פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום חן,
אנשים שונים זה מזה גם במידת הרגישות שלהם לאירועים בחייהם ובכלל, וכך גם ילדים. עם זאת, חשוב להבין את הסיבה לרגישות שבתך מפגינה, ולוודא שהתנהגותה אינה מבטאת מצוקה רגשית גדולה.
בהקשר זה מעניין אותי מה הביא אתכם לגשת לפסיכולוגית, איך שוחחתם על הנושא עם בתכם ומה היתה עמדתה לגבי התחלת טיפול?
חשוב לומר שטיפול פסיכולוגי עשוי להיות ארוך (טיפולים סטנדרטיים נמשכים לפחות כשנה), וגם תוצאות טיפוליות סביר שרואים רק לאחר תקופה מסוימת.
גם בעניין הפסקה של טיפול, חשוב שתיעשה באופן מותאם. האם התייעצתם על כך עם הפסיכולוגית? האם שוחחתם עם בתכם על הפסקת הטיפול? מה היתה עמדתה?

קשיים רגשיים עלולים להיות מתורגמים בגיל ההתבגרות לקשיים חברתיים, על רקע תגובות רגשיות שאינן בוגרות דיין בהשוואה לחבריה. לכן הייתי ממליץ לכם בחום להיוועץ בפסיכולוג ילדים (רק אתם - ההורים, עוד לפני שתיקחו את הילדה לטיפול נוסף או המשך הטיפול הקודם).

חשוב להבין שילדים זקוקים לבטחון ולתחושת שליטה בחייהם. לכן חשוב שהתחלה של תהליך טיפולי בגילאים בוגרים תיעשה בתיאום עם הילד, וכך גם הפסקה של טיפול.

אשמח שתשובו לעדכן,

בהצלחה!

שלום ROZ,
לצערי הסתבכתי בקריאה, או שההודעה הגיעה קטועה.

אנסה להסביר מה הבנתי מתוך הכתוב:
אני ובעלי בטיפול זוגי והדרכת הורים.
בטיפול הזוגי ביקשו לראות את הילדים ואני ממש לא רוצה להכניס את הילדים לשם לפגישה, בעיקר בשביל הילדה (הבנתי נכון?)

זוכרת שלפני כשנה וחצי היינו בטיפול אני ובעלי - אתם ההורים הייתם בטיפול?
סיפרתי לה (למי, לבת שלך?) שאנחנו בגישור כדיי לפתור דברים כי גם בבית ספר שלה פותרים דברים בגישור

תודה
מצטער שלא הצלחתי להבין

שוב לפני כשנה וחצי אנחנו בטיפול זוגי ווהדרכת הורים בגלל המחלוקות שהיו ביננו


המטפלת מבקשת להביא את הילדים אני מעדיפה שלא בגלל שהילדה הגדולה עד היום זוכרת שהיינו בטיפול אני סיפרתי לה בגלל המריבות שהיו בבית שאמא ואבא מטפלים בביה באמצאות גישור

כיום שיש לה בעיות הילדה הולכת ליועצת ומזכירה לי שאני הייתי בגישור

השאלה ש/לי האם זה נכון לחשוף ילדים ולהביא אותם לטיפול של ההורים מדובר בפגישה אחת או שניים ..

ואם כן מה אומרים

כמובן שהמטפלת טוענת שזה חיובי ו

מה דעתך?.

היי ROZ,
הסוגיה מורכבת ולו בגלל שהמטפלת מבקשת לראות את הילדה לצורך הטיפול / הדרכה, ולכן חשוב לשוחח על הדברים מול המטפלת.
חשוב להבין אם לדעתה של המטפלת - הצלחת הטיפול שלכם תלויה בכך שהילדה תגיע אתכם לטיפול, ואם אי הבאתה למעשה לא מאפשרת למטפלת לעזור לכם.

מבחינת העובדה שבתך זוכרת את הטיפול הקודם - אני לא רואה עם זה בעיה. להיפך.
בתך קיבלה ממך מודל מאוד חיובי, לפיו במהלך החיים אנו עשויים להיתקל בקשיים בין אישיים, גם כאשר מדובר באנשים שאנחנו אוהבים, ולעיתים אנו נעזרים באיש מקצוע כדי לפתור סוגיות שקשה לנו להתמודד עימן בעצמנו.
העובדה ששוחחת איתה על כך גם מלמדת אותה שהיתקלות בקשיים ופניה לעזרה חיצונית אינם משהו שיש להתבייש בו.

עם זאת, חשוב לי להתייחס גם לסוגיית הבאתה של בתכם לטיפול.
איני מודע לסיבה לשמה המטפלת רוצה לראות אותה, ויתכן שזה בעקבות קושי שלכם בהתנהלות מולה. כאשר מצרפים את הילדה למפגש טיפול "של ההורים", עשויה להתעורר אצלה תחושה שהיא (בתכם) מקור הקושי ביניכם ולזה עשויה להיות השפעה מאוד לא חיובית עליה. מעבר לכך, בטיפול זוגי עשויים לעלות תכנים או סוגיות אליהן לא היינו רוצים שהילדה תיחשף, או אף תעלה על דעתה.

אני מציע לכם לשוב ולדון בנושא עם המטפלת הזוגית שלכם.
חשוב שתבינו מה היתרונות שהיא רואה בהבאת הילדה?
שוחחו איתה גם על החששות שלכם בנושא, אלו שהזכרתי וגם אחרים שיש לכם.
לגבי סוגיית מה אומרים - בעיני חשוב מאוד לשמור על יחסים שמושתתים על כנות. לכן היוועצו במטפלת גם בנושא זה, על מנת ליישר קו בנוגע לאופן ההצגה של הנושא.

אשמח שתעדכנו בהמשך.

בהצלחה!

שלום ולרי,
אני חושש שהצלחתי להבין את דברייך רק חלקית.
אנא פרטי מעט יותר:
הבנתי שלך יש בן אחד?
כמה ילדים יש לבן זוגך?
מהו סידור המגורים כרגע (שלכם ושל הילדים)?
האם תוכלי לתאר דוגמאות למצבים בהם להבנתך יש צורך להתערב?
בנוסף, האם תוכלי לציין את האופן שבו אתם מתערבים?
למשל לא לגמרי הבנתי למי את מעירה - לבנך/ לבן של הבן זוג / לבן זוג?

תודה

לי יש בן 8 .לבן זוגי יש ובן 7
בנים חברים בניהם .בן שלי יותר תמים והבן של בן זוגי יותר פיקח מהבן שלי והרבה פעמים מצליח להוציא
את הבן שלי אשם בכל המעשים "הלא טובים"
לפעמים בן של בן זוגי ממש עושה הצגה ובן זוגי לא רואה את זה .
בנוסף הוא אוהב להגיד לבני משפטים : שלך בכלל לא יפה ולא טוב ,אתה יותר גרוע ,אתה לא יודע כלום ובן שלי מאמין לו .
לפעמים אני לא מתאפקת ומאירה לו בצורה :" אני רואה איך אתה מפרגן לחבר " או " מעניין למה תמיד דני (שם בדוי ,הבן שלי ) אשם בכל ?"
בן זוגי לא רואה את המצב ככה ,הוא מתחיל לתת דוגמאות במה הבן שלי לא בסדר .
לבן זוגי יש סוג של חרדה שילדים שלו לא ירצו לבוא אליו אם לא יהיה להם כיף אצלו
אנחנו כרגע גרים בביתים נפרדים אבל מתכוונים לעבור לגור יחד .
בן שלי גר איתי וילדים של בן זוגי מבקרים אצלו פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה
תודה !

היי ולרי,
אכן סיטואציה משפחתית מורכבת.
באופן כללי, אני מייעץ להורים שלא להתערב בנושא מריבות בין אחים, והנטיה שלי במקרה הזה אינה שונה.

כאשר ההורה מעמיד את עצמו בויכוח או מריבה בין אחים, הוא לוקח על עצמו אחריות לטיפול במצב שבו בהכרח אין לו די מידע, והמידע שיש לו מוטה מהרבה בחינות.
למשל: אב לילדים בני 2.5 ו-5 מגיע לחדר בעקבות בכי של בן ה-3, ונוזף בבן ה-5. אולם למעשה, בן ה-2.5 גילה את ה"טריק", ובכל פעם שהוא רוצה להעניש את אחיו, הוא בוכה וכך נעזר בהורים

בנוסף, כאשר הורה מתערב, הוא למעשה מעביר לילדים מסר לפיו הם לא מסוגלים להסתדר בעצמך. מההסבר שלך, זה לא רחוק מהמציאות. את חוששת לנפשו של בנך, שנפגע מבנו של בן הזוג, ולכן את יוצאת להגנתו. אולם, בעת יציאתך להגנתו של בנך, את מחזקת אצלו את התחושה שהוא לא מסוגל לעמוד בפני האחר. גם הבן של בן הזוג שלך מקבל מהמצב דווקא חיזוק להתנהגותו, שכן הוא נהנה מתחושת הכוח שלו על בנך.
אי התערבות שלך תדרוש מבנך לפתח אסטרטגיות מתאימות להתמודדות עם המצב בכוחות עצמו, וכך ישמשו אותו גם בסיטואציות של אתגרים דומים מחוץ לבית.

דווקא למען בנך, חשוב שתצליחי להחזיק מעמד (למרות הקושי) ולא להתערב בויכוחים והעלבונות ביניהם. בזמנים אחרים, כשאת לבד עם בנך, תוכלי לחזק אצלו את התחושה שאת מאמינה בו ומאמינה לו, וחשוב מכך - שאת אוהבת אותו. כאשר הוא בטוח באהבתך ובתמיכתך, הוא לא זקוק להתערבותך בזמן האירוע. כדאי לך למצוא הזדמנויות בהן תוכלו לשוחח בנחת שניכם על התחושות שלו, ועל הקשיים שלו. חשוב בשיחות אלו לחזק אותו, אולם כדאי להימנע מהכפשת בן זוגך או בנו (כדי להימנע מיצירת קרע), ולהתמקד בקשר שלך עם בנך.

לכן אני מייעץ לך בחום שלא להתערב באותן מריבות, דווקא למען בנך. הימנעות מלהתערב במריבות תשרת אותך גם במובן הזוגי, שכן כך יפחתו המתחים הנובעים מסוגיות אלו.

בהצלחה!

אני מאוד מודה לך על התשובה !
אבל מה עושים במקרה שילד מבקש להתערב ? שהוא אומר שילד השני פוגע בו -אני פוחדת מהמצב שילד ירגיש שלהורים לא אכפת ממנו אם לא נתערב ,ומצד שני זאת יכולה להיות מניפולציה כדי "להפליל" ילד השני - כמו במקרה עם אבא ו2 בנים שסיפרת . אז איך לדעת מה לעשות ?

היי ולרי,
בשלב זה, היות ואנחנו נכנסים לפרטים ספציפיים, חשוב לי לציין שאני מציג את גישתי בלבד, ואני מאמין שיועצים ומטפלים שונים יציגו גישות שונות.
לגישתי, כל עוד לא נשקפת סכנה לשלמותו הפיסית של הילד, ולא מדובר בפגיעה שעשויה להוות נזק לטווח ארוך - חשוב מאוד שלא להתערב. הסיבות לכך רבות, ואפרט את חלקן.

השימוש בנשק "אני אקרא לאמא/אבא" עובד באופן חלקי ביותר. פעמים רבות אמא או אבא לא נמצאים כדי לעזור. בנוסף, כשאת מתערבת את בוחרת צד. הבחירה פעמים רבות תהיה על סמך הנתונים החלקיים ביותר שראית, ובעיקר מושפעת מנסיון עבר.
כך למעשה, הילד הפגיע עלול להפוך לילד הפוגע, ועדיין לקבל את תמיכת ההורים. אפשר גם שהילד ה"תמים" יותר, יודע שבקריאתו לעזרה הוא פוגע באחר, ולכן ממהר לעשות זאת, ולהראות פגיעות יתר.
בנוסף, בחירת צד משאירה אצל האחר בבדידותו, ויוצרת תחושה של העדפה כלפי הילד השני. במצב כזה, התסכול כלפי המצב עלול להחריף את העימות.
כלומר ככל שאנחנו מתערבים יותר, כך אנחנו גם נדרשים להתערב יותר בסיטואציות עתידיות.

אז איך לא מתערבים?
כאשר את מתבקשת להתערב (בדר"כ רק אחד הילדים יבקש - אך כאמור, לאו דווקא הילד ה"צודק"), חשוב להעביר מסר לפיו "אני לא מתכוונת להתערב, כי אני סומכת עליכם שתסתדרו לבד". באופן כזה נשבר המעגל של "עימות - התערבות הורית - עימות", ושני הילדים מקבלים יחס זהה.
את יכולה להציע אסטרטגיות התמודדות כמו " אם לא נעים לך ממנו, אתה יכול לבוא לשבת איתנו בסלון". באופן כזה את לא מאשימה את הבן השני, ונותנת לילד שלך הרגשה שהוא מקבל תמיכה.

לסיכום, תמיכה שלך בילד לא חייבת להתבטא בנזיפה בילד האחר. היא יכולה להיות מכוונת רק כלפי הילד הנפגע.

בהצלחה!

שלום מישל,
אשמח שתוסיפי מעט יותר פרטים:
האם את מייחסת את נושא הבטון העצמי הירוד רק לעניין זה, או שישנם מצבים/סיטואציות נוספות?
אנא ספרי מעט על התנהגותו בבית עם המשפחה (הגרעינית והמורחבת), כאשר חברים מגיעים, כאשר נמצא אצל חברים.

תודה

שלום לך,

ההתנהגות שלו עם בני הדודים שלו היא שונה מבחינת זה שהוא יודע מה שהוא רוצה, לפעמים הוא גם מוביל אבל הבעיה היא שהם גדולים ממנו בכמה שנים, לכן נראה לי שהם מוותרים לו הרבה. אני ראיתי אותו עם ילדים בני גילו והוא סוג של ליצן מצחיק. אבל עדין הוא מאוד רגיש ומנומס. יש תחושה שהוא מצחיק או עושה שטויות כדי שיקבלו שישחקו איתו. הוא לרוב משחק עם המכוניות שלו ולו במשחקים כמו פאזלים וכדו'. כל מה שקשה לו הוא חושב שהוא לא טוב. אני מקווה שעניתי לך לשאלתך.
תודה.

מישל

היי מישל,
אני מבין שהבן שלך מאוד מעוניין במשחק עם חברים, ומשקיע בכך מאמצים רבים.
מהתיאור שלך נשמע שהוא ילד בעל יכולות קוגניטיביות מרשימות, ברגישותו הוא "קולט" את האחר ומנסה לרצות אותו כדי שתהיה להם שפה משותפת. בנוסף אני מבין שהוא ילד שמח ולרוב מחפש אינטראקציות בעלות גוון חיובי, כלומר ללא צעקות או אלימות.

החשש שאת מביעה הוא לגבי ה"ויתור" שהוא עושה על צרכיו, במטרה למצוא חן ולהתחבב על האחר.

תחילה חשוב לי לחזק אותך על שימת הלב הקפדנית, ועל ההבחנה בין התנהגויות שליליות שמקורן ברצונו החופשי (אליהן יש להתייחס בתקיפות) לעומת "היגררות" אחר אחרים, התנהגות הדורשת התנהלות אחרת.

מתיאורך, נשמע שבנך אכן חווה עצמו כבעל כישורים פחותים, ובעל מסוגלות נמוכה, וחשוב לשים בעיקר דגש על הנושא הזה. לכן, חשוב לזמן לו הצלחות - כלומר סיטואציות בהן ירגיש שהוא מתאמץ (חשוב) אבל גם מצליח.

אבחר בנושא הפאזל לצורך הדגמה:
חשוב שלא לאתגר אותו עם פאזל קשה מדי שאינו מותאם לגילו. בעת הרכבת הפאזל, חושב להיות איתו/לידו, אולם לא לעזור לו באופן אקטיבי (למשל למצוא עבורו חלקים או להרכיב במקומו). הישיבה לידו תעזור בעת שהוא מביע קושי. אם הוא מבקש עזרה (ורק אם ביקש) - הציעי לו אסטרטגיה לחיפוש חלקים (למשל להתחיל מהמסגרת), אולם הימנעי מלחפש עבורו. בנוסף, אל תמהרו להציע עזרה רבה נוספת. במידה ופשוט מתייאש, עודדי אותו להמשיך, בנעימות, תוך שאת מביעה את אמונתך המלאה ביכולותיו. במידה ומחליט להפסיק, הימנעו מנסיונות שכנוע. קבלו את החלטתו, ללא הערות חיוביות או שליליות.
בזמן שהוא מרכיב את הפאזל, הימנעו מלעודד ולחזק באופן חיובי על התקדמות - בסגנון "כל הכבוד, אתה מצליח" וכדומה, במיוחד אם החיזוק הוא לא אותנטי. הילדים חכמים מספיק בשביל להבין את הפואנטה, והחוויה שנרשמת היא דווקא לא חיובית. במקום זה, פשוט אפשרו לו את חוויית ההצלחה העצמאית.
לגבי בחירת הפאזל - חשוב מאוד גם שלא לבחור פאזל קל מדי. בחירת פאזל קל מעבירה מסר לפיו אתם לא סומכים על היכולות שלו, ולכן מקלים עליו. אם אתם לא סומכים עליו, הוא לא יסמוך על עצמו.

נסו להקביל את הדוגמא הנ"ל לשאר הסיטואציות בחייו, חוגים, משחקים וכו'.

בעניין ההיגררות למעשים שליליים על-ידי הבריון בגן:
אני מציע לשוחח איתו באופן ישיר. להסביר שאת מבינה שחשוב לו לשחק עם הילדים האחרים, ושהילד הזה ביקש ממנו לעשות את הדברים האלה. במקביל להסביר שהתנהגויות כאלה אינן מקובלות, ושהוא צריך למצוא דרך אחרת להתנהג בגן. הציעי לו להיעזר בך כך שתוכלו לחשוב יחד מה עליו לעשות בסיטואציות מסוימות בהן ה"בריון" מבקש ממנו לנהוג בניגוד למקובל.

אשמח לשוב ולשמוע ממך,

בהצלחה!

אני מודה לך על העזרה ויפעל לפיה.
אשוב תודה ,

מישל

שלום לנה,
נשמע שאתם הורים מאוד רגישים ומאוד חשוב לכם לתת לילדכם כלים להתמודד עם הקשיים שהוא חווה. אני גם מעריך מאוד את הניסיון שלך ללמוד מבעלך את דרך ההתנהלות שכנראה מתאימה לבנך, ומקלה עליו את הפרידה בבוקר. אולם יחד עם זה, חשוב לזכור שגם אם תנהגו באופן זהה, תמיד תהיו שונים, וכך גם החוויה של הילד תהיה שונה (וזה לאו דווקא רע).
אני מבין את דאגתך שמא ההתקדמות וההתפתחות שלו בתקופה האחרונה יעצרו או אף תתרחש רגרסיה להתנהגויות פחות מפותחות (כמו קקי בתחתונים). שינויים בשגרה היומיומית כמו לידת אח חדש או במקרה הזה - חזרה של האב לעבודה, גוררים איתם אתגרים פסיכולוגים המחייבים את הילד להסתגלות מחודשת.
טבעי שהילד יחוש קושי לאור השינוי, ואף טבעי שהביטוי של הקושי הזה יתבטא בבכי, וגם ברגרסיה בנושא הגמילה.
עם זאת, אני מעודד מכך שהוא מבקש מכם לעשות בתחתונים. זה מעיד שהוא מבטא את הקושי שלו בדרכו, אולם הוא גם עדיין מרגיש שהוא מסוגל לשלוט בכך. יתכן שבשלבים אחרים ירגיש פחות שליטה, ויהיו פספוסים. חשוב במקרה כזה להבין שהפספוסים מבטאים קושי, ולכן הביעו הבנה והמנעו מלכעוס עליו או להשאירו בתחושת בושה.
גם החזרה לבכי בגן היא חלק מהקושי שבשינוי, ואין זה בשליטתך. יתכן שהוא דווקא מרגיש קשור יותר אלייך, לכן הפרידה ממך תמיד תהיה קשה יותר. חשוב לי לעודד אותך ולהסביר כי כל עוד הבכי מפסיק מספר דקות אחרי שאת הולכת, והתפקוד בגן תקין, אין סיבה לדאגה.

באופן כללי, על מנת לספק לו בטחון פסיכולוגי, השתדלו להישאר יציבים בעמדותיכם ולהתמיד בהן, למרות השינויים המתרחשים בבית.
כאשר נראה שהקושי גדול, ניתן מדי פעם "לוותר" , אולם העקרון הכללי הוא להתמיד בדרך בה אתם מחנכים אותו.

נשמע לי שאתם עושים עבודה מצוינת!
אשמח שתשובו לעדכן.

בהצלחה!

המענה היה מהיר ,מפורט ומועיל מאוד!שיהיה חג שמח!

שלום ליאת,
הסוגיה שאת מתארת הינה מורכבת, היות והיא משלבת פן בריאותי לצד פן פסיכולוגי.

מבחינת הפן הבריאותי והמקצועי - את מתארת רגישות לאוכל ברמת סיכון גבוהה. לאור כך, טבעי שהעירייה (וצוות הגן הנשמע לה) ידרשו שבנך יקבל מזון מותאם, וזאת מחשש לפגיעה בו. נשמע גם שהצוות רגיש מספיק, ואף עשו לו טקס חניכה של המזון החדש.

בפן הפסיכולוגי, מתעוררת תחושה טבעית של שוני בינו לבין שאר הילדים שאוכלים "אוכל רגיל". את עושה כמיטב יכולתך להכין לו אוכל דומה לזה שאוכלים בגן, במטרה להקל עליו את התחושה באמצעות צמצום הפער, וטוב שכך. אולם במקביל, אני חש שיתכן שהמסר שאת מעבירה לו אינו שלם. אפשר שהוא מקבל ממך תחושה שאת מחזיקה באותה דעה איתו (נלחמת עם העירייה), כך שהדבר עשוי להקשות עליו לקבל את העניין.

אוכל הוא עניין חשוב, והוא מוציא מכל הורה (גם מאבות) את ה"אמא הפולניה". מתוך דאגה שהילד יאכל, פעמים רבות אנחנו מוכנים לוותר על ערכים ועמדות, ולעיתים בכך פוגעים יותר בילד. את מספרת שהוא רזה, ואני מניח שלא מדובר על הרזיה פתאומית בשבוע האחרון. אם באמת מדובר בתת משקל קליני, חשוב להימצא במעקב רפואי ולהיוועץ עם תזונאי/ת קליני/ת בנוגע לבניית תפריט מותאם. במיוחד בהקשר לרגישויות שלו.

עצתי לך היא לוותר על מלחמות מול העירייה. אני שמח לשמוע שגוף ציבורי הינו איכפתי מספיק כדי לנקוט במשנה זהירות, והייתי מודאג דווקא ממצב הפוך.
אני מניח שרוב האוכל שמכינים בגן הוא תקין גם עבור בנך, אולם לאור הסיכון הבריאותי שלו, עדיף לנקוט משנה זהירות.

בעניין העברת המסר לילד - מדובר בילד גדול יחסית ולכן גם מפותח קוגניטיבית. גם הקושי שלו לקבל את השוני מעיד על התפתחותו. מתוך שכך, חשוב לנהל איתו שיח שמהותו היא העובדה שגילו אצלו סיכון הבריאותי, וזו הסיבה לכך שהוא אוכל אוכל שונה.
כדי שתוכלי להעביר לו מסר איכותי שאת שלמה איתו, אני ממליץ לך לקרוא חומר רלוונטי לנושא. היוועצי ברופא לגבי מקורות מידע עדכניים, והשתמשי באינטרנט.
כשלך המידע והסיכון יהיה ברור, תוכלי להסבירם גם לבנך. בשיחות עימו הראי לו שברור לך שהוא לא מרוצה מהמצב, ושאת מבינה אותו, אולם למען בריאותו לא ניתן לשנות את העניין.
אין צורך להיכנס לתיאורים גרפיים או מפחידים מדי לגבי הסכנות, אבל חשוב להציג עמדה אמיתית, לצד מטרתך לעזור לו בעניין (ולראיה הכנת האוכל).

ככל שהוא יראה שמחד את מבינה את תסכולו, ומאידך את יציבה בעמדתך, כך יקל עליו לקבל את "רוע הגזירה".

במאמר מוסגר - חשוב מאוד שילדים בעלי רגישויות יהיו מודעים להן ולחשיבות הבדיקה, כדי שיוכלו להימנע ממאכלים הנקרים בדרכם שעלולים לסכן אותם (הורה בגן שמציע ממתק, החלפת סנדוויצ'ים עם ילד בבית הספר וכו').

אשמח שתשובי לעדכן,

בהצלחה!

תודה רבה על המענה המהיר.
הוא אכן ילד מאוד בוגר ומבין את הסיכון ויודע מה מותר לאכול ומה לא הרי הוא נולד כך וגדל על זה.
אולי אני כאמא קשה לי לקבל את כל השינויים שהוא עובר לפני כשנה נולד אחות חדשה למשפחה לאחר חצי שנה משקפיים ועכשיו נושא האוכל ., כלכך קטן ומתמודד עם הרבה שינויים.

היי שוב,
לבי איתך. אכן תקופות של שינויים הינן תקופות מאתגרות.
חשוב לזכור כי להרגיש חמלה כלפי הילד והשינויים שהוא עובר זה טבעי, וזה עשוי לחזק אותו בהתמודדות עם השינויים והאתגרים הכרוכים בהם.
מצד שני, תחושות רחמים כלפיו מעבירות מסר שונה, שבבסיסו חוסר אונים. כשאנחנו מרחמים על הילד, ו"מוותרים" לו בכל מני דרכים, עובר מסר שהוא חייב עזרה ולא מסוגל לבד.

היו איתו בקושי, אולם התמידו בדרככם.

בהצלחה!

שלום דנה,
חרדה היא סימפטום היכול לנבוע ממגוון מקורות ומבלי להכיר את בנך ומשפחתך קשה לומר באופן וודאי. כך שמה שהייתי ממליצה בשלב זה הוא להמשיך, כפי שנשמע שאתם עושים, להעביר לו את המסר שהוא בטוח ואתם שם בשבילו אם יהיה זקוק לכם. קבלו בהבנה את הפחדים שלו, לגיטימי שהוא מרגיש כך ושמשהו עובר עליו, אך עליכם לשדר שיגרה ושהכל בסדר. במקרים בהם הוא במצוקה, תאפשרו לו להעזר בכם, להיות בקירבתכם הפיסית. אם עוזר לו להרגיש בטוח כשהוא בקרבת הגננת יש לאפשר לו זאת, היא יכולה להמשיך כרגיל למעט ביטויי מצוקה חריגים מצידו ואז לתת לו מענה אישי יותר ולעודד אותו. חשוב לא ליצור דפוס הימנעות. כלומר לנסות לא להגיע למצב שהוא נמנע לחלוטין מהתנהגות כלשהי.
אם אלו לא יעזרו תוך כחודשיים כדאי לפנות להתייעצות מקצועית עם פסיכולוג/ית ילדים על מנת להבין יותר טוב את מקור החרדה.
בהצלחה

שלום מיכל,
לאור מה שאת מספרת ניתן להבין את חששותייך ורצונך להגן על בנייך ולספק להם סביבה בטוחה ומיטיבה.
מדובר בנושא מורכב וטעון אשר אינני יכולה לחוות דעתי לגביו ללא היכרות קרובה עם המשפחה. לשם כך קיימים אנשי הרווחה, המערכת המשפטית וכו. כפי הנראה תחושתך היא שהם לא מבינים את חומרת המצב או את התמונה המלאה, או שהם נוטים מסיבה כלשהי לצדו של האב. אולי תוכלי לבקש פגישות נוספות עם אנשי המקצוע הרלוונטיים, או לנסות לערב גורמים נוספים בקהילה.
בהצלחה.

שלום מירי,

בתך נמצאת בגיל בו מתחילה להתגבש הבנה של נושא המוות וכן תגובה רגשית כלפיו כמסמן פרידה. בעיקר עולה עיסוק בפרידה מאנשים קרובים, והילד עשוי לשאול שאלות לגבי מותם העתידי של הוריו ובהמשך לעסוק גם במוות שלו.

אינני יודעת מתוך שאלתך מדוע עולה השאלה והאם את או מישהו אחר חשים צורך לקחת את בתך לבית הקברות, או שזה בא ממנה, וכדומה. נראה לי שניתן להסתפק בשיחה ובהסבר לגבי מותה של סבתא והפרידה ממנה, ואין צורך להכביד עליה במפגש עם הקבר עצמו ועם הסיטואציה. תוכלו לקחת אותה לשם כשתגדל מעט, ובינתיים לשוחח על סבתא ועל זיכרונות ממנה, לשמוע מהן רגשותיה כלפי האובדן ולגלות פתיחות כלפי כל תגובה שתבוא.

שלום ניסים,
אכן מצב לא פשוט גם לביתך וגם לכם. חשוב ליצור איזון בין הקלות עבורה היכן שהיא זקוקה להם, אך גם להציב גבולות ודרישות ממנה בדברים שהיא כן יכולה. הדרישות הללו הן לטובתה, מאחר והם מסעיים לבנות ולחזק את היכולות שלה, הצדדים החזקים והבריאיים שלה. כך שהאיזון חשוב וחשוב להתעקש על בנייה של מיומנויות מוטוריות ואחרות שלה.
הייתי מתחילה בכך שאתם ההורים תבחרו משימה אחת שהיא חשובה , כמו למשל להתלבש, לעצמאות של ביתך וגם מקלה עליכם, ולגבי זה להתעקש שהיא תעשה זאת. התעקשו בעקביות וסובלנות. הודיעו לה שמעכשיו היא אחראית על להתלבש, היא מנהלת את התהליך הזה. העבירו לה את המסר שאתם מתעקשים כי אתם מאמינים שהיא יכולה לעשות זאת, תתנו לה שפע חיזוקים חיוביים על כל פעם שמצליחה ומתמידה.
ניסים אל תחוש ייאוש כי כל הורה מתמודד עם העדר רצון של הילד לבצע מטלות למיניהם. חשובה ההתעקשות שלך על היכולות העצמאיות והחוזקות של ביתך!
בהצלחה

שלום אלי,
תוכלי לספר לי מעט יותר על ההתמודדות והתגובה של ביתך לבעיה הגופנית שהתגלתה על מנת שאחשוב על מטפלת מתאימה.
כלומר האם החלק של משטר האוכל מפריע לה, מכעיס אותה מעציב אותה. האם היא נאלצת כעת להתמודד עם דחפים בלתי פוסקים של רעב ואסור לה לאכול?

תודה על השאלות
לילדה רצון מוגבר לאכילה
נובע מתוך התיסמונת וההשפעה על המערכת ההורמונלית
לכן מוטל עליה משטר אוכל
מבחינתה היא זה משהו כמו טיפול שהיא חייבת אבל לא אוהבת
ולכן מנסה לעקוף
בעיקר היא מתלוננת על רעב על רצון למתוק
על כך שלילדים אחרים מותר ומתי גם היא תוכל לאכול
הרגש הכללי הוא עצב וכעס

שלום לך,

נושא המיניות מעורר בנו לעתים קרובות מבוכה ורצון להימנעות מעיסוק ישיר, בוודאי כשהוא מופיע בגילאים צעירים. בנך מתחיל כפי הנראה לחוש עוררות מינית בגופו וזה דבר טבעי. הרבה ילדים לא יודעים לבטא כך מה עובר עליהם, אבל זה חלק מההתפתחות הטבעית והמצופה. עם זאת בנך עושה קישור בין העוררות שהוא חש לבין אהבה אשר מחוברת גם למשאלה תוקפנית ("לפוצץ להם את הבטן"), ויכול להיות שיש בזה משהו מבלבל עבורו. את רומזת על קשר גם לבעלך וגם לבטנך התופחת ואולי גם לתאומים שבדרך, ויתכן שאת צודקת בכך. האסוציאציות והקישורים שילדים (וגם מבוגרים) עושים הינם אישיים מאד, ודרוש בירור נוסף על מנת להבין מה מתרחש בדמיונו ובעולמו הפנימי של בנכם.

נשמע שהתאפשר לך באותו רגע להתייחס לדבריו ולשאול אותו עליהם, באופן רגוע וללא בהלה. חשוב להמשיך בקו זה, לשדר פתיחות ולהזמין אותו לשוחח על מה שקורה לו ומה שהוא מרגיש, כשהדבר עולה שוב מצידו ולא באופן יזום מצדכם. כשהוא ירגיש שלגיטימי להרגיש ולחשוב את הדברים שהוא חש, הם יהיו גם פחות מבהילים או מבלבלים עבורו. עם זאת, במידה והתכנים מקבלים עוצמות גדולות יותר, או שיש לנושא המיניות גם ביטויים התנהגותיים כלפי אחרים, מומלץ לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע.
בהצלחה.

שלום אלין,

ראשית, אני מסכימה עם הצורך להגביל את ההתנהגות האלימה של בתך ולהעביר לה מסר ברור שאסור לה להרביץ. לגבי אופן התגובה אליה, מומלץ להגיב באופן תקיף אך ענייני ולא מתפרץ, כלומר לשמור על איפוק ולא להחזיר לה באופן דומה להתנהגות שלה - חסרת שליטה, לא מתחשבת וכו. ברגעים בהם היא מרביצה כדאי לומר לה באופן קבוע "אנחנו לא מרשים להרביץ", ולהרחיק אותה לכמה דקות מהפעילות שעושים באותו זמן. רצוי שהתגובה תהיה "מקומית" ולא גורפת, כלומר אין צורך להעניש באופן נרחב ולהתייחס למשחקים או לפעילויות שאינן רלוונטיות.

מעבר להתייחסות הנ"ל, כדאי לנסות להבין את מקור ההתנהגות של בתך. האם היא מגיבה לשינוי כלשהו שחל במשפחה או בגן, משהו שיכול להסביר את חוסר השקט שלה? האם יש התנהגויות נוספות שלה שהשתנו? האם היא מראה סימנים נוספים לכעס / תסכול / ניסיונות להשיג שליטה וכדומה? על מנת לטפל כיאות בבעיה, כדאי יהיה להבין מה היא "אומרת" בהתנהגות שלה ולחשוב האם יש דברים שחסרים לה או מטרידים אותה וכדומה, ושניתן לתת להם מענה.

בהצלחה.

שלום איילת,

את מתארת העדפה ברורה של בנך להיות בבית, ורצון להימנע מפעילויות אחרות, גם אם הן כשלעצמן אהובות עליו. אני מסכימה שכדאי להבין את מקור הקושי - האם עצם ההימצאות מחוץ לבית מכניסה בו אי שקט? האם העניין הוא הצורך לדעת מראש, ואם תכיני אותו כבר בבוקר לפעילות הצפויה, הוא יקבל זאת באופן אחר? אפשרות נוספת היא שבנך מחפש דרך לשלוט בסדר היום ולהיות זה שקובע את מהלך הדברים. מתי הופיעה ההתנהגות הזאת? האם בעקבות אירוע מסוים שאת יכולה לשחזר?

שאלה אחרת היא כיצד אתם מגיבים לבקשותיו/בכיו/דרישתו לחזור הביתה. האם את נעתרת לכך ומבטלת תכניות, או ממשיכה בתכנית המקורית? ואם את לא נעתרת לרצונו, כיצד הוא מגיב לכך? האם הוא נרגע ואף נהנה בהמשך, או ממשיך לדרוש "הביתה"?

תשובות לשאלות אלה עשויות לעזור בבחירת התגובה. באופן כללי נראה לי שלא כדאי ללכת עם הדרישות שלו על מנת שלא לחזק את ההימנעות, ומאידך לא כדאי להעמיס עליו יותר מדי. כך למשל ניתן לשלב בימות השבוע בין אחר צהריים ביתי לבין פעילויות בחוץ, וגם לשתף אותו בהחלטה הזאת וליידע אותו על כך מראש.

אשמח להתייחס שוב בהמשך.

תודה על ההתייחסות המהירה.
לדעתינו הוא מרגיש הכי בטוח בבית שלו ולכן מעדיף לא לצאת. גם כאשר יום לפני אנחנו מכינים אותו לזה שלמחרת אחרי הגן אנחנו הולכים ביחד ל: סבא/סבתא/קניות/חברים או כל מקום אחר הוא מביע התנגדות.
בשניה שנכנס לאוטו אחרי איסוף מהגן הוא מוודא שנוסעים הביתה במידה ואומרים לו שרק עוצרים לאסוף מישהו ולא נוסעים ישירות הביתה הוא צורח ובוכה. ברוב המקרים אחרי שמגיעים למקום המתוכנן הוא נרגע ורק כשנמאס לו מבקש הביתה.(ונמאס לו די מהר).

התופעה התחילה בסביבות המעבר שלו לגן עירייה ואנחנו חושבים שהוא פשוט חוזר עייף ומותש מיום ארוך בגן ולכן מעדיף את המנוחה בבית, השאלה היא האם לזרום איתו או להכריח אותו להצטרף לפעילות אחר הצהריים מחוץ לבית.

שוב תודה!

שלום שוב,

ההשערה שאתם מעלים עשויה באמת להיות נכונה - המעבר לגן עירייה יכול להיות חוויה אינטנסיבית ומאתגרת. בנך צריך היה בחודשים האחרונים להסתגל לצוות חדש, סדר יום וכללים חדשים, בוודאי לילדים חדשים לפחות באופן חלקי, ואולי אף נאלץ לוותר על שנת צהריים שהייתה לו עד אז. אם אכן כך הדבר, נראה שכדאי לאפשר לו את השקט והמנוחה בבית לאחר הגן, ולא להתעקש על פעילויות מחוץ לבית. בבית הוא יכול לעסוק בענייניו, ללא צורך להתמודד עם אינטרקציות חברתיות מורכבות, לחלוק בחפצים, להיענות לדרישות הצוות וכו, וכדאי לאפשר לו את זה. בהדרגה הוא ימשיך להסתגל למציאות החדשה ויוכל שוב "להתפנות" ולמצוא עניין והנאה בגיוון ובמפגשים אחה"צ. אפשר כמובן להמשיך להציע, אבל לא ללחוץ.

בכל זאת את אומרת שמעבר לנושא השקט והמנוחה, הבית גם מהווה עבורו "מקום בטוח", ואולי את מרגישה שמדובר בהימנעות שבבסיסה חשש וחרדה מפני "העולם שבחוץ". לכן כדאי לשים לב אם יש סימנים נוספים לכך, ואם אין רגיעה תוך זמן מה, לחשוב שוב על דרכי התגובה.
בהצלחה.

שלום אמא,
התפרצויות זעם וכעס יכולים לנבוע ממגוון מקורות.
לאור זה שאת מתארת את בנך כילד מאוד שליו, זהיר רגוע מלידתו ומרבית הזמן גם כיום(?) מוביל אותי למחשבה שלפעמים דווקא אצל ילדים בעלי אופי מאוד נינוח לסביבה ומרצה רואים לעיתים התפרצויות זעם המפתיעים מאוד את הסביבה. הדבר נובע מכך שבמרבית הזמן הילד חש שהוא עושה מאמצים עילאיים לרצות ולהתנהג לא כפי שהוא רוצה אלא כפי שהסביבה דורשת אך הדבר משאיר אותו עם תסכול שהוא לא מספיק לבטא יותר בחופשיות גם חלקים שלו שהם פחות רצויים לסביבה. כך שדרך התפרצות הזעם הוא מרגיש שזו דרכו היחידה לבטא את הרצון שלו.
האם כיוון זה מתחבר לבנך? אם תרצי נוכל לחשוב על עוד כיוונים או לפתח כיוון זה ולשם כך כתבי לנו יותר על בנך, על אופיו בכלליות ותתני דוגמה ספציפית אחת כשהוא התפרץ.

אוסיף עוד עניין שכנראה ישנה את התמונה- הבן הקטן שלי- 1.8, נולד הכי הפוך שיכול להיות: ילד שובב [כמו רוב הילדים] , דורש דברים בצעקות, משתמש במכות לפעמים, פעמים רבות זמן ההשכבה לישון הופכת לשעה של צרחות בלתי פוסקות....
אתמול למשל אחה"צ היה סביר- שיחקנו ביחד כשמדי פעם ללא סיבה נראית לעין בני הגדול הראה שהוא כועס והצלחנו יחד להוציא אותו מזה אך זה קרה מס' פעמים. כשהשכבתי את הקטן לישון, הגדול שיחק עם עצמו מאד יפה בעוד הקטן צורח... תמרנתי בין שניהם עד שהגיע הזמן להשכיב גם את הגדול ואז גם הוא התחיל לבכות ולצעוק... רק כשהגדול נכנס למיטה וקצת דיברנו, פתאום שניהם נרגעו...
אולי הוא מנסה את שיטות הפעולה של אחיו? איך גורמים לשניהם להבין שזו לא הדרך?
שוב תודה...

נשמע ש"השיטה" שהם לומדים היא שבאמצעות כעס משיגים תשומת לב ואת מה שאתה רוצה. זה טבעי שילדים מחפשים את הדרך היעילה ביותר "להפעיל" את הסביבה, זה אומר שהם נבונים ומתנסים בחוכמת חיים. את את תצטרכי לקחת את המושכות ולהדגים להם שלא מקבלים תשומת לב דרך הכעס. נשמע באמת שהצלחתם בזה בערב שאת מתארת, הצלחת לתת תשומת לב לכל אחד מבנייך כך שהם לא היו צריכים להילחם עליה דרך כעסים ועזרת להם לצאת מהכעס ולהיכנס לפעילות מהנה ובכך להראות להם שלא דרך הכעס משיגים תשומת לב אלא כשיוצאים מהכעס נהנים יחד.
המשיכי כך, סובלנות ועקביות והרבה כיף כשאתם יחד