פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לילי,
אני מבינה מדברייך שאת מודאגת, אך נדמה לי שלא הבנתי בדיוק את מקור הדאגה.
אם הבנתי נכון, את מתארת שיש פער גדול בין משיכתו של בנך למשחק כדורגל שכונתי וכן המרכזיות החברתית שלו בגן, לבין חוסר העניין שלו במשחקים אחרים, בגן השעשועים. מתוך התיאור שלך נשמע שכישוריו החברתיים תקינים. או שמא זאת הדאגה שלך? האם יש לן חברים קרובים, עמם הוא נפגש אחר הצהריים? האם את מודאגת שמחוץ לעולם הכדורגל הוא מתקשה למצוא עניין או ליצור תקשורת? האם אכן הוא לא מוצא עניין בשום פעילות אחרת? ואיך היחסים שלו אתכם, בתוך המשפחה?
אשמח אם תבהירי מה מטריד אותך על מנת שאוכל להתייחס.

שלום אמא,
את מעלה שתי סוגיות מורכבות, האחת לגבי הגן, והשניה - שבעיני חשובה ומהותית אף יותר - שינה.

תחילה דווקא לסוגיית השינה, היות שקשה להפריד ולהתייחס רק לתפקוד של הילדה בגן.
ילדים שאינם ישנים טוב בלילה מתקשים לתפקד בצורה מיטבית לאורך כל היום. שינה לא תקינה מתבטאת לרוב בתפקוד לקוי במהלך היום, אך גם עלולה להיות בעלת השלכות גילאים מאוחרים יותר. בנוסף, אין ספק שקשיי השינה שלה משפיעים גם עליכם ההורים - הן מבחינת שעות השינה, והן מבחינת השגרה והתפקוד. לכן חשוב מאוד לטפל בנושא השינה במקביל להתייחסות לנושאים האחרים. ציינת שאתם עובדים על הנושא של השינה החל מהיום הראשון, אולם לא פירטתם באיזה אופן, וחבל.

לגבי התפקוד בגן - אין ספק שהמעבר מטיפול אישי וקרוב של הסבתא לסביבת גן ובה כ-20 תינוקות הזקוקים לטיפול, הנו מעבר לא פשוט. ניכר שהיא סובלת מהשהייה בגן, אולם לא ברור מהו מקור הקושי. עם זאת, ההתארגנות שלכם בתקופה הזו במטרה להקל עליה הינה חשובה, אולם עלולה גם לפתח תלות והרגל לא רצוי.
יחד עם זאת, כפי שציינתי קודם לכן, לאור קשיי השינה שלה, יתכן שהקושי שלה להתסגל למצב הנוכחי טמון בכך שאינה ישנה טוב. לכן בשם הזהירות המתבקשת, אני נמנע מלהציע דרכים התנהגותיות מתאימות על מנת לסיים את ההרגל לפיו אתם מוציאים אותם מוקדם מהגן על מנת שתאכל.

לכן המלצתי החמה היא לטפל תחילה בנושא השינה, ולהיעזר בעזרה מקצועית על מנת להגיע לפתרון נושא השינה בהקדם - עבורה, אך גם עבורכם ועבור שלמותכם הנפשית והמשפחתית. במידת הצורך, אני מזמין אתכם לפנות אלי באופן ישיר.

בכל מקרה, אשמח שתשובו לעדכן,
בהצלחה!

שלום לך,
תינוקות (וגם ילדים ומבוגרים) מגיבים באופן שונה ובעוצמה שונה לשינויים בסביבתם. הקושי הנתפס לאור שינוי במצב ה"רגיל" וה"נוח" שונה ברמתו, וגם התגובות לאור הקושי הן מגוונות באופיין.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי ישנם שינויים נפוצים יותר מאחרים. מעבר דירה או גן למשל, נכללים תחת השינויים הנפוצים האלו, וככל, אין בהם כדי להשפיע באופן שלילי לאורך זמן על רווחתו הנפשית של הילד/פעוט/תינוק.

ככל שהשינויים סמוכים יותר בזמן, כך חווית הקושי עשויה להיות גדולה יותר, היות ויש צורך להסתגל למספר שינויים בו זמנית. לכן במקרה שלכם, מרווח הזמן בין מעבר הבית לשינוי הגן הוא חיובי מאוד בעיני.

אני ממליץ לך להציץ גם בפניה דומה עליה עניתי. התייחסתי שם גם לסמיכות אירועים וגם לאופן ביצוע מעבר הדירה כך שיקל עד כמה שניתן על הילד.

נושא: התייעצות בנוגע למס שינויים. כותבת: סיגלית. תאריך: 28.3.2014

בהצלחה!

שלום הודיה,
ישנן שיטות מגוונות בנושא של גמילה בכלל, ולגבי מוצצים או חפץ מעבר בפרט.
אין שיטה "נכונה" אולם יש קווים מנחים שמאפשרים לנו לבחון האם הגישה שנקטתם מתאימה לילד.
באופן טבעי - תהליך גמילה מכל הרגל מלווה בקושי ודרישה להסתגלות למצב חדש.
לכן, סביר גם שבתהליך גמילה יעלו קשיים מסוימים, כגון רצון לחזור להרגל הקודם וכו'.
כדאי שגמילה לא תיעשה באופן כפוי, אולם לעיתים מגבלות התרבות כופות עלינו תהליכי גמילה גם בזמנים "לא נוחים" - למשל הכרח גמילה מחיתולים לאור כניסה לגן ערייה.

אני רוצה לחזק אתכם על ההחלטה לעשות את הגמילה בשיתוף עם הילד, כך שהוא גם |מרוויח" ולא רק מפסיד את המוצץ. ניתן להסתכל על הסוגיה גם כבחירה של בנך. לא לקחתם את המוצץ באופן חד צדדי, ולמעשה הילד החליט לוותר עליו בעצמו לאור המציאות שהונחה לפניו.
את גם מספרת שבנכם משתף פעולה עם בקשתכם, ולא מציינת קושי חריג.
לאור זאת, אני לא רואה כל בעיה עם הגמילה.

בהצלחה!

שלום ליאור,
כחלק מהתפתחות המוחית בילדים, מתעוררים גם דפוסי חשיבה חדשים, ובתוכם גם פחדים חדשים עימם הילד מתמודד. פחד להיות לבד בשירותים למשל הוא פחד מאוד נפוץ.

את מתארת אותה סוערת מאוד כלפי חוץ כאשר היא נמצאת לבד. אולם אשמח לפרטים נוספים כדי לקבל תמונה בהירה יותר של המצב.
את מציינת שההתנהגות היא רק בבית.
מה קורה כשהיא בבית ומישהו אחר (סבא/סבתא/בייביסיטר) נמצא איתה?
מה קורה כשהיא כשהיא אתכם בבתים אחרים או בחוץ?
האם ביררתם אם הגננות זיהו איזשהו שינוי בהתנהגות? (כדאי לעשות זאת)
האם לאור פחדיה היא "נצמדת" אליכם בזמן השהות בבית, או שהיא מסתובבת באופן חופשי בבית וקוראת לכם אחריה?
יהיה מאוד מועיל אם תוכלי לכתוב בפירוט תיאור מצב אחד מייצג. התייחסי לשאלות: "איפה כל אחד נמצא?", ו"מה הוא עשה/אמר?" לכל אורך האירוע.

תודה

יאיר שלום,

ברצוני לציין שבתי ילדה מאוד טובה, מקסימה, חכמה ומאוד עקשנית.
לאחרונה זה קורה גם בבית הסבים, לא זיהינו שינוי מהותי בגן.
בבית היא מסתובבת חופשי וקוראת לבוא אחריה.
ברגע שאנו מבקשים ממנה ללכת ולשטוף ידיים למשל לפני הארוחה היא אינה מוכנה ללכת לבד, אפילו שהדלת פתוחה ואנו נמצאים בטווח ראייה, היא מנמקת את זה בזה שהיא מפחדת וכשאנו שואלים אותה ממה היא מפחדת היא לא עונה ולא משתפת פעולה.
בימים האחרונים היא לא רוצה ללכת לשירותים לבד, נכנסת לחרדות, בוכה וצורחת ובעקבות כך הפיפי בורח לה.
המצב השתנה גם בלילות, יש לנו טקס קבוע - היינו משכיבים אותה, מספרים סיפור, אומרים לילה טוב ומכבים את האור (האור שמגיע מהסלון מאיר מעט את החדר שלה) בימים האחרונים היא מבקשת שלא נכבה את האור ושכל הזמן נבוא ונגיד לה לילה טוב וקמה המון פעמים מהמיטה בכל מיני תירוצים.

יאיר שלום,

ברצוני לציין שבתי ילדה מאוד טובה, מקסימה, חכמה ומאוד עקשנית.
לאחרונה זה קורה גם בבית הסבים, לא זיהינו שינוי מהותי בגן.
בבית היא מסתובבת חופשי וקוראת לבוא אחריה.
ברגע שאנו מבקשים ממנה ללכת ולשטוף ידיים למשל לפני הארוחה היא אינה מוכנה ללכת לבד, אפילו שהדלת פתוחה ואנו נמצאים בטווח ראייה, היא מנמקת את זה בזה שהיא מפחדת וכשאנו שואלים אותה ממה היא מפחדת היא לא עונה ולא משתפת פעולה.
בימים האחרונים היא לא רוצה ללכת לשירותים לבד, נכנסת לחרדות, בוכה וצורחת ובעקבות כך הפיפי בורח לה.
המצב השתנה גם בלילות, יש לנו טקס קבוע - היינו משכיבים אותה, מספרים סיפור, אומרים לילה טוב ומכבים את האור (האור שמגיע מהסלון מאיר מעט את החדר שלה) בימים האחרונים היא מבקשת שלא נכבה את האור ושכל הזמן נבוא ונגיד לה לילה טוב וקמה המון פעמים מהמיטה בכל מיני תירוצים.

שלום ליאור,
תחילה מצטער על התגובה המאוחרת.

אחלק את תשובתי לשני היבטים.

הראשון - פחדים אפשריים
כפי שהסברתי בתשובתי הקודמת, פחדים חדשים עלולים להתעורר לאורך הילדות כתוצאה טבעית של התפתחות דפוסי חשיבה מתקדמים. אלו התפתחויות נורמליות ותקינות, אולם נחוות פעמים רבות כרגרסיה לדפוסי התנהגות של ילדים קטנים יותר ואין כך הדבר.
אם התחושה שלכם היא שמדובר (לפחות בחלק מהמקרים) בחששות אותנטיים - למשל, החשש לגשת לשירותים לבד, להישאר לבד בלילה וכדומה - הייתי ממליץ להשתדל לעזור לה ולהקל עליה את המצבים האלו, תוך הקפדה שאינם הופכים אותה לתלויה בכם, ואינם הופכים אתכם ל"עבדים" (בהשראת התקופה).
כך, אם היא זקוקה לכם בענייני שירותים או שטיפת ידיים - היו איתה. אין הכוונה שאתם צריכים לעמוד על המשמר ולמהר לגשת ולהיענות. אפשר ורצוי בהחלט להשהות תגובה בסגנון: "את רוצה שאגש איתך לשירותים? בסדר, עוד כמה דקות אתפנה", ואז בהחלט לגשת איתה. לגבי הלילה עצתי דומה בניסיון להקל עליה. אפשר למשל למצוא נורת לילה שתכניס יותר אור לחדרה, וכך נותר אור בחדר, אולם בעצמה פחותה.

השני - אמפתיה לקושי תוך הצבת עמדה ברורה
תפיסתי היא שילדים שפוחדים, לא הולכים למקומות בהם הם מפחדים, אלא אם כן הם חייבים (שינה, שירותים). כלומר, ברגע שהיא הולכת לחדרים מרוחקים וקוראת לכם אחריה "כי היא מפחדת", זו התנהגות שמקורה ברצון טבעי שלה לשלב בין משחק לבין שהיה בקרבתכם, אולם אינה נובעת מחשש אמיתי. הפעם, השימוש במילה "פחד" הוא שימוש חכם ב"כלי איכותי ויעיל" שפעמים רבות מביא לתוצאה הרצויה - קרבת ההורים.
לכן, כאשר היא מתרחקת (לחדר משחקים למשל) ומבקשת שתבואו אחריה, הייתי מציע תחילה להמנע מלהגיב כלל, ואם היא מתעקשת או הופכת קולנית - לומר לה ש"אנחנו נמצאים בסלון/מטבח/חדר אחר, ואת מוזמנת להיות איתנו אם מפחיד אותך להיות לבד". כאשר אתם איתה בשירותים למשל, אמירות בסגנון "אני פוחדת, תורידי לי את המכנס" פחות סביר שנובעות מפחד, ולאלו לא הייתי נענה.
כך אינכם עסוקים בהסברים כוללים, ומגיבים בהתאם לכל אירוע נקודתי, וכך המסר ברור יותר ויעיל יותר.
בנוסף, לגבי הלילה, יתכן שהיא באמת מגיעה לסלון מתוך חשש להישאר לבד בחושך. כאן נדרשת עמידה על הישארותה במיטה, אולם תוכלו להרגיע אותה תוך הבטחות להגיע ולבדוק מה שלומה "עוד שתי דקות" - וממש לעשות זאת. בהיכנסכם לחדר, הימנעו מליצור קשר עין ממושך, או מלשוחח עימה. המסר שיעבור הוא "לילה הוא זמן לשינה, אנחנו מצפים שתישארי במיטה ותירדמי, ואנחנו שומרים עליך". כך במידת הצורך תוכלו לחזור לחדר מספר פעמים במרווחים גדלים, עד אשר תירדם.

לסיכום, נסו לעשות הבחנה בין פחדים לרצונות טבעיים של ילדה בת 4 להם אינכם מעוניינים להיענות.

אשמח שתשובו לעדכן,
בהצלחה!

שלום שגית,
נשמע לי שאת מבינה את שהילדה לא משתפת פעולה בגלל שהאוירה בחדר לא מושכת אותה (ואולי אף מאיימת?).
אני מניח שפנית לקלינאית תקשורת בשל צורך מסוים, וברור שבמסגרת הקיימת הטיפול לא ממלא את ייעודו. לכן איני רואה טעם בהמשך הגעה למפגשים בהם לא באמת מתרחש טיפול. באופן כזה הילדה יכולה לפתח "אנטי" לתהליך הטיפולי, במקביל לתחושות תסכול שילכו ויתגברו. עם זאת, נראה לי לא הוגן כלפי הילדה להפסיק טיפול בשפה בשל אי התאמה לקלינאית ספציפית.
לכן אני מציע להחליף את איש המקצוע - במקרה זה קלינאית התקשורת - בקלינאית אחרת, כך שיתאפשר לערוך את הטיפול באוירה נעימה ומועילה.

בהצלחה!

שלום לינה,
הדאגה שלך מובנת. הסקרנות המינית מובנת אבל רוב מוחלט של הילדים מפנימים את הנורמות החברתיות ומצליחים לעמוד בהם ולא מביאים לכדי ביטוי בפועל את הסקרנות המינית מול ילדים אחרים צעירים יותר או בני גילם בגילאים אלו. כך שהתנהגותה בהחלט מעוררת דאגה. נראה שביתך הפנימה את הנורמה ומבינה שהתנהגות זו פסולה ויכולה לפגוע בילדים עימם היא יוזמת מגע לא הולם. רואי לברר עימה מדוע חשה צורך בכך, חשוב שהיא תשתף אותך בדברים הללו כי אחרת היא תישאר עם זה לגמרי לבד. תעודדי אותה לספר לך, את הכתובת שלה להתייעצות ולחשוב איך להביא לכדי ביטוי הולם דחפים מיניים. לצד זה שתפי אותה גם בדאגה שזה מעורר בך. יהיה כנה איתה כך היא תוכל לסמוך עליך ולהיות כנה עימך גם כן.
אמרת לה בסדר עד כה, טוב שאמרת לה גם שאת עוד צריכה לחשוב על זה. חשוב שתמשיכו לדבר על הנושא. וחשוב תהווי עבור כתובת לשתף וגם שתחנכי אותה. עקבי מקרוב אחר הנושא של ביטויים של התנהגות או אמירות מיניות במטרה להבין מה מבטאת התנהגותה ומה המקורות להתנהגותה. את יכולה גם לפנות להתייעצות מקצועית במטרה לסייע לך באבחון לבחון את המקורות להתנהגותו.
ישנו עניין נוסף, ראוי ליצור קשר עם ההורים של הילדים שהיה עימם המגע המיני על מנת ליוכלו לדבר על העניין עם ילדיהם לסייע להם להתמודד.
בהצלחה

שלום לך,
מהתיאור שלך אני מבין שהקשר שלך עם בתך הוא מאוד משמעותי עבור שתיכן.
בעיני, מערכת יחסים חיובית ויציבה הינה מערכת יחסים שמבוססת על קרבה, בילוי משותף ושיח פתוח. אולם אין הכוונה שכל התנסות אמורה (או יכולה) להיות התנסות חיובית.
גם במערכות יחסים שלנו עם קרובים משמעותיים אחרים, כמו חברים ובני זוג, ישנם אירועים שאינם בהכרח חיוביים. ובכל זאת אנו בוחרים להישאר בקשר, וממשיכים לאהוב. העובדה שאנחנו רבים אפילו עם אנשים שאנחנו בוחרים להיות עימם בקשר (להבדיל ממשפחה למשל), מעידה על כך שקשיים אינם בהכרח סכנה לקשר, ופעמים רבות אף תורמים לחיזוקו, היות והם מהווים עבורנו סימן לחשיבותו של האחר בעינינו ולהפך.
כך גם במערכות היחסים עם ילדים, וכל תקוה שעם ילדינו יהיה אחרת ו"מושלם" הינה תקוה טבעית אך לא באמת מציאותית.

לאורך חייהם, ילדים עוברים שלבי התפתחות מגוונים, ואחד החשובים בהם הוא היכולת למצוא את ה"עצמי". הצורך הזה, מוביל אותם להתרחק מאיתנו פיסית בעת משחק למשל (לרוב מתחיל בגילאי 2-3), ובגילאים מאוחרים יותר (סביב גיל 4-6) ההתרחקות באה לידי ביטוי במישור הקוגניטיבי. הם הופכים דעתנים יותר, מבטאים בצורה נחושה יותר את התנגדותם, ולא פעם עושים לנו "דווקא" באופן מילולי מפורש יותר, בדומה לאופן שאת מתארת. כך הם עשויים "להאשים" אותנו בפנינו, וגם בפני אחרים. היכולת הזאת מתקשרת כמובן גם לתחושות של כעס או תסכול - וזו יכולת חשובה שהם רוכשים בגיל הזה.

לשאלת לגבי "נטרול הזעם" - אני מניח שהבנת מתשובתי שלא נשמע שיש כאן עניין שדרוש נטרול או טיפול ממוקד. כלומר אם היחסים בבית הם חיוביים בד"כ, טבעי שיש גם נקודות של קושי או תסכול, וחשוב שלא לקבל אותם כפגיעה אישית. ברגעים כאלה אני מציע להגיב אופן שמשקף את הרגש או האמירה בצורה מרככת ולא ביקורתית או שיפוטית.
כך למשל, בתגובה לאמירות כאלו תוכלי לומר לה: "אני מבינה שאת מתוסכלת מ...", "את כועסת בגלל שאמרתי ...", "אני מבינה שהיית רוצה..." וכדומה. כלומר המטרה היא לשקף לה את המצב / הרגש בו היא נמצאת, ואפשר לקשר אותו לדברים קונקרטיים שקרו (רק במידה ויש קשר), אולם להימנע מלקחת אחריות על הרגש שלה. כלומר השתדלו שלא לחנך אותה להרגיש אחרת, באמצעות אשמה ("אבל אמא אוהבת אותך"), ביטול דבריה ("זה לא נכון, את לא שונאת אותי") או שכנוע ("אבל לפני שעה אמרת שאת אוהבת אותי").

שמירה על אופי שיחה שכזה ברגעי תסכול, במקביל לשיח פתוח ואוהב בכל רגע אחר, תעזור לכם לחזק את הקשר ביניכם, ולשמור על מערכת יחסים חיובית לשנים רבות.

בהצלחה!

תודה רבה לך על תשובתך המפורטת.
אקח לתשומת ליבי את מה שכתבת.
אני שמחה לשמוע שההתנגדויות שלה בעצם תורמים לפיתוח ה״עצמי״ שלה.
ובהחלט אשתדל לשקף לה את רגשותיה באותו רגע.
שוב תודה וחג שמח!

שלום דינה,
יתכנו סיבות מגוונות להתנהגות שאת מתארת.

אשמח אם תוכלי להוסיף פרטים נוספים כדי שאוכל לקבל תמונה כוללת יותר על המצב:
באופן כללי - האם מדובר במצב חדש או כזה שנמשך כבר שנים?
מתי החלה ההסתגרות? האם חל שינוי התנהגותי לאחרונה?
מהו טיב היחסים בבית?
האם יש אחים נוספים? מה גילם?
איך התפקוד בלימודים? האם הולך לחוגים?

כל מידע נוסף שתוכלי לספק יעזור.

לגבי בקשתך למידע נוסף לבן שלי בן 14 שמסתגר ומבודד לגבי לי ודים הוא ילד מצטיין בנושאים מדעים ומתמטיקה .היחסים בבית די נורמטבים יש עוד שתי בנות מלבדו אחת בגיל 11 והשניה בגיל 4 .חוג אחרון שהלך אלו היה לפני שנה בדיוק ואז הינו מתאמצים להוציא אותו מהבית .העניין של ההסתגרות החל להיות בעיתיי לפני שנתיים בערך ובשנה האחרונה מחמיר חשוב לי לצין שאין חברים שמגעים הביתה והוא לא יוצא לבלות חברים יש רק בסקיפ במשחקי מחשב .ואם אנחנו מנתקיים את האינטרנט שיצא. החדר הוא נהיה עצבני ואלים אשמח לכל עזרה תודה רבה

שלום דינה,
כאמור - בגיל ההתבגרות נערים רבים מראים גם דפוסים של הסתגרות, שאינה מתבטאת רק כהימנעות מאינטראקציה עם ההורים.

מתשובתך אני מבין כי הוא עדיין בתפקד כנדרש בבית הספר, ואף מצטיין בתחומים מסוימים, כלומר אני מעודד מכך שלא מדובר בהתכנסות וצמצום כלליים.
ברור לי שהעובדה שחייו החברתיים - שנראים לכם מצומצמים - אינם נוחים לכם. עם זאת, האם הבנתי ממך נכון שהוא מתקשר עם חבריו בסקייפ? ואולי גם דרך משחקי רשת? במילים אחרות - אמנם הבילוי החברתי הוא לדאבונכם דרך ה"קופסא" אולם עדיין ישנן אינטראקציות חברתיות?

השאלה החשובה ביותר בעיני, היא לגבי מידת הסבל או מצוקה של בנכם.
האם הוא מרגיש בנוח עם המצב, או שהוא חווה מצוקה גדולה מהיעדר בילויים עם חברים, או משחקים משותפים בשעות אחה"צ?

כלומר בחלוקה גסה מאוד, ניתן להתייחס לצורך/רצון באינטראקציות חברתיות.
נער שמעוניין בחיי חברה אולם מתקשה לייצר לעצמו מצבים חברתיים, עשוי להזדקק לעזרת המבוגרים בסביבתו כדי לרכוש כלים מתאימים. נער שמעוניין אך חושש או חש אי נוחות במצבים חברתיים, יתכן שסובל מחרדה חברתית - נושא נפרד שניתן לטפל בו באמצעות טיפול פסיכולוגיה ממוקד, קצר, ויעיל יחסית.
מנגד, נער שאינו מעוניין באינטראקציות חברתיות (בשלב זה לפחות), לא יהיה מסוגל להבין את הקושי שלכם לקבל את צרכיו ורצונותיו. כמובן שניסיונות כפיה שלכם, או העברת מסרים לפיהם הוא אמור להיות בעל רצונות חברתיים אחרים, מתקבלים באופן קשה על ידו. נכון שהאדם הגדיר עצמו כחיה חברתית, אולם עבורו זה קצת כמו לקחת נגן תופים ולנסות לשכנע אותו להתעניין בכימיה מולקולרית - "כי ככה צריך".

ולעניין האלימות:
חשוב שאתם - ההורים - תביעו עמדה נחרצת וחד משמעית לפיה לא תקבלו ביטויי אלימות. מפנייתך אני מבין שהאלימות שלו היתה בתגובה למעשה שלכם, אולם איני עסוק בהחנה לפיה ישנו סוג של אלימות שהוא לגיטימי, או מקובל בהתחשב במצב.
במקביל, אני מציע לכם לפעול באופן שמשתף את בנכם בהחלטות הקשורות למשך הזמן שבו הוא נמצא בחדר ו/או משחק במחשב. ניתוק חד צדדי של האינטרנט, ללא התראה, הנו פעולה שאינה מתחשבת בצרכיו ובעיסוקיו באותו רגע. לכן, אם אתם מעוניינים להגביל את פעילותו במחשב, כדאי לקיים על כך שיחה באוירה נעימה, ולבחור לנהל אותה דווקא בזמן שהאוירה בבית נינוחה, והוא אינו בחדרו ו/או עסוק במשחק המחשב.

אם ברצונכם להגדיר לו כללים לגבי משכי השימוש הסבירים במחשב, עשו זאת, אולם המנעו מלהכתיב לו מה עליו לעשות בשעה שאינו משחק במחשב (לצאת מהחדר, לראות חברים וכו'). בנוסף, אני ממליץ לאפשר בשיח מקום למשא ומתן. אם משחק במחשב 6 שעות ביום, התחילו מנקודת פתיחה "חריפה" יותר (משחקי מחשב שעתיים ביום), כך שתוכלו לבסוף "להתפשר" על 4 שעות. בשלב מאוחר יותר, אפשר לנסות "לפתוח את תנאי החוזה" מחדש, ולהגיע להסכמה אחרת.

באם תרצי למקד או שישנן שאלות נוספות, אשמח לענות.

בהצלחה!

שלום דינה,
משחקי המחשב הם בעיה בגילאים הללו, ילדים נשאבים לזה ועולמם מצטמצם לזה.
האם בעבר היו לו חברים ותחביבים? האם בכיתה הוא משחק עם ילדים בהפסקה ובשיעור ספורט?
האם בהתרשמותך משחקי המחשב הם הגורם להצטמצמות שלו או שהם לדעתך סימפטום של קשיים שהיו גם קודם?
כדאי להגביל את שעות השימוש שלו במחשב
ומאידך לעודד אותו גם לעסוק בתחביב, חוג, התנדבות או משהו אחר שיכול לעניין אותו

שלום שרון,
את בהחלט מתארת סיטואציה מורכבת ומאוד לא פשוטה רגשית, וסערת הרגשות בה את נמצאת היא טבעית.
עם זאת, הרשי לי להרגיע אותך - נשמע שבנך וחברו, שהתנסו באופן "מיני" אחד עם השני, עשו זאת מתוך הסכמה וללא תחושת מצוקה. העובדה שלא היתה שם פגיעה זו גם הסיבה שבגללה לא היתה לך יכולת לדעת. כמובן שהיינו רוצים למנוע את ההתנסות הזו מראש, אולם לא תמיד הדבר בשליטתנו.

במקרים כאלה חשוב ביותר בעיני חיזוק הקשר שלך עם הילד. כדאי לנהל איתו שיח פתוח עד כמה שניתן, ומשמח אותי שהקשר ביניכם איפשר לו לספר לך את כל השתלשלות האירועים. תוכלי לנהל עימו שיחה נוספת, בה תסבירי לו באופן רגיש, וללא מסר של האשמה, שההתנהגות הזאת אינה מקובלת, ושעליו להימנע מהתנהגות כזו בעתיד. במקביל, עודדי אותו לפנות אליך גם בעתיד, במידה וילד (או כל אדם) אחר נוהג כלפיו באופן כזה, הנוגע לאיבריו הפרטיים.

במקביל, חשוב כמובן לעדכן את היועצת בפרטים הנוספים שגילית. זאת כדי שהיא תוכל לפנות גם להורים נוספים שילדיהם מעורבים בנושא. אינני יודע מהי הסיבה להתנהגותו של הילד שנוגע בכולם. לא בהכרח מדובר בילד שעובר התעללות מינית בבית, אולם ללא ספק נחשף כנראה לתכנים או התנהגויות לא הולמות, וחשוב שיקבל עזרה מותאמת.
בנוסף, במידה ונראה לך מותאם, כדאי ליידע את בנך שאת מעדכנת את היועצת, במטרה לאפשר לה לעזור לשאר הילדים ולשאר ההורים, וכדי למנוע התנהגויות נוספות כאלו.

לעניין מצוקה רגשית בולטת:
מתיאורך לא התרשמתי שההתנהגות לוותה במצוקה רגשית בולטת, לפחות לא אצל בנך וחברו להתנסויות. יחד עם זאת, הורים שונים עשויים להגיב אחרת ממך, ומסר של פגיעה/אשמה וכדומה עלול לעבור לילד אחד וממנו לשאר הילדים. ה"חיסון הנפשי" הטוב ביותר כנגד עניין שכזה הוא לשמור על קשר פתוח עם בנך. עודדי אותו לספר על כל התפתחות בנושא, על שיחות שלו עם חברים, אם ידוע לו מה הורים אחרים אמרו/עשו וכדומה. עשי זאת במתינות וברגישות. אם אינו מעוניין להוסיף פרטים כבדי זאת. עם זאת, העבירי מסר ברור לפיו את בוטחת בו, אוהבת אותו, ושחשוב לך שלא יפגע מאחרים.

חשוב שתדעו שצפויה לכם תקופה של חוסר וודאות. אין לדעת באמת מה תהיה התגובה המאוחרת לאירוע. יתכן שהעניין ייעלם כלא היה, אך תתכן גם הופעה של התנהגויות שמלמדות על מצוקה רגשית. לכן חשוב לשים לב לנסיגה חברתית או לימודית, שינויים במצב רוח וכל שינוי התנהגותי קיצוני.

לסיום,
הרשי לי לחזק אותך על התנהלותך בתקופה הכל-כך לא פשוטה שעוברת עליך.
בנוסף, אני מזמין אותך ליצור איתי קשר באופן ישיר להתייעצות רחבה יותר (ללא עלות), באם תרגישי צורך.

שלום רונית,
אני רואה חשיבות גדולה של נוכחות הילדים בחייהם של שני ההורים, ומשמח אותי לשמוע שהיחסים של הילדים עם זוגתו של בעלך לשעבר טובים.
לכן אני גם ממליץ לאפשר להם (גם לילדה בת ה-6) להגיע לחתונה ולקחת חלק באירוע משמעותי כל כך בחייו של אביה, ולמעשה בחייה שלה.

יחד עם זאת, יתכן שאיני מבין את מקור הקושי או החשש במניע אותך לשאול את השאלה.
במידה הצורך, אני מזמין אותך למקד את ההתלבטות והסיבות לה, ואשתדל לענות.

בהצלחה.

שלום נטלי,

אין לשאלתך תשובה חד משמעית, ויש יתרונות וחסרונות בשתי האפשרויות שהצגת.
אכן כדאי במידת האפשר לחסוך מבתך שני מעברים סמוכים יחסית, אשר ידרשו ממנה להסתגל פעמיים לצוות חדש, מקום חדש, וודאי גם ילדים חדשים בחלקם. השאלה היא מהו המחיר הכרוך בלהישאר בקבוצה הנוכחית. אין בהכרח רע בהשתייכות לקבוצה רב גילאית בה היא הגדולה - היא יכולה להרוויח מכך מעמד של "בוגרת", לקבל תחומי אחריות, להרגיש שהיא דואגת ועוזרת ל"קטנים", וכדומה. אם הצוות לא עושה צעדים בכיוון כזה אפשר לבקש מהם לעשות כן. האם את חשה שהפעילויות בגן לחלוטין לא מתאימות לה? שהיא משתעממת, שמשהו ברצון שלה ללכת לגן נפגע לאחרונה? האם היא מביעה געגועים עזים לחבריה שעברו קבוצה? במקרה כזה ניתן לשקול להעביר גם אותה. יש לקחת בחשבון גם עד כמה היא קשורה לצוות הנוכחי, וגם את אופייה ואת הקלות/הקושי שבהם היא מסתגלת למעברים.
בהצלחה.

שלום רונה,

מובן שקשה לך לראות את בתך במצוקה כזאת בגן, ואת מאד רוצה לעזור לה.

מעבר לשינויים הכלליים שהתרחשו בגן, האם יש לך השערה יותר ספציפית איך קרה שבתך הפכה מילדה שמחה ומוקפת חברים לילדה מבודדת?

לצוות הגן יש כמובן תפקיד מרכזי בעיצוב האווירה בגן, ולכן הגיוני שפנית אליהם וחבל שאת מרגישה שהם לא שותפים. אולי יש מקום לנסות שוב - לברר איתם האם זו גם התמונה שהם רואים, האם אכן בתך הפכה מושא להצקות, ואם כן - האם יש להם השערה כיצד זה קרה, ומה הם יכולים לעשות בנוגע לכך. אם מדובר בגן עירייה, לרוב יש פסיכולוג/ית שמלווה את הגן מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי, וניתן לנסות לערב גם אותו/ה.
מעבר לכך כדאי לשאול את בתך האם בכל זאת יש ילד או ילדה שאיתם היא מסתדרת יותר, ושאותם היא הייתה מעוניינת להזמין הביתה. אולי מחוץ לקונטקסט הטעון של הגן היא תוכל להתקרב אל ילדים אחדים, ואז יווצר ביניהם קשר שיוכל להמשיך גם בין כתלי הגן. אינטראקציה כזאת בשעות אחה"צ, בבית ואפילו בגינה, תאפשר לך לצפות במתרחש ובהתאם לצורך לתווך, לפשר ולסייע לילדים לתקשר ולשחק ביחד בדרך חברית ונעימה.
בהצלחה!

שלום,
זו תופעה שכיחה אצל ילדים, אין הרבה מה לעשות חוץ מסבלנות ולסייע להם לשים לזה לב, להשב את תשומת ליבם לתחושה האם יש להם צורך ללכת לשירותים.
בהצלחה

שלום יש לי ילד בן 4.5 שהוא כל הזמן אומר שהוא ילד רע , ברגע שהוא לא מתנהג יפה הוא מספר לי שהילד הרע השתלט לו על הצינורות בגוף ולא יוצא ממנו ושהוא באמת לא רוצה להתנהג ככה.
אני כל הזמן מסבירה לו שאין דבר כזה ילד רע יש התנהגות לא יפה והוא ממשיך בלי הרף כל הזמן לדבר על הילד הרע ועל מה שהוא עושה לו בגוף ואני מאוד חוששת מזה .
בגדול הוא ילד מקסים שמתנהג נורא יפה ורק לאחרונה הוא מתחצף וכשאני מעירה לו הוא חוזר אחרי הדברים שאני אומרת וממש לא מקשיב וההתנהגות הזו ממש לא מאפיינת אותו.
הייתי שמחה לקבל ייעוץ איך להתמודד מולו
אשמח לתשובה במהרה
תודה

שלום מירב,
קודם כל צר לי שלקח לי זמן להגיע לפניה שלך, כנראה פספסתי את הפניה הראשונית.
לגבי בנך, קודם כל להרגיע אותך, שזה מאוד שכיח בגיל הזה שילדים עסוקים ומתייחסים לחלק הרע בעצמם, בעולם ובאחר. ילדים נפגשים עם חוקים וטרם מבינים את תפקיד החוקים ולעיתים מתקשים להשימע להם. זהו תהליך חינוכי שבהדרגה אנו רוצים שהילדים ילמדו שהחוקים מטרתם להגן עליהם. כך על מנת לסייע לו להישמע לכללים ולחוש לכן גם "ילד טוב" את צריכה לעבוד איתו על גבולות, כל פעם שאת לא מרשה משהו או שמה גבול הסבירי לו מדוע הגבול הזה חשוב, למה את מבקשת את זה ממנו, באיזה אופן הכלל הזה שומר עליו ועל הסביבה. כך הוא יוכל להרגיש בנוח יותר לשתף פעולה עם הגבולות שאת מציבה. כאשר הוא לא משתף פעולה עם הגבול שאת מציבה, נסי לחשוב על זה מהזוית שלו מדוע הוא לא משתף פעולה, איך הוא רואה את הדברים. תגידי לו את הצד שלו כפי שאת רואה את זה, כדי שירגיש שאת מבינה אותו, והסבירי לו למה מרות שאת מבינה את הצד שלו חשוב שהוא יקשיב למה שאת מבקשת.
מקווה שזה עוזר
בהצלחה