פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום ליזה,
המטרה צריכה להיות למצוא מסגרת בה בנך יוכל להרגיש לאורך זמן נינוח ובטוח ולכן, לשפר את הדימוי העצמי, לחוות את עצמו מצליח ולהיות יותר משוחרר. את המטרה הזו אפשר להשיג במגוןן מסגרות. השאלה לאיזה מדיום הוא הכי מתחבר, היכן הוא יוכל לבטא את עצמו הכי טוב. אם הוא אוהב ציור ויצירה אכן טיפול באומנות יכול להיות ערוץ טוב, אם הוא מילולי ואוהב משחק חופשי אז ניתן לפנות לפסיכולוג/ית ילדים. אחד השיקולים בבחירת מסגרת התערבות היא איש או אשת המקצוע המלווים את התהליך. לפסיכולוגים יש תהליך הכשרה מאוד ארוך וטוב המכשיר אותם להתמודד עם מגוון מצבים נפשיים ולכן יכול להיות מאוד יעיל. לגבי רכיבה טיפולית איני יודעת מה טיב ההכשרה של המטפלים שם כך שרצוי לברר על זה.
במקביל ניתן לרשום אותו לחוג ספורט או לתנועת נוער, אלו בפני עצמם לא בונים דימוי עצמי, כי ילד יכול להגיע ולהמשיך לשמר את הדפוסים שלו אך אם זה במקביל או לאחר טיפול יכול להיות מאוד יעיל.
בהצלחה

שלום אנה,
אכן סימפטום משונה, אך בתמונה הגדולה תהליך השילוב בגן הוא שינוי גדול המצטריך הסתגלות משמעותית מצד הילד. כך ממליצה להמשיך לחשוף אותו למקומות סגורים ולא להימנע מכך, תוך כדי דיבור והרגעה. כמו כן אם הוא מפגין מצוקה במקומות כאלו לתת לו להיות על הידיים או בעגלה, שיגרמו לו להרגיש בטוח כך יוכל לחוות שזה לא מסוכן או מפחיד. יתכן שהדבר גם יחלוף מעצמו ככל שירגיש יותר נוח בגן ען הזמן
בהצלחה

שלום תהל,
אכן נשמע שיש הרבה עומס, אני חושבת גם עלייך כמה קשה בשעות הללו אחרי יום עבודה ארוך למצוא כוחות להכל. ילדיך בגילאים שבהם הם צריכים תשומת לב מרובה וזה קשה כשהם שלושה.
קודם כל נסי להעזר בבני משפחה נוספית שיכולים להגיע פעמיים בשבוע בשעות הללו, לדוגמה בעלך או חמותך או הסבים. כאשר פעם בשבוע הם יהיו אחראיים על התאומים וזה יפנה לך זמן עם ביתך ופעם בשבוע שבן או בת המשפחה יקחו את ביתך הגדולה לבילוי כיף בשעות הללו. בעצם המטרה היא ליצור, מתוך כלל השעות הנחווים כבלגן חלקי זמן שהם זמן איכות שלך עם ביתך או עם התאומים. ככל שתיעזרי יותר זה יפנה גם לך כוחות להינות מהזמן איתם ולא להיות בתחושה שאת רודפת אחרי מטלות. דבר נוסף שיכול לסייע להשיג מטרה זו הוא להגדיר עם ביתך שאחרי ההשכבה של התאומים יש לה חצי שעת איכות איתך בה את מקיראה לה סיפור שהיא בוחרת או מכינות תכשיטי חרוזים. כמו כן בזמן האכלת התאומים וההשכבה שלהם תני לה להרגיש שהיא הגדולה ושהיא עוזרת לך, לדוגמה היא שמה את האוכל להכנת על השולחן, עוזרת לפנות.
בהצלחה

שלום אבי,
שמחים לשמוע שהפורום מועיל,
הפרט שציינת בסוף התכתובת חשוב ביותר, האם בתכם בת ה3.5 הינה הבכורה?
הולדת של אח או אחות הם משבר עבור הילד הגדול יותר, בספרות מקבילים זאת ל"אובדת כס המלכות". נסה לדמיין כי מבחינת ביתך היא הייתה מרכז תשומת הלב ההורית וכעת, בייחוד בתקופה חופש הלידה, ישנה תינוקת "שלקוחת" את תשומת הלב שלכם ההורים. בייחוד שביתך נשמעת ילדה מבינה ונבונה, יתכן והיא מצאה "פטנט" להסית חזרה את תשומת הלב כלפיה דרך עשיית הצרכים. יתכן שהיא גם מקשרת בין תינוקות לבין קשב ההורי, וכך נולד הסימפטום. מה שכדאי לעשות זה קודם כל להיות סבלניים, לזכור שיתכן והנושא כאן הוא תשומת לב הורית. כך שנסו במילים ובמעשים להעביר לה את המסר שאומנם יש לה אחות קטנה, אך עדיין יש לכם פניות וזמן אליה והנוכחות של ביתכם הגדולה הינה חשובה ומשמעותית. כאשר היא תוכל להרגיש בטוחה שגם ללא משחקי החיתול תשימו לב אליה היא תוכל ביתר קלות לשחרר את הנושא. לאשר לעניין עשיית הצרכים, אל תבהלו מכך, התייחסו לזה בסבלנות, גם אם תתחיל שוב תהליך גמילה, זה יכול להיות מהיר יותר מבעבר. זכרו שמה שבתכם הגדולה בודקת זה עד כמה אתם פנויים אליה ולצרכים שלה...
בהצלחה

שלום קרן,
נשמע שיש אוויר מתוחה וכעוסה בבית ובוודאי גורם מתח ואי נוחות לכל בני המשפחה. השאלה שצריך לעלות היא מדוע ביתך מתנהגת בחוסר סבלנות ומתחצפת כך שפוגעת ברגשות של בני המשפחה?
מה שכן, כעס עליה או בין בני המשפחה רק מנציח את המצב ולא יקרב אותכם לפתרון. להעליב אותה זה לתת דוגמה של בדיוק ההתנהגות אותה אתם מבקשים להכחיד.
נהדר שבבית הספר ביתך מסתגלת היטב ושם אין בעיית משמעת, הדבר מוביל למחשבה שמשהו ביחסים בין בני המשפחה מוביל את כל בני המשפחה למתח וכעסים היוצאים אחד על השני.
הייתי ממליצה לפנות להתייעצות בשלב ראשון, בדרך כלל עורכים בהתחלה כ-3 פגישות של אבחון קליני בהם פוגשים אתכם ההורים, את הילדה ואת כל המשפחה יחד ולאחר מכן יתנו לכם חוות דעת לגבי המקור לבעיה. כך יהיו לכם הכלים להבין יותר טוב מה ניתן לעשות שיהיה יעיל. את יכולה לפנות לתחנה לבריאות הנפש או לפרטי אם תרצי שאסייע לחפש אנשי מקצוע באיזור מגורכם את יכולה לכתוב לי מייל.
בהצלחה

שלום אלון,
בעקרון, התיק הרפואי בקופת חולים הוא חסוי, ולא אמור ללוות את הילד בהמשך חייו.
לבית הספר ולמשרד החינוך אין גישה ישירה אל התיק, והוא אמור להישמר במסגרת המרפאה או הקופ"ח המטפלת.
בחרתי לכתוב "בעקרון", היות ועשויים להיות מקרים שמקורם בשיקולים אתיים ומקצועיים, לפיהם המידע אכן מועבר בין רשויות מדינה שונות, אולם הם לרוב מאופיינים בחשיבה על טובתו של הילד, ולאו דווקא להוות כמשקולת המונעת ממנו הזדמנות שווה.
כך במקרים מסוימים, גם לצבא (ואני מניח שגם לגופי ממשלה נוספים) עשויה להיות גישה מסוימת לתיק הרפואי - בעיקר לבקש דו"ח סיכום טיפול, אולם כיום ברור לכולנו שטיפול רפואי או נפשי בתקופת הגן הוא נפוץ, ולא מעיד על יכולות נמוכות יותר כמבוגר.
הטיפול אצל מטפל פרטי עשוי להיות חסוי יותר מבחינה של גישה למערכת מידע ציבורית, אולם גם מטפל פרטי מחויב בכללים אתיים ומקצועיים שעשויים לדרוש חשיפה של מידע, אולם בשני המקרים הקו המנחה הוא דווקא שמירה על זכויותיו של המטופל ועל הציבור בכלל.

ככל שתשובתי אינה מספקת או אתכם, אני ממליץ לכם לברר את הסוגיה עם הגורם הטיפולי אליו אתם בוחרים לפנות.

בכל מקרה, טובתו של ילד הזקוק לטיפול היא לקבל טיפול ראוי, מקצועי ואחראי, כך שיעזור לו להתגבר על קשייו באופן יעיל ובשלב מוקדם ככל שניתן, וזאת כדי שקושי אחד לא יוביל לקשיים רבים וחמורים יותר בהמשך.

בהצלחה בבחירתכם!

שלום,
שקרים אינם תופעה בלתי רגילה, אולם שימוש בשקרים כדרך התנהגות נפוצה מדי עשוי להוביל לקשיים בהמשך.
כדי לתת תשובה מותאמת, אשמח לקבל ממך מעט יותר פרטים:
1. סביב אילו תכנים היא משקרת. האם מדובר רק בתכנים שליליים (למשל עשתה משהו בניגוד לרצונך), או בתכנים מגוונים אחרים - למשל אירוע חיובי שהיא מסתירה או משקרת לגביו, או למשל "צביעת את העולם בוורוד" (כל החברות רצו לשחק איתי בהפסקה)?
אם תוכלי לספק מספר דוגמאות מסוגים שונים, זה מאוד יועיל.
2. מהו האופן שבו אתם מגיבים כאשר היא משקרת / מסתירה חלק מהאמת?
כיצד אתם בוחנים אם מדובר בשקר, ומהי התגובה שלכם כשמתגלה השקר?
באם כל אחד מההורים נוהג אחרת - אנא ספרי על סגנון תגובה טיפוסי של כל אחד מכם.

1.היא משקרת או לא מספרת את כל האמת לגבי תכנים שהיא יודעת שחשובים לנו.
2.לפעמים אנו מתעצבנים ולאחרונה אנו פשוט מדברים איתה ומבהירים לה שאנו מאוכזבים ושהיא יכלה לספר לנו את האמת ואולי נכעס באותו רגע וזה עדיף על דבר שגוי כפול.ושאנחנו רוצים להאמין בה שוב אז שתראה לנו שאפשר.
בסהכ היא משקרת או לא מספרת אמיתיות מלאות לגבי נושאים שהיא מפחדת שנכעס כמו איבוד כסף או לתת לחברה כסף שנתנו לה שהיא קיבלה לקנייה לה ולאחיה.הרבה התחיל השינוי בהתנהגות מאז שנולד אחיה שכיום הוא בן שנתיים ובחודשיים האחרונים הם עברו לישון יחדיו וזה יצר קירבה.
מאוד חשוב לי להחדיר לה ביטחון עצמי מבלי שזה יפגע בכיבוד הורים.
אשמח לעצויתייך
תוגה על המענה

שלום שוב,
אני מתרשם שהשקרים או חלקי האמת שבתך מספרת הם בעיקר על מנת להימנע ממצבים אותם היא חווה כמפחידים וקשים רגשית (למשל הכעס שלכם), ולא מדובר שהתבטאות שיקרית בנוגע לתחומים רחבים יותר.

מעט על שקרים:
הופעתם של שקרים אצל ילדים (בשלבים מוקדמים יותר), מלמדת על התפתחות תקינה, כשהילד מתחיל להבין שמה שהוא יודע לא בהכרח ידוע לכולם. בגילאים מתקדמים יותר, ילדים מתנסים בשקרים מסיבות מגוונות, אולם אצל רוב הילדים, עיקר השימוש בשקרים נעשה על מנת "לצמצם נזק" (עשיתי משהו רע ולא רוצה שיגלו / להיענש).

חשוב לי לציין שמדברייך נשמע שהשקרים או חלקי האמת שביתך מספרת אינם נעשים מתוך מקום של חוסר כבוד כלפיכם, אלא יותר מחשש מההשלכות. יתכן שלאור אירועים בעבר בהם הבעתם את כעסכם כלפיה (ואולי אף הענשתם?), הפגיעה שחשה היתה גדולה בשני מישורים:
1. העונש היה כבד מאוד - כלומר ההפסד היה גדול, ולכן התפתחה תחושה שכדאי להימנע מאמירת האמת במצבים בהם עלולה לקבל עונש דומה.
2. התחושה שאיבדה את הערכתכם או אהבתכם - פעמים רבות תגובותיו של ההורה נחוות כתגובה חריפה אצל הילד, גם כאשר ההורה מרגיש שהתגובה שלו דווקא היתה מותאמת. אז הילד עלול להרגיש כי כדי לשמר את אהבתם של ההורים, הוא "חייב לשקר" ומקווה שלא יתפס.

למשל, הורים שבחרו שלא לדבר עם הילדה מרגע שפעלה בניגוד להוראותיהם ועד הבוקר שלמחרת (כמו ברוגז) השאירו תחושה אצל הילדה כי האהבה שלהם ניתנת לה רק כל עוד היא פועלת בהתאם לדרישותיהם, אחרת יפסיקו לאהוב אותה. אולם ישנם מצבים בהם ילד מתקשה להתאפק ופועל בניגוד לרצון ההורים. במצבים כאלה, בחרה לשקר היות ו"העונש" על המעשה עשוי להיות בלתי נסבל. במקרה כזה, תוספת האכזבה של ההורים על השקר במידה ותתפס לא נחוותה כמשמעותית.

גם כמבוגרים אנחנו יודעים שישנם מצבים בהם אנחנו "מנהלים סיכונים". אפילו במהלך שבוע אחד רובנו נתקלים בלא מעט מקרים בהם אנו תוהים אם "כדאי לנו לשקר". למשל: "האם לומר שהתעוררתי מאוחר, או שהילד הרגיש לא טוב ונאלצתי להתעכב?". אנו שוקלים את ההשלכות של כל מצב, ולא פעם בוחרים "לעגל" את האמת. כמובן, שכמבוגרים קל לנו יותר לשער את הסיכוי להיתפס בשקר, אולם גם אנחנו לא פעם "נתפסים" למרות החישובים שעשינו.

לסיכום,
התרשמותי היא שבתכם משקרת מתוך חשש, ולא מתוך חוסר כבוד כלפיכם.
המסר שאתם מעבירים לבתכם, לפיו אתם מעוניינים שהשיח בבית יהיה אמיתי וללא שקרים, גם אם האמת לא תמיד נעימה, הוא מאוד חשוב. חשוב כמובן להקפיד על הדרישה הזו באופן דו כיווני - כלומר שגם אתם ההורים לא תיתפסו בשקרים (גם לא שקרים קטנים או שקרים "לבנים"), כדי שלא לשדר מסר מבלבל.
חשוב שבתכם תפנים גם שלהתנהגות לא מקובלת יש מחיר שאותו יש לשלם. עם זאת, אני מאוד ממליץ לכם לבחון את תגובותיכם כלפיה במצבים שונים.
1. התנהגות מכוונת - כאשר היא עושה מעשה אסור בכוונה (כמו לקנות לחברה במקום לאחיה): חשוב להסביר לה את הבעייתיות שבעניין, אך כדאי להשתדל לעשות זאת באופן שמאפשר הקשבה ולא בטון מאשים או בצעקות.
2. התנהגות לא מכוונת - למשל איבוד כסף. במקרים כאלה חשוב לשקול אם כדאי לנזוף או להעניש. לעיתים אנחנו שוכחים שילדים הם בני אדם קטנים, ולעיתים עושים טעויות שלא במתכוון. ענישה במקרים כאלה עשויה להעמיד אותם חסרי אונים, היות ולהרגשתם לא היה משהו שיכלו לעשות אחרת. יתרה מכך, חשוב שנזכור שגם כבני אדם בוגרים אנחנו נתקלים מקרים כאלו (איבוד ארנק למשל / משקפיים / מפתח). במקרים כאלו כדאי לחשוב על דרך לעזור לה לפצות על המצב. למשל - על איבוד של כסף, תוכל "לעבוד" בבית על מנת להרוויח אותו בחזרה. זה לא חייב להיות מטלת נקיון. גם הכנת ציור או עבודה מושקעים לתליה על המקרר יכולים להיות פעולה "מתקנת".

ככלל, איני בעד ענישה, וממליץ לכם לחפש גם בתגובות קודמות בפורום את התייחסותי לגבי ענישה באופן ספציפי.

אשמח שתשובו לעדכן.

בהצלחה!

1.היא משקרת או לא מספרת את כל האמת לגבי תכנים שהיא יודעת שחשובים לנו.
2.לפעמים אנו מתעצבנים ולאחרונה אנו פשוט מדברים איתה ומבהירים לה שאנו מאוכזבים ושהיא יכלה לספר לנו את האמת ואולי נכעס באותו רגע וזה עדיף על דבר שגוי כפול.ושאנחנו רוצים להאמין בה שוב אז שתראה לנו שאפשר.
בסהכ היא משקרת או לא מספרת אמיתיות מלאות לגבי נושאים שהיא מפחדת שנכעס כמו איבוד כסף או לתת לחברה כסף שנתנו לה שהיא קיבלה לקנייה לה ולאחיה.הרבה התחיל השינוי בהתנהגות מאז שנולד אחיה שכיום הוא בן שנתיים ובחודשיים האחרונים הם עברו לישון יחדיו וזה יצר קירבה.
מאוד חשוב לי להחדיר לה ביטחון עצמי מבלי שזה יפגע בכיבוד הורים.
אשמח לעצויתייך
תוגה על המענה

שהיא בכלל לא מקשיבה לנו ולא "סופרת" אותנו. כשאנחנו מבקשים מימנה משהו היא מיד אומרת "לא רוצה" ושום דבר לא עוזר רק "איומים" שניקח לה צעצוע מסויים שהיא משחקת בו באותו רגע. וכל היום היא אומרת "די" לכולם, כאילו בכוונה.

נודה לכם מאוד על עזרה,

שלום שירן,

נשמע שאתם מתמודדים עם התנהגות לא פשוטה, אשר לאורך זמן פוגעת באווירה בבית ומשפיעה על כל המשפחה. את משערת שהתנהגותה של בתך נובעת מתסכול כלשהו שלא ברור לכם מהו. ייתכן שאת צודקת, ובכל מקרה התנהגותה מעידה על חוסר שקט שגם היא חווה. היא מגיבה בזעם על כל תסכול, בכל פעם שהיא לא מקבלת משהו שהיא רוצה – כלומר היא לא פיתחה עדיין יכולת לשאת תסכול אפילו קל, ולקבל את גבולות כוחה ושליטתה. המצב הזה קשה לכולם - לה, לכם, לצוות בגן.

את מתארת שניסיתם את כל הדרכים – לכעוס, להסביר יפה, להעניק תשומת לב... ושום דבר לא מצליח. כפי הנראה אין "פתרון קסם" למצב שאת מתארת, והתשובה נמצאת ביכולת שלכם להגיב אליה באופן עקבי, יציב, וחד משמעי. יש להעביר לה מסר ברור לגבי התנהגויות שאינן מקובלות עליכם, כמו אלימות וצרחות. מפאת גילה הצעיר רצוי שהמסר לא יתבטא רק במילים, אלא גם במעשים. אם למשל אתם משחקים והיא מחבלת במשחק – יש להרחיקה למספר דקות ולא לאפשר לה להמשיך בכך. באופן דומה יש להגיב בתקיפות כאשר היא מכה.

על מנת לסייע לה לשאת את התיסכול שבכך, נסו לדבר אליה בתקיפות אך לא בכעס ובתוקפנות, ולצד האיסור להביע גם הבנה לרצונה ולתסכולה. למשל "אני מבינה שאת נורא רוצה את הצעצוע הזה עכשיו, אבל ילד אחר משחק בו ותצטרכי לחכות לתורך". כך אתם "מתווכים" לה את רגשותיה ועוזרים לה לקבל את הרעיון של דחיית סיפוק. במקביל, אם הדבר לא קורה מספיק, נסו ליצור מצבים בהם היא כן יכולה להחליט ולבחור מתוך מספר (מוגבל) של אפשרויות – למשל באיזה משחק משותף תשחקו, מה היא תלבש לגן, או מה תאכל לארוחת ערב וכו. כך תהיה לה גם חוייה של בחירה ושל שליטה, באופן שמקובל על הסביבה.

הדרך צפויה להיות קשה אך נסו להמשיך בה בעקביות ואני מקווה שתראו פירות.
במידה והדבר ממשיך לאורך זמן ללא כל שיפור, יש מקום לפנות ליעוץ מקצועי לצורך הדרכה הורית מפורטת יותר.
בהצלחה!

שלום נועה,

המצב שאת מתארת אכן נשמע קשה. בתך סובלת כנראה מ"טראומה" בעקבות יציאות כואבות, ומאז חוששת לחזור לעשיית צרכים רגילה. זוהי תופעה מוכרת של "מעגל קסמים" בו הכאב שהיה גרם להימנעות, שמובילה להתאפקות ולעצירות וחוזר חלילה.
אני מבינה שהטיפול התרופתי מסייע לריכוך הצואה, אך בתך עדיין נמנעת ומתאפקת והדבר עשוי לגרום גם לכאבי בטן ועצירויות. מעבר לטיפול התרופתי ואולי גם שינוי בהרגלי התזונה, דרוש גם מרכיב התנהגותי. נסו לעבוד איתה על הרגלים קבועים של הליכה לשירותים, באופן נעים וללא מאבקים. נסו לעשות זאת באווירה חיובית ורגועה וללא לחץ שיעורר מאבקים או יגביר את החרדה. הציעו חיזוקים על עצם הישיבה הקבועה בשירותים, ללא תלות בשאלה אם היתה יציאה או לא, כלומר ה"הישג" יהיה הנכונות שלה לשבת ולעשות, ולא היציאה עצמה.
את מציינת כמה קשה לא להגיב למצב הקיצוני אליו היא מגיעה וניתן להבין זאת, אך נסו עד כמה שאפשר לא להיענות לדרישות שלה (כמו להרים על הידיים). העבירו מסר שהבעיה יכולה להיפתר והשתדלו להישאר רגועים. זהו תהליך שדורש סבלנות רבה. עם זאת, אם הדבר לא מביא לשיפור תוך זמן מה, מומלץ לפנות ליעוץ אצל איש מקצוע אשר מומחה לכך, על מנת למנוע מצב בו מתפתחת בעיה כרונית.
בהצלחה.

טלי שלום ותודה על תשובתך, הילדה איננה גמולה לכן אני מתקשה לחשוב על חיזוק חיובי מתאים כדי לעודד אותה לעשות בכוחות עצמה.
שאלה נוספת שעלתה במחשבתי- האם זה לא מתסכל או מזלזל שהיא במצב של בכי והיסטריה ואנחנו מגיבים ברוגע ושלווה למול זה? האם יש לך רעיון לעיצה או פעולה פרקטית שאפשר לעשות כשזה קורה אולי משפט כלשהו שירגיע אותה?
אשמח לתשובתך

אני מבינה את הקושי כשהיא עדיין לא גמולה אלא עושה בחיתול. עדיין ניתן לחשוב על אפשרות של הגדרת שעות מסוימות ל"התיישבות" וניסיון לעשות. תוכלו לשבת לידה ולבקש ממנה לנסות, אולי להקריא לה סיפור תוך כדי או כל דבר שיוכל להרגיע אותה.
לגבי התגובה לבכי שלה, אינני חושבת שתגובה רגועה משדרת זלזול. רצוי לא "להישאב" ללחץ שלה אלא לשדר שאתם לא מבוהלים כמוה. אתם מאמינים שכואב/קשה/מפחיד לה אבל גם בטוחים שיש לכך פתרון ושניתן להתגבר על הקושי.

שלום ימית,

ראשית לגבי גן משותף - לגן משותף עבור שני בנייך יש גם יתרונות וגם חסרונות. היתרון הוא בכך שהם יוכלו להנות אחד מנוכחותו של השני, להוות תמיכה זה עבור זה בעת הצורך, ולחלוק חוויות משותפות. החסרונות הם שאחד מהם עלול למשל להרגיש "בצילו" של השני, או שאחד יחוש אחריות וצורך לפרוש חסות על השני, וכדומה. אמנם את מתארת שהיחסים ביניהם טובים, ובכל זאת הגדול רגיש יותר ואילו הקטן יותר בטוח ועצמאי. במידה ויהיו באותו גן הם עשויים להיכנס לאותם "תפקידים", ואילו הפרדה יכולה לאפשר להם, ואולי בעיקר לגדול, לפתח ולהביא לידי ביטוי חלקים אחרים שלו. היא תאפשר למשל יצירת מעגל חברים מעט שונה ונפרד, בו כל אחד מהם יוכל לבטא את עצמו ללא תלות ב"תפקידו" ומקומו במשפחה.
לפיכך אין תשובה חד משמעית לשאלה האם לצרף או להפריד. אני מציעה לך לקבל החלטה מתוך ההיכרות שלך איתם ומתוך תחושתך מה יהיה טוב יותר עבורם. אני מניחה שבצירוף שלהם יחד יש גם נוחות עבורך, אך השתדלי שזה לא יהווה שיקול מכריע בהחלטה.

לגבי שאלתך השנייה - אם אני מבינה נכון, שינוי ומעבר יתרחש בכל מקרה, והשאלה היא רק שאלת העיתוי - כעת, או לקראת כיתה א'. לכן, אם ממילא עבור כל אחד מהם מדובר במעבר אחד הכרחי, ואם לא מדובר על כך שבגלל המעבר הזה יהיו להם שני מעברים במקום אחד - אז אינני רואה סיבה לא לעשות את השינוי. נשמע שאת בוטחת יותר בגן בקבוץ האחר, כלומר לדעתך הם ירוויחו מהמעבר גננת וצוות טובים יותר, וגם זהו שיקול משמעותי.

בהצלחה!

שלום גילה,

את מוטרדת מכך שבתך לא מבטאת כאב, גם כשהיא מקבלת מכה, ולא מספרת מה עובר עליה, גם כשברור שמשהו מטריד או מעציב אותה. נראה שהיא חוששת לבטא חלקים שלה של כאב, תסכול, וצורך בנחמה - אולי מכיוון שהם נתפסים בעיניה כחולשה. את אפילו מתארת שהיא מתחבאת מאנשים, כלומר מתביישת בחבלותיה.

נסי לחשוב מה עשוי היה ליצור אצלה תפיסה כזאת, למשל איך מגיבים אצלכם בבית לבכי או מכה או כאב. זה יכול להיות בכיוונים שונים, לפעמים ילדים מגלים איפוק ולא "מרשים לעצמם" לבכות או להתלונן מכיוון שהדבר מעורר בסביבה חרדה ולחץ. לפעמים, הם נמנעים מכך כי נדמה להם שהוריהם לא יוכלו לעמוד בכך ובעצם כך הם "מגינים" עליהם. לפעמים הם דווקא נמנעים מתוך חוויות קודמות, בהן לא זכו למספיק יחס ותשומת לב לכאבם. ייתכן גם שאף אחד מאלה לא נכון, ומאיזושהי סיבה אחרת בתך לא מרגישה בנוח לבטא מצוקה.

נקודה נוספת היא זמן הופעת התופעה הזאת - את מציינת שזה החל לאחרונה, האם קודם לכן היא הייתה חופשיה יותר לבכות ולבטא כאב? האם השינוי קרה בסמוך להולדת אחותה? אם כן, יתכן שהיא מגיבה לכך שאת עסוקה יותר, ולא רוצה "להעמיס" עלייך.

בכל מקרה נסי לדבר איתה על כך ולעודדה לביטוי רב יותר. כשהיא נופלת ומקבלת מכה את יכולה לומר לה "זה בטח כואב" וכדומה. נסי להעביר לה את המסר שאת רוצה לשמוע, ויכולה לעמוד בכך. כך גם בנוגע להתרחשות בגן.
אני מבינה שבנוסף לכך את חשה שהגננת לא מתייחסת לכך כראוי. נסי להבין ממנה מה דעתה, האם יש לה השערה לגבי סירוב בתך לבוא לגן, ובכלל נסי להיעזר בה על מנת לקבל מידע לגבי ההתנהלות החברתית של בתך בגן והאם גם בגן היא לא מבטאת כל קושי או תסכול.
בהצלחה.

יכול להיות שהיא נדבקה למילה כלום מתוכנית לילדים אחרי שקראתי את התגובה שכתבת הבנתי מאיפה זה הגיע הגננת אומרת שהיא היחידה שלא מבקשת עזרה וגם שם היא משתמשת המילה כלום וזה כמובן שכואב לה
איך אני יכולה לעזור לה למפתח ולספר מה כואב לה מצער אותי שהיא שומרת את הכאב לעצמה
מה אפשר לעשות ?

שלום איילת,
מהפניה שלך נשמע שהשנה האחרונה היתה עבור בנכם רצופה בשינויים סמוכים.
תחילת הגמילה נעשתה בשלב סמוך מאוד ללידת אחותו, וכנראה שנעשתה במקביל לשינויים אחרים בבית שחלו באותה תקופה מעצם סמיכותה של הלידה.
לכן סביר שתהליך הגמילה היה מלווה בקשיים שמקורם לאו דווקא בגמילה עצמה.
עד מהרה נולדה אחותו, הסדר בבית השתנה, והשינויים כללו מן הסתם גם שינוי במידת תשומת הלב. עם לידת אח, ילדים רבים סובלים מקשיים פסיכולוגיים המשולבים בפיתוח דרכי התמודדות עם השינוי הגדול ו"הרעת התנאים".
חלק מהקשיים מתבטאים גם בחזרה לפספוסים בנושא הצרכים, ויש גם קשיים נוספים.
על רקע זה, כדרך להתמודדות עם תסכול הילד הבכור, הורים רבים בוחרים בהעצמת הילד תוך אמירות של "אתה כבר גדול, אתה יכול לבד". התנהלות זו עשויה ליצור בילד קונפליקט, היות וגדול מתפרש עבורו בהפחתה בזכויות / בתשומת לב ההורים או באופן כללי בפגיעה באיכות החיים. מתוך כך, נראה ילדים שמעדיפים להישאר ילדים קטנים ואף אומרים זאת.
כעת, אתם נדרשים שוב לסוגיית ההרטבה ממנה עדיין מתקשה להיגמל, אולם במקביל אתם עסוקים בגמילה ממוצץ - גם היא תהליך התבגרות פסיכולוגית ושינוי חשוב בחייו (גם רפואית), אולם גם בגרות זאת מלווה ב"הרעת תנאים".

עצותי לכם הן לפעול בשלושה מישורים:

להבנתי - הגמילה מהמוצץ כבר החלה, המשיכו והתמידו בה. חוסן ועקביות מצדכם תעזורנה לו להתמודד עם הקושי.

לגבי הגמילה מהרטבה - ברור שעדיין מתקשה שלא להרטיב, ולכן עליכם לעזור לו, ולרתום גם את הצוות בגן לעזרתכם. בהתאם לפרקי הזמן שבין הרטבה אחת לשניה, הזכירו לו לגשת לשירותים באופן יזום כל פרק זמן קבוע וקצר יותר. אם פרקי הזמן כעת הם כל שעתיים, קחו אותו אתכם לשירותים כל שעה. כך גם בגן. התעקשו שילך לשירותים, אך עשו זאת ברוך ובנעימות (מבלי להביכו ליד חבריו בגן למשל). בקשו מהצוות ללחוש לו את התזכורת באוזן, אולם הקפידו שילך וינסה לעשות. בכל מקרה נכונו לכם ולו עוד פספוסים. היו בטוחים וזכרו שהחוויה להיות עם מכנס רטוב אינה נעימה לו, והימנעו מלהוסיף על אי הנעימות. החליפו לו בנעימים, והמנעו מאמירות מאשימות או מתוסכלות/מתסכלות. הקפדה על שגרה שכזו, אמורה לעזור לו להיגמל באופן מהיר יחסית. וזכרו - הוא זקוק לעזרתכם וכרגע לא יכול להיגמל לבד, אל תצפו זאת ממנו.

לגבי הרצון להישאר קטן - נסו לחשוב על רעיונות ל"רווחים" מהיותו גדול. משהו שיעזור לכם לומר אמירות כמו: "אתה כבר גדול, לכן מגיע לך...". כך למשל, תוכלו להכניס משחק חדש לבית שמתאים "רק לגדולים". תוכלו לפנק בממתק (בריאותי) שמגיע רק לגדולים, לאחר את שעת השינה שלו ברבע שעה אחרי אחותו, כך שזה הזמן שאתם איתו יחד ב"זמן של גדולים" וכדומה. כאשר לגדול משמעותו גם להרוויח, אף אחד לא רוצה להישאר קטן.

אני מזמין אותך לשוב לעדכן על ההתקדמות.

בהצלחה!

קודם כל ברצוני להודות על התייחסות וייעוץ בנושא. אשמח לשמוע להצעתך. התחלנו לקחת אותו כל שעה לשירותיים ובינתיים אין הרטבות :) השאלה מה השלב הבא? האם צריך בהדרגה לעלות בזמנים?.. ראוי לציין שנגמל ממוצצים לחלוטין. הגיב רגשית דרך עלית חום למשך יום. לאחר תמיכה רגשית התאושש וחזר לעצמו. אף הפתיע והתחיל להתקרב רגשית לאחותו. אולי מכיוון שקבל המון אהבה ותמיכה מאתנו בימים האחרונים. וייתכן שקיימת סיבה אחרת, אולי מצא חברה כייפית למשחק... בכל מקרה, אשמת לשמוע שוב את עצתך בנושא.

היי איילת,
נפלא לשמוע שיש התקדמות חיובית.
בעקרון כעת יש לשלב 3 עקרונות.
1. להמשיך לספק תמיכה רגשית, ולהמשיך להשקיע בו זמן במשחק משותף ושיחה (עם אחותו וגם זמן שיהיה רק שלו עם ההורים)
2. להגדיל את פרקי הזמן (בהדרגתיות!). הגדילו בפרקי זמן של רבע שעה עד חצי שעה (לפי הרגשתכם).
3. העבירו מסרים עדינים של אחריות אישית - ושוב בהדרגתיות. "אם אתה שם לב שאתה צריך לעשות..." בתחילה - "אמור לי" ובהמשך "קרא לי אתך לשירותים" ואח"כ "לך לשירותים".

והכי חשוב: היו סובלניים לפספוסים!

וכמובן המשיכו לעדכן.

בהצלחה!

ממשיכה לעדכן. תודה שוב. כשמבקשים ממנו ללכת לשירותים לא רוצה שייקחו אותו מתעקש ללכת לבד (נכון לשבועות האחרונים בכלל). אבל רוב הפעמים שמבקשים ממנו ללכת אומר: "אני לא רוצה לעשות פיפי". הדרך שלנו להתמודד אם מצב זה, זה באמצעות איומים לענישה, למשל: "אם לא תלך לעשות פיפי אז אני אפסיק לשחק אתך". מה שבסופו של דבר מביא לתוצאת ההליכה. אבל, אנחנו לא מצליחים להשיג זאת בדרכי נועם. וניסנו גם בעבר משפטים בסגנון, "בוא לשירותים כי אח"כ לא יהיה לך נעים "במכנסים וכדומה. ראוי לציין כי הוא סובל בעיקר מכתמים במכנסים של פיפי. הבנתי שבגן הוא בעיקר מפספס כשהוא עסוק במשחקי ארגז חול. שאלתי: איך מתמודדים אם "אני לא רוצה לעשות פיפי" בדרכי נועם?

היי איילת,
להיות הורים זו מטלה ביצירתיות.
בפורמט של פורום קשה להתרשם מהאופי של ההתנגדות, ובעיקר מהמקור שלה.
יחד עם זאת אני שמח שאת מבינה שכדאי לחפש דרך לתקשר את תהליך הגמילה מכיוון חיובי.
באופן כללי, במקרה של התנגדות מצדו, אני מציע לחשוב על דרכים לתגמל (במידה) את הילד על הליכתו לשירותים.
ניתן למשל לבנות איתו לוח שעות של אחה"צ, המחולק למקטעי האיפוק. על הלוח הזה מדביקים סמיילי אחד עבור כל מקטע שבו הצליח להתאפק וניגש לעשות בשירותים. את הסמיילי כדאי לתת לילד להדביק - אחרי שהוא ניגש לשירותים.
באופן כזה הוא צובר לעצמו סמיילים לאורך שעות העירות.
בערב, אפשר להתבונן יחד איתו בטבלה, ולספור איתו את הסמיילים שצבר.
אח"כ אפשר לתת צ'ופר קטן כדוגמת קוביית שוקולד (למרות שעדיף משהו בריא יותר). חשוב שזה יהיה משהו שהוא אוהב, וחשוב מאוד שזה יהיה צ'ופר קטן(!). אפשר לתת לו לבחור מראש את הצ'ופר שהוא מעדיף.

לפני שמתחילים את הטבלה, הסבירו לו את הרעיון ואת התהליך, וגם על הצ'ופר.
כך ההליכה לשירותים תיעשה למען מטרה נעלה יותר
:)

המשיכו לעדכן,

בהצלחה!

שלום יעל,
מדברייך נשמע שכובד האחריות להכנת שיעורי הבית מוטל עליך, ואילו בנך אינו מכיר בהם כאחריות שלו. לכן הוא "לא זוכר" שיש לו שיעורים, נזכר מאוחר, ואף כועס כאשר מזכירים לו שעליו להכין שיעורים.

הקניית הרגלי למידה הינה חשובה הן עבור הילד ויכולתו להתמודד עם האחריות המוטלת עליו, והן כדי לפתח את עצמאותו.
בנוסף, התערבות הורית בנושאים לימודיים בכלל ובהכנת שיעורי בית בפרט, עשויה (כפי שאת גם מתארת) לפגוע ביחסים בין ההורים לילד.

כדי לעזור לו לעמוד במטלותיו, כדאי להבנות שגרת אחה"צ יציבה.
קבעו שעה שבה הוא מתחיל להכין שיעורים (עדיף לאחר שאכל ונח כחצי שעה)
בשעה הזו, הוא אמור להתיישב לשולחן הלימודים, לבדוק את כל המקצועות - ובמידה ויש שיעורים מכין אותם. במידה שלא - לפחות הוידוא נעשה באופן פעיל ועצמאי.
מאוד ממליץ להגיע למצב בו הכנת השיעורים היא לגבי המקצועות שלמד היום, ולא הכנה של "שיעורים למחר". באופן כזה החומר טרי בראש, וניתן להיערך מראש למטלות ארוכות.
בהתחשב בתנאים נוספים (חוגים וכו') - הכנת שיעורים מסתיימת לפני(!) צפייה בטלויזיה, משחקי מחשב, מפגשי חברים וכדומה.

בבואכם להחיל את ה"כללים" החדשים, קיימו איתו שיחה מקדימה. הסבירו שלאור ההתנהלות סביב שיעורי הבית, וכדי להימנע ממתחים ביניכם, אתם רוצים לעזור לו להתארגן. העבירו מסר שהכללים שבניתם הם למענו, ואפשרו לו מידה סבירה של גמישות בהתאם לתפיסתכם.

זכרו: שיעורי הבית אינם שלכם אלא שלו. העזרה שלכם - ההורים, היא בהצבת גבולות ברורים להכנת השיעורים. ככל שתהיו עקביים יותר, כך יקל עליו, והקשר שלכם יתחזק בטווח הארוך. בנוסף, ככל שתעבירו את האחריות אליו, כך ילמד להיות אחראי על עצמו ומטלותיו.

אשמח שתשובי לעדכן,

בהצלחה!

גם בבית הספר לא מעונינים\יודעים לטפל

בהתאם לתשובתי לפניה המקורית:
כאשר המסגרת בגן / בית הספר נעדרת הכלים לעזרה לילד, ובמידה והקושי של הילד ברור, כדאי לפנות להתייעצות חיצונית. התייעצות כזו תאפשר לכם ההורים לקבל כלים להתמודדות, ואף תוכל להמליץ על דרכים בהן הצוות החינוכי / טיפולי יכול לסייע.

בהצלחה!

שלום אלי,
אתה מתאר מצב לפיו בנכם מתנהג באופן מאוד מופנם במהלך שהותו בגן, אולם מהבנתי אינו מראה כל עיכוב חברתי או התפתחותי בחיק המשפחה הגרעינית והמורחבת.
בנוסף, אתה מספר כי הוא גם מסוגל להשתתף בפעילויות חברתיות נוספות כאשר הן בביתו או בבית חבר, אולם בהתנסויות אלו מדובר רק על מפגש עם מספר חברים מצומצם, נכון?
כמו כן, למעשה בנכם במסגרת החדשה גם כחודשיים-שלושה, נכון? האם גם במסגרת הקודמת התנהגותו היתה מופנמת?

שמחתי לשמוע שהגננות מראות דאגה ואכפתיות, ואף פנו לפסיכולוגית המחוזית להתייעצות. הדבר מראה על רצונן לעזור לו, אולם גם מעיד על תחושתן כי אין להן את הכלים המתאימים.
אפשר שצוות טיפולי אחר היה יודע כיצד להתמודד עם הנושא, אולם אין זה המצב.
מתיאורך לא התרשמתי מחוסר רצון של הצוות לעזור, אלא יותר בחוסר כלים.

אמנם, אפשר לנסות להתעקש עם הצוות בגן להתאמץ לעזור לבנכם, אולם חשוב לדעת שלעיתים התערבות שאינה מגובה בידע מקצועי עלולה אף להחמיר התנהגויות לא רצויות. למשל, עלולה להיווצר תחושת מתח/לחץ/חרדה שתגביר את נטיותיו למופנמות.

לכן, אני מאוד ממליץ לאמץ את ההמלצה של הפסיכולוגית ולגשת לאבחון התפתחותי.
לכל הפחות - לא תקבלו כלים יעילים. מנגד - אבחון שיאתר וימליץ על דרכי התמודדות עשוי להיות מאוד חיובי עבור בנכם. במידת הצורך, תוכלו לבקש המלצות ממוקדות לצוות הגן, כך שידעו כיצד להתנהל ולעזור לבנכם להשתלב ולהיפתח.
אפשרי שהתנהגותו המופנמת תשתנה עם הזמן, אולם לאור המלצת הפסיכולוגית המלצתי היא דווקא לא להמתין, היות והמתנה עשויה לקבע דפוסי התנהגות לא יעילים.

אשמח שתשוב לעדכן,

בהצלחה!

שלום ד״ר יאיר

לגבי הגן הקודם לילד לא היו בעיות מסוג זה והיו
לו קבוצת חברים שאיתם הוא שיחק
תודה רבה על המלצתך
אלי

שלום , אשמח לקבל התייחסות לשאלתי

שלום שיר,

סליחה על העיכוב במענה.

אינני בטוחה שהבנתי את כל העובדות - האם בחודשי הקיץ אין אצל בנך שום "בריחה" ביום? האם ההסברים שלו שהיה עסוק וכדומה, מופיעים רק בחורף?
ולגבי הלילה, האם לא נעשה עד כה ניסיון לגמילה, בגלל שהגמילה ביום לא הושגה למעשה באופן מלא?
אם אכן בחודשי הקיץ הבעיה נעלמת, זוהי עדות לכך שהיכולת הפיזיולוגית קיימת, ואז יש להבין מהם המקורות האחרים לבעיה.

קיימת שונות רבה בין ילדים מבחינת הבשלות והמוכנות לגמילה, הן ביום והן בלילה, אולם עד גיל 5 יש ציפייה שתיפסק ההרטבה. לכן בכל מקרה, בשל בעיית ההרטבה הלילית, ומכיוון שנשמע כאילו הגמילה לא התבססה במלואה, הייתי ממליצה לפנות קודם כל לבירור רפואי אצל רופא ילדים. בירור זה חשוב על מנת לשלול בעיה פיזיולוגית כלשהי. במידה וימצא שאין בעיה כזאת, יתכן שהרופא ימליץ על טיפול תרופתי, או יפנה אתכם לטיפול התנהגותי אשר יכול לכלול שימוש בתכנית חיזוקים, בפעמון או בשיטות אחרות. התהליך עשוי להיות ממושך והוא דורש סבלנות רבה, אך רצוי להתחיל בו באופן שיטתי על מנת שלא לגרור את הבעיה.
בהצלחה.