פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

היי לילי,
הרשי לי להרגיע אותך - את מתארת התנהגות תקינה לחלוטין!
נשמע שהבת שלך סקרנית, בוחנת ומתנסה בסביבה, והעובדה שאת מאפשרת לה את החקירה העצמאית הזאת היא חיובית מאוד וחשובה מאין כמותה, ולכן אני רוצה לחזק אותך מאוד על כך.
לכל ילד אופן החקירה והסקרנות האישיים שלו. דווקא העובדה שבתך לא הולכת ב"תלם" - יכולה גם להיות מקור לגאווה. בסופו של דבר הכל עניין של המשגה.

לגבי אינטראקציה חברתית - אנו מצפים לתחילתה של התעניינות חברתית בחברים לגן סביב גיל שנתיים. אז ניתן לראות משחק יחד, אולם סגנונו (משחקים אחד ליד השני) עדיין מאוד שונה מהמשחק המשותף של בני ה-3 ומעלה (משחקים יחד באותו משחק). כמובן שעם הגדילה גם מורכבות המשחק המשותף עולה.
בתך רואה את חבריה לגן במהלך כל שעות הבוקר. העובדה שבגילה אינה מוצאת בהם עניין מיוחד כאשר היא בגן המשחקים המסקרן, הנה טבעית.

כשתגדל יותר - סביב גיל שנתיים, כדאי לשים לב שהיכולת לאינטראקציות חברתיות מתפתחת גם היא. באם יעלה בך שוב חשש, תוכלי לבדוק את הנושא בעיקר מול הגננת, ולשאול אם תפקודה בגן ראוי להתייחסות מיוחדת.

אסיים בנימה בה פתחתי - אינני רואה כל סיבה לדאגה או חרדה.
המשיכי לאפשר לה לבחון את סביבתה כרצונה ובדרכה.

בהצלחה!

שלום אודליה,

(אני מניחה שהכותרת נכתבה בטעות, ושאלתך היא לגבי בתך בת ה-3)
ראשית לגבי בעיית ההרטבה הלילית - גמילה מחיתולים ביום ובלילה הינם עבור רוב הילדים שני שלבים נפרדים, אשר דורשים רמת בשלות שונה. אינני יודעת מי יזם את הגמילה ואילו סימנים ראיתם לכך שהיא מוכנה, אולם ייתכן שהיא לא בשלה עדיין לשלוט בפיפי במהלך השינה. האם הייתה תקופה של לילות "יבשים" ואז חזרה להרטיב, או שזה כך מאז תחילת תהליך הגמילה? ככלל, בעיה של הרטבה לילית לא מוגדרת כך לפני גיל 5.

לגבי ההרטבה במשך היום -
בעיות של הרטבה יכולות להגיע ממקורות שונים. לרוב מומלץ לבצע בירור רפואי אשר יוודא כי לא מדובר בדלקות שתן או בבעיות אחרות במערכת השתן. עם זאת את מתארת כי יש הבדל מובהק בין ה"יובש" בגן להרטבה בבית, וברור לכם שהיא עושה "דווקא". את מעלה גם אפשרות של קנאה באחיה ורצון לזכות ביותר תשומת לב. האם יש לך השערות מדוע היא זקוקה לעשות זאת בדרך זו? מה מכעיס או מתסכל אותה? האם אכן אחיה מקבל יותר תשומת לב "חיובית"? האם יש איתה קשיים נוספים?
אשמח לקבל עוד מידע ובהתאם לחשוב כיצד להגיב. בכל מקרה, כעס וענישה אינם יעילים בטיפול בבעיה זו ואף עלולים להזיק.

שלום נורה,

את מספרת שבתך נוהגת באופן לא מכבד שאינו מקובל עלייך, הן כלפייך והן כלפי דמויות אחרות כגון סבתא. את שואלת האם לכעוס או ללטף, אך נראה שבאופן מובן את כועסת עליה וקשה יהיה לך להסתיר זאת. אינני יודעת מה הרקע לכך, האם הוא קשור ישירות לגירושין או לנסיבות אחרות, אך בכל מקרה הגעתן למצב בו היחסים ביניכן עכורים ומלאי מאבקים ומתח.

באופן כללי ומבלי להכיר את הפרטים, נראה שניתן לטפל בכך בשתי דרכים מקבילות:
ראשית, כדאי להעביר מסר ברור לגבי מהי התנהגות מקובלת ומה לא, כגון קללות. ניתן בהחלט להסיר זכויות מסוימות כמו דמי כיס או הליכה לקניון בתגובה להתנהגות חריגה ולא מקובלת. בוודאי לא כדאי להתעלם ולתת לה כל מה שהיא רוצה, שכן זה יעביר לה מסר של חוסר בחוקים ובגבולות.

שנית, יתכן שבהתנהגותה בתך מבטאת קושי כלשהו איתו היא מתמודדת. האם גם בביה"ס היא מתנהגת באופן לא מכבד, או רק בתוך המשפחה? האם קרה אירוע כלשהו או שינוי בחייה שבעקבותיו התנהגותה השתנתה? כדאי להשקיע מחשבה בניסיון להבין מה מקור ההתנהגות. את מתארת שאת עצבנית כלפיה כל הזמן, וייתכן שהיא חשה ב"חסרונך". כדאי לנסות למצוא זמן בו תוכלו לבלות רק שתיכן, ולשוחח. זה יכול להיות טיול קטן בפארק או הליכה משותפת או ישיבה בבית קפה. מומלץ שזה לא יהיה מלווה בקניות או בפעילות שתסיח את דעתכן, אלא שיהיה לכן זמן רגוע בו תוכלי להתעניין בה והיא תוכל לספר לך מה עבר עליה במשך היום או עם חברות וכו - כל דבר שתרצה. כך, הכעס והמתח לא "יצבעו" כל מגע ביניכן, וזה יוכל לתרום לשיפור הקשר ביניכן.
בהצלחה!

שלום לך,

אם אני מבינה נכון, את שואלת את עצמך האם העובדה שבתך התינוקת לא אומרת "אמא", בעוד שהיא מפטפטת "אבא", מעידה על בעיה כלשהי בקשר ביניכן.

אם אכן כך, האם יש לך סיבות נוספות לחשוב שקיימת בעיה? את אומרת שכיום היא מחפשת את קירבת שניכם, האם למשל בזמן עייפות או כשהיא זקוקה לנחמה היא פונה בקביעות אל אחד מכם?

רוב התינוקות אומרים תחילה "אבא" ורק אחר כך "אמא", ככל הנראה מכיוון שההגייה של המילה "אבא" פשוטה יותר. הייתי מציעה להפסיק "לבחון" אותה ו"לצפות" ממנה לומר אמא, ולחכות בסבלנות עד שזה יגיע. הציפיות והמתח שלך סביב הנושא, אם קיימים, עשויים להיקלט על ידי התינוקת ולעורר גם בה מתח (לא מודע כמובן). מתוך חשיפה טבעית למילה בהקשרה הנכון - למשל כשאת אומרת "עכשיו אמא נותנת לך תפוח" - הבלבול צפוי להיעלם.
בהצלחה!

לשאלתך, אני לא מרגישה בעיה כלשהי מבחינת קרבה למרות שהיא נמצאת עם אבא שלה יותר במשך היום. היא לעתים מבקשת את קרבתי גם כשהיא איתו.
מה שמוזר זה שיחסית לבת שנה וכמה חודשים היא מדברת המון ומדברת ברור, מקשקשת, מלים מומצאות, חלקי מלים ומלים אמתיות וברורות. זו לא בעיה של הגייה אלא משהו אחר. היא יודעת שמות של חיות, להגיד תודה כשנותנים לה משהו, לבקש עוגיה... אבל כשתרצה לקרוא לי היא תקרא לי בשם שלה.
אנחנו דואגים כל הזמן להגיד לה "אמא תעשה X" "אמא תשחק איתך" וגם בכל פעם שהיא קוראת לי בשם שלה אני מתקנת אותה ואמרת לה "לא X, אמא".
האם אני עושה נכון?

נשמע שבתך אכן מפותחת לגילה ומיטיבה להבין את הסביבה ולבטא את עצמה. קשה לדעת מה מקור ה"טעות" שלה. אני חושבת שאת עושה נכון באומרך "אמא כך וכך", אך אולי כדאי להימנע מלתקן אותה באופן קבוע ובכך "לשחרר" מעט ולא להשרות אוירה של דריכות או של "מאבק כוח". אני מניחה שזה מצב לא נעים עבורך אך נסי לגלות סבלנות ויש להניח שעם הזמן ה"טעות" תחלוף.

שלום לך,

את מתארת מצב קשה גם עבור בתך וגם עבורך. אני מניחה שעברתן תקופה לא פשוטה מהבחינה הרפואית, וכעת אתן מתמודדות עם תגובותיה הרגשיות של בתך.

כפי הנראה כל יציאה מהבית מקושרת כעת אצל בתך עם חוויה שלילית של בדיקה כואבת או אשפוז. לכן היא חוששת מכל יציאה ומגיבה בבכי ובהתנגדות. נראה שאת עושה נכון בכך שאת לא מוותרת אלא מנסה להרגיע ולומר לה שלא מדובר ביציאה לצורך רפואי. כך את לא מחזקת את ההימנעות שלה, ועוזרת לה להתיר את הקשר בין "העולם החיצון" לבין בדיקות וכאב.

בכל זאת עולות מספר שאלות חשובות: כמה זמן עבר מאז האשפוזים, כלומר כמה זמן הדבר נמשך? האם גם כל יציאה בבוקר לגן מלווה בתופעות דומות? האם יש שינויים נוספים בהתנהגותה של בתך? האם גם קודם היו לה פחדים וחששות? מהן ה"אינספור שאלות" שהיא שואלת?

אני מבינה את חששך מפנייה לטיפול עבורה, אך ייתכן שכדאי לך לפנות לאיש מקצוע אשר יוכל לבצע עמך בירור יותר מעמיק, ולהדריך אותך כיצד לסייע לבתך להתגבר על חרדותיה באופן הדרגתי, סבלני ויעיל.

שלום שרונה,
שמחתי לשמוע שנעזרת בפורום והחוויה היא שזה עוזר:)
את מעלה סוגיה שהרבה הורים מתמודדים איתה, הגמילה מחיתול וניהול "משק הקקי" אצל ילדיהם. ראשית קקי זה לא רק קקי, אלא באמת סוגייה מאוד משמעותית בהתפתחות הרגשית של ילדים, אז זכרי זאת כשאת מתמודדת ומשקיעה בעניין הרבה מחשבה ומאמץ. וזה למה? כי קקי בעצם מתייחס ליכולת הילדים להחזיק ולהתאפק לעומת לשחרר את הצרכים שלהם במובן הרחב. הגמילה והקקי הם חלק מתהליך מאוד רחב ועמוק של הילד והצרכיו האישיים והפנימיים אל מול דרישות החברה, לפתע יש דרישות ממנו לעשות את צרכיו במקום ובזמן שמתאימים ולא מתי יוצא לו כמו כשהיה תינוק. זהו תהליך חשוב וטוב שבונה בו יכולת להתאפק ולהחזיק ואז לשחרר כשזה מתאים, אבל זהו משהו שצריך ללמוד אותו. ילדים שסובלים מעצירות מתקשים לשחרר במקום ובמזמן מתאים.
ברמה הפרקטית אתן לך כמה דרכים שעבדו בעבר עם להורים רבים אך הם דורשים עקביות. תגדירו עם הילד "ישיבות שרותים" כלומר להגדיר שיהיו פרקי זמנים קבועים ביום שבהם הוא יושב בשרותים (כחצי שעה), גם אם הוא לא צריך ללכת, בלי קשר אם יש לו קקי כרגע שהוא מרגיש. המטרה של זה זה לייצר הזדמנות ואפשרות, מדי יום, שיהיה מקום וזמן להוציא את הקקי. הפכו את "ישיבות השירותים" הללו לזמן איכות שלו בשרותים, אתם יכולים להכין לו צעצוע לשחק בו שם, שיהיה לו משהו נעים להעביר איתו את הזמן, כך שהחוויה תקושר למשהו חיובי. כמו כן המשחק גם בדרך כלל מסיח את הדעת ואז אין לחץ על לחכות שהקקי כבר יצא. תתני לו חיזוקים חיוביים על עצם זה שהוא עשה את ישיבת השרותים. החלק הזה חשוב גם כי זה בונה באופן שוטף זמן שהילד מבלה בשרותים, זמן נעים ולא שהוא מובל לשרותים רק בבכי ואז זה עושה קונוטציה שלילית לשרותים וגם יש ילדים שיש להם עצירות והם נמנעים משרותים וזה מעצים את הבעיה והפחד שלהם משרותים. הישיבות הקבועות ההלו יכחידו את ההימנעות ולכן את הפחד, השירותים זה לא מקום מפחיד אלא מאוד נעים ונחמד (צריך להשקיע לעשות את זה כזה, לכן מבוגרים למשל שמים עיתונים בשרותים וכדומה). דבר נוסף זה בתקופה הזו שאתם עובדים לקבע איתו את ההתניה החדשה ששירותים זה מקום בטוח וטוב שלבו בתזונה שלו רכיבים שמעודדים יציאות כמו שזיפים אגזים (ישנן גם חומרים שרופאים ממליצים כמו נורמלקס, במקרים של עצירות חוזרת) כל זה כדי שיעלה הסיכוי שתיהיה לו יציאה נוחה בתקפוה הקרובה כשהוא בשרותים וזו תיהיה עבורו חוויה של הצלחה ושחרור שהוא שלט בו. כמובן שאם בהדרגה הוא יבקש ללכת לשרותים מיוזמתו אפשרו זאת, לא משנה איפה אתם נמצאים (בבית חברים או ההורים) תנו לו מרחב וזמן שהוא צריך.
נכונה לכם הרבה עבודה, הכי חשוב להיות רגועים ומשוחררים כדי להעביר לו את המסר הזה שהכל בסדר ואפשר להירגע, וכן להתמיד עד שתיצרו את ההתניה החדשה שהשרותים זה מקום נעים נווח.
בהצלחה, כתבו לנו שוב אם אתם נתקלים בקושי במהלך הדרך או זקוקים להכוונה או יעוץ.

שלום אמא,
ראשית צריך להגדיר מטרות, אין בעיה עם זה שבנך "חנון", זה בפני עצמו לא בעייתי, אבל אולי את מנסה בכל זאת להצביע על משהו שהייתי רוצה לשפר בדפוסים שלו, וחשוב להגדיר מה בדיוק: האם את חושבת שהוא צריך יותר אינטראקציות חברתיות או יותר פעילות גופנית ? כך שזה עניין ראשון. עניין שני ואחר נוגע לכמות הטלווזיה שהוא רואה, והאם את חושבת שזה חוסם את האפשרות לפעילויות אחרות שלו.
הייתי ממליצה לעודד אותו לאינטראקציה עם בני גילו ופעילות ספורטיביתלא לא דרך ענישה או איסור אלא דרך הזמנה ועידוד ולייצר לו במה להתאמן על יכולות אלו כמו לרשום אותו לחוג כדורגסל או כל חוג אחר שאליו הוא מתחבר. חשוב שהוא ישחק עם בני גילו והיו לו תחומי עניין כי זה מפתח אותו ובונה דימוי עצמי חיובי.
באשר לטלווזיה לא כדאי לעבור לקיצון לקיצור, אם עד כו לא היו הגבלות באשר לצפייה בטלווזיה לא כדאי לעבור לאיסור מכביד מדי, אלא לעשות זאת הדרגתית, שעה פחות מבדרך כלל ובשעה הזו להזמין את הילדים לעשות איתך משהו. הרבה פעמים טלווזיה משמשת את הילדים להפיג שעמום, ונותנת הפוגה להורים מהצורך להבנות פעילות ועניין לילדים. במידה סבירה זה בסדר ועוזר לשני הצדדים אם זה הופך מוגזם זה יכול להיות בעייתי.

שלום מילי,
גם תינוקות צעירים חולמים, חלומות הם הדרך של התודעה לעבד חוויות ומידע. לרוב חלומות מלווים באפקט לא נעים ורגשות מפחידים, וזה טבעי ובסדר, כך שזה כשלעצמו אינו סימן חריג או מעורר דאגה. בזמן השינה הפעילות המוטורית שלנו אמורה להיות מעוכבת מאוד, מיעוט תנועה, העדר קולות כמעט, כך שלמרות שמוח שלנו בשלב השינה הפעילה (שנת ה-REM) מאוד פעיל ואנו חולמים הגוף כמעט ולא פעיל. עם זאת יש מידה של שונות בין אנשים במידת העכבה הגופנית שיש על האיזורים המוטוריים, בקצה של זה ישנם אנשים שהולכים מתוך שינה, אצלם יש אין מספיק עכבה על הפעילות המוטורית תוך כדי השינה והם פועלים מוטורית מתוך החלום. יתכן שאצל בנך יד מידה פחותה של עכבה מוטורית תוך כדי השינה, כך שהוא זז יותר תוך כדי שינה ומשמיע יותר קולות. הוא צעיר מאוד כך שיתכן וחלק זה יתחזק ויתפתח יותר בהמשך, במידה וזה לא יסתדר עם הזמן וזה יהווה גורם מפריע לו או לסביבה כדאי לפנות למעבדת שינה ולבצע ברור מקיף. ממה שתיארת אין עדות לבעיה רגשית, ואם הדבר ימשיך או יתרחב יש לבדוק את תפקודי השינה.

שלום שלומית,
הסימנים שתיארת מעידים על משהו שמפריע לבן שלך ולכן הוא יותר זקוק לכם יותר. בגיל שנה וחצי כך ילדים מפגינים צורך, כמו כן תיארת מידה של רגרסיה, כלומר חזרה לדפוסים מוקדמים יותר. כל אחד מאיתנו עושה מידה של רגרסיה כאשר יש עלינו עומס רגשי או גופני, למשל כשאנו חולים אנו תלותיים יותר, ישניים יותר וכדומה.
חשוב לבדוק מה מפריע לו, מתוך הדברים שתיארת קשה לדעת מה המקור לקושי, כך שהייתי ממליצה להמשיך להתבונן בו ולעקוב אחר העניין ותוך כדי נסי לבדוק ולמצוא רמזים למה מפריע לו. אחד הדברים שתיארת המשמעותיים שעימם הוא מתמודד בתקופה האחרונה זה הפרידה ממך והמעבר למסגרת של משפחתון. זהו שינוי משמעותי גם לילד וגם לאמא שלוקח זמן להסתגל אליו.

שלום לי,

את שואלת האם בכלל מדובר בבעיה, ואני שותפה לתהייה הזאת. מתוך דברייך נשמע שיש לבנך כישורים חברתיים טובים - הוא יודע ליצור קשר, לשחק משחק משותף, לחלוק ואולי אפילו להתמודד עם קונפליקטים. האם הגננת מדווחת אחרת? האם הוא מתקשה ליצור קשר עם ילדים אחרים, או שפשוט מעדיף את חברתם של חבריו ה"ותיקים"? מה קורה אם אחד מהם לא מגיע לגן? האם בלעדיהם הוא נראה מבודד ומנותק?

ייתכן שהדבר שמטריד אותך הוא הקושי שלו, או חוסר הרצון, להרחיב את מעגל החברים מעבר לחברים ה"ותיקים". אולי את חוששת שהוא יתקשה להשתלב בחברה חדשה ולרכוש חוג גדול יותר של חברים, למשל בכניסתו לכיתה א'. חששך מובן, אך ייתכן מאד שלבנך יש אופי מעט סגור או מופנם יותר, או כזה שלא זקוק לחברים רבים אלא למספר מצומצם של חברים קרובים. יש גם מבוגרים כאלה... העובדה שהוא מעוניין (ואף מתלהב) להיפגש גם עם אחרים כשאת מציעה זאת מעידה על כך שהוא לא נמנע או חרד, אלא פשוט שונה ממך בגישתו ולא חש צורך ליזום מפגשים כאלה.
לסיכום, נראה לי כי אין מקום לדאגה בשלב זה. נכון יהיה להמשיך להציע לו ולהפגיש אותו עם ילדים נוספים אם הוא מגלה נכונות לכך, אך גם לכבד את העדפותיו ולא ללחוץ יותר מדי.
בהצלחה!

תודה רבה, איכשהו בתיאור שלך שמת לי את הדברים במסגרת והרגעת אותי
:-)

שלום לי,
קודם כל צר לי שדילגנו על פנייתך, טוב שהתרעת בפנינו
מהדברים שהעלאת לא התרשמתי שישנן עדויות בשלב זה שיש בעיה חברתית אקוטית לבנך. הוא כן משחק עם ילדים מגיל צעיר ועד היום.
מה שכן בסביבות הגיל שבנך נמצא בו המורכבות של הקשרים החברתיים עולה, ילדים מנהלים ביניהם קשרים מורכבים יותר ומשא ומתן סבוך יותר. לילדים ולאנשים שונים שונים יש טמפרמנט שונה, יתכן שבנך מרגיש יותר נוח כשיש לו מספר בודד של חברים קרובים, או רגיש במיוחד לדחיה וחש צורך בנאמנות גדולה והדדית לחברים.
כך שהייתי מגדירה זאת שיטיב עימו אם תסייע לו להרחיב את הדפוסים החברתיים, לא כי יש לו בעיה אלא לחזק אותו בתחום הכישורים החברתיים. את כבר בכיוון חיובי, לדבר איתו לגבי העניין במטרה להבין איזה מין סוגי אינטראקציות בינאישיות נעימות ומושכות עבורו. להפגיש אותו עם ילדים מחוץ לשעות מסגרת הגן. אפשרות נוספת היא לרשום אותו לחוג שם יתאפשר לו ליצור אינטראקציות עם בני גילו סביב תחום העניין המשותף של החוג, ובהמשך, לכשיגיע לגיל התאים לעודד אותו ללכת לתנועת נוער.

עכשיו ראיתי שטל כבר כתבה לך, וראיתי שחשבנו בכיוון דומה.
המשיכי לעדכן אותנו אם עולים לך חששות או לבטים נוספים.

שלום נטלי,
תופעת ההצקות בין ילדים היא מעציבה מאוד אך גם נפוצה ומוכרת.
אודה לך אם תוכלי לספק קצת יותר פרטים על הסיטואציה:
מה קורה בגן? מה אומרת הגננת?
מה הכוונה אחרי שעות הגן? האם מדובר על צהרון או כשאת (או מישהו אחר) לוקחת אותו למגרש משחקים?
האם זו תמונת המצב בכל יום, או שקורה מדי פעם?
מה קורה באופן טיפוסי כאשר הוא בוכה? האם את שם? אם כן, איך את מגיבה?
האם ישנם בזמן ההתרחשות מבוגרים נוספים?
האם את מכירה את הורי הילדים המדוברים?

אנא הוסיפי כל מידע נוסף שלדעתך יוכל לתת רקע יותר ברור למצב הנתון, כדי שאוכל להתאים את תשובתי.

תודה

שלום יאיר,
בגן הם משחקים לפעמים ביחד, הם ביחד בבניות וכשזה משחק של ילד אחד שמשחק איתו ולא שניים אז זה נפלא. הגננת מדברת איתם כרגע על ''מצפון'' אישי שיהיה להם גם בלי ''שוטר'' מבוגר אחראי שמשגיח.
אחרי שעות הגן הכוונה למשחק במגרש המשחקים שאני לוקחת, אנחנו גרים בקיבוץ והחברים שלו מהגן (שגם גרים בקיבוץ) נפגשים במגרש המשחקים. ההצקות קורות לעיתים קרובות אבל לא באופן קבוע. הוא מצליח לשחק איתם אם הוא מביא משחק או חטיף וכך הוא מגרה אותם לשחק איתו.
כאשר הם מציקים לו והוא בוכה הוא נכנס להיסטריה, צורח בקולי קולות ולא מצליח להירגע. אני נמצאת בסביבה כל הזמן, כשאני לידו אני עוצרת אותם להציק לו ואומרת להם להפסיק! כשאני נמצאת ולא רואה, זה קורה.
בזמן ההתרחשות אם ההורים שלהם נמצאים ורואים הם עוצרים, אבל אם הם רחוקים הם לא שם כדי להעיר. אני מכירה את ההורים כי זה קיבוץ. היה מקרה שקרה אתמול שהלכנו למגרש הספורט עם כדור והוא מאוד רצה לשחק, אבל ראה שיש שם ילדים גדולים שמשחקים והוא הגיע למסקנה שלא יתנו לו לשחק, בלי לשאול אותם אפילו או להיכנס.
אשמח לקבל עצות, טיפים איך להתנהל בכזה מצב.
תודה רבה!

שלום יאיר,
בגן הם משחקים לפעמים ביחד, הם ביחד בבניות וכשזה משחק של ילד אחד שמשחק איתו ולא שניים אז זה נפלא. הגננת מדברת איתם כרגע על ''מצפון'' אישי שיהיה להם גם בלי ''שוטר'' מבוגר אחראי שמשגיח.
אחרי שעות הגן הכוונה למשחק במגרש המשחקים שאני לוקחת, אנחנו גרים בקיבוץ והחברים שלו מהגן (שגם גרים בקיבוץ) נפגשים במגרש המשחקים. ההצקות קורות לעיתים קרובות אבל לא באופן קבוע. הוא מצליח לשחק איתם אם הוא מביא משחק או חטיף וכך הוא מגרה אותם לשחק איתו.
כאשר הם מציקים לו והוא בוכה הוא נכנס להיסטריה, צורח בקולי קולות ולא מצליח להירגע. אני נמצאת בסביבה כל הזמן, כשאני לידו אני עוצרת אותם להציק לו ואומרת להם להפסיק! כשאני נמצאת ולא רואה, זה קורה.
בזמן ההתרחשות אם ההורים שלהם נמצאים ורואים הם עוצרים, אבל אם הם רחוקים הם לא שם כדי להעיר. אני מכירה את ההורים כי זה קיבוץ. היה מקרה שקרה אתמול שהלכנו למגרש הספורט עם כדור והוא מאוד רצה לשחק, אבל ראה שיש שם ילדים גדולים שמשחקים והוא הגיע למסקנה שלא יתנו לו לשחק, בלי לשאול אותם אפילו או להיכנס.
אשמח לקבל עצות, טיפים איך להתנהל בכזה מצב.
תודה רבה!

היי,
נשמע שבנך משחק בסביבה בטוחה למדי, כלומר גם כאשר מתרחשות ההצקות, אין חשש לפגיעה פיסית. זאת אני מסיק מתוך שההצקות נעשות על-ידי חברים לגן, אשר בסיטואציות אחרות נהנים מחברתו. בנוסף, את נמצאת שם לפקח שעניינים לא יוצאים מכלל שליטה.

ההשערה שלי שההצקות המדוברות הינן עניין של בחינת גבולות ויכולות בין הילדים. הבן שלך מעט צעיר יותר, ולכן קל להם להיטפל אליו ולהרגיש חזקים.
כאשר את מתערבת באופן פעיל בסיטואציה (ניגשת אליהם, ואומרת להם להפסיק, אולי גם מרגיעה באופן פעיל את בנך?), את עוזרת לבנך להירגע, אך חוסכת ממנו תרגול בהרגעה עצמית. כלומר, את מעבירה לו מסר לפיו הוא זקוק לך על מנת להתמודד עם הסיטואציה.
ברור שלראות את הילד בוכה וצורח זו חוויה קשה, אולם הפסקת הסיטואציה במקביל להרגעתו אינה מציידת אותו בכלים להתמודדות באופן עצמאי.

ההמלצה שלי היא לכן לנהוג באופן יותר מאופק, במקביל לתמיכה רגשית בעת הצורך.
כאשר את עדה לסיטואציה - תני לה להתרחש. כאשר הוא בוכה וצורח - אל תגשי אליו, אולם הראי לו שאת רואה אותו (צרי עמו קשר עין כאשר הוא מסתכל אליך).
אין הכוונה לגרום לו סבל, אלא להראות לו שאת רואה אותו, אולם אינך מוצאת בסיטואציה הנוכחית אירוע שהוא מעבר ליכולת ההתמודדות שלו. תני לו לבחור התנהגות מותאמת אחרת בעצמו - דרך למידה. כאשר הוא יבין שהצרחות לא מספקות את התוצאה (את לא מגיעה), הוא יבחר בעצמו את הדרך המתאימה לו (להמשיך לרדוף אחריהם / לעצור ולהפנות להם גב / לחזור אליך לקבל חיזוק וחיבוק וכדומה). אם חוזר אליך בבכי/צרחות, ניתן להכיל ולהרגיע אולם מומלץ שלא לבצע הרגעה "אינטנסיבית". היי רגועה, תוכלי להגיד "ראיתי ש...", ליטוף או חיבוק, ואז לשחרר ולאפשר לו להירגע בעצמו.

במקביל, כאשר אתם בבית ובאוירה נעימה, כדאי לשוחח איתו על האירוע שהתרחש. צמצמי את השיחה לאירוע אחד שהתרחש היום. הביעי הבנתך לקושי שלו, ואפשרי לו לחשוב יחד איתך על בחירת סגנון התנהגות חלופי בסיטואציה דומה. חשוב גם להרגיע אותו לגבי אמירות בסגנון "נגיד אותך". בדקי מה מטריד אותו באמירות אלו, והסבירי לו שאת תומכת בו, ואוהבת אותו בנסיון לנטרל מהן את העוקץ.

אשמח שתשובי לעדכן,

בהצלחה!

תודה רבה!!!
אעדכן בהמשך.

שלום יאיר,
בגן הם משחקים לפעמים ביחד, הם ביחד בבניות וכשזה משחק של ילד אחד שמשחק איתו ולא שניים אז זה נפלא. הגננת מדברת איתם כרגע על ''מצפון'' אישי שיהיה להם גם בלי ''שוטר'' מבוגר אחראי שמשגיח.
אחרי שעות הגן הכוונה למשחק במגרש המשחקים שאני לוקחת, אנחנו גרים בקיבוץ והחברים שלו מהגן (שגם גרים בקיבוץ) נפגשים במגרש המשחקים. ההצקות קורות לעיתים קרובות אבל לא באופן קבוע. הוא מצליח לשחק איתם אם הוא מביא משחק או חטיף וכך הוא מגרה אותם לשחק איתו.
כאשר הם מציקים לו והוא בוכה הוא נכנס להיסטריה, צורח בקולי קולות ולא מצליח להירגע. אני נמצאת בסביבה כל הזמן, כשאני לידו אני עוצרת אותם להציק לו ואומרת להם להפסיק! כשאני נמצאת ולא רואה, זה קורה.
בזמן ההתרחשות אם ההורים שלהם נמצאים ורואים הם עוצרים, אבל אם הם רחוקים הם לא שם כדי להעיר. אני מכירה את ההורים כי זה קיבוץ. היה מקרה שקרה אתמול שהלכנו למגרש הספורט עם כדור והוא מאוד רצה לשחק, אבל ראה שיש שם ילדים גדולים שמשחקים והוא הגיע למסקנה שלא יתנו לו לשחק, בלי לשאול אותם אפילו או להיכנס.
אשמח לקבל עצות, טיפים איך להתנהל בכזה מצב.
תודה רבה!

שלום יאיר,
בגן הם משחקים לפעמים ביחד, הם ביחד בבניות וכשזה משחק של ילד אחד שמשחק איתו ולא שניים אז זה נפלא. הגננת מדברת איתם כרגע על ''מצפון'' אישי שיהיה להם גם בלי ''שוטר'' מבוגר אחראי שמשגיח.
אחרי שעות הגן הכוונה למשחק במגרש המשחקים שאני לוקחת, אנחנו גרים בקיבוץ והחברים שלו מהגן (שגם גרים בקיבוץ) נפגשים במגרש המשחקים. ההצקות קורות לעיתים קרובות אבל לא באופן קבוע. הוא מצליח לשחק איתם אם הוא מביא משחק או חטיף וכך הוא מגרה אותם לשחק איתו.
כאשר הם מציקים לו והוא בוכה הוא נכנס להיסטריה, צורח בקולי קולות ולא מצליח להירגע. אני נמצאת בסביבה כל הזמן, כשאני לידו אני עוצרת אותם להציק לו ואומרת להם להפסיק! כשאני נמצאת ולא רואה, זה קורה.
בזמן ההתרחשות אם ההורים שלהם נמצאים ורואים הם עוצרים, אבל אם הם רחוקים הם לא שם כדי להעיר. אני מכירה את ההורים כי זה קיבוץ. היה מקרה שקרה אתמול שהלכנו למגרש הספורט עם כדור והוא מאוד רצה לשחק, אבל ראה שיש שם ילדים גדולים שמשחקים והוא הגיע למסקנה שלא יתנו לו לשחק, בלי לשאול אותם אפילו או להיכנס.
אשמח לקבל עצות, טיפים איך להתנהל בכזה מצב.
תודה רבה!

שלום אבי,
אתה מציין שבתך חלתה בגיל 3, ולכן מעניין לבחון באיזה שלב החלה ההתנגדות להגיע לאירועים משפחתיים. אם מדובר בהתנגדות שהחלה לאחרונה - אני מתקשה לראות קשר, אולם אינני יכול לפסול זאת.

מדבריך נשמע שמדובר בילדה בעלת כישורים חברתיים תקינים, כלומר התנגדותה להגיע לאירועים משפחתיים אינה ביטוי לתופעה רחבה יותר. אינך מציין זאת, ומכאן אני מסיק שבמפגשים משפחתיים בסדר גודל מצומצם יותר (מפגש של המשפחה המורחבת למשל) היא משתתפת.
מפאת גילה, אני מניח שהתנגדותה העיקשת מלווה בצורך של אחד ההורים להישאר איתה בבית (או שאתם נדרשים למצוא לה סידור אחר - בייביסיטר?) בזמן שאתם הולכים לאירוע. מכאן שאפשר שהתנגדותה נובעת מתוך מאבק כוח שלה מולכם (ומאפשר לה לקבוע חלק מהכללים בבית), או לחלופין מרצון בתשומת לב של לפחות אחד מכם שתוקדש במלואה לה (בהנחה שאחד ההורים נשאר איתה, ובד"כ נפוץ כשיש אחים נוספים בבית).

אפשר שהרגישות שלכם למצבה הבריאותי בגיל הכ"כ צעיר, הובילה אתכם לרגישות יתר לאותותיה. בהנחה שאתם סבורים כי היא חווה מספיק זמן משמעותי אתכם במהלך השבוע (משחק, שיחה וכו'), אני ממליץ להציג עמדה ברורה בנושא, לפיה אתם מבינים שהיא לא מעוניינת להגיע, אולם לצערכם אין אופציה כזו. במידה ומדובר במאבק כוח, נסיונות שכנוע שלכם למעשה מחלישים את הסמכות ההורית שלכם, ולכן אני ממליץ להימנע מהם. ניתן להסביר לה שלא תוכלו להשאירה בבית לבד, ולכן גם אם אינה שבעת רצון מכך - תיאלץ להגיע אתכם. נתתי אומנם דוגמא, אולם בחרו את ההסבר שמתאים יותר לערכים שלכם. כך למשל תוכלו לומר שחשוב לכם שכל המשפחה תלך ביחד לאירועים משפחתיים או לציין כל סיבה אחרת שהולמת את תפיסתכם (אבל בחרו מראש אחת ראשית).

בהעברת המסר הציגו עמדה אחת ברורה. הצגה של מספר סיבות שונות לכך שתגיע אתכם - כמוה כהבעת עמדה לפיה הסבר אחד אינו "חזק" מספיק. גם נסיונות שכנוע בסגנון "יהיה לך כיף" מעבירים מסר שהיא המחליטה, ועשויים להזמין ממנה התנגדות נוספת.

אשמח שתשוב לעדכן אותנו.

בהצלחה!

אב יקר שלום,
נשמע שאתם מתמודדים וחווים תחושה של חוסר אונים כלפי תגובותיו של בנכם לתסכול. לפי אופי התיאור, נראה כי בנכם מתאפיין בסף תסכול נמוך, אולם יש לבחון זאת בקפידה.
חשוב לי להתייחס למצב המתואר משני כיוונים:

תחילה לגבי תגובותיכם להתפרצויותיו:
לגבי ענישה - אני ממליץ לך לקרוא תשובות אחרות שלי מהימים האחרונים בפורום. כעקרון - אני מאוד לא ממליץ לנקוט בגישה של ענישה, היות ואינה יעילה לטווח ארוך, ובעיקר פוגמת בטיב היחסים עם הילדים.
לגבי היותכם קשובים במצבי תסכול - יש לכך ערך רב עבור הילד. עם זאת, חשוב שתשימו לב לאופן שבו אתם מבטאים את הבנתכם לתסכולו. למשל, הסברים ארוכים ושכנועים לגבי פעולות יומיומיות שגרתיות כגון לבישת בגדים בבוקר, הופכות לסוג של משא ומתן שהילד מנהל אתכם. כחלופה, יש להסביר לו כי אתם מצפים ממנו להתנהגות מסוימת, וזאת באופן ברור ותמציתי.
באופן כללי, נסו להפחית את התגובתיות שלכם להתפרצויות שלו. במידת הצורך, היוועצו עם איש מקצוע שיוכל ללמד אתכם לעשות זאת באופן יעיל.

חשוב גם לבחון את התנהגותו / אופיו של בנכם:
לעיתים מקורם של התנגדות ומאבקים רבים של ילדים מול הוריהם נובעים מהצורך בקרבה ובתשומת לב. חשוב לשים לב שאתם פנויים לצרכיו הרגשיים במהלך השבוע - במשחק, שיחה וכדומה. כלומר שהצורך שלו בתשומת לב מכם מסופק, ואין אלו התנהגויות שמטרתן לפצות על היעדר תשומת לב.

בהתייחסות להתנהגויות הנוספות כדוגמת הבובה והנעליים (אשר אינן כלפיכם? בפניכם?) - מדובר בעדות לקושי שלו לחוות תסכול, כאשר מקור הקושי עשוי להיות אישיותי. עם זאת, אומר בזהירות כי יתכן שהתנהגויות אלו מעידות על קושי פסיכולוגי החורג מהנורמה. במידה וזה המצב, אפשר שהקושי זה משפיע על אופן התקשורת שלו אתכם, מבלי שהוא יכול להתמודד עמו בצורה יעילה.
תוכלו להיוועץ בפסיכולוג של הגן, על מנת לקבל תשובה ברורה יותר באשר לעניין.
דרך אחת לבחון זאת בעצמכם תהיה לקבל מהגננת מידע לגבי התנהגותו בגן. האם גם כאשר הוא נמצא בגן הוא נוטה להתפרץ או להפגין קושי אחר בהתמודדות עם תסכולים? האם התנהגותו שונה מאחרים באופן בולט נוסף / אחר?
במידה וכן, פוחת הסיכוי שמדובר בהתנהגות של בחינת גבולות מולכם ההורים, ובמקרה כזה כדאי לפנות להתייעצות עם איש מקצוע.

אשמח שתחזור לעדכן אותנו.

בהצלחה!

שלום ענבל,

החברה שלנו עדיין מכוונת תינוקות ופעוטות להתנהגות מסוימת, בהתאם למין. דוגמא בולטת במיוחד היא האופן שבו מסודרים הבגדים על מדפים בחנויות בגדי התינוקות - ורוד וסגול לבנות, כחול וירוק לבנים. זה ממשיך בהענקת מכוניות וטרקטורים לבנים, לעומת בובות וחרוזים לבנות, וכן הלאה.

יש כל מיני דרכים "להיות בן", ולאו דווקא לפי הציפיות שלנו או הסטריאוטיפים המגדריים שלפיהם אנחנו גדלנו. אין כל רע בבן שמשחק בבובות או מעדיף ורוד. הדבר לא מעיד על ההעדפה המינית שיפתח בעתיד, ובכל מקרה כנראה שיש לנו מעט מאד יכולת השפעה על כך. יתכן שהוא יהיה גבר רגיש ולא "קשוח", ויעדיף צפייה במופעי בלט על פני משחקי כדורגל, וגם יכול מאד להיות שלא. נשמע שאת, בניגוד לאמהות רבות אחרות, מאפשרת לו בגילו הצעיר לבחור מבין מגוון אפשרויות, ולעצב לעצמו טעם אישי. יישר כוח! נסי להמשיך בשלך, ולא להיות מושפעת מלחצי הסביבה.

שלום צפורה,

השאלה ששאל בנך עשויה אולי להבהיל, אבל אין סיבה לדאגה.

ההתבטאות של בנך וכן גילו מעידים כפי הנראה על כך שהוא נמצא בשלב ההתפתחותי הנקרא "השלב האדיפלי". בשלב זה הוא שם לב להבדלים בין המינים, ושואף למצב שבו את, אמו, תהיי שותפתו הרומנטית, כלומר תהיי "רק שלו". לפיכך הוא רואה באביו מתחרה אשר עליו "לסלק". ילדים אחרים יכולים לבטא פנטזיות כאלה בצורות נוספות, למשל באמירות שהם רוצים להתחתן עם אמא, או למשל בניסיונות לחבל בגילויי חיבה (כמו חיבוקים) בין ההורים.

מדובר בשלב התפתחותי תקין ואף חיוני, אשר במהלכו הילד מבין שלא יוכל "להשיג" את אמו, ובמקום להתחרות עם אביו הוא עובר לראות בו דמות להזדהות ולחיקוי. לפיכך כאמור אין סיבה להיבהל, וכדאי לעודד את בנכם לשהות במחיצת אביו ולבלות עמו.