פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום הילה,
חשוב לי לחזק אותך על התנהלותך עד כה.
נשמע שאת מאוד עירנית למצבו, וטוב שכך, ובמקביל גם בוחנת לעומק את החלופות האפשריות להתנהגות שלך מולו.

הכנסת עצמים לפה (בדומה לכסיסת ציפורניים) עשויה בהחלט להיות תגובה התנהגותית לתחושות חרדה. את גם מתארת התגברות של ההתנהגות במצבים מעוררי חרדה.
לפי תיאורך, בשאר תחומי החיים תפקודו תקין, ומדובר בהתנהגות שהוא מרגיש שאין לו שליטה עליה אבל היה מעוניין להפסיקה. לכן נטייתך שלא להעיר לו על כך היא נכונה מאוד בעיני.

קשה לדעת אם מדובר בשלב שיחלוף בעצמו, אולם לא הייתי ממהר לגשת לטיפול.
עם זאת חשוב לנטר את המצב - עדיף באמצעות ניהול יומן.
היומן צריך לכלול אילו עצמים הוא מכניס לפה, באילו מצבים, ומה התכיפות של ההתנהגות. כדאי לערוך את הרישום כל מספר ימים / שבוע, כך שתוכלי לקבל תמונת מצב אובייקטיבית יחסית לגבי הנושא כעבור כחודשיים.

לגבי הרעיון של לעיסת מסטיק - נשמע לי מעולה.
אני לא רואה במסטיק כעידוד להתנהגות, אלא פעולה נורמטיבית שתאפשר לו לווסת את רמת החרדה שהוא נמצא בה. הרי הוא ילעס בכל מקרה - ללא מסטיק, זו תהיה החולצה.

מתי לשקול טיפול:
1. בכל מקרה של סיכון, למשל אם מתחיל להכניס חפצים מסוכנים / חדים לפה.
2. במידה וחלה החמרה בהתנהגות - תכיפות גבוהה יותר, מתקשה להרפות מהחולצה, עוצמת נשיכה (מלעיסה קלה הופך לחירור הבגד / פציעת היד).
3. אין כל שיפור בהתנהגות במשך תקופה ממושכת. בעניין משך התקופה העניין מאוד אינדיבידואלי, לכן קשה לתת כלל אצבע.

במידה וההתלבטות קשה, ממליץ מאוד שלא להישאר רק עם ההנחיה הכללית שלי, ולהיוועץ בפסיכולוג/ית של הגן, גם לגבי התנהגותך מול בנך, וגם לשיקולי התחלת טיפול.

אשמח שתשובי לעדכן.

בהצלחה!

שלום אלה,
מחמם את ליבי לשמוע על מעורבותכם בגידול הנכדות, ועל הרצון שלכם להפוך את הזמן יחד לנעים יותר בשביל כולכם.
את מתארת התנהגות עקבית, ואפילו צפויה, היות שאתם יודעים לזהות מקרים בהם יש פוטנציאל לאירוע שכזה.
את מספרת שהאירועים האלו מתרחשים אצלכם, אולם לא אצל הוריה, לכן אני נוטה להניח שקיים משהו באינטראקציה שלכם איתה שמעורר את זה. למשל, אפשר שאתם מציבים מגבלות אחרות, או מעבירים מסרים סותרים מהמסרים שמועברים בביתה על ידי הוריה.

היות ולדברי הוריה האירועים לא מתרחשים בבית (אגב - מה קורה במפגשים משותפים?), אני מציע לך להיוועץ בהורים עצמם, כדי ללמוד מהם על אופן ההתנהגות והכללים שהילדה רגילה להם.
כך למשל, אפשר שהוריה תמיד מפנקים אותה בגלידת קפה, כך שאי ההסכמה שלכם לגלידה הזו ספציפית מציב אתכם בעמדה שלא ברורה לה, ואותה בתסכול מיותר.

לסיכום, כדאי להתייעץ עם הוריה ולשמור על התנהלות דומה מולה, ובכך להקל עליה.

אם לאחר השיחה עם ההורים עדיין נותרו שאלות, את מוזמנת לשוב ולהתייעץ.

בהצלחה!

שלום שי,
אני מבין שאתם הורים מאוד מעורבים ומחויבים כלפי ילדיכם, ונראה שאתם בהחלט מוכנים לעשות הרבה על מנת לקדם אותם, על מנת שיוכלו להתפתח בצורה הטובה ביותר.

לצד מצבים בהם ניתן לראות עיכובים התפתחותיים או התפתחות לקויה, חשוב לזכור שאין התפתחות "נכונה", אלא רק "תקינה".
ילדכם נשמע בהחלט מפותח היטב קוגניטיבית, ולכן טבעי שאתם מודאגים לגבי הצד הרגשי, היות שנראה לכם כי הוא מתמודד עם קשיים רגשיים ותסכולים בצורה שאינה בוגרת דיה.

אמנם קשה להתרשם מהתמונה הכוללת בפורום, אולם מתיאורך נראה שבנכם דווקא הצליח להתמודד עם תסכול מאוד גדול עבורו (הישארות שנה בגן) בצורה מאוד מרשימה. נכון שבתחילה הראה באופן טבעי קשיים ניכרים, אולם אתה מתאר הסתגלות מהירה יחסית, כאשר כבר לאחר החגים הרגשתם רגיעה. כיום אתה מתאר אותו כמוביל אשר נהנה מיתרון מעמדי, כך שנראה שגם החלטתכם להשאירו שנה בגן הועילה לו.

למרות ואולי בשל מעמדו בגן, הוא פורץ את גבולות המציאות מתוך תחושה ש"בא לי לנצח, בכל מחיר". נכון - היינו שמחים לגדל ילד שיודע "להפסיד בכבוד", אבל עם היד על הלב - מי מהמבוגרים סביבנו יודע להפסיד בכבוד?
אז הוא כועס, מתוסכל, לא מתפשר ומנסה לשנות את החוקים, ואולי לעיתים זה עובד לו?
לעיתים הוא מרגיש שאינו מעוניין בסיכוי להיכנס למערבולת הרגשית הכרוכה בהפסד, ומעדיף שלא לשחק מראש - אני דווקא רואה בכך התנהגות מאוד בוגרת. גם כמבוגרים אנחנו מחשבים סיכוי מול סיכון.

ברור וטבעי שקשה לכם לראות אותו "נכשל" באתגרים חברתיים, פוגע בחברים, מתרחק וכדומה, אולם הוא בשלב בו הוא מתנסה במכלול ההתנהגויות שעומד לרשותו. הוא לומד לעשות בהן שימוש מותאם, כך שיפיק מהן את המרב עבור סיפוק צרכיו ומניעת סבלו.
חלקן יתגבשו כיעילות יותר עבורו, והוא יעשה בהן שימוש מוגבר.
חלקן לא יובילו למטרה הרצויה, כך שיפסיק מעצמו להשתמש בהן.
זכרו שגם לו יש מטרות עיקריות משל עצמו, והן לא בהכרח חופפות לאלו שלכם.

כמובן שכל דברי אלו נכונים כל עוד התנהגותו אינו מסכנת את עצמו או אחרים. במידה ויש סכנה שכזו - שימוש באלימות וכו', יש להציג עמדה ברורה ויציבה, ששוללת אופציה להמשיך לנהוג כך.

לסיכום,
כמיהתכם לעזור לו מעוררת בי הערכה רבה כלפיכם, אולם לעיתים העזרה הגדולה ביותר היא היעדר עזרה. תנו לו ללכת ולחזק את שרירי רגליו, נראה שהוא מסתדר. לעיתים דווקא הקביים מנוונות ויוצרות תלות לא בריאה.
זכרו גם שהתפתחות קוגניטיבית ורגשית לא תמיד מתרחשת בהדרגה. קיימות קפיצות התפתחותיות לאורך כל תהליך הגדילה, לכן אל לכם למדוד את התקדמותו היחסית באופן רציף. זה פשוט "לא עובד ככה".

מספר מילים נוספות:
הצגתי את עמדתי ותפיסתי, אך אני מאמין שאנשי מקצוע אחרים יביעו דעה שונה ואף הפוכה ממנה. באם אינכם רגועים ומרגישים כי עליכם לפעול באופן כלשהו על מנת לעזור לבנכם, ממליץ לכם להיוועץ באיש מקצוע נוסף.
אני מזמין אתכם להגיב בהמשך לתשובתי כאן, ואף לשוב ולעדכן בהמשך.

בהצלחה!

שלום סיגלית,
שאלתכם בהחלט במקום, אולם חשוב לציין שאין "כלל אצבע" מתאים למקרים אלו.
ככלל, שינויים בשגרת החיים של כולנו כרוכים פעמים רבות בקושי פסיכולוגי. יחד עם זאת, קיימת שונות בחווית הקושי אצל כל אחד, כך שארועים מסוימים עשויים להיחוות קשים/קלים מאחרים עבור בני אדם שונים.

סביב גיל שנה וחצי, אני צופה שהופעתו שלך אח תהווה שינוי משמעותי מאוד בחייה של ביתך. להבדיל, מעבר דירה עשוי להיות שינוי זניח עבורה, או קל משמעותית, והחלפה של גן נמצאת במקום כלשהו בתווך.

היכולת שלה להסתגל לשינויים תלויה מאוד גם בתמיכה שלכם בה (אם כי גם למאפייניה האישיותיים עשוי להיות חלק גדול). לכן הייתי מציע לעשות את המעברים קלים עד כמה שניתן עבורה:
בנושא מעבר הבית - "העתיקו" את חדרה באופן שיכיל כמה שפחות שינויים - לפחות בעת המעבר ובתקופה הראשונית בבית החדש, מקמו את הרהיטים באופן דומה לזה שהיה בחדרה הקודם, השתדלו שלא להחליף את המצעים או הצעצועים איתם היא ישנה באותם ימים וכדומה, והשתדלו שחדרה יהיה מסודר - לפחות מבחינה חיצונית (לאו דווקא בגדים בארונות) - כבר ביום המעבר, כך שתוכל להרגיש שהיא ישנה באותו חדר, ולשאוב מזה בטחון. כדאי גם שלא לעשות שינויי שגרה (לישון עם ההורים למשל) על-מנת "להקל עליה" את המעבר. אלו רק ישדרו שהשינוי גדול יותר, וחוסר האיזון הופר באופן חד יותר.

במידת האפשר הייתי מציע לדחות את הכניסה לגן במספר ימים לאחר יום המעבר. אם ריאלי עוד להשאירה בגן הקודם (בתלות במרחק כמובן) עדיף לעשות זאת, וכך לאפשר לה להתאקלם לשינוי שהתרחש בבית במשך כמה ימים. באופן נורמטיבי - תוך שבוע כבר לא צפויים להיראות סימנים של קושי להתמצא בבית, או "געגועים" לבית הקודם, ואז יהיה לה קל יותר להתמודד עם שינוי הגן.
לאחר שהות של כשבוע בגן החדש נצפה לראות התחלה של התאקלמות, וכחודש לאחר מכן לא צפוי שתמשכנה להיות עדויות של קושי בשל המעבר לגן אחר.

אז תהיה בתכם גם "מוכנה" (מעטים הילדים שיהיו באמת מוכנים) להיכרות אם אח/ות חדשים - אחד השינויים הטבעיים אשר לרוב מערב קושי משמעותי יותר, בעיקר על רקע הפחתה טבעית בתשומת הלב ההורית.

לסיכום, לנוחותכם, השינויים העתידיים יוכלו להיעשות במרווח זמנים מסוים. ישנם מקרים בהם לרגל לידה מתוכננת, מתבצע מעבר לעיר מגורים רחוקה, ולא ניתן לדחות כניסה לגן, ואז 3 השינויים (ולעיתים יותר מכך) נכפים על המשפחה כולה בו זמנית. מקרים כאלה אינם מובילים בהכרח לשיבוש חיי המשפחה.
אתם מודעים לקשיים הפסיכולוגים אותה בתכם עלולה לחוות, וטוב שכך, אך האזינו גם לקולכם הפנימי. אם היא מגלה מצוקה - חזקו אותה, תמכו בה. עם זאת זכרו שחשוב להמשיך בשגרה ולא "לוותר" יתר על המידה על ציפיותיכם. ויתורים גדולים על השגרה - "למענה" - מובילים לבלבול ומוסיפים לתחושה של היעדר קרקע יציבה, לה היא זקוקה על מנת לחוש בטחון.

בהצלחה!

אני מודה לך,עזרת לי מאוד!!!
תודה רבה

שלום דניאל,
אוננות אצל ילדים הינה דבר טבעי. גם ילדים נהנים מהמגע "שם למטה".
בנוסף, ילדים שונים בעלי צרכים שונים והרגלי אוננות שונים - באופיים ובמינונם.
מעודד אותי לשמוע שלימדת אותה להתאפק, ונראה שעד כה הגבת בהתאם. ההבנה לגבי הצורך להתאפק, בשילוב עם היכולת להתאפק הנן המפתח להתנהגות חברתית מותאמת.

לכן, כאשר היא מאוננת באופן פרטי - בחדרה, בהתאם להסכמה ביניכן - אין סיבה להגיב.
במידה ומאוננת במרחב הציבורי, או לידך (למשל בחדרה כשאת עדיין נמצאת) - נצלי זאת על מנת להסביר לה שאת מבינה שנעים לה, והיא יכולה להמשיך לגעת ולעשות לעצמה נעים, אבל בגלל שמדובר בעניין פרטי (להבדיל מ"סודי"), חשוב שתעשה זאת כשהיא לבד.

ככלל, היות שאוננות היא טבעית ולגיטימית - המסר צריך להיות מותאם, אך כדאי להדגיש שמדובר גם בעניין פרטי שאנחנו לא עושים ליד אחרים. ולכן היא יכולה לעשות אותו כשהיא נמצאת לבד בחדרה בבית (לאו דווקא בלילה - למרות שאם ההגבלה מתקבלת, אין סיבה לשנותה). כך המסר שיעבור הוא גם לגבי השהייה בבית, וגם לגבי ביקור אצל חברים או משפחה.

חשוב לזכור שאוננות היא עניין פרטי, אולם לא סודי, ולכן בתלות במידת הנוחות שלך, תוכלי לאפשר ואף להזמין אותה לשוחח בנושא. אולם אם הדבר מביך אותך - לא כדאי "לזייף" שיחה נינוחה.

כשתגדל מספיק כדי לישון אצל חברות, אני מניח שגם ההבנה לגבי אוננות תתפתח. בנוסף, אם עדיין ידאיג אותך, תוכלי לשתף את הורי הילדה המארחים, על מנת של יופתעו. כאמור, העניין טבעי, והורים רבים לא יופתעו מהעניין, אולם גם אם כן, עדיף שיהיו מוכנים לכך מראש.

בהצלחה ובנעימים :)

שלום אביבית,

מדברייך משתמע שעם הילדים הקודמים לא היו קשיים דומים לאלה שיש עכשיו עם הבת הצעירה. האם יש לך השערות מה מקור הקושי?

אמנם את מתארת "סירוב", כלומר ההשערה שלך היא בעלת אופי רגשי-התנהגותי, ובכל זאת הייתי ממליצה לשלול קודם כל בעיה רפואית-פיזיולוגית, כלומר לפנות אל רופא ילדים לבדיקה. במידה וכיוון זה יישלל, יהיה צורך לנסות להבין מדוע היא מסרבת. האם יש בעברה אירוע מבהיל או מכאיב, שמתקשר לה עם ישיבה על סיר או בשירותים? האם בסירובה להיגמל היא למעשה "מסרבת לגדול", ומעדיפה לשמור על מקומה במשפחה כ"תינוקת"? האם באופן יותר כללי היא מפגינה מאבקי כוח ושליטה? לעתים, ילדים שמרגישים שהקול שלהם לא נשמע במשפחה מאמצים את השליטה בצרכים כדרך להצהיר על "כוחם".

בוודאי יש אפשרויות נוספות, ובהתאם להבנת מקור הקושי כדאי יהיה לגבש תכנית פעולה. בכל מקרה נראה שכדאי יהיה להגיב בכמה שיותר סבלנות ורוגע, ולעצב תכנית התנהגותית אשר מבוססת על חיזוקים - ליצור ישיבה על הסיר בזמנים קבועים, באופן שיהיה לה נעים וילווה למשל בהתחלה בקריאת סיפור; לתת "כוכב" על כל הטלת צרכים בשירותים או בסיר, ולאחר צבירה של כך וכך כוכבים היא תקבל "פרס" כלשהו. רצוי לערב גם את צוות הגן בתכנית.
בהצלחה!

ראשית, תודה גדולה שהגבת.
כן,
נראה שהיא תפשה את מקום התינוקת... היא הקטנה ..
היא מאוד עצמאית ומתלבשת בכוחות עצמה וגם מתפשטת יפה בעצמה.
בקטע הזה ... נראה לי שקיים פחד! לפני שיוצא לה היא ממש בוכה. אני מחבקת אותה
וכאילו לא מוותרת... כשזה יוצא...היא מלאה בסיפוק וחווית הצלחה.
בהחלט גיליתי עכשיו שהיא עקשנית גדולה!
בגן היא צרחה וצרחה ועשתה בתחתונים...
אני מרגישה שהיא פשוט מפחדת.
איך מורידים את הפחד?
האם ספרים בנושא יכול להוריד פחד?
כמובן שירדנו מישבנון לסיר...
עדיין לא עוזר.

שלום שוב,

האם את מבינה ממה היא מפחדת? היא מסבירה? האם יכול להיות שכואב לה? האם עשיתם בירור רפואי? נשמע לי שזה רצוי.

אם אתם בטוחים שאין מקור גופני רפואי, אז ניתן לעזור לה להתמודד עם הפחד. ראשית יש לשדר מסר שאין ממה לפחד, כלומר לא "להישאב" יחד איתה אל המתח והלחץ, ולנסות להישאר רגועים, גם אם זה קשה. שנית, ניתן בהחלט להיעזר בספרים בנושא ("סיר הסירים", "לא רוצה חיתול" ועוד רבים), לשבת איתה ולהקריא לה תוך כדי, או לעשות משהו נעים אחר, לשיר שיר, לספר סיפור בעל פה, לשמוע מוסיקה, וכל דבר שהיא אוהבת ויוכל להסיח את דעתה. בנוסף נסו לדבר איתה ולהבין ממנה ממה היא מפחדת, לפעמים פחדים של ילדים קשורים למה שקורה בגוף ולמחשבות ש"מאבדים" חתיכה ממנו וכדומה, אז ניתן שוב להיעזר בספר הסבר, או לצייר לה את ה"מסלול" שהמזון והשתייה עושים בגוף עד ליציאה ממנו, כל דבר שייתן לדברים תחושה של טבעיות ונורמליות.

אם כל זה לא יעזור תוך זמן סביר כדאי לפנות לסיוע של איש מקצוע המתמחה בתחום, על מנת לעזור לה במצוקתה ולא ליצור בעיה כרונית.
בהצלחה!

שלום חנית,

ניתן להבין את דאגתך ואת הרצון שבתך תדע להגן על עצמה ולדעת לעצור התנהגויות שאינן נעימות לה. האם יש לך השערה מדוע היא נוהגת כך? את כותבת שנראה לך שהיא "נחמדה מדי", כדאי לבדוק איתה את זה - האם מבחינתה לומר "לא" או להסביר שמשהו לא נעים לה, זה להיות לא נחמדה? כדאי לדבר איתה בפירוט על ההתנהלות החברתית, לברר עם מי נעים לה לשחק ולהיות ועם מי פחות, ולעודד אותה לומר "די, זה לא נעים לי" כאשר מושכים אותה או נוהגים כלפיה בצורה לא נעימה.

באופן רחב יותר כדאי שתנסי להעריך מהם כישוריה החברתיים, והאם התנהגותה נובעת מדימוי עצמי נמוך, מחשש להידחות, מרצון למצוא חן גם במחיר של אי נוחות, וכדומה. אם תחשבי שזהו המצב, כדאי לנסות לחזק אותה גם בדרכים עקיפות, למשל להדגיש את חוזקותיה, ולעודד גילויי אסרטיביות ועצמאות בבית ובתוך המשפחה. מאידך יתכן שהיא באופיה פשוט פחות דעתנית ויותר וותרנית ולא חשה מצוקה כתוצאה מכך, כלומר כדאי להיזהר גם מלהחיל עליה תפיסות שיש לנו לגבי "איך כדאי להיות".
בהצלחה.

שלום,
פעמים רבות ילדים מפחדים מהשרותים כשהיציאות שלהם, אם כי בדרך כלל זה אצל ילדים צעירים יותר.
הייתי מציעה לנסות להפוך את הזמן בשירותים לנעימים וחיוביים דרך הסחות דעת, צעצועי אמבטיה. מוזיקה או ספר בהיותו בשרותים כך זה מסיח את תשומת הלב מהפחד מהשרותים ותשומת הלב מופנית למשהו אחר ונעים יותר.
בהצלחה

שלום,
ראשית להרגיע שאירוע חד פעמי של פרידה מהמטלפים העיקריים למשך ימים ספורים לא יוצר צלקת נפשית בלתי הפיכה. הקשר בין הורים לילדים הוא מתמשך ונבנה לאורך הזמן.
עם זאת ילדים רגישים לנוכחות או ההעדרות של הוריהם מגיל 0 גם אם אינם יכולים להביע זאת באופן מילולי. מחקרים מראים שתינוקות בני שבועות סופרים כבר מזהים את האמהות שלהם. בגיל 3 ילדים מפתחים "קביעות אובייקט" כך שגם שהוריהם אינם נמצאים פיסית הם עדיין נמצאים בתודעת הילד כך שהם יכולים בגיל זה לשאת יותר קבלות העדרות של ההורים.
אך אם נשים את הספרים והמחקרים בצד, נשמע שהתארגנתם, חלב אם, וסבא וסבתא מסורים ואוהבים שמוכנים לקחת על עצמם את הטיפול בבתכם, כך שהיא תיהיה ביידים טובות. אם אתם חשים שאתם צריכים קצת חופש לבדכם היענו לצורך זה. אם כי זכרו שבטח שזו לא הזדמנות אחרונה לחופש, גם כשחוזרים לעבודה אפשר לקחת חופש. אפשרות נוספת היא לקחת את בתכם עימכם. קחו בחשבון שיתכן מאוד ב6-7 ימים יהיה לכם ארוך מדי ותרגישו געגוע ודאגה, הרבה הורים חשים כך, כך שאפשר לשקול גם חופשה של 4 ימים.

שלום אלה,
אכן כמות המדייה שחשופים אליה ילדים היום מאוד מאתגרת אותנו כהורים בהתמודדות עם העניין.
קודם כל הגדירי זמנים מוגדרים ומוגבלים בהם היא רשאית לצפות בטלווזיה, לדוגמה שני פרקים של 30 דקות ביום. מיד עם שובה מהגן ולפני ארוחת ערב. כמו כן את יכולה לשלוט בתכנים שפרקי זמן אלו. כך תגדירי שלכל דבר יש זמן, יש "זמן טלווזיה" שאינו חופף עם "זמן להתארגן בבוקר" זמן לאכול" "זמן לשחק". כפי שקורה בדרך כלל עם גבולות היא לא תאוהב את זה בהתחלה אבל תתרגל אם תיהיה עקבית. זכרי שאת עושה את השינוי הזה לטובתה בטווח הארוך. שנית עדיף לעשות עכשיו את השינוי והצבת הגבולות ולא כשתיהיה מתבגרת ואז יהיה הרבה יותר קשה להתאמן על גבולות.
בהצלחה

שלום ימית,
ממה שאת מתארת ביתך דרך התנהגותה הדורשנית מנסה להגיד ולתקשר אליך משהו, שמשהו בבית ובהתנהלות שלכם מכעיס אותה. כרגע לא ממש ברור מה מכעיס אותה, חשוב לנסות לפענח מה עומד בבסיס ומה בעצם היא מנסה להגיד כי זה יאפשר מענה יעיל לקושי. ברגע שתוכלו לדון בעניין האמיתי עצמו שעומד מתחת לשכבות ההתערבות תוכל להיות יעילה. בעת את כועסת שהיא דורשנית היא כועסת עליך על משהו ואתן בתוך מעגל של התערבויות לא יעילות שלא נוגעות לעניין עצמו.
נסי ללכת עם השאלה על זו על מה ביתך הבכורה כועסת עליכם? אם תרגישי שאת לא לגמרי מפענח את הענייו, את יכולה לפנות להתייעצות ואבחון קליני של כמה פגישות לפענח את העניין.
בהצלחה

שכחתי לציין שמגיל שנה (כבר שבעה חודשים) הילד הולך לגן. נמצא בגן כל יום עד השעה 19:00 בערב. אם אכן מדובר בחרדת נטישה, האם העובדה שהוא נמצא כל כך הרבה שעות בגן מהווה בעיה? האם זה יכל להוות טריגר?

תודה

שלום נטלי,
את מעלה המון דברים לגבי בנך, אנסה להתייחס אליהם באופן נפרד.
1. שעות השינה - נהדר שעד כה בנך התאים את שעות השינה שלו בצורה מושלמת לשעות השינה שלכם והיה ישן לילה שלם, נהדר ונדיר. לילדים יש תקופות יכול להיות שמשהו השתנה לו וכעת הוא רוצה לקום ב-6, אגב מרבית התינוקות מתעוריים בשעה זו. אתם יכולים לנסות להחשיך את החדר לראות אם זה עוזר לו לישון עד שעה יותר מאוחרת, אבל על בעניין שעת ההתעוררות אין זו מניפולציה ואין מה להילחם איתו על זה.
2. לגבי ההקראה, אני מניחה שזה בעקבות מחלה או משהו כזה, אירוע חריג שאולי גרם לו לפחד מהשינה, כך שצריך להרגיע אותו ולדבר אליו, שהוא כבר מרגיש טוב ואם הוא צריך אותכם אתם פה. כך שאפשר להישאר איתו בחדר עד שהוא נרדם כמה ימים לאחר האירוע.
3. אם אתם רואים שהוא מבקש ודורש שתיהיו עימו כשהוא נרדם, רוצה לישון איתכם - יתכן שיש פה עניין נוסף. לא הייתי קוראת לזה מניפולציה אלא הילד שלכם אומר שהוא צריך יותר זמן איתכם, הוא רוצה את קירבתכם יותר. כפי שציינת הוא המון שעות בגן, עיקר האינטראקציה שלכם איתו היא סביב שינה, השכבה ולכן הוא מבקש תשומת לב והתייחסות מכם במקום הזה. הקדישו לו זמן באיזורים אחרים של היום ואולי זה יאפשר לו להרגיש את הנוכחות שלכם יותר ולהרפות מההתקעשות שתיהיו צמודים אליו בשעות השינה.
4. אירוע חד פעמי לא גורם טראומה, טבעי לחוש כעס כשהילד מתעורר בלילה, השאלה מה עושים עם הכעס. צריך להבין שהכעס הוא חלק שלנו ולא אחראי לו הילד. מה שחשוב זה לוודא שבאופן כרוני שוטף אתם מצליחים להקדיש לילדכם זמן כשאתם עירניים וחפצים באינטראקציה איתו
בהצלחה

ג'וי תודה רבה על תשובתך,

אני ממש אובדת עצות.

אתמול בערב השכבתי את בני לישון, הוא נרדם ללא בעיה, אבל בלילה התעורר (ב 2:00) ולא הסכים לחזור לישון בחדר שלו. צרח צרחות אימים עד שנשברנו ולקחנו אותו אלינו למיטה.

הוא נרדם איתנו וב 4:00 הוא התעורר שוב בצעקות. נרגע רק כשחיבק אותי או את בעלי ורק כשהדלקנו את האור (ברגע שהיינו מכבים את האור היה מתחיל לצרוח). בסופו של דבר נרדם עליי בחיבוק ועם אור דולק במסדרון.

אני לא מבינה מה קורה לו.
אשמח לשמוע את דעתך

תודה

שלום נטלי,
אכן נשמע לילה סוער וחוויה לא נעימה לו ולכם. קשה לומר מה בדיוק הפריע לו.
חשוב להיות במעקב רפואי סדיר, לבדוק שאין דלקת אוזניים וכדומה שגורמת לו לכאב ואי נחת.
בגילאים הללו הילדים כל כך משתנים ומתפתחים כל יום. כל יום משהו משתנה להם ומשהו מתחדש אצלם, כך שדבר מרכזי שהייתי רוצה לומר לכם זה להירגע ושזו אולי תקופה כזו של שינויים מבחינתך הבן שלכם וגם לו זה קצת מפחיד כמו שגם לכם. נסו להירגע ולהעביר גם לו את המסר המרגיע, שאתם איתו והכל יהיה בסדר. פעמים רבות פעוטות ישנים פחות טוב למשך תקופה ואז זה מסתדר. כך זה גם עם אוכל, הם לעיתים אוכלים פחות טוב או מסרבים לאכול משהו מסוים ואז זה חולף.
כמו כן זיכרו שגם אם הוא ישנן עימכם כמה לילות זה לא אומר שהוא "יתמכר" או יתרגל לזה. ילדים בגילאים הללו מאוד גמישים ומתרגלים בקלות כך שברגע שהוא יהיה מעט יותר רגוע תוכלו להחזיר אותו למיטתו והוא יתרגל במהרבה לשינוי.
בהצלחה.
ג'וי

שלום יעל,
ילדים רוכשים בהדרגה כישורים חברתיים פרו-חברתיים שיאפשרו להם בהמשך להסתגל לעולם החברתי בבית ובמסגרות בחוץ. כדי לקחת פרקי זמן שלכם שיוקדשו לו במטרה לחנך ולתווך לו כיצד להתנהג עם ילדים. למשל בשעות אחר הצהרים לשבת איתו ועם ילד בגילו עימו יוכל לשחק ולהציע לו רעיונות ולהדגים כיצד משחק משותף יכול להיות כיף ולא רק ויתור. למשל תקבעו לשחק אחהצ עם עוד ילד שבנך או את מתחברים אליו ולמשפחתו , הביאי איתך משחק שבנך אוהב ומתאים לשחק עם עוד מישהו שבי עימם ועזרי להם ליצור שיתוף פעולה ומשחק מתמשך. אפשר למשל לקחת משחק לגו פשוט, להציע מטרה משותפת ותעקבי לראות היכן בנך "נתקע" באינטראקציה החברתית.
גם באינטראקציה בבית, עזרי לו להציע לאחותו הצעירה צעצוע שהוא נותן לה לשחק בו, כך הוא ירגיש נדיב ונותן לאחותו. תני לו חיזוקים כאשר מתנהג באופן פרו-חברתי. תני לו בבית להרגיש הגדול שיכול לעזור להחליט היכן שזה מותאם.
בסוף הם יהיו חברים טובים אבל הדרך לשם עוברת בהרבה עבודת תיווך ובנייה של כישורים חברתיים על ידי ההורים.

שלום אסתר,
צר לי לשמוע על כליאתו של בעלך.
באופן כללי, חשוב לשמור על הילדה מפני חשיפה למצב מסוכן.
אינני יודע מה טיבו של המאסר ושל הכלא בו בעלך נמצא, אולם אם חווית הביקור הינה נורמטיבית יחסית (למשל, אינה דורשת הפרדה שלך מהבת לשם בדיקות גופניות), וביקור האב יעשה בחדר שבו תוכלו לנהוג כמשפחה - איני רואה סיבה שלא לקחת את הילדה.
בעיני, החוויה של ניתוק מאביה קשה יותר מאשר החוויה של ביקור בכלא, היות ועבורה אין משמעות מיוחדת לכלא, והוא עשוי להיתפס רק כמקום חדש, כמו מקומות חדשים אליהם היא מגיעה מדי פעם. לכן אני דווקא בעד ביקור עם הילדה.

איני רואה סיבה לפגיעה של הביקור בביתך (שוב, בתנאי שתהליך הביקור אינו חושף אותה לפרידה כפויה מכם, צעקות או גילויי אלימות מהסביבה וכו'), ואני רואה חשיבות בשמירה על רצף מפגשים עם האב, עד כמה שניתן.
כדי להנעים לה את השהות בזמן הביקור ולהקטין סיכוי לאי נוחות, אני ממליץ שתקחי אתכן חפצים המוכרים לה (צעצועים, שמיכה וכו'), אותם תוכלי להניח בחדר בזמן הביקור.

לסיום, אני רוצה לחזק אתכם בתקופה הלא פשוטה שעוברת עליכם.