונקס 0.5 מ"ג
היא אמרה לקחת 0.25 בבוקר ו0.25 בלילה(לחתוך לשתי חלקים את הכדור)
נסיתי לעשות את זה וזה לא עוזר.שאני לוקח בלילה(בסביבות 10) אני מרגיש אחרי שעה וחצי עייף בטירוף ואפיו שאני קם מאוחר אני נאלץ להיות עייף ממש מוקדם למרות שעדיין קשה לי להירדם מוקדם כי אני קם מאוחר.
האם לדעתך כדי לשנות את המינון?אולי אני יקח רק בבוקר מינון גדול וזהו?
כי חוץ מההשפעה של העייפות אני לא מרגיש ממש שזה מרגיע אותי ומסדר לי את בלאגן בראש.אני מאוד מתוח ומבולבל ואפילו מגמם הרבה שאני מדבר עם אנשים מרוב לחץ.אולי אני יקח 0.75 מ"ג בבוקר ויראה איך זה ישפיע על כל היום?
תודה מראש.אגב ,זה רופאה שהייתה ברמב"ם נתנה לי את המרשם ולקבוע עכשיו טור לפסיכאטרית זה לעוד חודש בגלל זה אני מבקש את עזרתכם ,ובבקשה תשתדלו לא לתת לי תשובה כמו-רק בפגישה עם פסיכאטרית תוכל לקבל תשובות.
תודה מראש!

שלום,

אני אמא לבן בגיל שנה וארבעה חודשים (נולד כפג חודש לפני המועד).
מבחינה מוטורית בני הולך יפה - אפילו רץ, מצליח להרים צעצוע שנפל ולהעמד שנית, עולה ויורד מדרגות עם תמיכה.
הוא ילד מקסים ונוח, סקרן מאד, וחקרן. נהנה מאד (!) לעיין בספרים, לשחק במשחקי קוקו ורדיפה (אני או בעלי רודפים אחריו), לשחק במשחקי כפתורים למיניהם, בכדור (כשאני מבקשת הוא לוקח כדור, ועונה לבקשה לגלגל לעברי), ובונה מגדל משתי קוביות. צוחק מקטעים הומוריסטיים בקלטות לגילו.
מגיב לשמו (אלא אם עסוק בצפייה בטלוויזיה), יודע לחקות תנועות, מרים את הידיים כשאומרים לו "ידיים למעלה", יודע להביט למעלה כששואלים "איפה אור", וגם יודע לעשות קוקו כשמבקשים ממנו ולנפנף בידיו לשלום. הולך לאמבטיה כשאומרים לו, ומביא ספר מסויים כשמבקשים ממנו. כמו כן, יודע מספר מילים (גיה לעוגיה, אור, גע גע לברווז, מם למים ומא-מא לאמא).
הבעיה היא שהוא לא מצביע לעבר חפצים - אם הוא רוצה משהו בהישג ידו, הוא לרוב פשוט יקח אותו, ואם לא - יכול לבכות, או לפנות אליי בבכי (מא-מא)או לפעמים להתייאש. בד"כ התגובה שלא מקבל מה שרוצה היא של בכי.כמו כן, נראה שהרבה פעמים לא מפריע לו לשחק לבד, והוא יודע להעסיק את עצמו טוב מאד.
אני מאד מאד מאד חרדה שהוא אוטיסט. גם אם זה לא רציונאלי - אני פשוט לא מצליחה להוציא לעצמי את זה מהראש. כל הזמן עסוקה באובססיביות בטבלאות התפתחות ומחפשת את הסימנים. חוששת שגם היחס שלי אליו יהפוך אותו לאוטיסט.
השאלה שלי היא האם חוסר הצבעה בגיל הזה ויכולת לשחק לבד זמן ממושך היא סימן לאוטיזם או פשוט שאלה של למידה בשילוב עם מזג מסויים?

אודה לתשובתכם
גליה

שלום,
בני בן ה 17 אובחן שיש לו דכאון חזק. כשנה הוא לא הולך לבית הספר. עד שהתחיל להסתגר וכמעט ולא יוצא מהבית.
לפני מספר חודשים הפסיכיאטרית רשמה לו פריזמה, אך הוא לוקח את כדור שלם כבר כ 3 חדשים וזה כמעט ולא עזר לו.
ואז באבחון נוסף החליפו לו את הכדור ללוסטרל. הוא התחיל לקחת את הכדור לפני כ 3 ימים - ופתאום רק עכשיו מורגש השיפור?
איך אפשר להסביר זאת, למה לוסטרל השיג תוצאה שונה מפריזמה?
אגב, עכשיו חושבים יותר שהדכאון נגרם לו אולי עקב הפרעת קשב בנוסף לבעיות תזונה ואלי גם OCD.ואולי חרדה חברתית.
האם ייתכן שאכן בגלל זה לוסטרל השפיע טוב יותר ?

תודה

שלום , אני בן 18 והיום קרה לי התופעה המוזרה עוד פעם..
אני יושב ופתאום מתחילה להיות הרגשה מוזרה שקצת קשה להסביר אותה - כל רעשי הסביבה (כמו הרוח , תקתוק השעון או רעש המחשב) נשמעים מהירים יותר מהרגיל ובעוצמה חזקה.. וגם התנועות שאני מזיז למשל עם הידיים נראות הרבה יותר מהירות והכל..
קשה לחשוב על דברים אחרים שזה קורה כי כל הזמן שומעים את הכל יותר חזק ומהיר
תופעה זאת מתרחשת בין 15-30 דקות. (חשוב לציין שאני לא משתמש בסמים!)
שהייתי קטן יותר התופעה קראה לי יותר ועכשיו באה פעם בכמה חודשים.

בתודה מראש למי שיוכל לעזור.

שלום רב,

מזה זמן רב אני חש דכאון קשה ,תחושת ניתוק מהגוף ולאחרונה גם כאשר אני מסתכל על אנשים קרובים הם נראים לי זרים. האם התופעה האחרונה שדיברתי עליה (זרות) יכולה לנבוע מנגנון בתת מודע של הגוף מאחר ואמא עברה ניתוח אתמול והיא לא תהיה בבית כמה ימים...-האם הפתרון הוא : להתנתק? הגוף עשה זאת בתת-מודע?יש לציין כי כבר חודש אני מטופל אצל פסיכולוג אבל הפגישה הבאה רק בעוד שבוע ודי קשה לי להתמודד עם המצב אבל אני משתדל

שלום.אני אובחנתי כADHD לפני יומיים.
אני נוטל יומיים קונצרטה 18 מ"ג ,
מבחינתי הקושי הכי גדול עד עכשיו זה העייפות המנטלית והחוסר מרץ שיש בי .מן הרגשה כאילו "המוח חושב לאט" .(בגלל כל אלו הלכתי לעשות אבחון).
אחרי יומיים שאני נוטל את התרופה ,אני לא מרגיש שום תופעות לוואי,קצת שיפור בערנות..לא ממש שיפור בריכוז,אבל שיפור במרץ ובמצב רוח..בהחלט הרגשה כאילו התרופה קצת משנה את איכות החיים ואיתה החיים נראים קצת יותר טוב:)
העניין שהיא פשוט כמעט לא משפיעה עליי.אני בן 17,גובה 170 משקל 50
מה דעתכם הכללית לגבי מה שאני אומר?

תודה לך ד"ר סמואל. לפעמים מילה אחת אפילו מרגיע.אני פשוט שואלת עוד כמה פסיכיאטריים אפילו שהפסיכיאטרית של הבן שלי בסדר גמור.

שלום לרופא,
בני שבקרוב יהיה בן 11, ילד מדהים ויצירתי, תלמיד די טוב בבית הספר , ילד די חרדתי. הוא למשל מפחד לעלות במעלית לבד הביתה ודורש שמישהו ימתין לו למטה. אבל בזמן האחרון, לפני השינה, הוא רץ כל שתי שניות לשירותים למרות שאין לו פיפי, ורוחץ את ידיו תכופות. לשאלתי האם נדמה לו שהן אינן נקיות, אמר שלא, הן פשוט חמות והוא מנסה לקרר אותן יש לציין שחרדות קיימות במטען הגנטי אותו הוא נושא ואחיו הגדול ילד בעייתי עם הפרעות קשב ריכוז, וויסות תחושתי ועוד.
שאלתי היא: האם מצב שכזה מצריך טיפול תרופתי או שישנן עוד דרכים להתמודדות.
בתודה מראש